סוכן זוטר, מקסימום לבלר

כפתור הוספת פוסט: נמצא. מילות פתיחה: לא.

מדרש שיר.

שיר ותיק ומוכר. אני הכרתי אותו בעוונותיי דרך הקאבר האנמי של ג'ניפר וורנס, לקח לי זמן לגלות שגם לאונרד כהן מבצע אותו. במקור שמתעלה על כל חיקוי.

שיר שהיה למנטרה ולהמנון. הוא באמת מתחיל כהמנון:

נשפטתי לעשרים שנות שעמום
על ניסיון לשינוי המערכת מבפנים
אני בא עכשיו, אני בא לגמול להם
קודם ניקח את מנהטן, ואז ניקח את ברלין

אני רק שאלה: מי זה "אנחנו" שניקח?

ומכאן, עם ההאזנות וההשמעות ופרצי השירה עם הדיסק בבית ובאוטו, זה רק הלך והסתבך, הלך והתחדד…

להמשך קריאה »

ובתוך כל שקשוק העגלה הנוסעת-אין-עצור, בין משבצות הזמן שהחליפו את מה שהיה פעם זרימה במגמת היסחפות, אימייל מחבר-בלוגר מן העבר מוציא אותי שוב אל אזור הדמדומים של מציאות הקונצנזוס, חושף באחת את מגבלותיו וגבולותיו של השיח הנורמטיבי – הנורמלי – שמעבר להם יש דרקונים, מאיר מבחוץ את האקסיומות שמחזיקות את הקיום החברתי היומיומי שקיבלתי על עצמי, וחושף את חולשת היסודות שעליהן הן נשענות.

"ההבדל בין שפיות לאי-שפיות דק יותר מחודו של תער, גמיש יותר מאנטילופה, חמקמק יותר מהאשליה הכי הזויה. אולי הוא בעצמו אשליה. אולי הוא בכלל לא קיים."

פיליפ ק. דיק, ואליס

להמשך קריאה »

הפוסט הזה נכתב ב-1 באוגוסט 2011, ככל הנראה מיד אחרי הפוסט הקודם שהעליתי הערב (הו, סינכרוניסיטי מופלאה!).

במסגרת חיסול החשבונות הקטנוני עם אבירי המחאה, אני "מקדיש" את הפוסט הזה לדרור פויר, שבטור בשם לו הייתי דיקטטור הבטיח "אכיפה נוקשה, חסרת פשרות ואפילו אלימה" ביום שיינתנו לו סמכויות שלטון אבסולוטיות. במסגרת הסערה שהתעוררה בעקבות הטור הזה, הכריז פויר שמבחינתו אלה פנטזיות אלימות שנובעות מכעס ותסכול (מילים שלי), ולא תוכנית אופרטיבית לענישה המונית א-לה סינגפור.

שיהיה. במקביל התנהל ויכוח מעניין יותר: האם ההתנהגויות החברתיות הפוגעניות שפויר מתאר בטור, ומוכרות בגרסה זו או אחרת לכולנו – האם הן "באשמת" הפרט או "באשמת" החברה? האם זה שהחברה שלנו חולה מחייב אותנו "לסלוח" לפרט על התנהגות חולנית?

או, חשבתי, יש לי סוג של תשובה לשאלה הזאת…

להמשך קריאה »

הפוסט הזה, והבא אחריו, פורסמו במקור בימי התקווה והלהט בשיא קיץ 2011.

שניהם עלו לי בראש לאחרונה, בנסיבות שונות שאסביר בקצרה.

היות שארכיון הבלוג עדיין תקוע בדרך, ומי יודע מתי יגיע, אני מעלה אותם בגרסת טקסט עירומה – בלי קישורים, בלי תגיות, בלי פוסטים קשורים, בלי תגובות…

לא אידיאלי, אני יודע, אבל אין לי זמן להתעסק בזה, ועדיין חשוב לי שהדברים ייאמרו. שוב.

למה זה כ"כ חשוב לי? שאלה טובה. לא כדי להגיד שאמרתי לכם – למרות הפיתוי הראשוני – ולו רק כי לי עצמי לא ברור בדיעבד מה בדיוק אמרתי אז, וכמה נבואה היתה בזה. גם לא כדי להתנגח – ושוב, למרות שאני מעלה את הדברים בתגובה לאמירות של פעילי #j14 מרכזיים שהפכו מאז לפונקציונרים פוליטיים.

אני רוצה בעיקר להדהד את הדברים כמו שנאמרו – כמו שנחוו – ברגע ההוא בזמן, ומשאיר לכל קורא להסיק מסקנות משלו לגבי מה היה אז, מה היה מאז, מה השתנה ומה לא.

יאללה, לביצה.

להמשך קריאה »

התמונה שפורסמה היום בידיעות אחרונות, של מפגין שובר שמשת בנק, החזירה אותי בדיוק 13 שנה אחורה, לסיפור עם מוסר השכל. זה לא שיש לי זמן לכתוב, אבל הסיפור הזה דורש להישמע, והוא לא נכנס בציוץ.

להמשך קריאה »

המון זמן לא הייתי בהפגנה. האחרונה שזכורה לי היתה בינואר בשכונת התקווה, עם היוודע ההחלטה לפנות אותו, כשתושבים מהשכונה צעדו שכם אל שכם עם פעילי שמאל וערבים – וחטפו מכות ומעצרים כמו ערבים. (איכשהו, אני לא מצליח להתנער מהחשד שיש קשר בין המסר הברור והתקיף שהעבירה אז המשטרה, לבין דעיכת טרנד הסולידריות בשכונה והשיבה לנראטיב המוכר והמאוס של הסתה ושנאת הזר.)

להמשך קריאה »

(כי לפעמים טוויטר נראה… מקוטע מדי)

ואולי התרומה העיקרית של #j14 למאבק הכללי לצדק, שוויון וחירות טמונה בהמחשה שהוא מציע למצבן השברירי, הקפריזי והאבסורדי של זכויות האדם במדינת ישראל כיום.

"מחסנית בהכנס? מה אנחנו, מחבלים?"

דיכוי אחד. מאבק אחד?

להמשך קריאה »

ועוד דילוג רחב, מהאינטימיות האישית והמשפחתית אל ערבות התיאוריה והביקורת. סגירת מעגל (וחשבון) תיאולוגי ותיק.

אחד הנושאים הראשונים שבהם התעמקתי כאן היה דמותו והגותו של אליסטייר קראולי, המכשף (או שמא "מכשף"?) האנגלי מתחילת המאה הקודמת שנודע ברבים (עד כמה שהוא נודע) בעיקר בתארים כגון "שטניסט" או (בתיאורו התמציתי של אומברטו אקו) "שרלטן".

כמו הרבה דברים מעניינים, קראולי נכנס לחיי בלונדון, בתחילה כדמות בספר של רוברט אנטון וילסון (גם הוא תגלית לונדונית), ביתר הרחבה בשיחות עם ג'יימס, מאסטר סיני זקן שהיה למעשה אנגלי בן 29, ובהמשך דרך עיון ישיר במקורות הראשוניים (המרובים, בלי עין הרע) שכתב האיש עצמו.

במשך השנים נתקלתי פה ושם באנשים שהזהירו אותי מפני קראולי ה"מסוכן", החל מהמורה שלי ללימודי דתות, דרך איריס יער אדלבאום (שגם הקדישה לי ולו כמה מילים בבלוג שלה) וכלה במוכר הטארוט הזקן בקינג ג'ורג', כשקניתי אצלו חפיסה של קלפי Thoth במתנה למישהי. למעשה, לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא עדויות למפוקפקותו של קראולי. מספיק לקרוא בביוגרפיה שכתב עליו תלמידו ומזכירו האישי ישראל רגארדי כדי להיחשף לצדדים לא-סימפטיים, שמבהירים מעל לכל ספק ש"מאסטר תֶריוֹן" (א.ק.א "פראטַר פֶּרדוּרָבּוֹ", "המפלצת 666" ועוד) לא היה שליח האלים נטול התסביכים שדימה עצמו להיות.

ועדיין, למרות הראיות המצטברות שקראולי היה אנושי, אנושי מדי, המשכתי לחשוב שיש בתורה שלו צדדים ראויים לעיון ואף ליישום. אני עדיין חושב ככה, אבל פחות, אחרי שהבנתי פתאום את הכשל המהותי (לדעתי) שבבסיס השיטה שלו.

להמשך קריאה »

התכנסות מפתיעה אל האישי והפרטי. שיר מזדמן שעלה בדעתי מתוך הכאן והעכשיו, והפך לגשר ישיר אל רגע בעבר, רגע כה מכונן עד שתועד בהרחבה, בניגוד למנהגי באותם ימים צחיחים וקודרים. רגע שבו השיר הזה הדהד בראשי מהצד השני של גיא צלמוות. אותו מקרר בגישה כל כך שונה.

להמשך קריאה »

כותרת הפוסט הזה הופיעה לראשונה כציוץ, בבוקר שאחרי ההפגנה הגדולה האחרונה, מסיבת הסיום של הקיץ שבו אקטיביזם היה השחור החדש. היום, ארבעה שבועות אחרי, היא אקטואלית מתמיד, כתמיד.

להמשך קריאה »