קטגורית תרגום

תל-אביב/ניו-יורק

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שלישי, 26 יולי, 2011

בערך לפני שנה, באחד הביקורים שלי בשדה בוקר כתבתי גרסה תל-אביבית לשיר New York I love You  של LCD Soundsystem. ברוח השבועיים האחרונים נראה לי שזה זמן טוב לפרסם את הגרסה הזאת. את השיר המקורי אפשר לשמוע כאן.

אם קראתם את הגרסה ובא לכם לעשות לזה ביצוע מוזיקלי אשמח ללינק.

תל אביב אני אוהב אותך אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו חולדה בתוך כלוב

בשכר מינימום עלוב

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב את שקטה

ומבזבזת לי את הזמן

כל הרישומים שלנו מראים

את מזוהמת וזורמת

אבל הם סגרו לך את החנויות

כשפתחת את הדלתות

ליושבי מגדלים שמנים ומשעממים

אחרי שהפאבים נדחפו לתוך מתחמים

תל-אביב , את מושלמת

לא, אל תשני דבר

ראש עירך החולדה

מבושם מעצמו

אז השעמום מתגבר

אני מתכוון לעלבונות יותר ויותר

בבארים השכונתיים

שבהם חלמתי פעם לשתות

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

יש מיליון שינויים

אבל אין כח לצעוק

כמו מוות במסדרון

שנחנק בקירות

תל-אביב אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

תל-אביב , אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו מוות ללב

אלוהים, כמה כאב?

אבל את עדיין הביצה

שבכיף בה אטבע

אז תורידי אותי מכל רשימות התפוצה

לילדים שחושבים שזה עוד בנמצא

כן, לאלו שחושבים שזה עוד בנמצא

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אתם צודקים

אולי אני טועה

ויכול להיות שאתם צודקים

אולי מה שאמא אמרה לך נכון

ותמיד יהיה שם משהו בשבילך

ולעולם לא תצעדי לבדך

אבל אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ויכול להיות שהיא טועה

אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ואם ככה, אז יש?

[שדה-בוקר 2010]

תל-אביב/ניו יורק

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שישי, 24 ספטמבר, 2010

לפני שנה באחד הביקורים שלי בשדה בוקר כתבתי גרסה תל אביבית לשיר של LCD Soundsystem  על ניו-יורק. (בסוף הפוסט יש וידאו של השיר המקורי). אחרי השבועיים האחרונים בתל-אביב נראה לי שהגיע הזמן לפרסם את הגירסה הזאת:

תל אביב אני אוהב אותך אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו חולדה בתוך כלוב

בשכר מינימום עלוב

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

תל אביב את שקטה

ומבזבזת לי את הזמן

כל הרישומים שלנו מראים

את מזוהמת וזורמת

אבל הם סגרו לך את החנויות

כשפתחת את הדלתות

ליושבי מגדלים שמנים ומשעממים

אחרי שהפאבים נדחפו לתוך מתחמים

תל-אביב , את מושלמת

לא, אל תשני דבר

ראש עירך החולדה

מבושם מעצמו

אז השעמום מתגבר

אני מתכוון לעלבונות יותר ויותר

בבארים השכונתיים

שבהם חלמתי פעם לשתות

תל-אביב, אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

יש מיליון שינויים

אבל אין כח לצעוק

כמו מוות במסדרון

שנחנק בקירות

תל-אביב אני אוהב אותך

אבל את מחרפנת אותי

תל-אביב , אני אוהב אותך

אבל את מבאסת אותי

כמו מוות ללב

אלוהים, כמה כאב?

אבל את עדיין הביצה

שבכיף בה אטבע

אז תורידי אותי מכל רשימות התפוצה

לילדים שחושבים שזה עוד בנמצא

כן, לאלו שחושבים שזה עוד בנמצא

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אני טועה

ואולי את צודקת

אולי אתם צודקים

אולי אני טועה

ויכול להיות שאתם צודקים

אולי מה שאמא אמרה לך נכון

ותמיד יהיה שם משהו בשבילך

ולעולם לא תצעדי לבדך

אבל אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ויכול להיות שהיא טועה

אולי היא טועה

ואולי אני צודק

ואם ככה, אז יש?

[שדה בוקר 2010]

—————————————————————————————————–

אפשר לראות את הקליפ לגרסה המקורית כאן—–>

אם אתם קוראים את הגרסה התל-אביבית ובא לכם לעשות לזה ביצוע מוסיקלי אשמח אם תשלחו לי לינק או משהו :-)

ההתעוררות הארכאית/ טרנס מקנה על סימביוזת האדם פטריה

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום חמישי, 17 דצמבר, 2009

ההתעוררות הארכאית/ טרנס מקנה

ההיסטוריה נגמרת בגלל שתרבות השליט הובילה את המין האנושי אל תוך סמטה חשוכה, וכאשר הקטסטרופה הבלתי נמנעת מתקרבת, אנשים מחפשים מטפורות ותשובות. בכל פעם שתרבות נכנסת לצרות היא משליכה את עצמה אל העבר בחיפוש אחר הרגע האחרון השפוי שהיא ידעה. והרגע השפוי האחרון שאנחנו ידענו היה במישורים של אפריקה לפני 15,000 שנים, מתנודדים בעריסה של אלת הפטריות גדולת הקרן, לפני הצבאות העומדים, לפני העבדות והרכוש, לפני הלוחמה, האלף בית הפונטי, והמונותאיזם. לפני, לפני, לפני…
ולשם העתיד לוקח אותנו, משום שהאמונה הסודית של המאה העשרים איננה מודרניות, האמונה הסודית של המאה העשרים היא נוסטלגיה לארכאי, נוסטלגיה לפלאוליתי, וזה מה שהוביל אותנו אל הפירסינג, האקספרסיוניזם המופשט, סוריאליזם, ג'אז, רוק נ' רול, ותאורית הקטסטרופה. התודעה של המאה העשרים נוסטלגית לגן העדן, שפעם התקיים במישורים מנוקדי הפטריות של אפריקה, היכן שסימביוזת הצמח-אדם התרחשה ומשכה אותנו החוצה מהגוף החייתי, ואל תוך היצור מכין הכלים, מייצר התרבות, חוקר הדמיון, שאנחנו כעת. ומדוע זה חשוב? זה חשוב מכיוון שזה מראה לנו שהדרך החוצה היא אחורה, ושהעתיד הוא החלצות קדימה אל תוך העבר.


זאת המשמעות של החוויה הפסיכדלית. זאת דלת יציאה מן ההיסטוריה וכניסה אל החיווט שמתחת ללוח באינסוף. אני אומר לכם זאת מכיוון שאם הקהילה מבינה מה הדבר אשר מחזיק אותה ביחד, אז הקהילה תוכל ליעל את עצמה למען הטיסה אל תוך ההיפר-חלל, מכיוון שמה שאנחנו צריכים הוא מיתוס חדש, מה שאנחנו צריכים הוא סיפור אמיתי חדש, שיספר לנו לאן אנחנו הולכים ביקום. והסיפור האמיתי הזה הוא שהאגו הוא תוצר של פתולוגיה, וכאשר פסילוסיבין הוא חלק קבוע מן החוויה האנושית האגו מדוכא, ודיכוי האגו משמעותו הבסתם של השליטים, של החומרניים, של רוכלי המוצרים. פסיכדלים מחזירים אותנו אל הערך הפנימי של העצמי, אל חשיבות ההרגשה של החוויה המיידית- ואף אחד אינו יכול למכור לך את זה ואף אחד לא יכול לקנות ממך את זה, אז תרבות השליט איננה מתעניינת בנוכחות ההרגשה של החוויה המיידית, אבל זה מה שמחזיק את הקהילה יחד. וככל שאנו משתחררים מהמיתוסים המטופשים של המדע, והאובססיות הילדותיות של  השוק, מה שאנו מגלים דרך החוויה הפסיכדלית הוא שבתוך הגוף, בתוך הגוף, ישנם מפלים של יופי, יופי חייזרי, מימדים חייזריים שהם חלק מהעצמי, החלק העשיר ביותר של העצמי. אני חושב שלהגיע אל הקבר מבלי לחוות חוויה פסיכדלית זה כמו להגיע אל הקבר בלי לעשות סקס מעולם. פירוש הדבר הוא שמעולם לא הבנת את המשמעות של כל זה. התעלומה היא בתוך הגוף ובדרך בה הגוף מחדיר את עצמו אל הטבע.
משמעות ההתעוררות הארכאית היא שמניזם, אקסטזה, מיניות אורגיאסטית, והבסתם של שלושת האויבים של בני-האדם. ושלושת האויבים של בני-האדם הם : הגמוניה, מונגמיה, ומונוטוניות! ואם אתם גורמים להם להתפורר אתם גורמים לשליטים להזיע, מכיוון שזה אומר שאתם מחברים מחדש את הכל, ולחבר מחדש את הכל אומר לשים בצד רעיונות של נפרדות והגדרה עצמית דרך פטיש החפצים. לחבר את הכל אומר להאזין לתודעת הגאיה, ותודעת הגאיה היא מה שאנו מכנים החוויה הפסיכדלית. זאת חווית העובדה החייה של האנטליכיה[i] של כדור הארץ. וללא החוויה הזאת אנחנו משוטטים במדבר של אידיאולוגיות מזויפות. אבל בעזרת החוויה הזאת ניתן לכוון את המצפן של העצמי, דרך קהילה, דרך ריקוד אקסטתי, מיניות, אינטליגנציה, אינטלגינציה. זה מה שעלינו להשיג כדי להחלץ קדימה אל תוך ההיפר-חלל.


[i] אנטליכיה- הנפש בגוף החי לפי אריסטו.

לעוד כתבים של טרנס מקנה

לשמיעת טרנס מקנה מקריא את הטקסט בליווי אליאן דרים טיים

ויקי על טרנס מקנה

קרישנמורטי II/ פוסט פוסט עצמאות

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום ראשון, 3 מאי, 2009

בהתחשב בעובדה שאני בהודו קרוב לודאי שלא הייתי זוכר ששבוע שעבר היה יום העצמאות. אלא שביום העצמאות הסתובבתי ברחוב הראשי של לקשמן ג'ולה (כפר ליד רישיקש) כשלפתע פנו לעברי שני בחורים צעירים וחסונים כשלאחד מהם דגל ישראל מתחת לבית השחי "אפשר להזמין אותך היום בשמונה ל…" ישנם המון סיטואציות בהם המפגש עם הישראלים בהודו הוא מפגש מכעיס (וראוי שאייחס לזה פוסט עצמאי מתישהו) אך מפגש זה היה פשוט עצוב.
מה גורם לבחורים צעירים אלו להסתובב בפינה מרוחקת זאת של היקום עם דגל מדינתם ולארגן מסיבת עצמאות? האם הם עד כדי כך עבדים לאזרחותם שאם הם לא יחגגו את יום העצמאות תישמט עצמאותם תחת רגליהם?
הייתי באמצע תרגום של פרק אחר מספרו של קרישנמורטי, אך החלטתי לעצור את התרגום ולתרגם את הפרק המובא לפניכם. אז באיחור קל הנה פוסט הפוסט עצמאות שלי, מכאן ואילך קרישנמורטי:

הפרט והחברה
הלכנו ברחוב ההומה. המדרכות היו צפופות באנשים, וריח אגזוזי המכוניות והאוטובוסים מילא את נחירינו. בחנויות הוצגו דברים יקרי ערך. השמיים היו בצבע כסף בהיר, והיציאה מההמולה הרועשת אל הפארק הייתה נעימה. המשכנו רחוק יותר אל תוך הפארק, והתיישבנו.

הוא אמר שהמדינה, עם הצבאיות והחקיקה שלה, בלעה את הפרט כמעט לגמרי, ושהערצת המדינה החליפה את הערצת האל. ברוב המדינות המדינה חדרה לחלקים האינטימיים ביותר של אנשיה. נאמר להם מה לקרוא ומה לחשוב. המדינה מרגלת אחר אזרחיה, משגיחה עליהם בעין אלוהית, מחליפה את תפקיד הכנסייה. זאת הדת החדשה. בעבר האדם היה עבד של הכנסייה ועתה הוא עבד של המדינה. בעבר הייתה הכנסייה אחראית להשכלתו, ואילו עתה המדינה אחראית לה. לא זאת ולא זאת דאגו לשחרורו של האדם.

מה טיב מערכת היחסים בין הפרט לחברה? בבירור החברה קיימת בשביל הפרט, ולא ההיפך. החברה קיימת כדי לקדם את האדם, היא נועדה כדי לאפשר את החופש, כדי שתהיה לאדם ההזדמנות להעיר את האינטליגנציה הגבוהה. האינטליגנציה הזאת איננה תוצר של טיפוח, טכניקה, או ידע; משמעותה להיות בקשר  המציאות היצירתית שאיננה חלק מהתודעה השטחית. אינטליגנציה איננה תוצאה של הצטברות, אלא חופש מהתקדמות הישגית והצלחה. אינטליגנציה לעולם אינה סטטית; לא ניתן להעתיק אותה, או להפוך אותה למשהו סטנדרטי, ולכן לא ניתן ללמוד אותה. את האינטליגנציה יש לגלות בחופש.

רצונם ומעשיהם של הקולקטיב, הלא הם החברה, אינם מציעים חופש זה לפרט; שהרי החברה איננה דבר אורגני ולכן הינה לעולם סטטית. החברה היא דבר מומצא, שהורכב למען נוחיותו של האדם; אין לה שום מכניזם עצמאי משלה. בני אדם יכולים להשתלט, להנחות, ולעצב את החברה, בהתאם למבנה הפסיכולוגי שלהם;אבל החברה איננה האדון של האדם. החברה יכולה להשפיע על האדם, אך בסופו של דבר האדם תמיד יפרק אותה. ישנו קונפליקט בין האדם ובין החברה מכיוון שישנו קונפליקט בין האדם ובין עצמו. הקונפליקט הוא בין הסטטי לבין החי. החברה היא ההבעה החיצונית של האדם. הקונפליקט בינו ובין החברה הוא הקונפליקט בינו ובין עצמו. קונפליקט זה, פנימי וחיצוני, יתקיים עד הרגע שבו האינטליגנציה הגבוהה תתעורר.

אנחנו בו זמנית ישויות חברתיות ופרטיות. אנחנו גם אזרחים וגם בני אדם, התהוויות נפרדות בצער ובהנאה. אם רצוננו בשלום, עלינו להבין את הקונפליקט הקיים בין האדם לבין האזרח. כמובן שהמדינה תעדיף אותנו כאזרחים בלבד;אך זאת היא טיפשותן של ממשלות. אנו עצמנו היינו מעדיפים לוותר על האדם לטובת האזרח, שכן להיות אזרח היא משימה קלה יותר מלהיות אדם. להיות אזרח טוב, משמעו לתפקד ביעילות בתוך מסגרת מוגדרת של חברה נתונה. יעילות והסכמה כללית  נדרשים מהאזרח, שכן הן מקשיחים אותו והופכים אותו לחסר רחמים, ואז הוא יכול להקריב את האדם לטובת האזרח. אזרח טוב איננו בהכרח אדם טוב, אך אדם טוב מועד להיות אזרח טוב, לא של חברה או מדינה מסוימת. מכיוון שביסודו הוא אדם טוב, פעולותיו לא יהיו אנטי חברתיות, הוא לא יפנה נגד אדם אחר. הוא יחיה בשיתוף עם בני אדם טובים אחרים, מכיוון שאין לו כל סמכות; תהיה לו היכולת להיות יעיל ללא הצורך בחוסר הרחמים. האזרח מנסה להקריב את האדם;אך האדם אשר מחפש אחר האינטליגנציה הגבוהה נמנע  מטיפשותו של האזרח. מכיוון שכך, המדינה מתנגדת לאדם הטוב, האדם בעל האינטליגנציה, אך אדם מסוג זה הוא אדם חופשי מכל ממשלה ומדינה.

האדם האינטליגנטי ייצור חברה טובה, אך האזרח הטוב לא יצור חברה שבה יוכל האדם להיות בעל אינטליגנציה גבוהה. הקונפליקט בין האזרח והאדם הוא בלתי נמנע כל עוד האזרח שולט, וכל חברה אשר בכוונת תחילה מתעלמת מהאדם נידונה לכיליון. ההתפייסות בין האדם ובין האזרח יכולה להתרחש רק כאשר מבינים את הפסיכולוגיה של האדם. המדינה, החברה העכשווית, איננה מתעניינת באדם הפנימי, אלא רק באדם החיצוני, האזרח. ניתן להתכחש לאדם הפנימי, אך הוא תמיד מתגבר על האדם החיצוני, הורס את התוכניות שהותוו בערמומיות בעבור האזרח. המדינה מקריבה את ההווה בשביל העתיד, לעולם שומרת על עצמה למען העתיד. המדינה מחשיבה את העתיד כחשוב מכל, ולא את ההווה. אך לאדם האינטליגנטי, ההווה הוא בעל החשיבות הגבוהה ביותר, העכשיו ולא המחר. 'מה שישנו' יכול להיות מובן רק כאשר המחר מתפוגג. ההבנה של 'מה שישנו' מובילה לשינוי בהווה המיידי. שינוי זה הוא בעל החשיבות העליונה, ולא הדרך לפייס בין האזרח והאדם. כששינוי זה מתרחש, הקונפליקט בין האזרח והאדם פוסק.

קרישנמורטי I

נכתב ע"י בעז יניב ב: יום שני, 27 אפריל, 2009

את הקטע הבא תרגמתי מתוך הספר של ג'ידו קרישנמורטי שאני קורא בימים אלו. הספר נקרא Commentaries on Living ואין לי מושג אם הוא התפרסם בעברית (אשמח למידע בנושא). בכל מקרה זאת גירסה ראשונית לתרגום של פרק אחד מהספר. הספר עשוי מהרבה קטעים שמנסים לתפוס מושג מסויים או לתעד מפגש עם אדם מסויים. שפתו של קרישנמורטי נוטה לעתים להיות אניגמטית, אך יש בה יופי רב לטעמי. מכאן והלאה קרישנמורטי:
התנסות
העמק שרה בצל, והשמש השוקעת נגעה בפסגות ההרים הרחוקים. הילת השקיעה נדמתה כנובעת מתוך ההרים עצמם. מצפון לכביש הארוך, ההרים שנחשפו על ידי האש היו ערומים ושוממים; מדרום, הגבעות היו ירוקות ומכוסות בכבדות בשיחים ועצים. הכביש מתח קו ישר שחילק את העמק היפהפה.

בשחקים דאו ציפורים כבדות בחוסר מאמץ. סנאים חצו את הכביש בעצלתיים, ומרחוק נשמע רעש של מטוס. בצדי הדרך היו סחלבים כתומים, מסודרים ומטופלים היטב. בסוף היום החם היה ריח המרווה הסגולה חזק, כך גם ריח האדמה והחציר שנחרכו בשמש. עצי התפוזים היו כהים ופרותיהם בהירים. השלוים קראו בקול, קוקייה רצה ונעלמה אל תוך שיח. נחש-לטאה שהופרע על ידי הכלב הזדחל אל תוך העשב היבש. דומיית הערב התגנבה אל האדמה.
ניסיון הוא דבר אחד, והתנסות היא דבר אחר. הניסיון הוא מכשול בפני ההתנסות. עד כמה שיהיה הניסיון נעים או מכוער, הוא מונע את פריחתה של ההתנסות. הניסיון כבר לכוד ברשת הזמן, הוא כבר נמצא בעבר, הפך לזיכרון המתעורר לחיים רק על ידי תגובה להווה. החיים הם ההווה, ולא הניסיון. העוצמה והמשקל של הניסיון מטילים צל על ההווה, וכך הופכת ההתנסות לניסיון.התודעה היא הניסיון, המוכר, והיא לעולם לא יכולה להיות במצב של התנסות, מכיוון שמה שהתודעה מתנסה בו הוא ההמשכיות של הניסיון. התודעה מכירה רק בהמשכיות, והיא לעולם לא יכולה לקבל את החדש כל עוד המשכיות זאת מתקיימת. המתמשך אינו יכול להיות במצב של התנסות. הניסיון אינו אמצעי עבור ההתנסות, שהינה מצב ללא ניסיון. הניסיון חייב להפסק על מנת שההתנסות תהה.

התודעה יכולה לזמן רק את השתקפותה שלה, את המוכר. עד שהתודעה לא תפסיק להיות  הניסיון, אין זה אפשרי להתנסות בלא ידוע. המחשבה היא ביטוי של הניסיון, היא תגובה לזיכרון, וכל עוד ישנה התערבות של המחשבה ההתנסות לא יכולה להתקיים. אין אמצעי או שיטה לשים קץ לניסיון, שכן האמצעי עצמו הוא מעצור בפני ההתנסות. להכיר את הסוף משמעו להכיר את ההמשכיות, והאמצעי לסוף הוא השהייה של המוכר. התשוקה להצליח צריכה להתפוגג, התשוקה הזאת היא שיוצרת את האמצעי ואת הסוף. הענוה הכרחית להתנסות. אך כמה להוטה התודעה להפוך את ההתנסות לניסיון! באיזו מהירות אנו חושבים על החדש ובכך הופכים אותו לישן! כך מתבססים המתנסה והניסיון, ומכאן נולד קונפליקט הדואליות.

ההרים בערב ייחודי זה נראו כל כך קרובים, כל כך לא מציאותיים, כל כך קלים ורכים.

במצב ההתנסות המתנסה והנחווה אינם קיימים. העץ, הכלב, וכוכבי הערב אינם נחווים על ידי המתנסה, הם התנועה של ההתנסות. אין מרווח בין המתבונן ובין המושא. אין זמן, או מרווח מרחבי בכדי שהמחשבה תוכל לזהות את עצמה. המחשבה איננה נוכחת לחלוטין, אבל ישנה הוויה. בלתי אפשרי לחשוב או למדוט על המצב הזה של 'היות', הוא אינו דבר שיש להשיגו. המתנסה צריך להפסיק ליצור ניסיון, ורק אז יכול להיווצר מצב של 'היות'. בתנועתו השלווה מתקיים העל-זמני.

אני ממליץ בחום לקרוא את הרשימות על קרישנמורטי אצל תומר פרסיקו