הפוסט של יואב גל על אספרגר לא יוצא לי מהראש כבר שבוע, מאז שקראתי אותו באדיבות וובסטר 2.

פתאום קם אדם בבוקר, קורא איזה פוסט ומתחיל לחשוב שאולי יש לו תסמונת. בבוקר אחר קם אדם אחר, קורא את הפוסט שלו ומתחיל לחשוב שאולי גם הוא מתוסמן. נותן משמעות חדשה לגמרי למושג "הפצה ויראלית של מחלות" (-:

זאת לא היתה הפעם הראשונה ששמעתי על אספרגר. לראשונה פגשתי אותה לפני תשע שנים אצל מארק, שותף לדירת הקרקסנים שהתגוררתי בה בלונדון, בחור בן 24 שניסה לצאת מהבית ולהתפרנס מג'אגלינג. כשהוא סיפר לי על המאפיינים אמרתי לו שאני מתאר לעצמי שמסתובבים בעולם הרבה אנשים עם התסמונת הזאת, שלא אובחנו אף פעם. מארק התעמק מאוד בתסמונת שלו. הוא כתב חוברת בשם Coping, מדריך לאספי שבו ניסה לבאר את האמביוולנטיות של סיטואציות אנושיות. הוא עצמו לא הצליח to cope. בערב חג-המולד של אותה שנה הוא עלה על אוטוסטרדה וחיכה לאוטו שייפגע בו. והאוטו הגיע.

כשזה קרה הייתי בגרמניה, בניסיון נואל להקים משפחה עם אם חד-הורית ממזרח גרמניה שלא דיברה כמעט אנגלית. גם סוג של ניסיון להתנתק מהעולם.

באותו זמן, בכל אופן, תסמונות ואבחונים למיניהם היו הדבר הכי רחוק ממני בעולם. המשפט שלקחתי מאותה תקופה היה של סיימון, שניסה ללמד אותי איזושהי אומנות לחימה/מדיטציה/שיטת ג'אגלינג שהוא פיתח: "אם היית נולד בשבט, היו מזהים את הכישורים שלך כשהיית ילד ושולחים אותך להתלמד אצל השאמאן המקומי."

מאז זרמו הרבה מים בתמזה, וכמה שטפונות באיילון. הלסד נשטף במידת-מה מה מהנוירונים שלי ומסטודנט מעופף הפכתי לעוסק מורשה, שלא לדבר על איש משפחה. האינטראקציות האנושיות שלי כבר לא יכלו להסתכם בג'אגלינג במועדונים

( "oh dear, you left your juggling gear at home, you'll have to communicate like a normal human being")

ואז התחיל לנקר, בירכתי המוח שלי, הסטייט אוף מיינד שמתומצת בכותרת הפוסט. ולא ניכנס לרשימת הסימפטומים הפרטית שלי ששווה פוסט בפני עצמו, מהז'אנר המציצני-חופרני-מתבוסס.

היתה תקופה שהאשמתי את הסמים, עד שנזכרתי שגם לפניהם לא הייתי מופת של נורמליות…

("וואו, מרמיט, ממש בן-אדם מן היישוב, מי היה מאמין," אמרה לי חברה מהנוער העובד שפגשה אותי לפני שנתיים אחרי שלא התראינו מגיל 18. טוב, היא לא אמרה מרמיט, אבל הכינוי שבו נודעתי אז לא היה שונה בהרבה, למרבה הפליאה.)

את ההרגשה הזאת, שיש משהו בתקשורת האנושית שכולם לומדים כשפת אם ואני צריך ללמוד באופן מושכל, ייחסתי לחינוך הדפוק שקיבלתי מההורים המתוסבכים שלי. אבל אז הגיע הפוסט ההוא של יואב והתחלתי לחשוב שאולי אבא שלי השפיע על האופי המחורבן שלי לא רק במובן הממטי, אלא גם בזה הגנטי, כי מסתבר שאספרגר היא תסמונת גנטית מאוד.

יואב מעיד על עצמו שהאבחון הסב לו הקלה רבה, וכמוהו גם רבים אחרים שאובחנו בהפרעות קשב למיניהן. אני אישית שקעתי ברגשות מעורבים, מצד אחד דכדוך ומרמור על הקשיים בתקשורת ובקריאת מצבים שליוו אותי כל חיי ובגללם פספסתי הרבה הזדמנויות לאושר, או לפחות לזיון. ובו זמנית תהייה על הטעם באבחון, על הצורך להגדיר כל כך הרבה התנהגויות אנושיות כתסמונות או הפרעות כאלה ואחרות, כאילו יש איזשהו סטנדרט-זהב נורמטיבי וכל השאר חריגים. איזשהו קיטלוג שיוצר מעין היררכיה של התנהגויות אנושיות "מועילות" מול "טפלות". מה גם שאותו אדם יכול לקבל אבחונים שונים ממאבחנים שונים בזמנים שונים. האם הטיפול התרופתי שמומלץ בחלק מהמקרים לא משטח גם תכונות חיוביות, בנוסף לשליליות? מצד שלישי, בכל זאת אני מתאר לעצמי שיש אנשים שסובלים מזה הרבה יותר ממני. אני בכלל גדלתי עם הפרעת תקשורת אחרת ומאובחנת – חרשות חלקית – והמסר שקיבלתי היה לא לעשות מזה עניין, ובטח שלא לצפות לפריבילגיות. האם המסר הזה הועיל או הזיק לי?

ובעודי מתחבט זכתה המאורה שלי לביקור נדיר מצד המקמפסט, השכן שמחלטר לפרנסתו כגרפיקאי-הייטק כשהוא לא מטפח את הבוסתן שלו. הזכרתי את אספרגר (תזכורת לעצמי: לדבר יותר עם אנשים בשר-ודם) והוא פטר אותי מכל הסטרס במשפט התמציתי:

"אה, כן, זה הדבר הזה שאומרים שיש לכל הגיקים."

הוא גם סיפר לי על שאלון לבדיקת "ספקטרום האוטיזם" שפיתח סיימון ברון-כהן, הבן-דוד האקדמי של עלי/בוראט שהוא בעצמו אוטיסט לא קטן. הוא אמר שכל החבר'ה במשרד שלו עשו את השאלון, ורובם קיבלו תוצאות בקרבת "רף האוטיזם", חוץ משניים – אישה והומו.

זה הזכיר לי שקראתי לא מזמן בYNET ראיון עם אותו סיימון, לרגם יציאת התרגום העברי לספר שלו "ההבדל המהותי", שדיבר על קיומם של שני מודלים שונים של מוח: גברי ונשי, כאשר אוטיזם הוא קצה הסקאלה של הספקטרום הגברי. דווקא אהבתי מאוד את הגישה שלו:

"שני המודלים שמוצגים בספר - זה של המוח האמפתי-הנשי והמוח המערכתי-הגברי, משותפים לכולנו - גברים ונשים כאחד. כל אחד מאיתנו מצויד בבגרותו בשלל כישורים משני המודלים, וכל אחד ממוקם באופן קצת שונה על פני הקשת. אם נבין זאת, אם נבין שלכולנו יש אזורים של חולשה ושל הצטיינות, אולי נתייג זה את זה פחות ואולי גם נמנע מן האנשים בעלי המוחות הגבריים הקיצוניים - אני מתכוון לאוטיסטים, ודאי למה שנקרא אוטיזם קל, ולבעלי תסמונת אספרגר - להיכלא בגטאות המחשבתיים והחברתיים אליהם הם מתועלים כעת".

אז הנה הוא, The AQ Test (תוספת: יש גם גירסה עברית, ותודה לרונן גיל). משהו כמו "בחן את עצמך" הזכור לטוב ממעריב לנוער. אתם מוזמנים למלא אותו באותה רוח. זכרו:

The test is not a means for making a diagnosis, and many who score above 32 and even meet the diagnostic criteria for mild autism or Asperger's report no difficulty functioning in their everyday lives.

אני השתדלתי לענות בכנות, אם כי קצת פרגנתי לעצמי בקטע החברתי.

קיבלתי 34.