ערב שבת, סופו של (עוד) שבוע מתיש.

הבית כבר ישן מזמן, והרי אין מצב שאני אצא לרקוד פתאום או משהו.

אז יכולתי להעביר ערב בלראות שאין מה לראות בטלוויזיה,

אבל במקום זה צללתי 15 שנה אחורה, לפסטיבל קסום ומכונן בניו-זילנד, והקלדתי פוסט… שבטח יפובלש בימים הקרובים.

.

כי תוך כדי הקלדה הבנתי שלטובת בהירות הרקע ורציפות הנראטיב אני צריך לחפור עוד קצת אחורה, ולחזור בעל כורחי לרגע שנראה לי בזמנו מכונן מאין כמוהו, אם כי בקריאה לאחור הוא בעיקר מעורר בי עקצוצי מבוכה. מה שכן, זה קטע קצר, והפס-קול ידוע מראש:

.

.

17.10.93

8:30

קופנגן

.

לילה ארוך, מוזר, שונה.

שהתחיל בהתגלות, הארה, ב"קקטוס" [בר]. יושב עם ג'יין מקנדה שנראית ילדה למרות שהיא בגילי. שופך, שופך, שופך עד שהיא נשברת והולכת.

אחרי זה לבד, עם יותר מדי אנשים מסביב. אז קדימה למסיבה ב"סנטוס".

הייתי בכוכב אחר, מקום הזוי. מקום שבו פטריות בתה משנות לך את כל נקודת המבט, שבו יש אנשים שהם בעצם חתולים, נשים הם בעצם גברים, יש אנשים בלי ידיים ולכולם יש הרבה סודות.

רקדתי, כמובן. כי זה מה שעושים במסיבה. בירכתי את עלות היום, ובחמישה לשש בדיוק כיבו את המוזיקה. זאת מסיבה זאת?

.

ואז, בדרך לישון, פגשתי את לקריץ, עצי ודני. עישון על מרפסת הבונגלו, מול הים, בתוך שיחה טפשית על החיים ועל גואה.

ועכשיו ארוחת בוקר, ולישון. רק לפני זה – המניפסט (כמו שנכתב לפני 8 שעות בערך, ב"קקטוס", על דף מושאל מהברמן)-

.

"זהו. הנה היא, ההתגלות.

הכל מתקשר. מה שחן אמרה על המחסור [שלי] בניצוץ, ומה שג'יין אמרה עכשיו על הסתכלות מבחוץ, מבט אובייקטיבי, לא שייך. עם ימי העיון ההם, כשמיקמתי את עצמי מחוץ למעגל, עם זן ואמנות אחזקת האופנוע שעכשיו, עכשיו, עכשיו הבנתי אותו.

והחוליה המקשרת היא המילים של "The Whole of the Moon ":

I pictured a rainbow

You held it in your hands…

I wondered, I guessed & I tried

You just knew…!!!

.

וזה גם מסביר למה ג'ים, הגורו מגואה, כל כך עצבן אותי.

יש שני סוגים של אנשים. הרוב מכיל כמות זו או אחרת של "הניצוץ" הזה, היכולת לחשיבה רגשית, לא לוגית. הרוב הזה יגיע בשלב זה או אחר לשלווה, למנוחה ולנחלה.

המיעוט, הסוג של פידרוס, שלי? אותם קומץ בלתי מתפשרים, יחפשו לנצח. כיוון שבואו נודה בזה, הרבה הגיון אין בעולם, ואם אין לך את יכולת ההתפשרות, הקבלה הלא-לוגית, ה"רומנטית" של החיים, המציאות, מצבך בתוכה, אם תמשיך לחפש לשווא אחרי תשובה לוגית, סופך שתנדוד לנצח, או שתשתגע, או תאלץ בסופו של דבר להתפשר, ולחיות מתוך ניקור פנימי תמידי (בקריאה שנייה, משפט ארוך ומסובך להפליא)

.

אז "אתה חולם על מקום אחר"

ומחפש

אבל בסופו של דבר תמיד

תתאכזב.

ומתוך האכזבה הזאת בדיוק, מתוך כאב הגילוי שאין ולא תהיה תשובה, אין ולא תהיה שלווה, מתוך הרגע הבודד הזה נכתב The Whole of the Moon , בין השאר. כהתרסה של המיעוט המחפש מול הרוב השלו."

.

וכן, גם "זאב הערבה" של הרמן הסה נכתב מתוך אותו גילוי. ואולי, במחשבה שנייה, זה מה שאני מוצא בטריפים. אותה שלווה לא-לוגית, אותה מנוחה בחיפוש האין סופי, המתסכל הזה.

בוקר טוב, שינה מתוקה.

.


.

והקליפ הזה ריגש אותי עד דמעות,

ולו רק מפאת הסינכרוניסיטי שלו עם סגירת המעגל האישית שלי.

נראה שהזאב הבודד חזר הביתה בסופו של דבר.

.

Now I'm the man on the inside looking out