ביום שני שעבר, בעיצומה של הסופה הגדולה, הרסו רשויות מדינת ישראל שבעה בתים בלוד. ביקרתי שם בשבת, ואני מרגיש מחויב לכתוב על מה שראיתי שם, לתת קול לאנשים ששמעתי שם, ולנסות להתריע על המגמה המסתמנת.

המרמיטה מקפיצה אותי למקום, וממשיכה עם הילדים לביקור אצל חברים. אני מתקרב ברגל, ומרגיש את הרתיעה האינסטינקטיבית. אלה בדיוק השכונות שהזהירו אותי לא להתקרב אליהן.

בכניסה לשכונה, בפאתי אזור התעשייה של לוד, מתנוסס שלט ענקי: ברוכים הבאים למחנה הפליטים אבו עיד (על שם המשפחה שבתיה נהרסו). באימייל שקיבלתי מתנועת התחברות-תראבוט דובר על עצרת שתתקיים במקום; מסתבר שהנוכחים ערבים כולם – כמעט: יחד איתי מגיעה מכונית עם שלוש נשים יהודיות מבוגרות, ואחרי זמן קצר מגיעים שלושה פעילים מסולידריות שייח ג'ראח הבלתי-נלאים. אני מזהה בין הנוכחים את אנשי דהמש. האווירה שונה משהיתה בביקורים אצלם. שם הרי עוד יש תקווה, עוד יש בתים.

מאוהל המחאה לא רואים את הבתים שנהרסו, אבל אפשר להרגיש את המועקה וההלם. ריאד, בעל אחד הבתים, לוקח אותנו לראות את זירת ההרס. לא רחוק משם נראים מגדלי "גני אביב", השכונה שדודי אפל הקים שלא כחוק על אדמות חקלאיות, והוכשרה בדיעבד. שם אפשר, פה לא.

בין עיי החורבות מבצבצים ילקוט ורוד, דוד שמש, מזגן מעוקם. הפליטים מתגוררים באוהלי מטיילים דקים. לריאד חשוב להראות לנו קודם כל את העצים שנעקרו. "פה היה קרוואן," הוא מצביע על תל הריסות. "קרוואן! יכלו לגרור אותו החוצה בקלות, אבל דווקא הרסו." המילה הזאת, דווקא, חוזרת הרבה בסיפורים. ריאד מספר שלפני כמה שנים כבר באו להרוס אצלו. הוא הפעיל קשרים וביטל את רוע הגזירה כשהציוד כבר היה בשטח, והקבלן הודיע לו שעוד יתפוס אותו.

מקור

ליד אחד האוהלים יושבת אישה מבוגרת. "אני עוד בהלם," היא אומרת, ומספרת על הברוטליות שבה נעשה הפינוי לפני ההריסה: על עשרות שוטרים מיחידה מיוחדת1 שפשטו על הבתים, רעולי פנים, כאילו הם מחפשים את בין-לאדן. על השוטר שכיוון נשק לראשה של בתה שבהריון. איך דחפו אותם החוצה מהבתים בכוח ולא נתנו להם לקחת שום דבר, אפילו לא מעיל. (עוד עדויות פה.) "יש לי בן, משכיל כזה, אוהב לקרוא," היא מספרת, בגאווה מתנצלת. "כשהוציאו אותנו ראיתי שוטר, יושב על הספה ועושה את עצמו כאילו הוא קורא באחד הספרים של הבן. הוא הרי לא מבין ערבית. או שכן? שאלתי אותו מה הוא עושה והוא רק חייך ככה, כאילו הוא עושה לנו דווקא, כאילו כדי…" -"לשפוך מלח על הפצעים?" ניסיתי לעזור. "כן," היא אמרה ועשתה תנועת בזיקה עם היד. "מלח לפצעים."

"היו שם עובדות סוציאליות?" שואלת אחת המבקרות. "היו, לא עשו שום דבר, עמדו ליד השוטרים, יענו הן בצד של השוטרים."

אחר כך מספרים לנו שלמחרת באו נשות המשפחה להפגין בבית העירייה. שאלו איפה יגורו הילדים. "שיסתדרו אצל השכנים," היתה התשובה שקיבלו.

חזרה לאוהל המחאה. העצרת מתנהלת בערבית, אני מבין כל מילה עשירית בערך. עומד בצד ליד החבר'ה משייח ג'ראח. ואז ניגש אלינו בחור צעיר, יהודי, זיפים, חולצה ירוקה, תיק היפסטרים כתום. הוא מציג את עצמו, לוחצים ידיים, ואז הוא שואל: "מה, אתם מאיזה ארגון או משהו?" אני אומר לו שהם מסולידרית שייח ג'ראח, אני סתם שכן מודאג. "אבל יש איזה ארגון שמארגן את זה?" הוא שואל. אני אומר לו שאני לא יודע, קיבלתי אימייל מתראבוט. זמן קצר אחרי זה הוא נעלם, ואני מבין בדיעבד ששוב עשו לי קצת "הנדסה חברתית"2 והוא היה כנראה שב"כניק. אז לא שסיפרתי לו משהו שאמור להישמר בסוד, הרי דניאל ענד סיכה של שייח ג'ראח על המעיל. אבל זה מוזר, ההרגשה הזאת, שאלה שלמדת לפחד מהם הם בעלי הברית שלך, ואלה שאמורים להיות בצד שלך הם האויב. אני רגיל לנקוט זהירות מול השוטרים הסמויים במסיבות, צריך כמסתבר להרחיב את הזהירות הזאת גם לאירועים האלה.

אחרי העצרת, אנחנו מדברים עם פרידה שעבאן מדהמש שמספרת שההחלטה בעניינם נדחתה לחודש מרץ. חיים מדחייה לדחייה, ואין לה חשק לעשות כלום, היא מספרת. אפילו מטבח לא היתה עושה בבית אם לא היו לה ילדים. הוועדה הארצית לתכנון ובנייה אמורה להתכנס בעניינם; חברים בה חסידי אומות העולם כדוגמת ראש עיריית רמלה יואל לביא, או עושי דברם. גם השופטת הסימפטית-יחסית שמטפלת בעניינם מתחילה לאבד סבלנות. אני מזכיר את הפשיטה המשטרתית על לוד לפני כמה חודשים, בעקבות הרציחות. היא אומרת שסתם נטפלו לאנשים, ועם אלה שהיו מעורבים ברציחות פחדו להתעסק. "גם אלינו הגיעו," היא אומרת. "לקחו את הילד הכי טוב שלי והעמידו אותו שעות בשמש, עד שהוא הרגיש לא טוב. דווקא הילד הכי טוב! כאילו הם רוצים שגם הוא יצטרף לבלגן, שגם הוא יהיה נגדם."

מישהו עובר לידי עם שקית ואוסף כוסות פלסטיק מושלכות. אני לוקח ממנו שקית ומצטרף ."עזוב," הוא אומר לי. "תן לי להרגיש שאני עושה משהו," אני אומר. מסתובב בין האנשים ומנקה, מודע למלאכותיות של הסצנה. חושב שאולי בכל זאת המראה הזה יכול למוסס במשהו את משקעי השנאה, "יש גם יהודים טובים" יענו. ויודע שאני לא יוצא ידי חובתי בשקית הזבל הזאת. שלא תהיה לי ברירה אלא לכתוב, מה שעדיין לא יפטור אותי מתחושת חוסר האונים.

בות'ינה דביט מגיעה כרוח סערה. "תנועת התנגדות של אישה אחת," כמו ששיבחו אותה על הבמה בליל הדחפורים. היא שולפת מפות, תצ"אות, תדפיסים של החלטות ממשלה, מציגה בפנינו את ההקשר הרחב.

"התוכנית להחייאת לוד," קוראים להקשר הרחב הזה. הממשלה הקצתה 50 מיליון ש"ח להקמת "מנהל פינויים" מיוחד, חוצה רשויות, שאמור "לטפל" ב-500 הבתים בלוד שצו הריסה תלוי נגדם. סעיף בהחלטה הממשלתית מבטיח למנהל הפינויים סיוע משטרתי ככל שיידרש, ללא תשלום ובלי שיקולים כלכליים. הבתים שנהרסו נמצאים בקרבת כביש שאמור להיסלל אל היישוב (היהודי) הסמוך, אבל הם די רחוקים מתוואי הכביש, אז "לא ברור" למה הרסו אותם, לדבריה. ריאד טוען שמתוכננת לקום שם שכונה "של דוסים". הקטע הוא שהבתים שנהרסו עמדו בין בתים שחלקם נבנו לפני 48, כך שיש להם חסינות. ("איך זה מוגדר שטח ירוק אם עמדו כאן בתים לפני 48?" הוא שואל.) תהא אשר תהא הסיבה להריסה, אופן הביצוע הברוטלי מוביל לדעתי למסקנה שהמטרה היתה להפחיד, למען יראו וייראו, ואולי יעופו לנו מהעיניים "מרצונם". פינוי מרצון, כמו אונס מרצון.

אז מה התוכניות להחייאת לוד? שכונת פרדס שניר "תולבן" ברובה, אולי כי לאף אחד אין אומץ להתעסק איתה. מה שנשאר מהמרכז העתיק ישופץ ויחודש באוריינטציה מסחרית-תיירותית.3 על שדות מושב אחיסמך שהופשרו תוקם שכונה לדתיים. גני אביב תורחב בעוד כמה מאות יחידות דיור. לידה תקום עוד שכונה חדשה, לאנשי כוחות הביטחון. מסתמן שמבחינת התושבים הקיימים בלוד, אם ההחייאה תצליח, החולה ימות.

לדברי בות'ינה, כבר השבוע מתוכננת עוד הריסה. איפה? אי אפשר לדעת עד הרגע האחרון. בלוד, שלא כמו בנגב, אי אפשר לראות את הכוחות הנערכים מראש. עראפת איסמאיל מדהמש מצטרף לשיחה ומסביר לנו את השיטה: אומרים לתושבים שצו פינוי תלוי כנגדם לשבת בשקט, לא לעשות רעש, לא לפנות לבתי משפט. מבטיחים להם שה"קשרים" שלהם ידאגו להם, כמו שהבטיחו לריאד אבו עיד. ברגע האחרון, כשהדחפורים מתקרבים, כל ה"קשרים" נעלמים פתאום. הפרד ומשול.

דוחפים אותם החוצה, הם אומרים. או שילכו בשקט, או שיאבדו סבלנות ויתפוצצו, ויתנו לממשלה תירוץ להיכנס בהם בכל הכוח. "החייאת לוד" מסתמנת כשם מכובס לייהוד לוד.

ולא רק בלוד. גם בטייבה, גם באום אל פאחם, גם בעכו. האזרחים הערבים רואים בעיניים כלות איך עתודות הקרקע שלהם נגזלות לטובת עוד ועוד שכונות יהודיות. "ניסינו לבקש אישורים, אף אחד לא רצה להקשיב לנו," אמר לי מישהו שם. זה קורה כאן, בתוך הקו הירוק, לא ב"אזור הדמדומים" של גדעון לוי. וכאן אין הקפאה, אין מראית עין של הקפאה ואין דיבורים על הקפאה. רק עובדות בשטח. דונם ועוד דונם.

עדכון: והנה עוד דיווח, יותר מוצלח ומעמיק משלי. אם עוד לא שבעתם מההשפלה, הכוחנות והסכנה שמגולמות בהריסה הזאת, ובאופן שבו בוצעה.


.

בערב שאחרי הביקור, כשהמראות והמוראות עוד טריים אצלי, חאג' מספר לי על מדריכות הטיולים שנדקרו ליד מושב מטע. וכן, אני יודע שיש ערבים רעים, שטופי מוח, פנאטים רצחניים או "סתם" לאומנים אכזריים. אני יודע שהיו גם קודם.

אבל אני לא יכול שלא לחשוב על הבן של פרידה שעבאן שהשוטרים טרטרו עד כדי מכת שמש. על הבן הלמדן של האישה ממשפחת אבו-עיד שלשמה לא שאלתי, שראה שוטר ציוני לועג ללמדנות שלו ואת ספריו נקברים תחת הריסות ביתו. האם יש למישהו ספק שאם אנחנו רוצים להגביר את המוטיבציה של הנוער הערבי לקחת סכינים ולחפש קורבנות יהודים, זאת בדיוק הדרך?


.

פעם שלחה לי חברתי דנה פלג קטע מדהים שקראה בספר בשם The Lemon Tree, שעוסק במלחמת 48. לפי הסיפור הזה, לפני כיבוש לוד הליגיון הירדני הציע לראש העיר לשלוח לו תגבורת ולכבוש את בן-שמן, נקודה אסטרטגית שאיימה על העיר ממזרח. ראש עיריית לוד השיב שהוא ביחסים טובים עם היהודים, והוא מאמין שיוכל לפתור את זה באופן דיפלומטי.

נו, איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. בן שמן הפך לנקודת התחמשות ויציאה של הכוחות הציונים. זיגפריד להמן, מנהל כפר הנוער שהיה חבר של אלברט איינשטיין, התפטר במחאה על ההתחמשות.4 לוד נכבשה ועברה גירוש ברוטאלי, שאחריו נשארו בה מאות ספורות של תושבים. אחרי המלחמה הובאו לעיר עולים חלשים, וערבים שפונו ממקומות אחרים, נטולי זכויות על הקרקע. היהודים קיבלו תוכניות מתאר ושיכונים, מצ'וקמקים ככל שיהיו, לערבים לא נותרה ברירה אלא לשכן את הגידול הטבעי שלהם באופן לא חוקי. עכשיו, אלה מהם שמסתמכים כמו ראש העיר ההוא על קשרים דיפלומטיים מוצאים את עצמם מול שוקת שבורה ובית הרוס.

זה קורה ממש עכשיו, עשר דקות מתל אביב, דקה מבן גוריון. זה קורה לאנשים שהם אזרחי ישראל, שנותרו עם הבגדים שלגופם, מבשלים על כלב גז שקיבלו כתרומה. זה קורה כמדיניות מכוונת, צינית ואכזרית. זאת המדיניות שממשלת ישראל מתכוונת אליה כשהיא אומרת שהיא אמונה על חזון שתי המדינות "עם חילופי אוכלוסין ותיקוני גבולות": לבנות ליהודים גטו גדול ככל האפשר, לדאוג שיהיה ערב-ריין ככל האפשר, ולהקיף אותו בחומה. זה מה שנשאר מהחזון הציוני: לא ידנו מושטת לשלום לשכנינו, לא תשקוד על שמירת זכויות האדם ברוח נביאי ישראל ולטובת כל תושביה – אלא עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב.

כי לא רק הגורל של משפחת אבו-עיד ושאר ערביי לוד מוטל פה על הכף. תפקחו את העיניים, תסתכלו סביב, תחברו את הנקודות ותראו את המגמה: החיים ההרוסים של משפחת אבו-עיד מבשרים את הרס החיים של כולנו, הריסת כל סיכוי של ילדינו לחיים נורמליים בארץ הזאת, הבטחה לעוד שנים ארוכות של איבה, פחד ושפיכות דמים.


עוד קצת עדכונים:

דיווח באתר של התחברות-תראבוט על ההריסה, ועוד פרטים על התוכנית לייהוד לוד.

טלי לטוביצקי מדווחת (בתגובות אצל עידן לנדו) שגם הבוקר (שלישי 21.12) באו שוטרים למחנה הפליטים אבו-עיד, היכו תושבים וניסו להרוס את האוהלים שהקימו.

  1. "לא יס"מ, מעל היס"מ" – מה שזה לא יהיה []
  2. ראו פוסט קודם []
  3. בדומה לפארק הארכיאולוגי המתוכנן בסילוואן, אולי? []
  4. אם איינשטיין היה חי היום, הציונים היו אומרים שהוא אוטו-אנטישמי. []