יולי 12 2010

פעם בארבע שנים בשבי

אחת לארבע שנים העולם נהיה מטומטם יותר מהרגיל. לא, אני לא מדבר על פסטיבל גלעד שליט, שההתגייסות התקשורתית שלו כל פעם מחדש – למרבה הצער הרבה יותר מפעם אחת במהלך כל ארבע השנים בהן הוא נמצא בשבי – היא פופוליסטית, חסרת טעם ומטומטמת להפליא (לא, באמת, לשים סרטים צהובים על האוטו? אני ואבא שלי ראינו את זה בפעם הראשונה היום במציאות, אמרנו שזה דבילי וזו בערך הפעם הראשונה מזה ארבע שנים שאנחנו מסכימים על פוליטיקה).

אני לא מדבר על זה שמשפחה אחת (צנועה, שקטה וסגפנית משהו, כמובן) מכתיבה את סדר היום למדינה שלמה. אני לא מדבר על הגיחוך שבשחרור עשרות טרוריסטים לשעבר שעשויים להרוג לפחות שני אנשים, תמורת חיים של אדם אחד. אני גם לא מדבר על האבסורד הזועק לשמיים שבקריאה לגלעד שליט "ילד" (הבחור גדול ממני בפחות משנה. גם אני ילד? לא בעיני החוק, לפחות) באינספור מאמרי דעה משתפכים הפונים לרגש נטו, משל היה מדובר בפרסומת לאייפון 4, כאשר בפועל מדובר בנער-בחור בוגר, שנחטף בהיותו חייל בצבא כובש, המהווה את אחת מהמיליציות המסוכנות והחזקות ביותר בעולם.

אני גם לא מדבר על המקרה ההפוך והאווילי אף יותר, של אנשים שאומרים (טוענים? לא. לא התרשמתי שמדובר בתוצר של מחשבה מעמיקה ברובד כלשהו) שצריך להחשיך את עזה, להרוג כל אסיר פלסטיני ו/או להוריד שכונה על כל יום בו "גלעד" בשבי. אלו מתעלמים מהעובדה שבעזה שורר מצור מזוויע ובלתי חוקי על מליוני אזרחים מאז 2005 ("התנתקות", אעלק), שנה לפני לכידת הרב"ט (לשעבר) גלעד שליט (למה הוא נלכד? אה, כי הוא עסק בפעילות צבאית על גבול הרצועה ה"מנותקת"), שלא ממש הביא לירידת היקף הטרור ו/או החזרת החייל החטוף ו/או הפסקת ירי הקסאמים וכו', אבל כן הביא לכמה מבצעים קטלניים במיוחד, בהם ירו חלק מבחורינו המצוינים באזרחים חפים מפשע להנאתם.

אני גם לא מדבר על זה שבמקום להיסגר על פיתרון – סירוב לשחרר את שליט תמורת מחבלים פוטנציאליים (כך אמר השב"כ, בתקווה שלא תפר תיקים גם הפעם) או סיום הכיבוש, כינון מדינה פלסטינית, פינוי ההתנחלויות ומתן פיצוי לצדדים שנפגעו מחמדנות ממשלת ישראל לדורותיה וקבלת שליט כבונוס – נכנסת התקשורת ואזרחי ישראל ללימבו שאין לו סוף, בזמן שמוכרים לנו את המדינה לעשירים, למתנחלים ולחרדים (קיימת חפיפה מסויימת בין הקבוצות. אל דאגה, לא מדובר ביותר מדי אנשים).

אני אפילו לא מדבר על משתתפי ותומכי הצעדה/עצרת שרובם, יורשה לי לנחש, אינם תומכים במענה לכל דרישות החמאס בדומה למשפחה עצמה (שגם היא לא ממש החלטית). חבר'ה, עד מתי תמשיכו להצביע קדימה, להחליף את תמונת הפרופיל בפייסבוק לזו של חייל חטוף ולהיות בקונצנזוס של הקונצנזוס? אז נכון, להיות כבשים שאוכלות כל מה שהשלטון מלעיט אותן בו זה נוח, אבל קחו בחשבון שבבוא היום תצטרכו להסביר לנכדיכם איפה הייתם כשמדינתכם תפקדה כמדינת אפרטהייד דיקטטורית דה-פקטו (אני? אני עבדתי בעיתון וכתבתי בלוג בוטה, תוך תכנון להישאר בישראל עד הסוף המר).

אני לא מדבר על זה. אני מדבר על המונדיאל.
אחת לארבע שנים נעשה בלתי אפשרי להתעלם מהטמטום המוחץ שבמשחק שבימים כתיקונם זוכה גם כך ליותר מדי תשומת לב בקרב אזרחי המדינה האסקפיסטים. ובכן, היום השטות הזו נגמרה. אפשר לחזור לדבר על דברים שאינם מסי, תמנונים, גרמניה, כלי נשיפה שנשמעים כמו השכנים שלי, וגולים משעממים מאוד או סתם משעממים.

השנה היה מדובר בתקופה קשה מאוד עבורי. בסבב הקודם, שהתרחש ביוני-יולי 2006, עבר האירוע האדיוטי מעל לראשי המגולח, עת עסקתי בבגרויות במתמטיקה ובהכנות לגיוסי המיותר לצבא הכיבוש. הפעם לא שפר עליי מזלי. החל מהערסים בכיתת הפסיכומטרי, שליהגו על משחק צרפת-למי אכפת, מתי שהבנות לא עסקו בניתוחים ובהערכות לגבי כוכב נולד, דרך שלל ציוצים כמעט מדי יום הממלאים את הפיד ברשת החברתית האהובה עליי, וכלה בגרוע מכל – עשרות אפליקציות מונדיאל מיותרות הצובאות על תיבת המייל וחנות היישומים שלי. לא, אני לא רוצה להוריד את אפליקציית הוו-וו-זלה שלכם לאייפון ולאייפד. לא, אין לי טלוויזיית HD ו/או תלת מימד (בו אינני מסוגל להבחין). לא, אני לא רואה כדורגל. לא, אני סטרייט, למרות שאין לי ממש דרך להוכיח את זה לאחרונה, אז תצטרכו פשוט להאמין לי. אז מתי אמרת שזה נגמר? ב-11 ביולי? יאללה, רשמתי. ומצידי שפול התמנון ייהפך למנה דלוחה במסעדת גורמה. רק שיסתיים כבר השיעמום הזה, והכדורגל יחזור למקומו הטבעי – מדורי הספורט שאותם אינני קורא.


מאי 4 2010

23

לכבוד יום הולדתו של עבדכם הנאמן, הוחלט – בהתייעצות שכללה את עצמי, אנוכי ודחיינותי – להגיח ממקום משכני הנוכחי ולרשום את הפוסט השביעי במספר בבלוג זה. בלוג, אשר קם מתוך מטרה לפתוח דף חדש ולחזור לכתוב להנאתי כבעבר ובאופן קבוע – משימה שעד כה אינה נוחלת הצלחה משמעותית. על אף שניתן להשיב למקטרגיי בלינק לחשבון הטוויטר המתעדכן תדיר, בו אני נוהג לצייץ באופן תכוף יחסית על מצבי הנפשי המתערער, בלינקים לכתבות פרי מקלדתי ובעדויות למחזור שינתי התמוה – אין זו אלא התחמקות במלוא מובן המילה. שהרי אילולא הייתי עסוק, טרוד ועמוס בכל אותם דברים שמיד אכתוב עליהם – היה ביכולתי להנחית בקלות על ה-RSS הדל של קוראיי פוסטים מדי שבוע.

למרבה הצער לא עשיתי זאת. הסיבה היא כמובן, אותם הדברים בהם הייתי עסוק, עמוס וטרוד במהלך הזמן האחרון (זאת, אע"פ שרק חלק קטן מהם קרה מאז הפעם האחרונה שעדכנתי). לכאורה, עדיין נשאר לי זמן פנוי בשפע, אולם האנרגיות הנפשיות שמשימות אלה גזלו, גוזלות ויגזלו ממני נותנות את אותותיהן.

שהרי לכתוב פוסט אינו דבר של מה בכך, ודורש דבר ספציפי לו אני אוהב לקרוא "אנרגיות כתיבה". יחידת מידה זו, בה ניתן לבטא כמעט כל דבר הדורש, ובכן, כתיבה, לא רק גדלה ככל שהמשימה קשה וסבוכה יותר, אלא גם ככל שהנטיה לדחותה מתעצמת. אנרגיית כתיבה אחת היא בדרך כלל משימה אותה לוקח לבצע לא יותר מדקה, ובאופן מיידי. להלן כמה דוגמאות. כיום, נמצאות ברשותי כ-100 אנרגיות כתיבה (מספר עלוב למדי בהשוואה לאנרגיות הכתיבה של מורי הרוחניים):

1. ציוץ בטוויטר – 1-3 אנרגיות כתיבה.
הגיג רנדומלי אודות אירוע חסר חשיבות לכל היותר לוקח בממוצע כדקה, כאמור, וגם זאת רק כאשר מדובר בציוץ אותו יש לקצר מפאת אורכו (140 תווים אינם מספיקים לרוב לביטוי רעיונותיי המהפכניים), דבר הדורש קיצוץ. ציוצים בטוויטר נחלקים לחלקים שונים, הנעים בין: ציוץ בשרשרת ויכוחים/התנצחויות, Replies, רטוויטים, ציוצים אוטומטיים שונים ועוד. אנרגיות הכתיבה של אלה הן 1 או פחות. רובן ניתנות לכתיבה מהאייפון בהיסח הדעת.

2. כתבת 200 מילה תחת דד-ליין – 20 אנרגיות כתיבה.
בין אם מדובר בטקסט פרשני, אירוע חדשותי או שרבוט זריז על ענייני דיומא – כל עוד הדבר מתבצע תחת לחץ, ללא אפשרות להרהר בהשלכות הסוציו-אקונומיות של הדבר, המלאכה גורמת לפוקוס מיידי. הפירוש הוא צמצום הדחיינות למינימום – הטוויטר, הגוגל רידר והפייסבוק יוצאים כולם להפסקת סיגריה, בעוד אנוכי עומל על פיסת הטקסט. בעוד שלעיתים מדובר בלא מעט עבודה, זו נדחסת לכדי פרק זמן מצומצם ובסיומה נותרות ברשותי עוד אנרגיות כתיבה למכביר.

3. מדריך אפליקציות – 45 אנג"כ.
לאחר השלמת המשימה אותה הינני מבצע, בממוצע, כשלוש פעמים בשבוע, האורכת מספר שעות טובות לכל הפחות ודורשת שיטוט ברשת, קריאה, ביצוע צילומי מסך, שליחת מיילים לעורכים עם הטקסט ומיילים המכילים בקשות להטענת צילומי המסך לשרת האתר, ולבסוף – העלאת הטקסט תוך התעסקות עם מערכת ניהול התוכן המקוללת – לרוב לא נותרות בגופי הצנום אנרגיות כתיבה רבות. הכמות הזעומה שנשארה משמשת, לרוב, לציוצים ועדכוני סטטוס אודות יצירתי החדשה ב-17 חשבונות מדיה חברתית שונים, כתיבת קטעי 200 מילה תחת דד-ליין (ר' לעיל) במהלך היום ושמירה על שפיותי באמצעות פריקת תסכול בטוויטר.

4. טקסטים של מעל 200 מילה תחת דד-ליין – 60 אנג"כ.
לרוב הדבר נדרש כשמדובר באירוע פתאומי כזה או אחר, התופס את סחבק בשעות הבוקר המוקדמות, בעודו מנמנם כדבעי. טלפון מהעורך – לרוב מדובר בטלפון שני לאותו יום, כאשר לפני כן התקשר דובר מסוים המברר האם קיבלתי לפני שבוע מייל ממנו על אפליקציית אייפון מרתקת – והינני קופץ ממיטתי כנשוך נחש, מוכן ומזומן להגיש את הטקסט תוך [הכנס פרק זמן בלתי אפשרי כאן]. בין אם מדובר ביום אחרי לילה לבן שהוקדש ללמידה לפסיכומטרי (עוד על כך בהמשך) ובין אם המקום בו התעוררתי הינו בית אמי חסר הגישה לאינטרנט (אך העמוס בשניצלים ובאהבת אם) – אגש מיד למשימה. אשתה כוס מים המונחת על השולחן מאתמול/אתחבר לרשת באמצעות חבילת ה-Data של האייפון בצורה שתגרום לכל שיחת טלפון נוספת לגרום לי לאבד את הקישוריות, ואגיש את הכתבה במועדה.
פחות או יותר.

5. פוסט לבלוג – 70 אנג"כ.
רצף מילים, משפטים ואותיות אלוהי זה, כפי שמופק על ידי תלמיד הפסיכומטרי העייף (כבר אגיע לזה), לא רק שסוחט ממנו את כל חיוניותו, אלא גם דורש ממנו לא מעט מחשבה, הנקטעת, נקטלת ומושלכת לפח האשפה המטאפורי עקב ביקורת עצמית, עצלנות ושאר מרעין בישין. למרבה הצער, לרוב התוצאה היא טקסט אלוהי באותה מידה, בין אם הופק לאחר שבועות ארוכים של דחיינות, רחמים עצמיים ונימוקים פסולים, ובין אם הופק לאחר שכותבו הדחיין התעקש להמציא יחידת מידה חסרת חשיבות, לדחוף רשימה מיותרת לפוסט שחשיבותו לאנושות מוטלת בספק, ואפילו לא לסיימה מחמת עייפותו ואזלת אנג"כיו. דבר חיובי, למעשה, משום שאז היה נאלץ לפרט מהן הסיבות שבגללן הוא כה מתעצל לחזור לעבוד על סיפור מד"ב יומרני פרי עטו (110 אנג"כ – מס' 8 ברשימה, לאחר כתיבת כפולת עמודים לעיתון ויצירת שני פוסטים בבלוג הבאים במרווח סביר זה מזה), פרויקט שהחל לעמול עליו בעודו מלש"ב ינוקא, וטרם הגיע לסופו הטראגי.

אם כך, מהם הדברים שמנעו ממני לכתוב פוסט עד כה? זוהי שאלה מצוינת, עליה אענה, כיאה לשאלות קשות אותן אנוכי נוהג לשאול את עצמי אך איני מצפה לתשובה אלא מעלה אותן לחלל האוויר בתקווה למעט הלקאה עצמית בריאה, בתשובה מתחמקת: מהם הדברים אותם הספקתי לעשות בשנה האחרונה, מאז מלאו לי 22 אביבים ב-4 למאי 2009 (תאריך, שכך נודע לי היום, מהווה את יום Star Wars)?

1. השתחררתי מצה"ל.
ביום בהיר אחד, בעודי נושא את הקיטבג המטונף אל עבר בסיס תל השומר, חילחלה הידיעה על סיומן של כמעט שלוש שנים איומות מחיי למוחי. צבא ההתקפה לישראל, אשר קיבל אותי כנער מורעל ובעל דעות פוליטיות באזור הימין-מרכז (כלומר, בלי דעות) ביולי 2006, פלט אותי משורותיו במאי 2009 מוכה, חבול וניהיליסט. שתי מלחמות אולמרט גרמו לי להבין כמה מיותרת ונוראית היא המלחמה אליה ששים חבריי, וכמה חסר חשיבות הוא מקומו של הג'ובניק בהיררכיה המיליטריסטית. לא רק שאינו תורם במאום להרג חפים מפשע ממקום משכנו בקריה, בין עמדת האינטרנט, הסוליטייר, המטבח הצבאי המזוויע וטבלאות האקסל – אלא שגם אין ביכולתו לעשות דבר כדי להביע את התנגדותו לה. מה יעשה? יסרב לפקודת מאקרו? כך, גם בימים בהם הרגשתי שאני לובש את מדיהם של רוצחים ברישיון, חשתי חסר אונים באותה מידה בה הייתי בפאזה בה רציתי לחסל כמה שיותר ערבים עקב שטיפת המוח אותה עברתי במערכת החינוך. שלוש שנים מיותרות, בהן לא רכשתי שום ידיד, בהן בריאותי הידרדרה מכל בחינה אפשרית, בהן הבנתי כמה חדלי אישים הם ראשי צה"ל, כמה עלובים הם חיי הפקידות הצבאית וכמה טיפשי הוא גיוס החובה בישראל. כמה פתטי הוא להשתכר גרוש וחצי לשעה, להעביר את הזמן מ-9:00 עד 17:00 במשרד ממוזג יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע ולא לתרום שום דבר לעצמך, למדינה או לאזרחיה. לסבול, להשתעמם ולהירקב, לקבל דרגות שלא אומרות כלום, למחוק ספאם של המנהלן הראשי באאוטלוק ולהגיח לעזריאלי כדי לאכול אוכל מוכן. רק כדי להגיד שעשית צבא, לזכות להינד ראש מהחברה ולקבל פיקדון אישי, הטבות מס ו-356 שקל בחודש במשך תקופה הנראית כנצח.

2. סיימתי שתי מערכות יחסים.
האחת של כחמש שנים והאחת של חודשיים. בתקווה, שתי האקסיות כבר הבינו שלמרות היתרונות שבשהייה בחברתי – שמחת חיים, ספונטניות, שלוות נפש תמידית, אמפתיה, אלטרואיזם, אופי נעים ונוח ותחומי עניין מרתקים – עדיף להן בהרבה שלא להסתפק באדם שאינו מסוגל להעניק להן, מסיבותיו הוא, ובכן, את כל הדברים שבן זוג לא אגואיסטי ונורמלי אמור להעניק.

3. עברתי לגור לבד.
בשנה זו גם ביצעתי את הצעד המתבקש מכל חייל משוחרר, קרייריסט בתחילת דרכו, סטודנט שקדן לעתיד ואדם עצמאי בהווה, ועקרתי מהבית המוכר ועמוס הזכרונות בעיר מגוריי אל דירה שכורה באחת הערים הסמוכות. עד מהרה התרגלתי לשלם ממשכורתי את הביטוח הלאומי, הארנונה וחשבון המים, לשטוף את הרצפה, לקנות תרופות (והרבה) בבית המרקחת המקומי, לגשת למס הכנסה ולהישאר בחיים, לקנות מצרכים בסופרמרקט, לשמור (כמיטב יכולתי) על סדר וניקיון במקום משכני הארעי, לנהל תקציב, והכי טוב – לקום מתי שבא לי וללכת לישון מתי שבא לי (בחלק מהזמן).

4. התחלתי לעבוד בעבודה הנהדרת ביותר שיצא לי לעבוד בה.
ואני נהנה מכל רגע. כל רגע שבו יוצא לי לעסוק בה, כמובן.

5. התחלתי קורס פסיכומטרי.
זוהי הסיבה (בה אני בוחר להתמקד) שאני מזניח את בריאותי, הסיבה שהפכתי לאדם שקשה לשהות בחברתו (יותר מהרגיל), עקב מלמולים חסרי פשר של מילות חסרות משמעות ודאגה קיומית המרחפת מעל ראשו באשר לפרק הכמותי. הסיבה שבגללה חיי יהפכו לנסבלים שוב רק בעוד חודשיים מהיום, וזאת רק במידה ואצליח להוציא את הציון בו אני חפץ. הסיבה שבגללה אני עושה ימים כלילות ולילות כימים במטרה לעמוד במשימות שהוקצו לי בקורס, תוך כתיבת כתבות לעיתון ולאתר וצבירת שעות שינה בכמות לא מספקת. הסיבה שלפיה איני יכול שלא להיות בחרדה תמידית מפני היום ההולך ומתקרב, הסיבה שבגללה אני חייב ללמוד למבחן ארור בכל שעה מזדמנת בה איני ישן, כותב או אוגר כוחות לקראת יום המחרת. הסיבה שבגללה פוסט זה מסתיים כעת, 1324 מילה לאחר שהתחיל ולאחר שגזל ממני 95 אנרגיות כתיבה ביום הולדתי.


מרץ 8 2010

על גוגל באזז ודרוויניזם טכנולוגי

הטקסט הבא נכתב לפני כמעט חודש, כאשר סקנדל הפרטיות של גוגל באזז (זוכרים?) היה בשיאו. הוא היה אמור להתפרסם יחד עם הידיעה על הנושא האמור, שהופיעה בעיתון ובאתר כלכליסט. למרבה צערו של עבדכם הנאמן, עקב שיקולי עריכה הדבר לא קרה. משום חוסר הרצון לוותר על הטקסט, הוא מובא כאן בשינויים קלים, תוך שמירה על רוח הדברים.

***

סקנדל גוגל באזז - קשה להגדיר זאת אחרת - מצטרף לצעד הבעייתי של פייסבוק מלפני כחודשיים בלבד, בו הורתה למשתמשיה להגדיר מחדש את הגדרות הפרטיות שלהם, ולקבוע למי להראות את פרטיהם, כאשר ברירת המחדל היא Everyone. כך, משתמשים פסיביים אשר הורגלו ללחוץ "OK" ו-"Done" באופן אינסטינקטיבי ולא טרחו לקרוא את הנאמר ולעמוד על משמעותו, חשפו בקליק אחד את כל רכיבי הפרופיל שלהם, הודעותיהם ותמונותיהם כמעט לכל מי שחפץ בכך. הדבר לא היה כך עבור הגיקים הרבים המאכלסים את השירות, אשר לא רק הבינו את הטריק, אלא אף החלו לעשות שימוש מושכל בהגדרות הפרטיות החדשות, על מנת לפרסם סטטוסים פרטיים הנראים לקבוצת חברים מצומצמת, לדוגמה.

החומר הרב שנהפך בן לילה מפרטי יחסית לציבורי מזין עד היום אתרים הומוריסטיים העוסקים בבדיחות רשת (המוביל מביניהם הוא Lamebook, המצוין). הדבר מפליא למדי, לכאורה, בהתחשב בכך שהמידע על התעלול של פייסבוק נכתב רבות בתקשורת, והתפרסמו לא מעט מדריכים מפורטים בנושא. בצורה זו, גם משתמשים אשר היו חשופים להצצות, יכלו בקלות לאטום את פרופיליהם (כמעט) לחלוטין.

מעשה הנראה לרוב הגיקים כפשוט להפליא - לחיצה על Settings, בחירה ב-Privacy ושינוי ההגדרות - אינו כך עבור רוב האוכלוסיה. המשתמשים הפשוטים אינם יודעים כיצד לשנות הגדרות אלה והן אינן מעניינות אותם, עד שהמצב מאוחר מדי. עובדים מפוטרים עקב הודעות טוויטר, נשים מגלות על בגידות בעליהן באמצעות הפייסבוק ובני נוער מנודים חברתית לאחר שכתבו דברים אישיים בבלוג שלהם.

הפרטיות ברשתות החברתיות היא כבר לא העניין. העובדה כי האינטרנט הוא ציבורי צריכה להילמד בבתי הספר. אולם מה יהא על המשתמשים הפשוטים שחייהם עלולים להיהרס כי לא קראו את האותיות הקטנות? מה יהא על עובד שלא חקר את תפריט ה-Settings לעומקו בטרם כתב על תסכולו ממקום העבודה הנוכחי בהודעת סטטוס? על האשה שנשדדה כי לא הבינה כי היא חושפת את מיקומה הנוכחי ב-Geotagging בטוויטר? רבים מהכלים היומיומיים כיום דורשים ידע והבנה מעמיקה, אולם מעטים מהמשתמשים חסרי הידע במחשבים מעלים על דעתם לקחת שיעור על התנהלות תקינה ברשת, או לבצע גיגול פשוט. הם לא משערים כי אנשי גוגל או פייסבוק עלולים לנצל את תמימותם ולקבוע הגדרות ברירת מחדל בעלות פוטנציאל הרסני.

מה הלאה? מות הפרטיות אינו אופציה, משום שתמיד יהיה לאדם הנורמטיבי מה להסתיר - החל ממקורות עיתונאיים וכלה בנטיה מינית. גם מות הרשתות החברתיות אינו סביר. במקום זה ניתן לדמיין את התרחיש הבא: מעסיקים יפטרו עובדים שלא דאגו להסתיר את אנשי הקשר שלהם בגוגל באזז, נשים יסיימו מערכות יחסים עקב פליטות פה של בעליהן בטוויטר, בני נוער יהפכו לדחויים חברתית רק כי לא היו מודעים לאפשרות להפוך את יומנם האישי בישראבלוג לפרטי. התוצאה, בעוד כמה שנים, היא מה שאפשר לקרוא לו "דרוויניזם טכנולוגי". בדומה לאנשים חסרי ההשכלה ו/או המודעות המפרנסים את טכנאי המחשבים או תעשייני העוקץ הניגריים, רק עובדים שינהלו מוניטין נקי מחשדות במנועי חיפוש, נערות שיטרחו לעשות Untag מתמונות לא מחמיאות בפייסבוק וגברים שיידעו לשלוח הודעות פרטיות לקבוצת אנשים בגוגל באזז – יזכו להתקדם בסולם הדרגות, לנהל מערכות יחסים נורמלית, חיי נישואים תקינים וכיו"ב.

יש פיתרון עבור מי שמעוניין בחברה אנושית שאינה נשלטת על ידי גיקים: הגברת המודעות של המורכבות בשימוש במחשבים בכלל, ויישומי רשת ורשתות חברתיות בפרט. ללא צעדים אלה, המשתמשים הפשוטים ייאלצו לשלם מחיר. ממחיר תדמיתי, דרך כספי ועד למקצועי. במצב זה, הבמה תישאר לאנשי תפריט ה-Settings.