לא מזיק ברובו

לכבוד יום הולדתו של עבדכם הנאמן, הוחלט – בהתייעצות שכללה את עצמי, אנוכי ודחיינותי – להגיח ממקום משכני הנוכחי ולרשום את הפוסט השביעי במספר בבלוג זה. בלוג, אשר קם מתוך מטרה לפתוח דף חדש ולחזור לכתוב להנאתי כבעבר ובאופן קבוע – משימה שעד כה אינה נוחלת הצלחה משמעותית. על אף שניתן להשיב למקטרגיי בלינק לחשבון הטוויטר המתעדכן תדיר, בו אני נוהג לצייץ באופן תכוף יחסית על מצבי הנפשי המתערער, בלינקים לכתבות פרי מקלדתי ובעדויות למחזור שינתי התמוה – אין זו אלא התחמקות במלוא מובן המילה. שהרי אילולא הייתי עסוק, טרוד ועמוס בכל אותם דברים שמיד אכתוב עליהם – היה ביכולתי להנחית בקלות על ה-RSS הדל של קוראיי פוסטים מדי שבוע.

למרבה הצער לא עשיתי זאת. הסיבה היא כמובן, אותם הדברים בהם הייתי עסוק, עמוס וטרוד במהלך הזמן האחרון (זאת, אע"פ שרק חלק קטן מהם קרה מאז הפעם האחרונה שעדכנתי). לכאורה, עדיין נשאר לי זמן פנוי בשפע, אולם האנרגיות הנפשיות שמשימות אלה גזלו, גוזלות ויגזלו ממני נותנות את אותותיהן.

שהרי לכתוב פוסט אינו דבר של מה בכך, ודורש דבר ספציפי לו אני אוהב לקרוא "אנרגיות כתיבה". יחידת מידה זו, בה ניתן לבטא כמעט כל דבר הדורש, ובכן, כתיבה, לא רק גדלה ככל שהמשימה קשה וסבוכה יותר, אלא גם ככל שהנטיה לדחותה מתעצמת. אנרגיית כתיבה אחת היא בדרך כלל משימה אותה לוקח לבצע לא יותר מדקה, ובאופן מיידי. להלן כמה דוגמאות. כיום, נמצאות ברשותי כ-100 אנרגיות כתיבה (מספר עלוב למדי בהשוואה לאנרגיות הכתיבה של מורי הרוחניים):

1. ציוץ בטוויטר – 1-3 אנרגיות כתיבה.
הגיג רנדומלי אודות אירוע חסר חשיבות לכל היותר לוקח בממוצע כדקה, כאמור, וגם זאת רק כאשר מדובר בציוץ אותו יש לקצר מפאת אורכו (140 תווים אינם מספיקים לרוב לביטוי רעיונותיי המהפכניים), דבר הדורש קיצוץ. ציוצים בטוויטר נחלקים לחלקים שונים, הנעים בין: ציוץ בשרשרת ויכוחים/התנצחויות, Replies, רטוויטים, ציוצים אוטומטיים שונים ועוד. אנרגיות הכתיבה של אלה הן 1 או פחות. רובן ניתנות לכתיבה מהאייפון בהיסח הדעת.

2. כתבת 200 מילה תחת דד-ליין – 20 אנרגיות כתיבה.
בין אם מדובר בטקסט פרשני, אירוע חדשותי או שרבוט זריז על ענייני דיומא – כל עוד הדבר מתבצע תחת לחץ, ללא אפשרות להרהר בהשלכות הסוציו-אקונומיות של הדבר, המלאכה גורמת לפוקוס מיידי. הפירוש הוא צמצום הדחיינות למינימום – הטוויטר, הגוגל רידר והפייסבוק יוצאים כולם להפסקת סיגריה, בעוד אנוכי עומל על פיסת הטקסט. בעוד שלעיתים מדובר בלא מעט עבודה, זו נדחסת לכדי פרק זמן מצומצם ובסיומה נותרות ברשותי עוד אנרגיות כתיבה למכביר.

3. מדריך אפליקציות – 45 אנג"כ.
לאחר השלמת המשימה אותה הינני מבצע, בממוצע, כשלוש פעמים בשבוע, האורכת מספר שעות טובות לכל הפחות ודורשת שיטוט ברשת, קריאה, ביצוע צילומי מסך, שליחת מיילים לעורכים עם הטקסט ומיילים המכילים בקשות להטענת צילומי המסך לשרת האתר, ולבסוף – העלאת הטקסט תוך התעסקות עם מערכת ניהול התוכן המקוללת – לרוב לא נותרות בגופי הצנום אנרגיות כתיבה רבות. הכמות הזעומה שנשארה משמשת, לרוב, לציוצים ועדכוני סטטוס אודות יצירתי החדשה ב-17 חשבונות מדיה חברתית שונים, כתיבת קטעי 200 מילה תחת דד-ליין (ר' לעיל) במהלך היום ושמירה על שפיותי באמצעות פריקת תסכול בטוויטר.

4. טקסטים של מעל 200 מילה תחת דד-ליין – 60 אנג"כ.
לרוב הדבר נדרש כשמדובר באירוע פתאומי כזה או אחר, התופס את סחבק בשעות הבוקר המוקדמות, בעודו מנמנם כדבעי. טלפון מהעורך – לרוב מדובר בטלפון שני לאותו יום, כאשר לפני כן התקשר דובר מסוים המברר האם קיבלתי לפני שבוע מייל ממנו על אפליקציית אייפון מרתקת – והינני קופץ ממיטתי כנשוך נחש, מוכן ומזומן להגיש את הטקסט תוך [הכנס פרק זמן בלתי אפשרי כאן]. בין אם מדובר ביום אחרי לילה לבן שהוקדש ללמידה לפסיכומטרי (עוד על כך בהמשך) ובין אם המקום בו התעוררתי הינו בית אמי חסר הגישה לאינטרנט (אך העמוס בשניצלים ובאהבת אם) – אגש מיד למשימה. אשתה כוס מים המונחת על השולחן מאתמול/אתחבר לרשת באמצעות חבילת ה-Data של האייפון בצורה שתגרום לכל שיחת טלפון נוספת לגרום לי לאבד את הקישוריות, ואגיש את הכתבה במועדה.
פחות או יותר.

5. פוסט לבלוג – 70 אנג"כ.
רצף מילים, משפטים ואותיות אלוהי זה, כפי שמופק על ידי תלמיד הפסיכומטרי העייף (כבר אגיע לזה), לא רק שסוחט ממנו את כל חיוניותו, אלא גם דורש ממנו לא מעט מחשבה, הנקטעת, נקטלת ומושלכת לפח האשפה המטאפורי עקב ביקורת עצמית, עצלנות ושאר מרעין בישין. למרבה הצער, לרוב התוצאה היא טקסט אלוהי באותה מידה, בין אם הופק לאחר שבועות ארוכים של דחיינות, רחמים עצמיים ונימוקים פסולים, ובין אם הופק לאחר שכותבו הדחיין התעקש להמציא יחידת מידה חסרת חשיבות, לדחוף רשימה מיותרת לפוסט שחשיבותו לאנושות מוטלת בספק, ואפילו לא לסיימה מחמת עייפותו ואזלת אנג"כיו. דבר חיובי, למעשה, משום שאז היה נאלץ לפרט מהן הסיבות שבגללן הוא כה מתעצל לחזור לעבוד על סיפור מד"ב יומרני פרי עטו (110 אנג"כ – מס' 8 ברשימה, לאחר כתיבת כפולת עמודים לעיתון ויצירת שני פוסטים בבלוג הבאים במרווח סביר זה מזה), פרויקט שהחל לעמול עליו בעודו מלש"ב ינוקא, וטרם הגיע לסופו הטראגי.

אם כך, מהם הדברים שמנעו ממני לכתוב פוסט עד כה? זוהי שאלה מצוינת, עליה אענה, כיאה לשאלות קשות אותן אנוכי נוהג לשאול את עצמי אך איני מצפה לתשובה אלא מעלה אותן לחלל האוויר בתקווה למעט הלקאה עצמית בריאה, בתשובה מתחמקת: מהם הדברים אותם הספקתי לעשות בשנה האחרונה, מאז מלאו לי 22 אביבים ב-4 למאי 2009 (תאריך, שכך נודע לי היום, מהווה את יום Star Wars)?

1. השתחררתי מצה"ל.
ביום בהיר אחד, בעודי נושא את הקיטבג המטונף אל עבר בסיס תל השומר, חילחלה הידיעה על סיומן של כמעט שלוש שנים איומות מחיי למוחי. צבא ההתקפה לישראל, אשר קיבל אותי כנער מורעל ובעל דעות פוליטיות באזור הימין-מרכז (כלומר, בלי דעות) ביולי 2006, פלט אותי משורותיו במאי 2009 מוכה, חבול וניהיליסט. שתי מלחמות אולמרט גרמו לי להבין כמה מיותרת ונוראית היא המלחמה אליה ששים חבריי, וכמה חסר חשיבות הוא מקומו של הג'ובניק בהיררכיה המיליטריסטית. לא רק שאינו תורם במאום להרג חפים מפשע ממקום משכנו בקריה, בין עמדת האינטרנט, הסוליטייר, המטבח הצבאי המזוויע וטבלאות האקסל – אלא שגם אין ביכולתו לעשות דבר כדי להביע את התנגדותו לה. מה יעשה? יסרב לפקודת מאקרו? כך, גם בימים בהם הרגשתי שאני לובש את מדיהם של רוצחים ברישיון, חשתי חסר אונים באותה מידה בה הייתי בפאזה בה רציתי לחסל כמה שיותר ערבים עקב שטיפת המוח אותה עברתי במערכת החינוך. שלוש שנים מיותרות, בהן לא רכשתי שום ידיד, בהן בריאותי הידרדרה מכל בחינה אפשרית, בהן הבנתי כמה חדלי אישים הם ראשי צה"ל, כמה עלובים הם חיי הפקידות הצבאית וכמה טיפשי הוא גיוס החובה בישראל. כמה פתטי הוא להשתכר גרוש וחצי לשעה, להעביר את הזמן מ-9:00 עד 17:00 במשרד ממוזג יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע ולא לתרום שום דבר לעצמך, למדינה או לאזרחיה. לסבול, להשתעמם ולהירקב, לקבל דרגות שלא אומרות כלום, למחוק ספאם של המנהלן הראשי באאוטלוק ולהגיח לעזריאלי כדי לאכול אוכל מוכן. רק כדי להגיד שעשית צבא, לזכות להינד ראש מהחברה ולקבל פיקדון אישי, הטבות מס ו-356 שקל בחודש במשך תקופה הנראית כנצח.

2. סיימתי שתי מערכות יחסים.
האחת של כחמש שנים והאחת של חודשיים. בתקווה, שתי האקסיות כבר הבינו שלמרות היתרונות שבשהייה בחברתי – שמחת חיים, ספונטניות, שלוות נפש תמידית, אמפתיה, אלטרואיזם, אופי נעים ונוח ותחומי עניין מרתקים – עדיף להן בהרבה שלא להסתפק באדם שאינו מסוגל להעניק להן, מסיבותיו הוא, ובכן, את כל הדברים שבן זוג לא אגואיסטי ונורמלי אמור להעניק.

3. עברתי לגור לבד.
בשנה זו גם ביצעתי את הצעד המתבקש מכל חייל משוחרר, קרייריסט בתחילת דרכו, סטודנט שקדן לעתיד ואדם עצמאי בהווה, ועקרתי מהבית המוכר ועמוס הזכרונות בעיר מגוריי אל דירה שכורה באחת הערים הסמוכות. עד מהרה התרגלתי לשלם ממשכורתי את הביטוח הלאומי, הארנונה וחשבון המים, לשטוף את הרצפה, לקנות תרופות (והרבה) בבית המרקחת המקומי, לגשת למס הכנסה ולהישאר בחיים, לקנות מצרכים בסופרמרקט, לשמור (כמיטב יכולתי) על סדר וניקיון במקום משכני הארעי, לנהל תקציב, והכי טוב – לקום מתי שבא לי וללכת לישון מתי שבא לי (בחלק מהזמן).

4. התחלתי לעבוד בעבודה הנהדרת ביותר שיצא לי לעבוד בה.
ואני נהנה מכל רגע. כל רגע שבו יוצא לי לעסוק בה, כמובן.

5. התחלתי קורס פסיכומטרי.
זוהי הסיבה (בה אני בוחר להתמקד) שאני מזניח את בריאותי, הסיבה שהפכתי לאדם שקשה לשהות בחברתו (יותר מהרגיל), עקב מלמולים חסרי פשר של מילות חסרות משמעות ודאגה קיומית המרחפת מעל ראשו באשר לפרק הכמותי. הסיבה שבגללה חיי יהפכו לנסבלים שוב רק בעוד חודשיים מהיום, וזאת רק במידה ואצליח להוציא את הציון בו אני חפץ. הסיבה שבגללה אני עושה ימים כלילות ולילות כימים במטרה לעמוד במשימות שהוקצו לי בקורס, תוך כתיבת כתבות לעיתון ולאתר וצבירת שעות שינה בכמות לא מספקת. הסיבה שלפיה איני יכול שלא להיות בחרדה תמידית מפני היום ההולך ומתקרב, הסיבה שבגללה אני חייב ללמוד למבחן ארור בכל שעה מזדמנת בה איני ישן, כותב או אוגר כוחות לקראת יום המחרת. הסיבה שבגללה פוסט זה מסתיים כעת, 1324 מילה לאחר שהתחיל ולאחר שגזל ממני 95 אנרגיות כתיבה ביום הולדתי.

הטקסט הבא נכתב לפני כמעט חודש, כאשר סקנדל הפרטיות של גוגל באזז (זוכרים?) היה בשיאו. הוא היה אמור להתפרסם יחד עם הידיעה על הנושא האמור, שהופיעה בעיתון ובאתר כלכליסט. למרבה צערו של עבדכם הנאמן, עקב שיקולי עריכה הדבר לא קרה. משום חוסר הרצון לוותר על הטקסט, הוא מובא כאן בשינויים קלים, תוך שמירה על רוח הדברים.

***

סקנדל גוגל באזז - קשה להגדיר זאת אחרת - מצטרף לצעד הבעייתי של פייסבוק מלפני כחודשיים בלבד, בו הורתה למשתמשיה להגדיר מחדש את הגדרות הפרטיות שלהם, ולקבוע למי להראות את פרטיהם, כאשר ברירת המחדל היא Everyone. כך, משתמשים פסיביים אשר הורגלו ללחוץ "OK" ו-"Done" באופן אינסטינקטיבי ולא טרחו לקרוא את הנאמר ולעמוד על משמעותו, חשפו בקליק אחד את כל רכיבי הפרופיל שלהם, הודעותיהם ותמונותיהם כמעט לכל מי שחפץ בכך. הדבר לא היה כך עבור הגיקים הרבים המאכלסים את השירות, אשר לא רק הבינו את הטריק, אלא אף החלו לעשות שימוש מושכל בהגדרות הפרטיות החדשות, על מנת לפרסם סטטוסים פרטיים הנראים לקבוצת חברים מצומצמת, לדוגמה.

החומר הרב שנהפך בן לילה מפרטי יחסית לציבורי מזין עד היום אתרים הומוריסטיים העוסקים בבדיחות רשת (המוביל מביניהם הוא Lamebook, המצוין). הדבר מפליא למדי, לכאורה, בהתחשב בכך שהמידע על התעלול של פייסבוק נכתב רבות בתקשורת, והתפרסמו לא מעט מדריכים מפורטים בנושא. בצורה זו, גם משתמשים אשר היו חשופים להצצות, יכלו בקלות לאטום את פרופיליהם (כמעט) לחלוטין.

מעשה הנראה לרוב הגיקים כפשוט להפליא - לחיצה על Settings, בחירה ב-Privacy ושינוי ההגדרות - אינו כך עבור רוב האוכלוסיה. המשתמשים הפשוטים אינם יודעים כיצד לשנות הגדרות אלה והן אינן מעניינות אותם, עד שהמצב מאוחר מדי. עובדים מפוטרים עקב הודעות טוויטר, נשים מגלות על בגידות בעליהן באמצעות הפייסבוק ובני נוער מנודים חברתית לאחר שכתבו דברים אישיים בבלוג שלהם.

הפרטיות ברשתות החברתיות היא כבר לא העניין. העובדה כי האינטרנט הוא ציבורי צריכה להילמד בבתי הספר. אולם מה יהא על המשתמשים הפשוטים שחייהם עלולים להיהרס כי לא קראו את האותיות הקטנות? מה יהא על עובד שלא חקר את תפריט ה-Settings לעומקו בטרם כתב על תסכולו ממקום העבודה הנוכחי בהודעת סטטוס? על האשה שנשדדה כי לא הבינה כי היא חושפת את מיקומה הנוכחי ב-Geotagging בטוויטר? רבים מהכלים היומיומיים כיום דורשים ידע והבנה מעמיקה, אולם מעטים מהמשתמשים חסרי הידע במחשבים מעלים על דעתם לקחת שיעור על התנהלות תקינה ברשת, או לבצע גיגול פשוט. הם לא משערים כי אנשי גוגל או פייסבוק עלולים לנצל את תמימותם ולקבוע הגדרות ברירת מחדל בעלות פוטנציאל הרסני.

מה הלאה? מות הפרטיות אינו אופציה, משום שתמיד יהיה לאדם הנורמטיבי מה להסתיר - החל ממקורות עיתונאיים וכלה בנטיה מינית. גם מות הרשתות החברתיות אינו סביר. במקום זה ניתן לדמיין את התרחיש הבא: מעסיקים יפטרו עובדים שלא דאגו להסתיר את אנשי הקשר שלהם בגוגל באזז, נשים יסיימו מערכות יחסים עקב פליטות פה של בעליהן בטוויטר, בני נוער יהפכו לדחויים חברתית רק כי לא היו מודעים לאפשרות להפוך את יומנם האישי בישראבלוג לפרטי. התוצאה, בעוד כמה שנים, היא מה שאפשר לקרוא לו "דרוויניזם טכנולוגי". בדומה לאנשים חסרי ההשכלה ו/או המודעות המפרנסים את טכנאי המחשבים או תעשייני העוקץ הניגריים, רק עובדים שינהלו מוניטין נקי מחשדות במנועי חיפוש, נערות שיטרחו לעשות Untag מתמונות לא מחמיאות בפייסבוק וגברים שיידעו לשלוח הודעות פרטיות לקבוצת אנשים בגוגל באזז – יזכו להתקדם בסולם הדרגות, לנהל מערכות יחסים נורמלית, חיי נישואים תקינים וכיו"ב.

יש פיתרון עבור מי שמעוניין בחברה אנושית שאינה נשלטת על ידי גיקים: הגברת המודעות של המורכבות בשימוש במחשבים בכלל, ויישומי רשת ורשתות חברתיות בפרט. ללא צעדים אלה, המשתמשים הפשוטים ייאלצו לשלם מחיר. ממחיר תדמיתי, דרך כספי ועד למקצועי. במצב זה, הבמה תישאר לאנשי תפריט ה-Settings.

ה"פוסט" האחרון ב"בלוג" של בן כספית בערוץ הבלוגים של נרג' לא מבייש את הפירמה. כיאה לפוסט בבלוג הוא חסום לתגובות. כיאה לטקסט מבית בן כספית הוא מלא ביומרות מיותרות שבמצב רגיל לא היו עוברות עורך. מצב רגיל, כאמור. הרי מדובר כאן, אחרי הכל, בבן כספית. עיתונאי, פובליציסט, כתב פוליטי ואב בישראל. עוד לא בן 50, אבל כבר מזמן לא בן 40, כפי שמנסח זאת תיאור הכותב בעמוד הבלוג באצטלה המכובדת. צריך לקרוא כדי להאמין – ולא רק את התיאור המחמיא, שבו מופיע הביטוי "ישראלי מבולבל ואוהד הפועל".

בעוד שבכל הנוגע לאהדת קבוצת הפועל (זה האדומים, לא?) הרבה מושג אין לי, וגם לא ביכולת הדבר להיות אמצעי לעמידה על טיבו של אדם (בניגוד לרבים מבני מיני בעלי הפין), הרי ש"ישראלי מבולבל" הוא בהחלט דבר שכספית איננו, או לפחות אינו משתדל להראות שהוא כן, בטוריו יודעי הכל. ייתכן והסיבה שבחר להשתמש בביטוי זה נובעת מכך שאותו אדם בעל מקלדת שם לב לעיתים קרובות לכישלון הלוגי שהוא עצם הווייתו. כי בסופו של יום דעותיו אינן מתיישבות זו עם זו. קשה להיות ציוני אמיתי ולתמוך בכל אחת מגחמותיו של אריק שרון. בלתי אפשרי כמעט לראות את הלבן בעיניהם של שרי מפלגת העבודה, הליכוד וקדימה בעבר ובהווה ולהמשיך להאמין, באמת ובתמים, שכלומניקים אלה אוצרים בתוכם בשורה כלשהי לעתיד טוב יותר לישראל ה(שלמה). כספית הוא אכן אדם של סתירות וניגודים, שנדמה לעיתים קרובות מדי כי אלה יגרמו לו לקרוס לתוך עצמו.

הדבר אינו שונה בכל הקשור לטקסטים היוצאים תחת ידיו, הכוללים גם רשימות שונות בטורו האישי, שמסיבות שלא ניכנס אליהן נקרא "בלוג". אלא מה. כספית אינו עונה למגיביו, הוא בעל מגבלת מילים ויש להניח כי כתביו רואים קודם לכן אור בדפוס. אבל זה בלוג, אל תטעו. כספית כותב את הגיגיו האישיים בעורך טקסט עשיר השוכן בעמוד אינטרנט, מגיב לבן דרור ימיני "מוזמן לשלי" ומאבד פוסטים כי שכח לשמור.

ביצירתו האחרונה מתייחס כספית ל"פרשת" ה"קרן החדשה לישראל" ו"אם תרצו" (אותי לעידוק). בתחילת הטקסט הוא כותב: "עשרות אלפי מילים נשפכו השבוע על הקרן החדשה לישראל", כאילו זוהי לא פחות מעדותו של קורא אדוק, שהטריח את עצמו לעיין בעשירית מאותם מילים. לא. כספית "לא קורא מקומונים כבר מזמן", וגם באינטרנט לא נמצא אותו יותר מדי, לדבריו (חוץ מאתר נרג', המפרסם את כתביו, טוריו והגיגיו רבי המשמעות).

כספית בוחר, כיאה לזחיחותו, להתמקד במאמר שפורסם בעיתונו הוא (המהווה ככל הנראה את אחד המאמרים הבודדים שקרא בנושא), שנכתב על ידי מרב דוד ומיה בנגל (אין קישור אליו בבלוג של כספית, למרבה האירוניה, אבל הנה הלינק).

מאמר זה, אשר הופיע במדור הדעות של מגזין מעריב, הוא הטקסט אליו בחר להתייחס כספית ולנתחו. בכך יצא, לכאורה, כשידו היא העליונה, אולם זהו ניצחון שכולו עלבון לאינטליגנציה. מאמר הדעה של דוד ובנגל אינו טקסט מוצלח במיוחד, בלשון המעטה. על אף נקודות חשובות המועלות בו (ספרתי שתיים – גולדסטון ביקר בעצמו בעזה, ובלבול סמולני כלשהו על חופש הביטוי ו/או הזכות למתוח ביקורת) הוא לא בליל מילים שהייתי בוחר להדפיס על עץ מת ולשלוח אל הישראלי המבולבל במעטפה כדי להקל עליו לעיין בו. יש מאמרים טובים ממנו וטענות חשובות פי כמה המועלות בהם. לדוגמה הפוסט בבלוגיקה העוסק בארגון הפשיסטי והמגוחך גם יחד "אם תרצו" (אלו שני תיאורים המתיישבים זה עם זה בקלות, כל עוד איש אינו נהרג ישירות על ידי אותו ארגון), שאת דו"חותיו, הבליו וה-השימוש-הנבזה-במילה-ציונות של מייסדיו גומע כספית בשקיקה. עוד דוגמה: טקסט נהדר בבלוג "כבשה שחורה", המציין כי אותם ארגונים "פוסט ציוניים", משמידי עמם, שונאי עצמם ומערערי לגיטימציותם (זה בסדר, מדינתנו עושה עבודה לא רעה בכלל בעצמה) מהווים חלק מזערי מסך התרומות של הקרן החדשה, אשר מנכ"ליתה דואגת במאמר תגובה מצוין להבהיר כי היא מהווה חלק מעמודי התווך של מדינת ישראל (זה בסדר, רחל, אתם לא חייבים להצדיק את עצמכם כל הזמן). ובל נשכח את האנטישמי החביב אשר תרם סכומים נכבדים לתנועה הפשיסטית. הכתבה שפורסמה בוואלה לא זכתה לתגובה מבן כספית, אשר מסר כי אינו מתראיין אל האתר (בפעמים המעטות שיצא לכספית לבקר באינטרנט האנרכיסטי הזה, כנראה קרא מאמר או שניים בכלי התקשורת הנלוז).

מילים אלו, המהווה לא יותר מאשר פרומיל מ"עשרות אלפי המילים שנשפכו השבוע" על "הקרן החדשה", "אם תרצו" ודו"ח גולדסטון, לא נקראו ולא ייקראו על ידי כספית – זוהי בקשה מוגזמת, בינינו. את הישראלי המבולבל ואוהד הפועל לא תמצאו באינטרנט. אך גם בעיתונים מתחרים כמו הארץ (לו מצמיד הכספית את הביטוי "אלא מה" כל פעם שהנ"ל טורח לצטט ממנו דבר כזב פוסט-ציוני אליו הפנו את תשומת ליבו) קשה לראות אותו מעיין, לא כל שכן בידיעות, שם שוכן בבטחה תאומו המאוים מהתקשורת החדשה, נחום ברנע.

ובזה למעשה מסתכם העניין. כספית הוא עיתונאי עצלן. כזה שאינו מאתגר את דעותיו ואת מחשבותיו באלה המנוגדות לו, אלא אם כן שוכנות אלה בדלת אמותיו ומשתמשות בנתונים סטטיסטיים לביסוס טיעוניהן (הו, כמה שכספית אוהב טיעונים המשלבים את המילה "אחוזים" בתוכן).

כספית הוא כמובן דוגמה אחת לעיתונאי מ"הדור הישן", אשר בטוח שהוא יודע הכל – ואם לא, אז ודאי שכל התשובות נמצאות אצלו. עיתונאי שאינו טורח לקרוא ולשמוע דעה שונה משלו. עיתונאי שלא מתעניין, חוקר ובודק, שאינו יוצא את גבולות הקו הירוק. הוא לא צריך. הוא פאקינג בן כספית.

התופעה הבעייתית הזו אינה ייחודית (כאמור) לכספית, כתבים, פובליציסטים או עיתונאים מהסוג הישן. היא נפוצה מאוד בחברה הישראלית המלאה באזרחים שכל רצונם הוא לחיות את חייהם, שהצעד המשמעותי ביותר שיעשו למען שינוי נקודת מבטם הוא לזפזפ בין ערוץ 2 לערוץ 10. שהאמירה הפוליטית האחרונה שנתקלו בה הייתה ב"ארץ נהדרת", עטויה בשלוש שכבות מייק אפ ובמבטא משעשע. אולם כאשר מדובר במעצבי דעת קהל – ולמרבה הצער, כספית הוא אכן כזה – הדבר חמור שבעתיים. אזרחים אלה (מודאגים, ציונים, חיילים לשעבר ובעלי עור לבנבן וחוק ישראלי העומד לצדם) אינם ראויים להיקרא עיתונאים. המקלדת, הפנקס, העט, מכשיר ההקלטה, הבמה הציבורית האוטומטית ותעודת הפלסטיק הם כולם אמצעים ויזואליים שמפרידים בינם לבין שאר הבריות, אולם בסופו של יום אינם המבחן הקובע. בסופו של יום כספית הוא לא עיתונאי באמת. כספית הוא בלוגר לכל היותר – ואפילו לא מוצלח במיוחד.

רבים מדברים (הו, האירוניה שבנפילה לאותו מוקש לשוני) על העיתונות החדשה מול הישנה, על האינטרנט כמעצב דעת קהל. קשה לדעת אם כספית היה כתב מדיני טוב יותר לו היה מגיב לטוקבקיסטים, משיב ל-Replies בטוויטר ומשנה את דעתו בעקבות הנגישות היחסית של המדיה החדשה, שכיום נראית לו זרה ומאיימת. קשה לדעת אם היה עיתונאי בכלל, כאשר היה מבין שהוא אינו אלא עוד קול בהמון, עוד בליל של מילים בים הטקסטים המגיעים לקורא הרסס של קוראיו.

אולם דבר אחד בטוח: אם גסיסתה של העיתונות המודפסת תאיץ במשהו את עזיבתם של העיתונאים העצלנים – הלא שלא רק העצים ירוויחו, אלא כולנו. אם התוצאה שתתקבל תהיה קרובה יותר, ולו במעט, לתקשורת ראויה המכילה אנשי מקצוע ספקנים, חוקרים, מעמיקים, נבונים, אמיצים, מוכשרים ומעניינים – אזי המסע היה שווה. גם אם במהלכו נאלצנו לסבול עשרות אלפי מילים פרי מקלדתם של עיתונאים כמו בן כספית.

הגעתי לא מזמן למסקנה חשובה, מקורית ואמיצה – אני לא רוצה להגר לסין.

בתור אזרח (לפחות עד שיתחילו לשלול פה זכויות עקב חוסר נכונות להישבע אמונים) במדינה שהולכת קיבינימאט, כזו שלא ממש ברור מי בה לעזאזל האחראי – הצבא שעושה מה שבראש שלו, או הממשלה שקודקודיה נהנים לקטר על הצורך בשינוי שיטת הממשל אבל במציאות אין לה שום בעיה להמשיך לגזול, לנשל ולהפר חירויות פרט כאילו היה מדובר בהמלצה בלבד – לא אחת חשבתי לארוז את חפציי ההולכים ומתמעטים (מינימליזם וכל זה, אתם בטח זוכרים) ולהסתלק מכאן לכל הרוחות. לעזאזל, אילולא סבתי ז"ל לא הייתה עושה דבר דומה בזמנו (להבדיל אלף אלפי הבדלות, נא לא לשחוט אותי על הפרת חוק גודווין) ובורחת, לא הייתי כאן היום, מזיין את השכל על השטות עליה אני הולך להתחיל לזיין את השכל עוד כמה שורות מעכשיו.

אז התחלתי להרהר בכל מיני אופציות, בשביל הכיף והאתגר המחשבתי שבדבר. כזה אני. אם אתם מחפשים מישהו שיזיז עניינים, אינני הכתובת. אני לא מאלה שעושים, אני מהמנוכרים המחורבנים האלה שעומדים בצד ומהרהרים על כל העסק וחושבים "וואו, זה יכול להיות אחלה פוסט, סיפור קצר או איזו פסקה שתעביר את הקורא מהתרחשות אחת לאחרת בספר העתידי שלי". אבל הם לא מאלה שיודעים להזיז עניינים, כאמור, אז הם ימשיכו לחשוב על זה, או ירשמו את זה על פתק מקומט עם עט חצי מתפקדת שתלכלך להם את האצבעות, ושבועיים אחרי – כשהיד כבר מזמן תחזור לעצמה (מבחינת הדיו) הם ימצאו את הפתק בכיס המכנס, אחרי הכביסה.

ואחת האופציות שעלתה בראשי הייתה סין. סך הכל מה רע. סוף סוף אפסיק להתעצל ואעמוד בדד-ליינים עם בוס שיודע לשבור לי את הפרצוף כשצריך, אפסיק להיות כל היום על האינטרנט, אלמד שפה חדשה שאינה מונחית אובייקטים לשם שינוי, ואתחיל להקטין ראש. אוותר מראש על הרצון למצוא את מקומי בעולם ואקבל את סיטואציית הנמלה העובדת. יותר נוח מזה אין.

אבל הגעתי למסקנה שזה לא בשבילי. לא בגלל שישנו סיכוי גדול שבקרוב לא אוכל להשתמש בגוגל, וגם לא בגלל שהאוכל עושה לקיבה שלי ניסים ונפלאות רק מלחשוב עליו. לא. הסיבה שהגעתי אליה לאחר מחשבה של ימים רבים בהם בזבזתי את זמני על פני האדמה בניסיון להבין מי צריך כתבים פוליטיים – אפשר לשכור נשים מנוצלות שילקקו את התחת של חברי הכנסת האלמוניים בחצי מחיר – היא אחרת לגמרי.

זו הכתבה הזו, באתר האינטרנט של ה-BBC, בה מדובר על כך שבסין הוחלט להוריד מהמסך הגדול (הכל יחסי) את הגרסה הדו מימדית של אווטאר. עזבו את זה שבנוסף לסרט המצוין (באמת) הזה מביאים לסין רק עוד 19 סרטים זרים בשנה, עקב מדיניות השלטון. זה מילא – אף על פי שבאמת, עם כל הכבוד, כמה סרטים בסינית אפשר לסבול. הגרסה הדו מימדית של אווטאר הורדה מהמרקע לאחר שבועות ספורים בהם הסרט הוקרן. הסיבה לא כזו קריטית. בכתבה מצוטטות טענות לפיהן היות והסרט עוסק באופן ביקורתי בנישול אדמות – אף אחד בממשלה לא רוצה שהאזרחים הסינים יתחילו לקבל רעיונות – אך מנגד גורמים אחרים אומרים כי הגרסה התלת מימדת של הסרט מהווה את עיקר ההכנסות. מה שחשוב הוא שאם הייתי תושב סין ולא הייתי מספיק לראות את אווטאר עד עכשיו, הייתי בבעיה.

מה הסיפור, כמובן. הרי תמיד אוכל ללכת לראות את הגרסה התלת מימדית. לשים משקפיים מגוחכים, לשלם מחיר כפול ולהתפעל, יחד עם חבריי האסיאתיים, מהבימוי המדהים, מהתעוזה שבפרויקט השאפתני של יוצר הסרט ההוא עם זה שהתרועע עם בר רפאלי בזמנו ומהנקבה הכחלחלה וחסרת הפטמות (וואו, אני הולך לקבל לא מאות טראפיק מאנשים שיתחילו לחפש "בר רפאלי פטמות". אבל אם זה מה שדרוש), אך בעיקר – מאיך שהכל יוצא מהמסך ומתרחש ממש מול עיניך, כאילו אתה שם.

אזהו.

אני לא מסוגל לראות את הגרסה התלת מימדית של אווטאר. אני מסוגל לראות רק את הגרסה הדו מימדית, ה"רגילה", ולהתרשם מהדברים שרק אנשים כמוני מתרשמים מהם. מהעלילה, מהדיאלוגים, מהתסריט, מהעולם הבדיוני שנוצר ממש מול עיניי. וזה לא שיש לי בעיה מיוחדת עם המחיר או עם החווייה. אני פשוט לא מסוגל לראות תלת מימד, טכנית. אין לי ראיה סטריאוסקופית.

וואו, שניה. ראיה סטראוסקופית? על מה אני מדבר בכלל? לרוב לא על דברים ששווים את הזמן היקר שלכם, או את הפיקסלים בקורא ה-RSS שלכם. אבל הפעם אני מדבר על בעיה בריאותית, בעיית ראיה נדירה. טוב, לא ממש בעיה, זה העניין: עד הצבא לא ממש חשבתי שיש לי עיניים דפוקות, מלבד הדברים המוכרים.

וזה אפילו לא תלת מימד באמת. זה לא כאילו שהחיים שלי נראים כמו משחק של סופר מריו. אני מסוגל להבחין בפרספקטיבה. אני מסוגל לספר את אבא שלי. אני מסוגל להבחין ברמת הכאוס השורר בחדר שלי בעודי עומד בפתח הדלת. אני רואה את העולם בסדר גמור. זה לא שיש לי עין אחת או משהו ובעיות בראיה הבינוקולרית הבסיסית, אבל בכל מה שקשור ללרמות את המוח שלי כך שיחשוב ששתי התמונות שהוא רואה הן בעצם אחת – זה פשוט לא עובד. כשאני שם את המשקפיים המגוחכות כלום לא קורה. כשאני מצמיד את האף למסך המחשב בערך הרלוונטי בוויקיפדיה ומציב תמונה מול כל עין, דבר לא מתרחש ולא יתרחש. כשהייתי ביסודי וכולם דיברו על התמונות שמסתכלים עליהן כמו מטומטמים במשך שעות עד שרואים ספינה או חללית או לא יודע מה, ניסיתי ולא הלך לי, אבל חשבתי שמדובר בסתם עצלנות. שאם הייתי מתאמץ מספיק, גם אני הייתי רואה.

אבל רק בקורס הצבאי במודיעין, אליו הגעתי ללא מיונים מסיבה אדיוטית לפני 4 שנים, זו הייתה הפעם הראשונה בה אי-הראיה הסטראוסקופית ממש הפריעה לי. זה היה כאשר הייתי אמור לראות סלעים כלשהם באמצעות מתקן עם חמש עשרה עדשות ובמקום זה ראיתי רק תמונה שטוחה ומכוערת של שטח כבוש כלשהו. אז הסבתי את תשומת הלב של הקצינים לעניין, ובתחילה הם לא הקשיבו. עוד טירון מושתן ועצלן שלא מסוגל לפנות מספיק מזמנו כדי להתבונן כמו מפגר דרך עדשה מטונפת. עד שהתעקשתי וקיבלתי הפניה למרפ"ם בתל השומר. עם M-16 מזורגג, אפס פסים על הזרוע וכומתת מודיעין (שבזמנו נראתה לי ממש רבת ערך) בכותפת, חיכיתי לתורי יחד עם כמה פרחי טיס. חצי שעה לאחר מכן התבשרתי כי בעיות העיניים שלי שמות אותי בקבוצה מכובדת ואקסקלוסיבית, המונה כ-4 אחוזים מהאוכלוסיה. מאותו רגע החל תהליך מופלא שבסופו מצאתי את עצמי בתפקיד טכנאי מחשבים בבסיס הקריה. עושה ריסטרט לרס"ניות שמבינות במחשבים כמו אמא שלי והעמדת פני משועשע כל אימת שאחד מאלה שהיו באים להתנחל במשרד עם עמדת האינטרנט סיפר עוד בדיחה שוביניסטית. בזבזתי את מיטב שנותיי בהריסת בריאותי הפיסית והנפשית. הכל כי אין לי ראיה סטראוסקופית.

לתומי חשבתי שבזה נגמר העניין. שזה עוד אחד מהדברים האלה שצריך בצבא אבל לא באזרחות. כמו להרוג אנשים, לציית לבני 18 או לאכול אוכל מזוויע. ואז הגיע ג'יימס קמרון עם השטויות שלו.

זה לא שלא היו סרטים תלת מימדיים לפני כן. היה אפשר לראות אפילו את שרק בתלת מימד. אבל זה לא היה אחד מהסרטים שוברי הקופות בכל הזמנים, זוכה גלובוס הזהב וכנראה גם האוסקר. זה לא כאילו הסרט כולו צולם בטכנולוגיה תלת מימדית שכדי ליהנות ממנה במלואה אני נדרש לשלשל מכיסי 70 שקל. זה לא כאילו נוצר הייפ מטורף שלפיו טלוויזיות תלת מימד יתחילו ממש לתפוס בכל בית. מצב בו אתחיל להרגיש ממש מחוץ לקבוצה. זה כבר לא מסתכם בחוסר היכולת לא לראות את אווטאר בגרסה היחידה שבאמת שווה צפיה, עם חברים מהעבודה. מדובר פה במשהו שבעוד 20 שנה יכול להיות סטנדרט של ממש. בכל בית תהיה טלוויזיה תלת מימדית, ובית שבו היא לא תהיה יהיה כמו בית בלי טלוויזיית HDTV, או טלוויזיה בצבעים או משהו. אני עוד עלול להגיע למצב בו אשב על הכורסה בביתי שלי וארגיש כמו עיוור צבעים. ספיקינג אוף נחיתות טכנולוגית.

רייף נידלמן מ-CNET נמצא בבעיה דומה. גם לו אין ראיה סטראוסקופית. גם הוא ראה את אווטאר בגרסה הדו מימדית ונהנה בעיקר מהעלילה. גם אותו מפחידה העובדה כי טכנולוגיית התלת מימד בטלוויזיות, בבתי הקולנוע ושד יודע איפה עלולה ממש להתחיל לתפוס. בכתבה מרתקת נידלמן מראיין אדם מהתעשיה ושואל אותו שאלה פשוטה: האם יצרני הטלוויזיות – סוני, סמסוג, טושיבה והשאר – לוקחים את האנשים חסרי הראיה הסטראוקרופית בחשבון? האם הם מכינים פתרון עבורם? התשובה היא, אחסוך לכם את הקריאה, לא. למי בכלל אכפת מ-4 אחוז מהאוכלוסיה. הם רואים את כל העולם במבט שטוח כמו לילה מפיוצ'רמה, לא? סוג של עיוורי צבעים, נכון?

יש בכלל תקדים לשטות כזו? זה לא כאילו אין לי ידיים ובגלל זה אני לא מסוגל גם להשתמש במקלדת. המגבלה שלי היא בעצם… איך לנסח את זה… בכלל לא אמיתית. מדובר בבעיה שתקפה רק לגבי אולמות קולנוע מסוימים, קורסים צבאיים וטלוויזיות עתידיות מיותרות.

ביום בו אמרה לי האופטומטריסטית הצה"לית כי אין לי ראיה סטראוסקופית עקב בעיה במיקוד של עין שמאל, היא הוסיפה כי ניתן לפתור את המצב על ידי ניתוח. יכול להיות שאם הייתי עובר ניתוח כזה לפני הגיוס הייתי נמצא היום במקום אחר לגמרי. כרגע העסק נראה לי דבילי לחלוטין – לעשות ניתוח בגלל בעיה שבכלל לא מפריעה לי בחיי היום יום? מה זה החרא הזה. אבל בעתיד, מי יודע. אולי אגיע למצב בו אני לא מסוגל לראות עם הילדים שלי משחק כדורסל בטלוויזיה, צריך להיעזר באשתי (הדמיונית) כדי לעשות קניות, ועל מנת לראות סרט נאלץ לגרור את כולם לדרום הארץ (או מה שיישאר ממנה), כי בגוש דן לאף אחד לא משתלם להקרין את הגרסה הדו מימדית. במצב כזה, הדרך היחידה עבורי לא להישאר מאחור תהיה לשים את עיניי הדפוקות בידיו של מנתח מיומן. למרבה המזל, זו דאגה ששמורה לעתיד, ולא להווה.

לפחות כל עוד אני לא גר בסין.

אם הייתי יכול לבחור אתר אינטרנט אחד שהשפיע עליי יותר מכל (הייתי אומר בעשור האחרון, אבל קצת נשבר לי הזין מהסיכומים האלה), זה יהיה ללא ספק Unclutterer. יותר ממה שכותביו לימדו אותי על סדר וארגון ועד כמה הם חשובים (מנטרה שאבי מולידי ניסה להכניס לי לראש במשך יותר ממחצית מחיי ללא הצלחה), הם לימדו אותי על החשיבות שבמינימליזם בכל תחומי החיים. השינוי העיקרי באמת עבורי היה כאשר הבנתי שהעקרונות הללו תקפים כמעט לכל אספקט שהוא.

לפני כחצי שנה לערך עברתי דירה, והתחלתי לראשונה לגור לבד. לא לקחתי איתי יותר מדי דברים. את העיקר העמסנו בשתי נגלות ביונדאי גטס. כעשרה ארגזים בסך הכל, כאשר את שאר הרהיטים אשאיר מחוץ לעניין. אחרי כל הזמן שעבר עדיין לא סידרתי הכל, וארבעה ארגזים עדיין נוכחים על הרצפה. אחד מחבריי, אשר ביקר בדירתי המבולגנת, הציע לא אחת לסייע לי לפרוק את הארגזים שנותרו – פעולה אשר לכל היותר תיקח מספר שעות בודדות מהזמן של שנינו. הודיתי לו בכל הפעמים על רצונו לעזור וניסיתי להסביר כי המעבר הוא הזדמנות מצוינת לעשות סדר אמיתי ברכושי, אשר רובו ככולו אינו ראוי לצאת מקופסת הקרטון, אלא להיות מושלך לאחר כבוד. לעמותת צדקה, אתר אגורה, יד2 או eBay, המיכל למחזור נייר או חלקת האלוהים הקטנה שליד פח הזבל שליד הבית. אם הייתי נדרש לכך, הייתי אומר שלהערכתי כמחצית מהכבודה שהבאתי עמי מביתי הקודם עברה לעולם שכולו טוב: לידיו של נזקק כזה או אחר, לילקוטו של תלמיד יסודי צעיר ומלא מוטיבציה ללמוד או כפסולת המספקת עבודה לאדם קשה יום פלוס שניים. החפצים שלי כבר לא מעסיקים אותי יותר. אין לי צורך לנקותם מאבק, לתחזקם בתיקונים ובחשמל, להקצות להם מקום במרחב הפרטי, האישי, האינטימי והפרודוקטיבי שלי. הם עברו לידיים אחרות, או פשוט המשיכו הלאה במסעם, יהא אשר יהא.

ממה לא נפטרתי בחצי שנה האחרונה: פוסטרים, מכשירי אלקטרוניקה, אביזרי אלקטרוניקה, בגדים, ניירת מפה ועד השמיים, תרופות, דיסקים, משחקי לוח ומחשב, עוד ניירת, כלי כתיבה, צעצועים… אין לזה סוף, גם עדיין – משום שטרם סיימתי לטפל בכל הארגזים – וגם בכלל. זה לא מעשה חד פעמי, זהו אורח חיים מתמשך. כל הזמן לבחון מה מיותר ואין לו מקום, כל הזמן להקל על עצמנו. ההתחלה היא קשה, אך ברגע שהדבר נהפך לטבע שני הוא אינו מעיק כלל. הוא נעשה כבדרך אגב והוא משחרר להפליא.

כי בחירה בדרך חיים מינימליסטית אינה דבר שיש להקל בו ראש. הכל בר טיפול, הכל ניתן לזריקה, להעברה או למכירה. אף חפץ אינו קדוש, אפילו אם, ואולי בגלל – שהוא מייצג זיכרון רחוק, שאיפות, חלומות, תשוקות. אדם שהייתי ואדם שהייתי רוצה להיות. מטרות שהצבתי ומטרות שהייתי רוצה להציב. כמובן שיש לדרך חיים זו השלכות שליליות, פוטנציאליות ולא פוטנציאליות. אני פחות נקשר, אני רואה דברים רבים כזמניים, לטוב ולרע, אני משאיר פתח מילוט ומתקשה להפוך דברים לסופיים. אני לא ספונטני ובוחן כל רכישה, התחייבות ונוכחות של עצם כלשהו בחיי בצורה מדוקדקת, אשר עשויה להיות מייגעת ומתישה לעיתים קרובות. אך מצד שני, יש לכך יתרונות עצומים: אני ממוקד יותר במטרותיי, אני פחות מדשדש בעבר ויש לי יותר זמן לעשות דברים חשובים. להתפתח, ללמוד, לעבוד ולחשוב.

כמובן שמתעוררת השאלה מה קודם למה. הרי ברור לי לכל חפץ בחיינו יש משמעות, לעיתים מרחיקת לכת. אדם מוכר את ספרי הפסיכומטרי שלי כי החליט להפסיק לעשות שקר בנפשו לאחר שוויתר על לימודים באוניברסיטה לטובת העסק המשפחתי לפני שנים. בחורה זורקת את מכתבי האהבה של האקס לאחר שהחליטה לעבור הלאה בחייה. קצין משוחרר מוסר את מחסנית המזל שלו במבצע איסוף מיוחד של צבא ההגנה לישראל לאחר שהשלים עם העובדה שהוא כבר לא בצה"ל. האם התגברותו על משבר זה גרמה לכך שייפטר מהחפץ האחרון שקושר אותו אל חייו הקודמים, או שמא מסירת החפץ גרמה לכך שימשיך סוף סוף הלאה? ומה אם אשתו הייתה זורקת את המחסנית, ללא ידיעתו? מה יותר? האם החפצים משפיעים על הרגש או שהרגש משפיע על החפצים? זה משתנה מאדם לאדם, מחפץ לחפץ ומעת לעת.

אישית, אני מצאתי שהעברה של דברים רבים למרחב הממוחשב סייעה לי רבות. כמובן, לא כל דבר מתאים למטרה הזו. אבל גיליתי, ואני בטוח שלא הייתי הראשון, שמחיקת קבצים קלה יותר מזריקת ניירת – אפילו אם החשיבות שלהן זהה לחלוטין ומסמלת את אותם דברים. לעזאזל, אפילו אם זה אותו מסמך או תמונה בדיוק, שנסרקו והועברו לאחר כבוד לדיסק הקשיח. קל יותר למחוק מספר טלפון מ-Google Contacts מאשר מפנקס מצהיב. מהיר בהרבה (וקל יותר רגשית, גם אם מכני וחסר נשמה, לדעת אנשי ה"לאן הגענו") לחסום מישהו במסנג'ר מאשר להסיט מבט כל פעם שפוגשים אותו ברחוב (כמובן שמדובר בנושא נרחב בהרבה, שהדיון בהשלכות של כל אחד ואחד מסעיפיו הוא מרתק. לדוגמה: Text Messenge Breakup). פשוט יותר להסיר את דף המוצר של מחשב חדש שרצינו לקנות מהמועדפים בדפדפן באבחה של רגע מפוכח לאחר מבט מעמיק ביתרת חשבון הבנק, מאשר לקמט ולזרוק את הקופון שהספיק לצבור אבק על השולחן. וכמובן שאין רגע בעל משמעות יותר במרחב הווירטואלי מאשר סגירת חשבון משתמש. אם זה בפורום קיפולי נייר, בלוג המכיל את התיעוד הבלעדי לחייכם הקודמים או אתר הכרויות. לפני עשר שנים (אי אפשר להיפטר מזה) הפעולה המקבילה שהייתה נדרשת לביצוע פרידה כזו הייתה כל כך כואבת, מתישה ומתסכלת עד שלרוב לא היינו עושים אותה כלל, נחוצה ככל שתהיה. הרי עצם העובדה שדבר כלשהו אינו בעל נוכחות פיזית, אינו אומר שהוא לא שם. גם אותו צריך לסדר, לנקות, לארגן ולזרוק בעת הצורך. אסור ליפול לאשליה הזו. מסמך הוא מסמך, תמונה היא תמונה, זיכרון הוא זיכרון, מידע הוא מידע ורעיון הוא רעיון – גם אם הם לובשים צורה אחרת לחלוטין. מעיקה פחות ו(להבדיל) מינימליסטית יותר.

להעברת חלקים מחיינו לרשת, לענן של גוגל, לדיסק הקשיח ולזיכרון הפלאש של המצלמה יש השלכות נרחבות. הן הופכות אותנו ואת האינטרקציות שלנו עם העולם ממשיות פחות, היא נוטלת את המוחשיות מההישגים שלנו (אמנים ויוצרים יעידו על כך היטב כיום ובשנים הבאות), היא מכניסה ניכור לחיינו. אך בו בעת היא מאפשרת לנו להיות מינימליסטיים יותר, על כל ההיבטים החיוביים שבכך (סביבה, למשל), ולמרבה האירוניה, כביכול, הופכת אותנו לעשירים בהרבה (בכל מובן, אך ממש לא רק או בעיקר בכסף). אפשר ללמוד יותר, לחוות יותר, לעבור הלאה בקלות, להיות ממורמרים פחות, לא לשקוע בעבר וכל הזמן להשתפר ("לאן כולם רצים היום?" שואלת סבתא).

לפני כמה ימים קראתי את התרגום של מאמרו (המרתק) של וויליאם דרסיוויץ ב"קרוניקל", הדן (בין היתר) בחוסר המשמעות שבחברויות וירטואליות ברשתות חברתיות, כמו טוויטר, מייספייס ופייסבוק. הגעתי למסקנה שאין שום סיבה שאעקוב אחרי חלק גדול ממי שברשימת ה"חברים" שלי. רובם ככולם כבר בהייד מזמן, ותוך שימוש באמצעי הפרטיות החדשים של האתר (הידועים לשמצה אך היעילים להפליא עבור מי שיודע להשתמש בהם) איני משתף אותם בחלק נכבד מהסטטוסים שלי גם כך. אז למה לא להיפטר מהם? זה ינקה לי את חלון הצ'אט, יעשה חסד עם דף הבית שלי ויאפשר לי להתמקד באנשים שכן יש לי אינטרקציה עמם דרך הפלטפורמה. בסופו של תהליך קצר יחסית הצטמצמתי לכ-70 חברים בלבד (מתוך למעלה מ-150), והיד עוד נטויה. בכך התחלתי להתייחס לפייסבוק בדיוק כמו אל טוויטר וגוגל רידר, והחזרתי את ההגה לידיי בכל מה שקשור לכמות המידע שאני צורך ומבזבזת את זמני ומשאביי. אין שום סיבה להחזיק רשימת קריאה אינסופית רק כדי ללחוץ פעם ביומיים על Mark as Read. כנ"ל לגבי מעקב חסר תכלית וגוזל זמן אחר מאות צייצנים משעממים (רוב הסיכויים שאת הטוויטים הטובים באמת שלהם כבר ירטווטו). או עשרות רשימות תפוצה באימייל. ולחשוב שבימים עברו היינו צריכים לטלפן למוקד של העיתון ולבקש לבטל את המינוי. כלי הנשק הטוב ביותר ב-Information Overflow הוא להתחיל לחשוב רצינות על הדרכים והתכנים שאנו צורכים, ופשוט לחתוך.

וזהו אחד היתרונות הגדולים של המעבר לרשת. נכון, הוא מנתק במקום לקרב, הוא מייעל אותנו אך מנכר, אך בו בעת הוא משחרר. קל לזרוק. קל להתעלם, קל למחוק ולהיפטר. וכל המעט הרי זה משובח. אנשי הקשר, המיילים ולוח השנה שלי הם בענן. הסיפורים שלי והכתבות שלי נמצאים בקבצי טקסט או תמונה, האלבומים שלי מסודרים בתיקיות, חומרי הקריאה שלי גם, ועל ספריית הסרטים והשירים אין על מה לדבר.

עכשיו רק צריך להעביר לשם את ארגזי הקרטון שלי.