לא מזיק ברובו

אם הייתי יכול לבחור אתר אינטרנט אחד שהשפיע עליי יותר מכל (הייתי אומר בעשור האחרון, אבל קצת נשבר לי הזין מהסיכומים האלה), זה יהיה ללא ספק Unclutterer. יותר ממה שכותביו לימדו אותי על סדר וארגון ועד כמה הם חשובים (מנטרה שאבי מולידי ניסה להכניס לי לראש במשך יותר ממחצית מחיי ללא הצלחה), הם לימדו אותי על החשיבות שבמינימליזם בכל תחומי החיים. השינוי העיקרי באמת עבורי היה כאשר הבנתי שהעקרונות הללו תקפים כמעט לכל אספקט שהוא.

לפני כחצי שנה לערך עברתי דירה, והתחלתי לראשונה לגור לבד. לא לקחתי איתי יותר מדי דברים. את העיקר העמסנו בשתי נגלות ביונדאי גטס. כעשרה ארגזים בסך הכל, כאשר את שאר הרהיטים אשאיר מחוץ לעניין. אחרי כל הזמן שעבר עדיין לא סידרתי הכל, וארבעה ארגזים עדיין נוכחים על הרצפה. אחד מחבריי, אשר ביקר בדירתי המבולגנת, הציע לא אחת לסייע לי לפרוק את הארגזים שנותרו – פעולה אשר לכל היותר תיקח מספר שעות בודדות מהזמן של שנינו. הודיתי לו בכל הפעמים על רצונו לעזור וניסיתי להסביר כי המעבר הוא הזדמנות מצוינת לעשות סדר אמיתי ברכושי, אשר רובו ככולו אינו ראוי לצאת מקופסת הקרטון, אלא להיות מושלך לאחר כבוד. לעמותת צדקה, אתר אגורה, יד2 או eBay, המיכל למחזור נייר או חלקת האלוהים הקטנה שליד פח הזבל שליד הבית. אם הייתי נדרש לכך, הייתי אומר שלהערכתי כמחצית מהכבודה שהבאתי עמי מביתי הקודם עברה לעולם שכולו טוב: לידיו של נזקק כזה או אחר, לילקוטו של תלמיד יסודי צעיר ומלא מוטיבציה ללמוד או כפסולת המספקת עבודה לאדם קשה יום פלוס שניים. החפצים שלי כבר לא מעסיקים אותי יותר. אין לי צורך לנקותם מאבק, לתחזקם בתיקונים ובחשמל, להקצות להם מקום במרחב הפרטי, האישי, האינטימי והפרודוקטיבי שלי. הם עברו לידיים אחרות, או פשוט המשיכו הלאה במסעם, יהא אשר יהא.

ממה לא נפטרתי בחצי שנה האחרונה: פוסטרים, מכשירי אלקטרוניקה, אביזרי אלקטרוניקה, בגדים, ניירת מפה ועד השמיים, תרופות, דיסקים, משחקי לוח ומחשב, עוד ניירת, כלי כתיבה, צעצועים… אין לזה סוף, גם עדיין – משום שטרם סיימתי לטפל בכל הארגזים – וגם בכלל. זה לא מעשה חד פעמי, זהו אורח חיים מתמשך. כל הזמן לבחון מה מיותר ואין לו מקום, כל הזמן להקל על עצמנו. ההתחלה היא קשה, אך ברגע שהדבר נהפך לטבע שני הוא אינו מעיק כלל. הוא נעשה כבדרך אגב והוא משחרר להפליא.

כי בחירה בדרך חיים מינימליסטית אינה דבר שיש להקל בו ראש. הכל בר טיפול, הכל ניתן לזריקה, להעברה או למכירה. אף חפץ אינו קדוש, אפילו אם, ואולי בגלל – שהוא מייצג זיכרון רחוק, שאיפות, חלומות, תשוקות. אדם שהייתי ואדם שהייתי רוצה להיות. מטרות שהצבתי ומטרות שהייתי רוצה להציב. כמובן שיש לדרך חיים זו השלכות שליליות, פוטנציאליות ולא פוטנציאליות. אני פחות נקשר, אני רואה דברים רבים כזמניים, לטוב ולרע, אני משאיר פתח מילוט ומתקשה להפוך דברים לסופיים. אני לא ספונטני ובוחן כל רכישה, התחייבות ונוכחות של עצם כלשהו בחיי בצורה מדוקדקת, אשר עשויה להיות מייגעת ומתישה לעיתים קרובות. אך מצד שני, יש לכך יתרונות עצומים: אני ממוקד יותר במטרותיי, אני פחות מדשדש בעבר ויש לי יותר זמן לעשות דברים חשובים. להתפתח, ללמוד, לעבוד ולחשוב.

כמובן שמתעוררת השאלה מה קודם למה. הרי ברור לי לכל חפץ בחיינו יש משמעות, לעיתים מרחיקת לכת. אדם מוכר את ספרי הפסיכומטרי שלי כי החליט להפסיק לעשות שקר בנפשו לאחר שוויתר על לימודים באוניברסיטה לטובת העסק המשפחתי לפני שנים. בחורה זורקת את מכתבי האהבה של האקס לאחר שהחליטה לעבור הלאה בחייה. קצין משוחרר מוסר את מחסנית המזל שלו במבצע איסוף מיוחד של צבא ההגנה לישראל לאחר שהשלים עם העובדה שהוא כבר לא בצה"ל. האם התגברותו על משבר זה גרמה לכך שייפטר מהחפץ האחרון שקושר אותו אל חייו הקודמים, או שמא מסירת החפץ גרמה לכך שימשיך סוף סוף הלאה? ומה אם אשתו הייתה זורקת את המחסנית, ללא ידיעתו? מה יותר? האם החפצים משפיעים על הרגש או שהרגש משפיע על החפצים? זה משתנה מאדם לאדם, מחפץ לחפץ ומעת לעת.

אישית, אני מצאתי שהעברה של דברים רבים למרחב הממוחשב סייעה לי רבות. כמובן, לא כל דבר מתאים למטרה הזו. אבל גיליתי, ואני בטוח שלא הייתי הראשון, שמחיקת קבצים קלה יותר מזריקת ניירת – אפילו אם החשיבות שלהן זהה לחלוטין ומסמלת את אותם דברים. לעזאזל, אפילו אם זה אותו מסמך או תמונה בדיוק, שנסרקו והועברו לאחר כבוד לדיסק הקשיח. קל יותר למחוק מספר טלפון מ-Google Contacts מאשר מפנקס מצהיב. מהיר בהרבה (וקל יותר רגשית, גם אם מכני וחסר נשמה, לדעת אנשי ה"לאן הגענו") לחסום מישהו במסנג'ר מאשר להסיט מבט כל פעם שפוגשים אותו ברחוב (כמובן שמדובר בנושא נרחב בהרבה, שהדיון בהשלכות של כל אחד ואחד מסעיפיו הוא מרתק. לדוגמה: Text Messenge Breakup). פשוט יותר להסיר את דף המוצר של מחשב חדש שרצינו לקנות מהמועדפים בדפדפן באבחה של רגע מפוכח לאחר מבט מעמיק ביתרת חשבון הבנק, מאשר לקמט ולזרוק את הקופון שהספיק לצבור אבק על השולחן. וכמובן שאין רגע בעל משמעות יותר במרחב הווירטואלי מאשר סגירת חשבון משתמש. אם זה בפורום קיפולי נייר, בלוג המכיל את התיעוד הבלעדי לחייכם הקודמים או אתר הכרויות. לפני עשר שנים (אי אפשר להיפטר מזה) הפעולה המקבילה שהייתה נדרשת לביצוע פרידה כזו הייתה כל כך כואבת, מתישה ומתסכלת עד שלרוב לא היינו עושים אותה כלל, נחוצה ככל שתהיה. הרי עצם העובדה שדבר כלשהו אינו בעל נוכחות פיזית, אינו אומר שהוא לא שם. גם אותו צריך לסדר, לנקות, לארגן ולזרוק בעת הצורך. אסור ליפול לאשליה הזו. מסמך הוא מסמך, תמונה היא תמונה, זיכרון הוא זיכרון, מידע הוא מידע ורעיון הוא רעיון – גם אם הם לובשים צורה אחרת לחלוטין. מעיקה פחות ו(להבדיל) מינימליסטית יותר.

להעברת חלקים מחיינו לרשת, לענן של גוגל, לדיסק הקשיח ולזיכרון הפלאש של המצלמה יש השלכות נרחבות. הן הופכות אותנו ואת האינטרקציות שלנו עם העולם ממשיות פחות, היא נוטלת את המוחשיות מההישגים שלנו (אמנים ויוצרים יעידו על כך היטב כיום ובשנים הבאות), היא מכניסה ניכור לחיינו. אך בו בעת היא מאפשרת לנו להיות מינימליסטיים יותר, על כל ההיבטים החיוביים שבכך (סביבה, למשל), ולמרבה האירוניה, כביכול, הופכת אותנו לעשירים בהרבה (בכל מובן, אך ממש לא רק או בעיקר בכסף). אפשר ללמוד יותר, לחוות יותר, לעבור הלאה בקלות, להיות ממורמרים פחות, לא לשקוע בעבר וכל הזמן להשתפר ("לאן כולם רצים היום?" שואלת סבתא).

לפני כמה ימים קראתי את התרגום של מאמרו (המרתק) של וויליאם דרסיוויץ ב"קרוניקל", הדן (בין היתר) בחוסר המשמעות שבחברויות וירטואליות ברשתות חברתיות, כמו טוויטר, מייספייס ופייסבוק. הגעתי למסקנה שאין שום סיבה שאעקוב אחרי חלק גדול ממי שברשימת ה"חברים" שלי. רובם ככולם כבר בהייד מזמן, ותוך שימוש באמצעי הפרטיות החדשים של האתר (הידועים לשמצה אך היעילים להפליא עבור מי שיודע להשתמש בהם) איני משתף אותם בחלק נכבד מהסטטוסים שלי גם כך. אז למה לא להיפטר מהם? זה ינקה לי את חלון הצ'אט, יעשה חסד עם דף הבית שלי ויאפשר לי להתמקד באנשים שכן יש לי אינטרקציה עמם דרך הפלטפורמה. בסופו של תהליך קצר יחסית הצטמצמתי לכ-70 חברים בלבד (מתוך למעלה מ-150), והיד עוד נטויה. בכך התחלתי להתייחס לפייסבוק בדיוק כמו אל טוויטר וגוגל רידר, והחזרתי את ההגה לידיי בכל מה שקשור לכמות המידע שאני צורך ומבזבזת את זמני ומשאביי. אין שום סיבה להחזיק רשימת קריאה אינסופית רק כדי ללחוץ פעם ביומיים על Mark as Read. כנ"ל לגבי מעקב חסר תכלית וגוזל זמן אחר מאות צייצנים משעממים (רוב הסיכויים שאת הטוויטים הטובים באמת שלהם כבר ירטווטו). או עשרות רשימות תפוצה באימייל. ולחשוב שבימים עברו היינו צריכים לטלפן למוקד של העיתון ולבקש לבטל את המינוי. כלי הנשק הטוב ביותר ב-Information Overflow הוא להתחיל לחשוב רצינות על הדרכים והתכנים שאנו צורכים, ופשוט לחתוך.

וזהו אחד היתרונות הגדולים של המעבר לרשת. נכון, הוא מנתק במקום לקרב, הוא מייעל אותנו אך מנכר, אך בו בעת הוא משחרר. קל לזרוק. קל להתעלם, קל למחוק ולהיפטר. וכל המעט הרי זה משובח. אנשי הקשר, המיילים ולוח השנה שלי הם בענן. הסיפורים שלי והכתבות שלי נמצאים בקבצי טקסט או תמונה, האלבומים שלי מסודרים בתיקיות, חומרי הקריאה שלי גם, ועל ספריית הסרטים והשירים אין על מה לדבר.

עכשיו רק צריך להעביר לשם את ארגזי הקרטון שלי.

ישראל, כך נראה, לכודה בבועת זמן. חבורה של שבטים הנלחמים אחד בשני עשרות שנים, ללא סוף הנראה לעין. טרנספר מרצון? בכוח? של מי? מדינה אתנוקרטית? דו לאומית? שלום? מלחמה כוללת? כולם סופים, הגיוניים יותר או פחות, לסכסוך העקוב מדם, שנראה שאין לו פיתרון. לא משנה על מי ישראל/מדינות ערב/הפלסטינים/העולם יבחרו להטיל את האשמה, גם לילדים שלי, כנראה, יורו להתגייס לצבא. ובזה נגמר הסיפור. וגם אם אחד הסופים הללו יתממש, הרי שהוא יהיה רק ההתחלה. כי איבה ושנאה, בלתי הגיוניים ככל שיהיו, קשה למחוק. והם יישארו שם, לא משנה כמה הפוליטיקאים יחייכו מול המצלמות.

מיליארדי אנשים רבים על חתיכת אדמה, תקועים במימד משלהם. שום דבר שיקרה בעולם שמחוץ לא ישנה את דעותיהם, השקפת עולמם ומעשיהם.

או שאולי זהו בכלל מגרש משחקים גדול. ילדים משחקים בקקי, מתגוששים מדי פעם וזורקים חול אחד על השני. אבל רוב הזמן אלו פשוט בני אדם שרוצים להעביר את הזמן. והם מעבירים אותו עם צואת הכלבים והנמלים וכל מה שכרוך בכך, כי לילדים אין בעיה עם זה. הם התרגלו. אף אחד לא סיפר להם על הקרוסלה שמעבר לרחוב.
וההורים, שבידיהם הכוח להוציא את הזאטוטים מפיסת הזוהמה לא נוקטים עמדה. הם עייפים מדי להבין מה רוצים האנשים הקטנים. הם יעשו מה שלעזאזל הם יגידו. אבל גם האנשים הקטנים לא יודעים. הם נשארים עם מה שנוח.

וכשמגיע מבוגר אחראי הוא מתייאש מהר מאוד. כי לאף אחד אין יכולת ורצון להקשיב. כל משאלתם היא להעביר את אחר הצהריים על הספסל. האנשים הקטנים רוצים להמשיך לבלוע נמלים. לקרוא את כותרות העיתונים ולהזדעזע מעוד משהו שמישהו עם יכולת הבעה בכתב/רצון למכור עוד עיתונים החליט שכדאי להזדעזע ממנו הפעם. ושולפים את תמונות הארכיון המשומשות, והפוליטיקאים שוב רוצים להצדיק את הכיסא ומפריחים לאוויר סיסמאות נבובות. לאלו שיודעים מה קהל הבוחרים שלהם רוצה קל יותר. אלו שלא, יורים לכל הכיוונים. ושוב אותן שיחות סלון, עד למשבר הבא. לקטסטרופה של השבוע החדש שמגיע. מה האמריקאים רוצים ומה הפוליטיקאים רוצים ומה אנחנו רוצים.

ובסופו של דבר הכל מתנקז לשלולית אחת גדולה של ייאוש וכותרות ענק וסיסמאות שחוקות ותמונות בשחור לבן ותמונות אילוסטרציה ותצלומים של סוכנויות הידיעות ופרשנויות ממוחזרות שמלנקקות לעצמן, אם העורך של האתר לא עצלן. כולם מתחלפים אחרי כמה זמן. העורכים וראשי הממשלה והשרים וחברי הכנסת והגנרלים והרמטכ"לים. כל אחד חושב שהוא ממציא את הגלגל. תקרא מה קודמך בתפקיד רצה לעשות, מה הוא תיכנן ומה נפל בגלל מחסור בתקציב / תיעדוף משאבים לקוי, מטומטם. צבא קטן וחכם? חוקה? גלעד שליט? ביעור השחיתות? סיום הסכסוך? חזרה לגבולות 67? הכל כבר קרה, הכל כבר נטחן ופורשן ורק לובש צורה אחרת. אך זוהי אותה שלולית אמורפית ובלתי ברורה של חוסר אונים.

מעבירים את הזמן עד לסיום הקדנציה, עד לסיום השבוע, עד לסיום החודש. עד להגעת המשכורת הבאה, המלחמה הבאה או הפרשה שנמצאת ממש מעבר לפינה. והסכסוך לא נגמר. והשחיתות עדיין שם, רק בצבעים אחרים, ולאנשים עדיין אין יכולת לגמור את החודש, וכולם שונאים אחד את השני ומתרבים כדי להשריץ עוד חיילים לעת פקודה. הבייבי בום של עופרת יצוקה אינו שונה מהבייבי בום של לבנון השניה או מלחמת המפרץ או לבנון הראשונה או כל נסיון אחר של ההנהגה, שמובל על ידי התקשורת, שמובלת על ידי ההמונים, שמובלים על ידי התקשורת, שמובלת על ידי ההנהגה, לרצות את העם. ומהו אותו עם? חבורה של ילדים קטנים שרק רוצים הביתה. או להמשיך לזרוק חול אחד על השני. הם לא בטוחים. הם יעשו מה שהמבוגרים יגידו. זוהי צורת חיים פרימיטיבית להחריד, שישנה, אוכלת, מזדווגת והורגת (לא בהכרח לפי הסדר הזה).

ומה יהיה הסוף? לא בטוח שנראה בתקופת חיינו את הפיצוץ הגדול שכולם מחכים לו. האיראנים עם האצבע על הכפתור, אבל הם די לא עומדים בלו"ז. והפלסטינים עדיין במקומם ולא נראה שהקהילה הבינלאומית מתכוונת להפסיק לעמוד לצידם. והיהודים עדיין נהנים להפוך את בניהם לגברים אמיתיים, ממורמרים ודפוקים שבורחים להודו וארה"ב, דרך מערבולת ירוקה ומבחילה. והמתנחלים מאוד נהנים עם משחקי החתול והעכבר. מדינת ישראל, הם יודעים, מעולם לא הפסיקה להיות לצידם. ומי שאינו מכיר את משחק ההקפאה הישן נושן, שנוצר בהשארת משחק הפינוי הוותיק, שירים את ידו האדישה והגאולה בדם.

ובינתיים, אנשים מתים.

בניגוד למה שהיה אופנתי לטעון בקרב מבקרי תקשורת למיניהם (חלקם עיתונאים בעצמם), העיתונות ושאר המדיה לא התנדבה לשווק את האייפון כדי להגדיל את הרווחים של אפל. הענקית מקופרטינו ממש לא זקוקה לכמה מיליונים עלובים מעם קטן שחושב שמגיע לו הכל. העיתונות סיקרה את האייפון ביתר שאת מאותה סיבה שניפקה כותרות ענק עבור רוז פיזאם, גלעד שליט ואובמה. אלה דברים שמוכרים עיתונים, מביאים טראפיק לאתרים ורייטינג לטלוויזיה. והאייפון אכן הביא נתונים פנומינליים - תשאלו כל מי שעובד באתר אינטרנט של כלי תקשורת ישראלי  - לא בגלל מגפת האייפון, כמו מגפת האנטי-אייפון. באזז שלילי זה גם משהו. שימו התבטאות של ציפי לבני בווינט ותראו מה יקרה.

השורה התחתונה: רייטינג שווה כסף. מי שטוען שראוי היה שהעיתונות תקדיש יותר משאבים למצב בשטחים, לעובדים הזרים או לתקציב המדינה צודק. אבל בואו לא נשלה את עצמנו מה מושך יותר קהל. סעיף 38 כ' קטן גימל בחוק ההסדרים או אפליקציית ערוץ 2 לאייפון. מי שאומר שהעיתונאים עשו את מלאכתן של חברות הסלולר ושל אפל פשוט מבלבל בביצים. גם אם זה נכון, ובזכות הקמפיין העיתונאי ועשרות מדריכי אייפון והמלצות על אפליקציות עשרת אלפים ישראלים שוכנעו לקנות אייפון – מה פסול בזה? במה זה שונה מהרצון של חברות הסלולר להרוויח כסף? ההבדל היחיד הוא שהן מרוויחות אותו באמצעות מכירת מכשירים וחבילות דקות למיניהן, והתקשורת עושה זאת באמצעות רייטינג מהתמקדות על סיפורים מוצדקים יותר או פחות. כוחות השוק. פעם זה לא מוצא חן (אייפון, גלעד שליט, אסף רמון), ופעם כן (הבאזז שריכך מעט את המאגר הביומטרי, התפטרות דן חלוץ, רפורמת הקרקעות של ביבי). האייפון הוא מגנט, ככה זה.

ולא בכדי: מדובר במכשיר ששינה את פני הסלולר, בכך שהביא את הסמארטפונים אל העם. זה לא "כולה טלפון", טמבלים. המוטורולה של המורים לנהיגה זה "כולה טלפון". המכשיר שאתם מחזיקים ביד הוא "כולה טלפון". האייפון מכשיר מהפכני. הראשון שהגיע עם דפדפן נורמלי וגילה לעולם כמה שגלישה באינטרנט זה דבר מדהים. מכשיר עם מסך מגע מצוין אשר הוסיף ללקסיקון התנועות של מיליוני משתמשים מחוות כמו Pinch, Swipe, Tap ועוד מילים שאין להן ממש מקבילה טובה בעברית. והמייל, שהיה עד להגעתו של האייפון היה נחלתה של כת הבלקברי בלבד. ועוד לא התחלנו לדבר על האפליקציות שלא נגמרות, שחייבו את כל המתחרות ללכת בעקבות אפל.

האייפון יצר מהפכה בשוק שהיה מנומנם במשך שנים. רבים מהמתחרים של אפל לא האמינו שתצליח להיכנס לשוק בו שלטו ביד רמה, אך עד מהרה לגלוגם התחלף בהבנה שגם הם חייבים להדביק את הקצב, ובמהרה. תשאלו את נוקיה. העדות החותכת ביותר לכך שאפל הקדימה את זמנה היא שלמרות כל ה-iPhone Killers שיצאו במהלך השנתיים וקצת האחרונות, רק לאחרונה מכשירים סלולריים שאינם אייפון החלו לקבל באזז חיובי. הדרואיד של מוטורולה, ה-N900 של נוקיה והבלקברי סטורם של RIM הם מכשירים נהדרים אבל אף אחד מהם לא היה קיים אילולא האייפון. וזו גדולתו האמיתית. גם אם יוחלף בעתיד הקרוב במכשיר אחר, טוב ממנו.

רבים שאינם עוסקים בטכנולוגיה לא מבינים זאת. מה היה ב-2007? מכשירים עם מקלדת ענקית ומסכים קטנים וסטיילוס מעפן שהולך לאיבוד וטלפונים שבקושי יש להם מסך צבעוני. היה דור שלישי, אבל לא ידעו מה לעשות איתו. לגלוש באינטרנט מהסלולרי? אתה בסדר? נחכה עד שנגיע הביתה.

אזכור העיתונאים שאינם מבינים את מה שמסמל האייפון, מביא אותי לנקודה מההתחלה. בגלל אווירת המלחמה ששררה לפני ובמהלך הגעת המכשיר לארץ מצד המדיה, כלי תקשורת רבים נאלצו להתגייס למערכה ולשלוח כתבים שיכתבו על האייפון, חלקם הגדול לא מבינים כלום בטכנולוגיה ו/או בסמארטפונים. כל עוד הם מדווחים, גם אם הם עושים זאת באופן רע (חבילת גלישה של 30 מגה באורנג'? איך אפשר לעבור על זה בשתיקה? זה בערך מה שמשתמש אייפון מוריד בחמש שעות ביום רע) – אין בעיה מיוחדת. אבל ברגע שהם מתחילים לפרשן ולנתח זה מתחיל להיות מגוחך.

אבל לא רק כלי התקשורת חטאו בגיוס כתבים שאינם מבינים בטכנולוגיה למערכה, אלא גם אלה שאינם עובדים בכלי תקשורת גרמו לדיסאינפורמציה רבה הנובעת מחוסר הבנה. כל טוויטר וטוקבק שני היה שטות מוחלטת של אדם שלא מבין מהחיים שלו. וזה בסדר. אבל ברגע שאין כתבים מביני עניין שנמצאים בקדמת הבמה שיעשו סדר בבלאגן – הבלאגן נשאר. והלקוח נדפק. ולא מבין מה רוצים ממנו. וחברות הסלולר מחייבות אותו לחבילות שהוא בכלל לא מסוגל להבין. ועוד שלל תרחישים ואירועים כאוטיים יותר או פחות. אבל הדבר הכי גרוע בעיני, כחובב טכנולוגיה ולא רק ככתב, הוא שהטלפון הנייד הטוב ביותר שקיים בעולם כיום זוכה לקיתונות של בוז. ועל זה אינני מסוגל לעבור בשתיקה.

האייפון 3Gs הוא מכשיר מצוין

רוב אלה שכתבו, כותבים ויכתבו על חסרונות המכשיר לא מבינים מהחיים שלהם והאייפון האחרון שהם התנסו בו היה או המכשיר הראשון (שנקרא פשוט iPhone, או iPhone 2G) או המכשיר של הדור הקודם, ה-iPhone 3G הבינוני – או פשוט בנוקיה נחמד כזה עם פייסבוק ומקלדת "אמיתית" (אני רוצה להרגיש את הספוג באצבעות!! זה חיוני!).

1. ניתוקי שיחות: לא רלוונטי לדגם האחרון של האייפון, ה-3Gs, שמשווק בארץ (התרחקו מה-3G. הוא מעפן ועוד חצי שנה הוא יהיה שני דורות מאחור). הסיבה היחידה בה המכשיר יפיל את השיחה או יתקשה בגישה לרשת היא בגלל חוסר הכיסוי ו/או אי העמידה בעומס של הספקיות הסלולריות (תרחיש סביר בישראל). האייפון הראשון היה מלא במחלות ילדות, והעיקרית שבהן הייתה בעיית הקליטה. זה היה גם בגלל המכשיר עצמו וגם בגלל הרשת העלובה של AT&T, המפעילה הבלעדית בארה"ב המשווקת את האייפון (גם כיום). אלו הסיבות שבגינן למכשיר האייפון יצא שם של מכשיר עם בעיות קליטה ושיחות מתנתקות. כיום טענות אלו לא רלוונטיות כמעט כלל. אבל העיקר שכל עיתונאי שיצא לו לשמוע איזו תלונה של Early Adopter או קרא כתבה ב-Cnet אומר שהאייפון הוא טלפון גרוע.

2. רמקול חלש: לא רלוונטי ל-3Gs, רלוונטי לשני הדורות הקודמים של האייפון.

3. המכשיר מתחמם במהירות ומטגן את האוזן: כנ"ל.

4. הכפתורים של ניהול השיחה, כמו השתק, או ניתוק, נלחצים בעת הצמדתו ללחי: לא רלוונטי, ולא רק ל-3Gs, אלא גם ל-3G. כל מכשיר שאינו האייפון הראשון מצויד ביכולת לנטרל את המסך בעת זיהוי הקרבה אל האוזן, הלחי או הירך אליו בעת שיחה. נפלאות הטכנולוגיה.

5. אין ריבוי משימות: למרבה הצער נכון. אובררייטד לפי דעתי האישית, אך קיים. ה-Push Notifications של אפל, המאפשרים שליחת התראות וצלילים ברקע (עם צורך בחיבור תמידי לרשת) רחוקים מלספק. מהבחינה הזו כמעט כל סמארטפון עולה על האייפון. באנדרואיד יש אפילו מערכת ניהול Notifications מסודרת ומעוררת קנאה.

מצד שני, וחשוב לזכור זאת, אף מכשיר אנדרואיד כיום לא מתקרב לקרסוליים של האייפון מבחינת אפליקציות, התממשקות עם המחשב, נוחות שימוש וחוויית גלישה. הדרואיד של מוטורולה עושה קולות בכיוון, והוא אכן גדול יותר מבחינת מסך ומהיר יותר מהאייפון, אך בכל שאר הפרמטרים הוא עדיין טלפון אנדרואיד – מערכת הפעלה הרבה פחות מלוטשת ומרשימה מזו של האייפון, עם שוק אפליקציות קטן, לא מספק ובעייתי באופן כללי.

6. חיי סוללה: נושא כאוב. אורך חיי הסוללה של האייפון הוא מצוין ונופל רק מזה של הבלקברי, אך עדיין צריך לדעת שמדובר במחשב לכל דבר. גלישה באינטרנט אוכלת סוללה. שמיעת מוסיקה וצפיה בסרטונים ביוטיוב אוכלת סוללה. אפליקציות למיניהן, קבלת הודעות היורדות למכשיר באופן אוטומטי ("הודעות בדחיפה") אוכלות סוללה. אני עצמי בכל בוקר שומע מוסיקה תוך כדי מעבר על הגוגל רידר, הכולל קריאת טקסטים, הורדת תמונות וצפיה בסרטוני יוטיוב מפעם לפעם. בממוצע, 20% מהסוללה נגמרים לי תוך משהו כמו שעתיים, עד שאני מגיע למשרד ומטעין. זה סטנדרטי. זה סמארטפון. לא נוקיה ענתיקה עם מסך ירוק וסנייק. גם לא סוני אריקסון שהמסך שלו מהווה חצי מהאורך שלו. זה משהו שיקרה בכל טלפון חכם.

הבעיה היחידה בנושא הסוללה היא כי לא ניתן להחליף אותה באחרת (מההה?) – בדומה לסוללה באייפוד. זה די איום. מה שניתן לעשות הוא להאריך את חיי הסוללה באמצעות תוספים חיצוניים למכשיר הנקנים בנפרד, החל מסוללה נשלפת וכלה בקייס לכל דבר, המוסיף עוד 150% זמן סוללה. זה על הפנים. כשיגיע לארץ סמארטפון טוב שמאפשר החלפת סוללה, אני אהיה כנראה בין הראשונים שיקנו אותו.

7. אייטונז: לסינכרון, עדכון ותפעול האייפון חייבים אייטונז. תוכנה מאוד בעייתית ומוגבלת עם ממשק שלא דומה במאום לזה של הווינאמפ. לא ניתן להעביר שירים ולסנכרן את האייפון עם יותר ממחשב אחד. זה משהו שמתרגלים אליו. לי עצמי יש לפטופ עם לינוקס – אייטונז אינו אפשרות עבורי – ובגלל זה אני משתמש בנייד ענתיקה שיש לי בשביל אייטונז, אקספלורר ושאר דברים שדורשים את הזוועות של הקוד הסגור.

המחירים

הגענו לחלק הכיפי. כל מי שמקלדת בידו טרח לומר, אם זה בטוקבק אדיוטי, טוויט מגוחך או פוסט דבילי, שהמחירים בחברות הסלולר הם שוד לאור ירח. אז הנה המחירים בלי התחייבות: אייפון 3Gs בנפח 16 ג'יגה בייט (מכשיר האייפון הנפוץ ביותר) עולה בפלאפון 3150, בסלקום 3240 ובאורנג' 3511. ההבדלים ביניהן מ-ד-ה-י-מ-י-ם. זה לא אומר, אגב, שבפלאפון משתלם לכל אחד. כל משתמש אייפון חייב לחתום על חבילת Data (לא כי מחייבים אותו, מיד נגיע לזה), ובכל החברות ישנן תנאים שונים להחזרים מסוימים, חלקיים או מלאים, על המכשיר. זה אינדיבידואלי מאוד. אני עצמי רכשתי מכשיר יד שניה ב-3000 שקל בארץ. הוא נקנה במקור באיטליה ופתוח לכל הרשתות (סים פרי). על חבילת גלישה אני משלם מדי חודש קצת יותר מ-100 שקל. לא בטוח שזה הדיל הכי טוב.

ההבדל בין קניית מכשיר נטו בארץ לבין קניית מכשיר נטו בחו"ל היא מזערית עד לא קיימת. במקרה הרע מכשיר בחו"ל יהיה זול בכמה מאות שקלים ויהיה פתוח לכל הרשתות. זהו לא דיל שמתאים לכל אחד. רוב האנשים ירצו לרכוש מכשיר מחברת הסלולר שלהם באופן מסודר. זה יותר נוח ומאפשר לישון טוב בלילה. מי שלא – אז סבבה. אז בחו"ל זול יותר, והתעלקתם על הבן דוד שטס לסינגפור והוא הביא לכם אייפון חדש חדש עם מדריך בסוואהילית שעשיתם לו ג'יילברייק עם מדריך ל-blackra1n שמצאתם באיזה פורום. סבבה. מה הרעיון לטקבק ולצייץ על זה? שחברות הסלולר עושקות את הלקוח? לא יותר מבדרך כלל. שעם ישראל פראייר? זה נכון, אבל אל תהרסו לו את האשליה. הוא אמנם הניח למחוקקים להעביר את חוק המאגר הביומטרי, אך מנגד לא התייצב בהמוניו ללילה הלבן. ככה צריך! לא יכופפו אותנו!

לגבי החבילות: 6000 שקל פה, 5000 שקל שם. עשו טובה: אל תאמרו כלום אם אתם לא מבינים. מכשיר אייפון בארה"ב עולה 200 דולר, אה? אזהו. שזה רק התשלום החד פעמי, ללא החיוב החודשי וההתחייבות לשנתיים ל-AT&T. וחבילת הגלישה על סך 150 שקל בחודש. בסך הכל בחבילה סטנדרטית, מדובר ב-2000 דולר, המתחלקים לאורך 24 חודשים. אתם מוזמנים לבדוק בעצמכם. אבל אם אין לכם כוח, אני אתמצת: יצאתם טמבלים.

ואם אתם עדיין חושבים שהמכשיר יקר, גם בכ-3500 שקל, אתם פשוט לא מבינים מה זה סמארטפון. בלקברי ונוקיה N97 הם בערך באותו טווח מחירים. הם מספקים גלישה מכל מקום וקבלת מיילים וכתיבת מסמכים ועוד עשרות דברים שבכלל לא חשבתם שאפשר לעשות עם טלפון. וזה עולה כסף, מה לעשות. התענוג הנהדר קצת מכביד על הכיס. בכל העולם. בכל החברות, בכל המכשירים. ברוכים הבאים לעולם האמיתי, המתועש והקפיטליסטי המבוסס על תרבות הצריכה וההתייעלות הבלתי פוסקת, או משהו שחוק מעין זה.

לגבי חבילת גלישה

זה אדיוטי לקנות סמארטפון בלי להשתמש בחבילת גלישה, וזהו הפרמטר הכי חשוב בכל מה שמוצע על ידי החברות. חבילת גלישה טובה מייתרת את הצורך בהודעות טקסט כמעט לגמרי. פשוט שולחים מייל, או מסר בפייסבוק, או מתחברים לאפליקציית צ'אט כלשהי. חבילת גלישה טובה גם חוסכת המון שיחות קצרות באותה דרך בדיוק. זה האינטרנט, מאדרפאקרז, והוא איתכם בכל מקום. והוא ישנה לכם את החיים.

אז חשוב לכם לדעת כמה אתם הולכים לשלם עליו. הפתעה הפתעה: המחיר לחבילות הגלישה באייפון אינו שונה מהמחיר הרגיל לחבילות הגלישה בדור השלישי עבור כל טלפון אחר, אותן ניתן לרכוש בנפרד אם אתם לא מעוניינים להתחייב לדקות או SMS (שוב, לא בטוח שזה יותר משתלם. תלוי בשימושים שלכם. יש גם החזרים אם עוברים כמות דקות מסוימת וכל השיט הזה שאף אחד לא באמת מבין).

אם כל מה שאתם צריכים זה טלפון שעושה שיחות ושולח הודעות, ולא חושבים שתשתמשו אי פעם בחבילת גלישה ותוהים למה דוחפים לכם אותה בכלל – ותרו לגמרי, או אפילו לבינתיים. תעשו קצת שיעורי בית ותראו מה גישה תמידית לאינטרנט יכולה לעשות לפרודוקטיביות ולבזבוז הזמן שלכם (זה לא סותר). ואז תקנו סמארטפון. סמארטפון בלי חבילת גלישה זה כמו אני לא יודע מה בלי אני לא יודע מה. כל העולם בכף ידכם, כמו שהיחצ"נים אומרים, אבל אתם לא מנצלים כלום ממנו. גולשים רק דרך WiFi ומורידים אפליקציות. מדהים. בדרך לעבודה וממנה אתם קוראים ספר ברכבת. אבל העיקר שיש לכם אייפון. אנשי העולם הגדול שכמותכם.

זה בסדר, שיהיה לכם לבריאות. אתם תדביקו את הקצב בעוד שנתיים בערך. בינתיים תשתדלו לא לדבר שטויות. זה סתם הורס לכולם וגורם לכם להיראות כמו דבילים.

לקריאה נוספת:

מדור אייפוניסט בכלכליסט: מדריכים וטיפים מעשה ידיו של עבדכם הנאמן

בדיקת כלכליסט: הדיל המשתלם ביותר לאייפון. כתבה של עומר כביר ואנוכי