דהמש 2010

יום שישי, מאי 14, 2010 נכתב ע"י

+
אם בתעודתכם הכחולה כים

היו זורחות הכוכביות בצורת הלאום הנכון

אם עורכם היה הופך ורוד

לאור השמש המדברית הקשה

אם הייתם מקבלים את המרות

בהסכמה ובשתיקה

אם הייתם כמונו מבינים

שאם תרצו

אם תרצו

אם תרצחו וגם תרשו

ואז עוד תנשלו

אם הייתם

אנחנו. היינו מקימים פה את הקאנטרי של החשמונאים

והילדים היו שותים קוקה-קולה מהמזרקה ברחוב.

כפר דהמש 2010

מומלץ לקרוא על המאבק של הכפר הבלתי מוכר דהמש

(לא שיר) השלום

יום חמישי, פברואר 11, 2010 נכתב ע"י

אני אומר שלום לשפת אמי

(זאת שעדיין שוברת שיניים)

אני אומר שלום לנתניה

(רחם בצורת בניינים דפוקים על ים יפה)

אני אומר שלום לתל-אביב

(אני לא זוכר הרבה מהלילות שלי בה, היה לי טוב והייתי שיכור)

אני אומר שלום לבאר-שבע

(ומודה לה שהיא הראתה לי את עצמה)

אני אומר שלום לאישה עם צעיף אדום

(נדמה לי שינסיתי להתחיל איתה פעם באיזה פאב משעמם בתל-אביב והיא סירבה)

אני אומר שלום לבמה הזאת

(כל הבמות אותו דבר, כשאתה עליהן זה נוח אבל לעלות ולרדת מהן זה מהלך אקרובטי מסוכן)

אני אומר שלום למיקרופון

(שרק דרכו אני מבין שקולי יכול להיות אפילו יותר זר)

אני אומר שלום למילים

(שהרכיבו איזה משפט או שניים שהתכוונתי אליהם וכמה עשרות שהיו קרובים לכוונתי)

אני אומר שלום למשוררים

(אלו שיושבים בבית הקפה ההוא בתל-אביב ומספרים אחד לשני כמה הם היו טובים אתמול בלילה)

אני אומר שלום,

אבל בראש חושב

הפסקת אש,

ובלב מתכוון

להתראות .
קאסר דווי 2009

בחיפושים

יום שישי, ינואר 29, 2010 נכתב ע"י

אז סיימת תואר ואתה מחליט שכל האקדמיה הזאת, איך נאמר, זה לא בדיוק זה. אז נסעת להסתובב קצת בין הודו לבין אירופה. סך הכל לשוטט זה משהו שמלמד אותך המון, ואתה גם טוב זה, ובנוסף לכך זה פשוט כיף. אז אתה חוזר לארץ ומוצא את עצמך תוך שלושה ימים בפרויקט לאמנים אקטיביסטים. ואין לך בית, וגם לא עבודה. ובהתחלה זה דווקא די כיף. אתה אוכל סביח בפרישמן וזה מזכיר לך את משמעות החיים. אתה אוכל קבב אמונה בבאר-שבע ונזכר כמה התגעגעת. אבל אחרי מרק החמוסטה בירושלים אתה כבר מרגיש מיצוי, אולי זה החמיצות של המרק. כששוטטת הבנת שהגיע הזמן להפוך את כל העניין  הזה של מילים, עריכה, ויצירתיות לפול- טיים יעני מה שקוראים משרה מלאה (או שני שליש או שליש אל תתפסו אותי במילה). אז דיברת עם ההוא שמכיר את ההיא, והיא שהעבירה להוא אמרה לזה, שאתה עושה משהו. ואז התקשרה אליך ההיא דרך ההם, לא ההם, אחרים. ויש אתרי אינטרנט, ויש רשתות חברתיות, ויש סטטוסים. ואז אתה מוצא את עצמך כותב פוסט בגוף שני,  אתה לא ממש מבין למה בגוף שני, אבל אתה כותב.   אז אתה מעלה את הפוסט ופונה אל הקוראים: אם יש לכם הצעות עבודה לעריכת/כתיבת תוכן יצירתי מעניין, או כל עבודה שמאתגרת את היצירתיות של אדם חושב וכותב, שמתעניין בתרבות, אמנות, אינטרנט, אקטיביזם ובהמון דברים אחרים, אשמח אם תפנו אלי:

boazy.ya (at) gmail.com אם תרצו קורות חיים אוכל לשלוח אליכם.
אז זהו אתה מסיים לכתוב את הפוסט. ואתה לוחץ על כפתור "עדכן אתר", ואתה הולך לשוטט, כי נשאר עוד מה ללמוד.

תום ותהום

יום שלישי, ינואר 12, 2010 נכתב ע"י

הוראות לאם עבריה

דַּאֲגִי שֶׁיֹּאכַל
וַהֲכִי חָשׁוּב שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא
זֹאת אוֹמֶרֶת חָזָק
כְּלוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה חֵלֶק מֵהַזַּן
הַנֶּאֱבָק
וְשֶׁיֵּדַע לְהִסְתַּכֵּל לָהֶם בָּעֵינַיִם
וְלֶאֱכֹל בְּפֶה סָגוּר,
וְלִזְכֹּר לְגַלּוֹת לוֹ מַזָּלוֹת
עַד גִּיל עֶשְׂרִים וְאַחַת תַּגִּיעַ לַיָּרֵחַ.
לֹא לְהַזְכִּיר
חָלָל שֶׁל מַטָּה
תָּמִיד לְהַבִּיט מַעְלָה
שֶׁיִּתְרוֹמַם
זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁיִּשְׁתַּבַּח
כְּלוֹמַר שֶׁיִּתְבָּרַךְ

השיר הזה שלי התפרסם לראשונה בדקה 1 ואני מפרסם אותו כאן שוב לכבוד צאתה של האנתולוגיה "תום ותהום- תפילת הקדיש בספרות העברית" בעריכת יורם ורטה וירון דוד שבה הוא מופיע גם כן.

האנתולוגיה הגיעה אלי בדואר אתמול וכבר מצאתי בה מספר פנינים (חלקן פנינים שכבר שכחתי מהן), בינהן שיר יפהפה (כתמיד) של רמי סערי, שלום עליכם בקטע מתוך מוטל בן פייסי החזן, ויוסף עוזר עם שיר אמיץ בשם "פליטי גטו סדום"שאצטט ממנו מספר שורות:

"ונעלה את הפחדנות על ראש בריחתנו

נברח מכל המדינות:

כל הילדים למדינות השכנות

וכל הילדים האחרים למדינות האחרות"

ספות- המדריך

יום חמישי, ינואר 7, 2010 נכתב ע"י

ספות או לא להיות

הן באות בכל מני צבעים גדלים וצורות, לרב הן נחשבות לריהוט שנוהגים לשבת עליו בסלון. לידם שולחן קפה (הרבה פעמים מאיקאה) אבל הכותרת אומרת ספות ולכן אזניח את תאור שולחנות הקפה (צעד שיגרום לסמנכ"לי השיווק של איקאה לנזוף בי קשות לאחר שיקראו, כמדי יום, את הבלוג). ישנם תקופות שספות של אנשים אחרים הופכות להיות הדירה הניידת שלי. אתה עולה על ספה בבאר שבע, שורף איזה שעה וחצי ברכבת במצב ישיבה רק כדי לרדת בתל-אביב על איזו ספה מחוממת במצב טוב. נרדמת על ספה במדריד ואחרי כמה כוסות בירה וכמה טאפסים אתה מתעורר על ספה בליון. כל העניין הזה משנה  לך את תפיסת המרחב. בכניסה לדירה חדשה העין סוקרת את הספות ורק אחר כך עוברת לארון הספרים [חטא קטן שאני מנסה להפטר ממנו (הספרים כמובן לא הספות)].

מדריך הספות לגולש הספות המתחיל

ספות לשני אנשים– בחיאת אתם יודעים שזה לא נחשב ספה. אפשר לישון עליהן ולפעמים כשמתקפלים בתנוחת אקורדיון אורגמי אפשר אפילו לישון טוב. אבל תכל'ס זאת לא ספה, זאת כורסא עם הרחבה, זה כמו לסגור את המרפסת ולהגיד שעכשיו זאת דירת חדר וחצי. בקיצור רצוי לבוא לכורסאות מורחבות במצב עייפות שיא.

ספות דמויות עור (ספות עור לא אזכיר בתקווה שלא תתקלו בהן בבתים של מכריכם בדרכים)- מקבלות פסילה על הסף, אלא אם כן חורף בחוץ, או שאתם ממש שיכורים וארבע לפנות בוקר ובשמונה יש אוטובוס שאתם צריכים לתפוס. לא משנה מה העונה תמיד מזיעים עליהן, והן בדרך כלל צרות מדי, ולא נעים בראש, בקיצור הספה הזאת לא תקח אתכם רחוק.  כאמור רצוי להגיע במצב עיפות שיא או במצב שכרות, בעדיפות לשניהם.

ספות לשלושה אנשים– זהו עברתם ליגה. בספות לשלושה אנשים (כמובן לא דמויות עור ידה ידה ידה) כבר אפשר לדבר על איכות חיים. הספה הזאת שאתם יושבים עליה כרגע יכולה כבר לקחת אתכם מסביב לעולם. אז יכול להיות שלפעמים יהיה יותר נוח ויהיו כריות כאלו גדולות ופלאפיות (אבל לא רכות מדי), ויכול להיות  שבפעמים אחרות איך שלא תסתובב תמיד תסיים בחור בין שתי הכריות, אבל עכשיו זאת כבר באמת התקטננות שאפילו מדריך העצות הקטנוני הזה לא מרשה לעצמו.

ספות שהן בעצם מיטת פוטון– על פניו נראה הצעה מדהימה. למעשה זאת מלכודת. כאמור אלו מיטות בתחפושת. ומכאן ההבדלים הבולטים: הנוחות מעולה, יותר מיטה מספה, מצד שני האטיות נוראית. הספה המחופשת הזאת בקושי זזה. היא יכולה לפעמים לעכב אתכם אפילו לשלושה ימים (ושמעתי על מקרה אחד של שבוע שלם). בקיצור המיטה מביאה איתה את האיטיות. לפעמים האטיות הזאת היא בדיוק מה שאתם צריכים, אבל לפעמים אתם תמצאו את עצמכם הולכים לישון ושואלים את עצמכם, רגע לא הייתי אמור להתעורר על הספה הזאת במקום אחר?

 

גולשי ספות נוספים תוכלו לפגוש באתר הרשמי לגלישת ספות

עזה- פחות משעה נסיעה

יום ראשון, דצמבר 27, 2009 נכתב ע"י

לרגל שנה למתקפה הברוטלית על עזה אני מעלה שיר שלי שפורסם בדקה 4:
מבצע לפסח
מוֹכְרִים יֵינוֹת
הַלָּקוֹחוֹת דּוֹחֲפִים
הַבַּחוּרוֹת בַּחוּרוֹת
הַשְּׁמֵנִים מַזִּיעִים
אִשָּׁה אַחַת נִדְחֶפֶת לִשְׁאֹל שְׁאֵלָה
בְּעַזָּה נֶהֶרְגוּ הַבֹּקֶר שְׁנֵי יְלָדִים
אִישׁ זָקֵן בְּמִקְטֹרֶן מְחַפֵּשׂ יַיִן מָתוֹק
לְקִנּוּחִים
מוֹכְרִים יֵינוֹת בִּבְאֵר-שֶׁבַע
אֲנִי סוֹחֵב אַרְגָּזִים
אֶחָד לַגְּבֶרֶת לָאוֹטוֹ הַלָּבָן
מִישֶׁהוּ אוֹמֵר לָהּ שֶׁהַמְּחִיר שֶׁלּוֹ בַּשּׁוּק הַיּוֹם מְצֻיָּן
גַּם הַמָּנוֹעַ חָזָק
הַצֶּבַע מַבְרִיק
הָאַרְגָּז כָּבֵד-שַׁרְדּוֹנֶה!
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
כְּבָר שָׁבוּעַ לֹא שָׁמַעְתִּי חֲדָשׁוֹת
אוֹרְזִים יֵינוֹת
הַקּוֹנִים קוֹנִים
הַמּוֹכְרִים מוֹכְרִים
הַדּוֹקְטוֹרִים – בְּהֵמוֹת
כָּשֵׁר לְפֶסַח, מְבַעֲרִים חָמֵץ
הַיָּם פָּחוֹת מִשָּׁעָה נְסִיעָה
עַזָּה פָּחוֹת מִשָּׁעָה נְסִיעָה
יַיִן אָדֹם פָּחוֹת מֵחֲצִי מְחִיר
וְהַמּוֹכֵר הַמְּשֻׁפְשָׁף מַכְרִיז
"זֶהוּ יֹפִי שֶׁל בָּצִיר"
הַמִּלִּים מִתְגַּלְגְּלוֹת בְּפִיו
אֲנִי סוֹחֵב אַרְגָּזִים.
הַמִּדְרָכוֹת בִּבְאֵר-שֶׁבַע עֲקֻמּוֹת
הַמִּדְרָכוֹת בְּתֵל-אָבִיב עֲקֻמּוֹת
הָיִיתִי שִׁכּוֹר בִּפְּרָאג
גַּם שָׁם הַמִּדְרָכוֹת עֲקֻמּוֹת
מוֹכְרִים יֵינוֹת
לְבַעֲלֵי חֵךְ עָדִין
סוֹחֲבִים אַרְגָּזִים
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
מִבְצָע לִכְבוֹד הַחַג:
סִפּוּחַ שֶׁל עַזָּה וְרָפִיחַ
בָּרָק מְהַנְהֵן
אוֹלְמֶרְט מְהַנְהֵן גַּם כֵּן
שְׁנֵיהֶם קוֹנִים מַתָּנוֹת לַחַג
לֹא נָכוֹן
הַנָּשִׁים שֶׁלָּהֶן
קוֹנוֹת מַתָּנוֹת לַחַג,
"מִבְצָע"
אֲנִי סוֹחֵב יֵינוֹת
מְקַפֵּל מַאֲרָזִים
אֲנִי הֲכִי נֶהֱנֶה מֵאֵלּוּ הָאֲדֻמִּים
הַקַּרְטוֹנִים עוֹשִׂים לִי חֲתָכִים
הַחֲתִיכוֹת חֲתִיכוֹת
הָעֲקֵבִים עֲקֵבִים
עַזָּה פָּחוֹת מִשָּׁעָה נְסִיעָה

ממליץ לקרוא את מה שכתב עידן לנדו בנושא

ההתעוררות הארכאית/ טרנס מקנה על סימביוזת האדם פטריה

יום חמישי, דצמבר 17, 2009 נכתב ע"י

ההתעוררות הארכאית/ טרנס מקנה

ההיסטוריה נגמרת בגלל שתרבות השליט הובילה את המין האנושי אל תוך סמטה חשוכה, וכאשר הקטסטרופה הבלתי נמנעת מתקרבת, אנשים מחפשים מטפורות ותשובות. בכל פעם שתרבות נכנסת לצרות היא משליכה את עצמה אל העבר בחיפוש אחר הרגע האחרון השפוי שהיא ידעה. והרגע השפוי האחרון שאנחנו ידענו היה במישורים של אפריקה לפני 15,000 שנים, מתנודדים בעריסה של אלת הפטריות גדולת הקרן, לפני הצבאות העומדים, לפני העבדות והרכוש, לפני הלוחמה, האלף בית הפונטי, והמונותאיזם. לפני, לפני, לפני…
ולשם העתיד לוקח אותנו, משום שהאמונה הסודית של המאה העשרים איננה מודרניות, האמונה הסודית של המאה העשרים היא נוסטלגיה לארכאי, נוסטלגיה לפלאוליתי, וזה מה שהוביל אותנו אל הפירסינג, האקספרסיוניזם המופשט, סוריאליזם, ג'אז, רוק נ' רול, ותאורית הקטסטרופה. התודעה של המאה העשרים נוסטלגית לגן העדן, שפעם התקיים במישורים מנוקדי הפטריות של אפריקה, היכן שסימביוזת הצמח-אדם התרחשה ומשכה אותנו החוצה מהגוף החייתי, ואל תוך היצור מכין הכלים, מייצר התרבות, חוקר הדמיון, שאנחנו כעת. ומדוע זה חשוב? זה חשוב מכיוון שזה מראה לנו שהדרך החוצה היא אחורה, ושהעתיד הוא החלצות קדימה אל תוך העבר.


זאת המשמעות של החוויה הפסיכדלית. זאת דלת יציאה מן ההיסטוריה וכניסה אל החיווט שמתחת ללוח באינסוף. אני אומר לכם זאת מכיוון שאם הקהילה מבינה מה הדבר אשר מחזיק אותה ביחד, אז הקהילה תוכל ליעל את עצמה למען הטיסה אל תוך ההיפר-חלל, מכיוון שמה שאנחנו צריכים הוא מיתוס חדש, מה שאנחנו צריכים הוא סיפור אמיתי חדש, שיספר לנו לאן אנחנו הולכים ביקום. והסיפור האמיתי הזה הוא שהאגו הוא תוצר של פתולוגיה, וכאשר פסילוסיבין הוא חלק קבוע מן החוויה האנושית האגו מדוכא, ודיכוי האגו משמעותו הבסתם של השליטים, של החומרניים, של רוכלי המוצרים. פסיכדלים מחזירים אותנו אל הערך הפנימי של העצמי, אל חשיבות ההרגשה של החוויה המיידית- ואף אחד אינו יכול למכור לך את זה ואף אחד לא יכול לקנות ממך את זה, אז תרבות השליט איננה מתעניינת בנוכחות ההרגשה של החוויה המיידית, אבל זה מה שמחזיק את הקהילה יחד. וככל שאנו משתחררים מהמיתוסים המטופשים של המדע, והאובססיות הילדותיות של  השוק, מה שאנו מגלים דרך החוויה הפסיכדלית הוא שבתוך הגוף, בתוך הגוף, ישנם מפלים של יופי, יופי חייזרי, מימדים חייזריים שהם חלק מהעצמי, החלק העשיר ביותר של העצמי. אני חושב שלהגיע אל הקבר מבלי לחוות חוויה פסיכדלית זה כמו להגיע אל הקבר בלי לעשות סקס מעולם. פירוש הדבר הוא שמעולם לא הבנת את המשמעות של כל זה. התעלומה היא בתוך הגוף ובדרך בה הגוף מחדיר את עצמו אל הטבע.
משמעות ההתעוררות הארכאית היא שמניזם, אקסטזה, מיניות אורגיאסטית, והבסתם של שלושת האויבים של בני-האדם. ושלושת האויבים של בני-האדם הם : הגמוניה, מונגמיה, ומונוטוניות! ואם אתם גורמים להם להתפורר אתם גורמים לשליטים להזיע, מכיוון שזה אומר שאתם מחברים מחדש את הכל, ולחבר מחדש את הכל אומר לשים בצד רעיונות של נפרדות והגדרה עצמית דרך פטיש החפצים. לחבר את הכל אומר להאזין לתודעת הגאיה, ותודעת הגאיה היא מה שאנו מכנים החוויה הפסיכדלית. זאת חווית העובדה החייה של האנטליכיה[i] של כדור הארץ. וללא החוויה הזאת אנחנו משוטטים במדבר של אידיאולוגיות מזויפות. אבל בעזרת החוויה הזאת ניתן לכוון את המצפן של העצמי, דרך קהילה, דרך ריקוד אקסטתי, מיניות, אינטליגנציה, אינטלגינציה. זה מה שעלינו להשיג כדי להחלץ קדימה אל תוך ההיפר-חלל.


[i] אנטליכיה- הנפש בגוף החי לפי אריסטו.

לעוד כתבים של טרנס מקנה

לשמיעת טרנס מקנה מקריא את הטקסט בליווי אליאן דרים טיים

ויקי על טרנס מקנה

עלילות הואן האדום

יום שני, דצמבר 7, 2009 נכתב ע"י

חבר טוב ששמע שאני נוסע לדרום ספרד אמר לי: "אם תתחיל מהפיכה איפשהו באירופה, היא תתחיל בספרד. ריכוז הצעירים המובטלים, והזרוקים מכל אירופה הוא מהגדולים שתראה". הוא לא טעה. האבטלה מורגשת ברחובות גרנדה, צעירים רבים מתגודדים באמצע היום, בקבוקי בירה בידם, משוטטים ממקום למקום, לעתים מנגנים פלמנקו ומלקטים כסף לבירה הבאה. הכבישים מלאים בואנים של היפים מכל אירופה, שבאים בעקבות מזג האוויר החמים, החופים, ועלות המחיה הזולה. כשמנסים לתפוס טרמפים ברחבי אנדלוסיה אפשר לטעות לרגע ולחשוב ששנות השישים מעולם לא תמו, שילדי הפרחים הצליחו לשים קץ למלחמה בויאטנם ומעולם לא הפכו לדור המחשבים הקפיטליסטי שלא מכבר עלה על שרטון. כל רכב עשירי בערך הוא ואן שנוהג בו ארוך שיער ממדינה זו או אחרת באירופה. כמובן שבחינה מעמיקה של הטיילים ההיפים תגלה שהם אינם אותם היפים נאיבים של שנות השישים עם הפרחים בשיער והגיטרה ביד, הם היפים דיגיטליים, היפים שנולדו לעולם פוסט מהפיכתי.

אחרי ששהינו מספר שבועות בבנפיסיו, קהילה היפית שחיה באנדלוסיה, פגשנו זוג גרמני שמטייל עם ואן והתכונן לנסוע לפורטוגל. פורטוגל לא הייתה בתוכניות הראשוניות שלנו (אם ניתן לומר שהיו כאלו), אבל טרמפ בואן אדום לכיוון החופים בפורטוגל זה לא משהו שאפשר לסרב לו. אחרי שסיכמנו להיפגש כעבור יומיים בגרנדה, ארזנו את האוהל והתיקים, ויצאנו לתפוס טרמפים לכיוון גרנדה. אלי הטרמפים חייכו אלינו באותו היום. לא עברו חמש דקות וכבר עצרה לנו בחורה בריטית חביבה בשם שרה שהייתה בדרכה לגרנדה. השיחה התגלגלה , מוזיקה, הודו, טיולים, עבודה (קבועה?), זוגיות, ותוך כדי כך הוזמנו לישון על הספות בדירה של שרה שממוקמת בלבו של ה"אלבזין", מה שבעבר היה האיזור המוסלמי של גרנדה, וכיום מהוה את אחד ממוקדי התיירות המרכזיים של העיר. וכשאלי הטרמפים והספות מחייכים אליך, אתה לא יכול שלא לחייך בחזרה.

כשאלי הטרמפים והספות מחייכים

כיאה לאירוח בריטי התוכנית לערב כללה ארבעה ברים שונים, ובחינה קפדנית של יכולת השתייה שלנו. מחוז גרנדה גאה להכריז על עצמו כמחוז האחרון שבו הטפאס תמיד מגיעה בחינם כאשר מזמינים בירה. התחלנו את הערב בטפאס-בר סיני, רעיון שנשמע לנו כמוזר אך הסתבר כבחירה מעולה. אחרי שתי בירות, קלמרי מטוגן, ואטריות מוקפצות בסגנון סיני (כל זה בפחות מארבעה יורו) היינו מוכנים להמשך הערב, כך התגלגלנו בין טפאס לבירה, עד שהשעה הייתה מאוחרת דיה לדעתה של שרה ללכת לבר הפלמנקו המקומי. חיי הלילה בגרנדה מתחילים מאוחר יחסית לשאר אירופה, כלומר הם מתחילים בערך באותן השעות שחיי הלילה בתל אביב מתחילים. בערך ברבע לאחת בלילה האווירה בפאב מתחילה להתחמם, אנשים מתחילים ללוות בשירה ובמחיאות כפיים את מוזיקת הפלמנקו שבוקעת מהמערכת. לקראת אחת וחצי בחור מתולתל שראינו באותו יום מנגן פלמנקו ברחובות ניגש לפסנתר שממוקם בפינת הבאר, והאווירה מתחילה לנסוק. בחור אחר תופס תוף ומלווה את המתולתל על הפסנתר בתיפוף ושירת פלמנקו. כמעט כל יושבי הפאב מלווים את שניהם בקריאות ובמחיאות כפיים קצובות, הבירות נשפכות מהכוסות, החיוכים מרוחים על הפנים, יכולת השתייה שלנו מגיעה לקיצה, אנחנו גוררים את עצמנו במעלה הגבעה, חזרה אל האלבזין שם מחכות לנו הספות וההאנג אובר של הבוקר.

אחרי ארוחת בוקר אופיינית לאיזור גרנדה, שכוללת קפה חזק, וטוסט עם עגבניות מרוסקות שעליו שופכים כמות נכבדת של שמן זית עם שום, ליל אמש מתחיל לדעוך בראש, אנחנו מוכנים ליום חדש. מהאלבזין אנחנו פונים לאיזור סקרמונטה, מה שהיה בעבר הרובע הצועני של העיר. סקרמונטה ממוקמת על גבעה שצופה על האלהמברה ועל גרנדה כולה, והנוף הנשקף מאיזור זה הוא מהיפים בעיר. האיזור מפורסם במערות שמפוזרות בו, ובהן אנשים חיים. חלק מהבתים בנויים כך שהחזית היא מבנה והחלק האחורי הוא מערה, וחלקם פשוט בנויים בתוך המערות. בשכונה הזו אפשר למצוא מישמש של ספרדים, טיילים, ומהגרי עבודה מאפריקה. חלק מהמערות שופצו כך שמבפנים הן מעוצבות כבית לכל דבר, מטבח מודרני, סלון, הכל מול הנוף היפה בעיר. תוך כדי שיטוט אנחנו נתקלים בסואיל, מהגר מסנגל, שחי באחת המערות. לא עוברת שנייה וסואיל מזמין אותנו להיכנס למערה בה הוא מתגורר. בספרדית שבורה והרבה תנועות ידיים השיחה עם סואיל קולחת. הוא מספר שהגיע לספרד לפני שלוש שנים ומאז הוא חי לפרקים במערה ובחוות בהן הוא עובד במסיק או בקטיף פירות. אנחנו בוהים יחד בטלויזיה בחדשות בספרדית שאנחנו לא מבינים ואת סואיל לא מעניינות. סואיל מספר לנו על שני אחיו שנשארו בסנגל ביחד עם ההורים, ושואל אותנו עם גם בישראל יש מהגרים מאפריקה, אנחנו עונים שכן, ונמנעים מלנסות להסביר לו על השיטה הנוראית בה מטפלת הממשלה הישראלית במהגרים מאפריקה.

הנוף הנשקף מהמערה

הערב מגיע ובתצפית סנט ניקולאס אנחנו פוגשים את הגרמנים לבירה מול השקיעה, ולנסיעה לילית לפורטוגל. אחרי שהעיר וההרים סביבה נצבעו לגמרי באדום הגיע הזמן להמשיך הלאה. הואן מלא בכל מה שצריך בשביל לשרוד נסיעה של שבע שעות: שוקולדים, בירה, קפה, וניירות גלגול. כעבור ארבע שעות אנחנו עוברים מספרד לפורטוגל. את הגבול, המחסומים, בדיקת הדרכונים, החליפו בשלט קטן שאומר "כאן פורטוגל". בעצירה הבאה בתחנת הדלק השפה השתנתה, המוצ'ס גראסייס הספרדי התחלף באובריגדו הפורטוגזי. הזריחה מתחילה להתקרב ואיתה גם המקום הראשון שלנו בפורטוגל. אנחנו מחנים את הואן ליד הואנים האחרים על החוף, מסיטים את הוילונות, הגיע זמן לישון, פורטוגל תחכה למחר.

פורסם לפני כמה שבועות בנרג' ולא עלה לבלוג עד עכשיו עקב בעיות טכניות…

טוב לזכור שטוב/ Lust for Life

יום חמישי, דצמבר 3, 2009 נכתב ע"י

איפה שהוא בדרך בין ברצלונה לליון, בזמן שבהיתי בנוף לאור הירח המלא נזכרתי במשהו כל כך פשוט ועם זאת כל כך מורכב: אני אוהב את החיים. את התשוקה לחיים גיליתי בסביבות גיל שבע עשרה ודווקא כתוצאה ממפגש עם המוות. חבר טוב שהתאבד השאיר חלל גדול שהצטרף לשק השאלות לגבי טעם החיים. אני זוכר את הרגע שבו תשוקת החיים הכתה בי לראשונה. בהיתי אז בחלון אחרי לילה נטול שינה וטרוף מחשבות, ולפתע שמתי לב לשמש הזורחת ולציפורים המצייצות. כל התהיות נעלמו באותו רגע ונשארה רק האמת היחידה של ההנאה מהפשטות שמציעים החיים. את אותה תחושת התעלות הרגשתי מאז מאות פעמים. דחוס בתוך תא הנהג של משאית שחוצה את הגבול המדומיין בין ספרד לצרפת אני פוגש שוב את תחושת השלמות הזאת. אני הולך ברחובות ליון בשבע בבוקר, העיר מתעוררת לחיים. אני אוהב את הבחורה שמציעה לי את עיתון המטרו החינמי, אני אוהב את  ריח הקרואסון הטרי, אני אוהב את מוכר הקרואסונים המזקין, אני אוהב את המדרכות העקומות, אני אוהב את בתי הקפה, אני אוהב את ערימות הכסאות בפינות בתי הקפה הריקים, מחכים לישבנים החמימים של הבוקר, אני אוהב את צלילי השפות שאינני מכיר, אני אוהב את האדים הנפלטים מפי כשהוא בדרכו לנשיקה, אני אוהב את שלטי הרחובות למרות שהם לא עוזרים לי כלל למצוא את יעדי, אני אוהב את התשוקה הזאת לחיים. בימים כאלו נדמה שמבעד לסדקים שבמדרכות ניתן לראות את הלבה בוהקת ממעמקי האדמה, כל שנותר הוא להתכופף לנשק את המדרכה העקומה ולהישרף.

החיים במעבדה חברתית- בנפיסיו

יום שלישי, דצמבר 1, 2009 נכתב ע"י

על בנפיסיו שמענו מהפיראטים הפריזאים עוד במפגש הראשון שלנו איתם בצפון הודו. הם סיפרו על קהילה שחיה בדרום ספרד (לא רחוק מגרנדה) בסגנון ריינבוו, כלומר חיה חיים שיתופיים בטבע ללא תשתיות חשמל ומים. מפגשי הריינבאוו מתרחשים בכל העולם משנות השבעים, המפגש הראשון התרחש ב1972 בארה"ב ומאז הרעיון התפשט לכל העולם. מפגש ריינבוונמשך בדרך כלל חודש ומגיע לשיאו במהלך הירח המלא, שזריחתו נחגגת בהילולה של מוזיקה, שירה, ג'אגלינג, וריקודים. בנפיסיו הוקמה על ידי אנשים שבמשך שנים היו חלק מקהילת הריינבוו העולמית  והחליטו שהם רוצים להקים מקום שבו יוכלו לחיות לפי עקרונות הריינבוו במהלך כל השנה. הרעיון הוא לחיות קרוב לטבע, בשיתופיות, ללא חוקים, ובכבוד לאדמה ולסביבה הטבעית. המקימים קנו שטח אדמה עצום, למעשה עמק שלם, ממש למרגלות הסיארה נוודה והרי אלפוחרה. השטח שנקנה הוכרז כאדמת ריינבוו, כלומר כל אדם באשר הוא רשאי לבוא ולהשתמש באדמה, לגדל ירקות, להקים אוהל, או אפילו בית אם יחפוץ. כל זה קרה לפני בערך עשרים שנה, ומאז בניפיסיו כבר הפכה לשם דבר בקרב הטיילים האלטרנטיבים באירופה. מזג האוויר החם והסיפורים על הקהילה האוטופית שבו את ליבנו והחלטנו לנסוע ולבדוק הכצעקתה.

אחרי נסיעת אוטובוס של שעתיים, וטרמפ אחד עם שני היפים מזדקנים הגענו לבנפיסיו. הכניסה דרך האיזור המכונה "החניון" הייתה טיפה מרתיעה. החניון הוא הנקודה האחרונה בעמק אליה אפשר להגיע עם רכב. עשרות ואנים וקמפרים חונים בין פינות זולה מאולתרות במה שרחוק מלהזכיר סביבה של טבע פראי. ניגשנו לבחורה שבדיוק עמדה עם שני ילדים קטנים מחוץ לואן ושאלנו אותה איפה האזור שלרב שמים בו אוהלים, והיא מיד הרגיעה אותנו ואמרה, "אההה  אל תשימו לב ל"חניון" זאת רק הכניסה, תמשיכו במעלה הגבעה לעבר יער האקליפטוסים", וכך עשינו. בדרך כבר ראינו אוהלים פזורים  בין העצים, חלקם מקושטים, חלקם עם כניסות מאולתרות מבמבוקים, ואף מספר בתי אבן מאולתרים. התמקמנו בפינה שקטה בין האקליפטוסים, הקמנו את האוהל, והלכנו לבדוק מה קורה באוהל המרכזי. האוהל המרכזי הוא טיפי אינדיאני שיכול להכיל 50 אנשים בצורה נוחה, עם מקום למדורה באמצע. שמענו המון סיפורים טובים על הארוחות המשותפות שמתקיימות כל ערב באוהל המרכזי ובאנו תשושים ורעבים מהמסע, אך מוכנים לערב ארוך. הגענו לאוהל וגילינו מעגל של כעשרה אנשים שישבו באוהל כאשר השמש הולכת ושוקעת לה ברקע. השמש שקעה והחושך ירד, אך המדורה לא נדלקה. בחור אחד שישב במרכז המעגל התחיל לדבר על בנפיסיו כמקום לריפוי ולמידה, והצליח לדחוס עומס של קלישאות ניו אייג'יות לתוך מספר משפטים. כאשר הוא סיים הופיעה דמות גדולה בפתח האוהל ופנתה אל האיש שבמרכז האוהל: "אתה מדבר על אהבה, אבל איפה האהבה שלך? בחושך? בקור? אהבה איננה רק דיבורים, אהבה היא מעשים, אהבה היא לאסוף עצים כדי להדליק מדורה, אהבה היא לגדל ירקות כדי להכין ארוחה, זאת אהבה! אני חי פה כבר 15 שנה ונמאס לי מדיבורים, נמאס מכל מני טקסים מאולתרים חסרי ערך, אני רוצה מעשים! אני רוצה אש!"  וכך בן רגע הפכה הקהילה האוטופית ששמענו עליה לקהילה מציאותית, עם אנשים אמיתיים, ועם פוליטיקה פנימית.

אהבה היא לאסוף עצים כדי להדליק מדורה

הלכנו לישון עם מחשבות על השינויים שעוברת  בנפיסיו בשנים האחרונות. כמות האנשים ששמעה על המקום גדלה, והמון אנשים הגיעו למקום בגלל ששמעו שהוא מקום שאפשר לשהות בו בלי לשלם, וללא חוקים. מאוד קשה לשמור על אופי של קהילה ללא חוקים, וזה דבר שניכר בהתנהלות של בנפיסיו. הקהילה הפכה להיות הרבה פחות קהילתית. אפשר להבין בקלות את האנשים שגרים באופן קבע במקום ומאסו באנשים שמגיעים מנצלים את השטח ללא לתרום וממשיכים הלאה. ברגשות מעורבים הלכנו לישון. למחרת יצאנו לשוטט בעמק שבו נמצאת בנפיסיו. בעמק ישנם שלושה מעינות שניתן לשתות מהם ולמלא מהם מים, ובדרך אל המעין המרכזי נמצאים כמה בתי בוץ חמודים, בתי עץ, יורטים (אוהלים מונגולים), וכמה חושות מאולתרות. זהו האזור הראשון שבו התיישבו האנשים שהגיעו לבנפיסיו. מילאנו מים וחזרנו לסדר את איזור האוהל שלנו. אחרי מספר שעות עבודה כבר היה לנו איזור קטן וחמוד למטבח, ערסל בין שני עצים, ודגלי תפילה טיבטים שקישטו את האיזור. כשהתפננו מהעבודה, הכנו צ'איי והזמנו את השכן היפני שלנו להצטרף אלינו. הוא סיפר לנו שהוא הגיעה לבנפיסיו עם אנשים שהוא פגש בבום פסטיבל לפני שנה ומאז הוא שם. בחניון אפשר לראות לוחיות מהמון מקומות באירופה: פולין, גרמניה, אנגליה, צ'כיה, ועוד. מקום ללא חוקים מושך אליו כמעט את כל סוגי המוזרויות הקיימות בעולם, אך מה שמדהים בבנפיסיו הוא שלמרות שהמקום כבר לא כל כך קהילתי, למרות שיש הרבה פוליטיקה פנימית, למרות גישות החיים הכל כך שונות שיש לאנשים במקום, כל האנשים שפגשנו היו מעניינים, וחיוביים בצורה זו או אחרת.

אנשים מכל העולם נמשכים לבנפיסיו, כל אחד מסיבותיו שלו. בצורה מוזרה והזויה מתנהל בעמק הזה מארג חיים שלם. באיזה עוד יער בעולם אפשר לקנות מבחר שונה של לחמים אורגנים שנאפו במקום? פגשנו בחור צ'כי שאופה לחמים ומכין גבינות. ביום הראשון שפגשנו אותו הוא הסתובב עם לחמים בין האוהלים, ביום השני הוא הסתובב עם גבינה, וביום השלישי הוא החזיק בידו צמח גאה של קנביס. כשצחקתי למראה העציץ שבידו הוא הסביר שהוא צריך לנסוע לחודשיים לעזור באיזו חווה של חברים ולכן הוא נאלץ להיפרד מהעציץ. בערבים אמנם אין ארוחה משותפת באוהל המרכזי, אך כל ערב האוהל מתמלא באנשים שמגיעים לג'ם סשן. כלי הנגינה באוהל מגוונים, עיקרם מעגל תופים, אך ישנן גם גיטרות, מפוחיות, סקסופון, ובעצם כל מה שאנשים מביאים איתם באותו הערב. כל ערב מתפתח בקצב אחר ובאווירה אחרת, כאשר אנשים מוכשרים מכל העולם נפגשים ליצור יחד יצירה חד פעמית.

אז מצאנו מקום שאיננו אוטופי, אך אולי מזל שכך. מצאנו מקום אנושי, והיכן שיש אנשים יש אינטריגות. מצד שני מצאנו עמק שבו חיים בכל רגע נתון לפחות מאתיים אנשים ללא חוקים, ועדיין אפשר להרגיש בו תחושה של ביטחון. באיזה עוד מקום הייתם משאירים את כל רכושכם זרוק ביער במשך ימים, בידיעה שאף אחד לא יגע בו? אינני יכול להסביר כיצד המקום מצליח לשמר את תחושת הביטחון הזאת לאורך כל כך הרבה שנים, ועם מגוון האנשים שמגיעים אליו. אנשי בנפיסיו היו צריכים להחליט בשלב מסוים מה חשוב להם יותר, להישאר קהילה פתוחה ללא חוקים, או לחוקק חוקים ולשמר חיים אקולוגים של שיתופיות וקהילתיות. הבחירה שלהם לשמור את המקום ללא חוקים ולתת למקום להתפתח בצורה "טבעית" היא בחירה שראויה להערכה. הבחירה הזאת היא מה שגורמת לבנפיסיו להיות מעבדה חברתית. כל מי שמגיע לעמק משתתף בצורה זאת או אחרת בניסוי החברתי הנקרא בנפיסיו, ניסוי שמוכיח שגם ללא חוקים ניתן לחיות ללא אלימות, גניבות, ובכבוד איש לרעהו, שונה ככל שהוא יהיה.