זוֹזוֹ היא חובבת הצגות מושבעת. לרובן היא הלכה עם המרמיטה, אבל כבר זכיתי לראות איתה את דירה להשכיר בביצוע התיאטרון שלנו, וגם את מה קורה עם שבתאי של תיאטרון קליפה שהיא ראתה פעמיים, פעם עם אמא ופעם עם אבא, בהפרש של שנה. שתי ההצגות האלה, דרך אגב, מקסימות ומומלצות.

בכל שבוע נתלות מחוץ לגן שלה מודעות צבעוניות: "בת הים הקטנה" עם מיכל אמדורסקי בביקיני (זה לילדים או לאבאים?), עוד איזו אגדת ילדים חסרת זכויות יוצרים בכיכובו של ניר לוי ("נירו מרמזור!" מכריזה הכּרזה, כאילו מדובר בדמות חינוכית או בערובה לאיכות), כל מיני עיבודים בימתיים ללהיטי הופ קטנטנים… ומדי פעם אני נאלץ להסביר לה במילים עדינות שאפעס, ההצגה הזאת לא נראית לנו יפה או מעניינת במיוחד, אפילו שיש בה דובוני אכפת-לי, וחבל על הזמן ועל הכסף… ולהבטיח שכשיהיה משהו טוב ניקח אותה.

אז לקראת חנוכה, המרמיטה חיפשה ומצאה את הכבש השישה-עשר בתיאטרון מדיטק בחולון, הצגה המבוססת על שירי התקליט הקלאסי ההוא.

עכשיו, התקליט הקלאסי ההוא, כמעט בכל פעם שאני שומע אותו עולות לי דמעות בעיניים בשלב זה או אחר.  אני נאלץ להתוודות שזה קרה גם לפני שהיו לי ילדים, וזה לא קשור בהכרח לעובדה שראיתי את המופע המקורי, עם יונתן ויודית וגידי ודייויד ויוני על הפסנתר, מתישהו בסביבות גיל שבע בתיאטרון חיפה. לאור המטען האישי הרגיש והיקר הזה, היו לי חששות קלים מפני שחיטה של צאן הברזל שלי.

אז נתחיל מהחדשות הטובות, ובהחלט יש: שחיטה לא היתה. היתה הצגת ילדים חמודה וצנועה, בלי פירוטכניקות ונצנצים בנוסח עדות הפסטיגל, עם צוות שחקנים צעיר וחביב שהרשה לעצמו להשתטות בלי להתחנחן. הסיפור, על חבורת ילדים שמחפשת בגן המשחקים את חברם שנעלם, היה הזייתי מעט, לא דידקטי מדי ולא מתקתק מדי, מתאים להפליא לילדים אבל בלי להתיילד ולהתחנחן. אחת השחקניות היתה אפילו שמנה, קונטרה מרעננת לסטנדרט האנורקטי הרווח גיבורי התרבות של ילדינו. יתרה מכך, הבדיחה החוזרת על חשבונה שהרגיזה אותי קצת בהתחלה היתה כמסתבר רק הכנה לעיסוק קליל ועם זאת נוקב בעניין החריגות, והשונות, והעובדה שעל כל אחד אפשר להגיד דברים מעליבים, ואז מה בעצם? היה קולע, ונעשה בטוב טעם. מה גם שהשומן שלה לא הפריע לה להרביץ גלגלון לקראת הסוף. בכלל, מצאה חן בעיניי התנועתיות הפיזית של השחקנים. מדי פעם היה נדמה שהם נתקעים לרגע בשורות הדיאלוג, ו/או כובשים צחוק סורר, אבל גם זה לא הפריע. זוֹזוֹ ישבה מרותקת לכל אורך ההצגה, וכמוה כל הילדים באולם למיטב התרשמותי.

(אחלה אולם, דרך אגב, חדיש ונוח ויפה ואקוסטי ועם חנייה נוחה. מי צריך להיכנס לתל אביב?)

אה, ומה עם השירים, אתם שואלים? אה, השירים. קודם כל, לא כולם בוצעו: בלטו בחסרונם "האיש הירוק" (כאילו שמישהו היה מעז לשיר היום לילדים על סיגריה ירוקה, או סיגריה בכלל), "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים" המופתי (עם האיש עם החורים בגרביים, שלא יוצא לי מהראש עד היום); חלקם בוצעו רק במסגרת מחרוזת מקוצרת בסוף; חלקם זכו רק להתייחסות קצרצרה בדיאלוג (כמו הצדף שאבא הביא מאילת, שבאמת אבד עליו הכלח האקולוגי); חלקם קוצצו באכזריות או שולבו בפזמונים חדשים, שלא התעלו לרמת המקור מן הסתם.

הביצועים עצמם לא היו אחידים ברמתם. לפעמים הקולות נשמעו בוסריים ומשחקי ההרמוניה נשמעו מאולצים (ויש קצת מקום לשיפור בעניין הדיקציה, אם כבר). לפעמים זה התחבר יופי ואף למעלה מזה: אחד השירים ("אני אוהב", למיטב זכרוני) קיבל ביצוע קברטי בנוסח "שוּ-בּאפ שוּ-בּאפ" שהיה ממש חמוד, עם העמדה שובבה, וניכר שגם השחקנים נהנים לבצע אותו. עוד לפני זה, כשהשמנה וחברתה הממושקפת שרו לג'ינג'ית הלוהטת את "הילדה הכי יפה בגן," הן ממש נסכו על השיר דוק של תוגה וקנאה שלא הורגש מספיק בביצוע המקורי (נו, טוב, הרי גם יודית יפיופה, ואצלה זה בכלל היה שיר אהבה ככלות הכל ;) ), ויצרו רגע צובט לב. גם הביצוע ל"איך שיר נולד", כשהשחקנים החזיקו בידיהם אותיות ויצרו מילים תוך כדי תנועה, היה מעולה.

אם אתם עוד מחכים בנשימה עצורה לחדשות הרעות, או לאיזה אבל גדול שיבוא ויהפוך את הקערה על פיה, אתם יכולים לנשום לרווחה. בסך הכל, בידור ראוי בהחלט למאכל ילדים, ומהנה גם להורים (ולא רק בזכות הג'ינג'ית הלוהטת, אהמ).

ובכל זאת, בלי קשר ישיר להצגה הסימפטית הזאת, אני מוצא את עצמי מחליק לתפקיד הנתעב של הזקן שרוטן על הנוער של היום, ונזכר איך בימיו הכל היה אחרת… כי הכבש השישה-עשר המקורי היה, בדיעבד, מופע הרוק האמיתי הראשון שראיתי בחיי.* מההופעה ההיא בתיאטרון חיפה אני לא זוכר תפאורה, וגם לא סיפור מסגרת, לא העמדה ולא משחקי קולות מתוחכמים. אני זוכר את פסנתר-הכנף של יוני רכטר באמצע הבמה, זוכר את קולו החם של יונתן המדקלם, זוכר אנשים עומדים על במה ושרים… מה הסיכוי שמישהו ירים היום מופע כה מושקע מוזיקלית, וכה פשוט מבחינה פירוטכנית? מה הסיכוי שילדים יבואו למופע כזה? מה הסיכוי שהם ישבו בשקט לכל אורכו?

קיבלנו במתנה את הדיסק החברים של ארקשה, שירי משוררים לילדים שארקדי דוכין הלחין וביצע עם מעין סופר-גרופ עכשווית – מדני ליטני ואריק סיני ועד יובל המבולבל. זה חביב, עם נגיעות בשלל סגנונות מבלוז ועד דאנס. יש לנו גם את החברים של הקרנף מאת אבנר שטראוס, שעושה רוקנרול חביב ושובב. ברגעי השיא שלהם הם מתקרבים אולי למעמקי הרגש והרגישות שהכבש הציע בשפע. אלה, לצערי, היוצאים מן הכלל. הצליל השלט בערוץ הופ ובקלטות הוא צליל מסונתז, עם שירה שטוחה של דמויות מדובבות (שנשמעות מדובבות גם כשהם מקוריות, כמו הפרסומט של רינת). ראיתי פעם בחנות דיסק של פינק פלויד לילדים. "זה נשמע כמו תיבת נגינה בשקל," הזהיר אותי המוכר למראה תגובתי המשועשעת.

אנחנו מעדיפים להשמיע לילדים שלנו את המקור, את הבנות נחמה ולאונרד כהן, שוטי הנבואה ומאיר אריאל, הדג נחש ובוסתן אברהם. מוצרט האורגינלי, ולא בייבי מוצרט. זה נראה לי בזבוז נפשע להרגיל את החך המוזיקלי הרך שלהם לשטיחות, במקום לעושר.** הרי הכי קל להפציץ בגירויים ויזואליים עזים, שמעמעמים את כל החושים האחרים. גירויים עזים מרגילים לפסיביות, מנוונים את היצירתיות ואת יכולת הריכוז. אחר כך, כשהילדים לא מסוגלים לקלוט שום דבר מעודן יותר, כשכל רגע של הפוגה שקטה מכניס אותם לשעמום ועצבנות,*** הכי קל לאבחן הפרעת קשב ולכבות אותם עם ריטלין. אולי יותר פשוט לחבר אותם לתקע של המטריקס מלכתחילה, ולסגור עניין? ככה נולדים זומבים.

אהמ. איפה היינו? כן, קחו את הילדים לכבש השישה-עשר במדיטק, זאת הצגת ילדים מרנינה, מרגשת ומשעשעת, תיאטרון מוזיקלי לשמו. המרמיטייה ממליצה. אבל לפני ו/או אחרי תשמיעו להם גם את הדיסק, ותשירו איתם, ותרקדו איתם, ואפשר גם להקריא להם את השירים והסיפורים לפני השינה ולהתעכב קצת יותר על המילים. למצוא את העושר והגירוי בבית פנימה, אצלכם. זה יעודד אותם למצוא גם את שלם, בשאיפה, ולהפוך לשחקנים פעילים בחייהם במקום צופים פסיביים.


.
* רוק מתקדם אמנם, אבל תקשיבו לחליל של שם-טוב לוי, לגיטרה של שלמה יידוב, לקצב הסוחף של "מי שמביט מי מאחור" ושל "היי, אני כבר לא תינוק"… איזה עושר מוזיקלי.

.

** המצחיק הוא שהרבה הורים נורא טרודים בענייני "(חוגי/פעילויות) העשרה", ולא שמים לב שמרוב העשרה וגירויים חיצוניים הילד מתרושש מנכסיו הרוחניים הפנימיים.

.

*** וראו בהרחבה על מעגל הקסמים הזדוני של גירוי יתר->הגבלת יתר וחוזר חלילה בפוסט הזה.

.

.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

"אבא, עינב הבן אמר לנו שגדלים גם כשנחים."

[זוזו מעמידה דברים על תיקונם]

.

(זה לא נגמר אף פעם בפחות מאלף מילים, לא יעזור כלום.)