תגיות טלויזיה

מונית שירות והאח הגדול

נכתב ע"י ב: יום שני, 30 מרץ, 2009

פעם בכמה זמן  יוצא לי  לנסוע במונית שירות בין נתניה לתל-אביב. אני חושב שמוניות שירות זה אחד הדברים המעניינים שקיימים (כשהנהגים לא מקללים אחד את השני בצרחות על מי 'גירזן' למי נוסעים ומתי יצא הג'מבו האחרון). סוף סוף מקום קטן וציבורי שלא משאיר מקום אלא למציצנות. בשבוע שעבר נסעתי בדרך לת"א כשעל המונית שני אנשים (זרים אחד לשני) שניהלו דיאלוג רועם, שלא הותיר ברירה אלא לעזוב את הספר שניסיתי לקרוא ולהתמסר לשיחה המרתקת שלהם. השיחה בינהם התחילה עוד לפני שהמונית התחילה את הנסיעה. הנה קטע קצר (פחות או יותר מדויק) מהתחלת השיחה:
א'– תאמין לי, אתה צריך להיות באח הגדול עם מנחם בן
ב'– אני? באח הגדול? מה אני שחקן קולנוע? מה פתאום זה לא אפשרי
א'– אה… אתה מתכוון שצריך להיות מפורסם? וי איי פי?
ב'– בטח שצריך, כולם שם מרקע… ואני, אני איזה רקע יש לי?
א'– אז אני מציע שכשיהיו בחירות עוד שנה וחצי תרוץ באיזו מפלגה, זה כבר מספיק וי איי פי
ב'– צריך להיות וי איי פי
א'– תקשיב לי [נאמר בקול מלודרמטי] האושר הפנימי זה הוי איי פי של הבן-אדם. בן אדם שיש לו עולם של רוח, שיש לו אושר פנימי כזה בן אדם הוא וי איי פי.

השיחה המשיכה והתגלגלה לדיון על חומר מול רוח, אבל אפשר להגיד שהמשפט האחרון שציטטתי היה סוג של שיא. עידו כתב על 'האח הגדול וי איי פי' כמשנה תודעה, אני לא מסכים עם חלק מהדברים שעידו טוען לגבי התוכנית (אני לא אכנס כרגע להסתייגויות שלי), אך אני בהחלט חושב שהאח הגדול היא תוכנית משנה תודעה. באח הגדול וי איי פי לא יצא לי לצפות (בעיקר כי אין לי טלוויזיה כרגע) אבל ראיתי חלקים מהאח הגדול הקודם. מהרגע שנושא 'האח הגדול' עלה בשיחה במונית השירות כל האינטראקציה בין שני האנשים השתנתה, הם התחילו לדבר כאילו שמצלמים אותם, כאילו יש בפניהם קהל (במידה מסוימת אני ושאר הנוסעים היינו באמת קהל, אבל הפניה שלהם חרגה מגבולות מונית השירות). אחד מהם למשל פתח במונולוג שפרש את כל משנתו בנושא החשיבות של רוחניות בימים של משבר כלכלי, כשהוא ממען את דבריו אל עבר הבחור השני, אך אומר את הדברים בנימה של שחקן מול מצלמה. בשיחה הזאת הייתה הפנמה של המדיום הטלוויזיוני, למשל הדרישה לספק עניין כל הזמן, להמשיך לייצר רעש אל מול המצלמה.
ואולי באמת הפכנו מעולם שכולו במה לעולם שכולו אולפן.

קאט!