רוחות של שינוי
עם הסכמה עקרונית למאהל המחאה וחוסר השתתפות בשתי ההפגנות הקודמות, הגעתי אתמול – יחד עם אהובתי – אל העצרת ברוטשילד (נעזוב לרגע את העניין שבכלל יש לי חברה מקסימה שאפשר ללכת איתה לעצרות מחאה). לא רק כדי להביע תמיכה, אלא גם כדי לראות סוף סוף על מה המהומה, על מה כולם מדברים. מה אגיד לכם – את התחושה קשה לתאר במילים. זה יישמע פלצני, זה יישמע כמו הזיה של אנרכיסט-סוציאליסט יפה נפש במקרה הרע, וחלומות של צעיר בן 24 שלא ראה מספיק בחייו במקרה הטוב.
אבל היה מרגש. כן, כן. אלה שלא היו שם לא יבינו. את ההתלהבות, את השמחה יחד עם העצב, את התשישות יחד עם האנרגיה, את הלחות המזוויעה יחד עם הבריזה הקרירה של נחילי אנשים חולפים על פניך, לידך, איתך. את התקווה שמביאה התקהלות כזאת של כל כך הרבה אנשים שרוצים, ממש כמוך – עתיד טוב יותר להם ולילדיהם. סבים לצד תינוקות, בני נוער לצד הורים, סוציאליסטים יחד עם ימנים, הנוער העובד עם גמלאי המשטרה. כי ההיסטוריה נכתבת בעוד אנחנו צועדים, לא משנה מה יגידו.
הם יגידו שזו הפגנה של שמאלנים. אבל ההורים שלי – מצביעי ביבי, ליברמן, בגין ואיחוד לאומי אמרו לי היום שהם גאים בי. הם יגידו שזו מחאת תל אביבים, כשגם לפי ההערכות השמרניות ביותר צעדו בשאר המדינה עשרות אלפי אנשים – בטבעון, בקרית שמונה, בירושלים ובדימונה. הם יגידו שהיו רק 200 אלף ולא 300 אלף – אבל אם הם היו טורחים להזיז את התחת מהכורסה והמזגן ומרגישים את רוחות השינוי באוויר, את הזיעה של עם ישראל היפה ואת דור העתיד – צופי "כוכב נולד" יחד עם הציניקנים שבציניקנים – הם היו רואים שאין מקום לזוז בכלל. הם יגידו שהם בזבזנים ומפונקים – וזה בחלקו נכון – אבל זה לא תירוץ למדינה שלא דואגת לאזרחיה ולא מאפשרת חינוך חינם לילדיה. וכי גם אני, סטודנט לעתיד שגר עם אמא ובלי ילדים ועם קטנוע במקום אוטו ומשכורת יפה – מתקשה לחסוך ולראות באופק דירה משלי. הם יגידו שאנשים באו כדי לקבל הופעה בחינם של שלמה ארצי – אבל מי שהיה שם יודע שהופעה של שלמה ארצי זה הדבר האחרון שעניין את ההמונים, שרובם לא ידעו על הופעות, ושעד שעלה זמר הקונצנזוס הם כבר היו בדרך הביתה, אלפים על גבי אלפים. כי דחוס ומחניק ואי אפשר לזוז, והבמה רחוקה כמו הפער בין העשירון העליון למעמד הביניים. ואת מסכי הענק מסתירים שלטים על חוק הוד"לים. מה לעשות – רחוב קפלן בתל אביב הוא לא אמפי קיסריה, וגם יש עבודה מחר. והפעוטות שנישאו על ראשי המבוגרים כדי לראות מהפכה, עייפים. כמו הוריהם. שגם אם לא ייצא מהמאבק הזה כלום כבר יידעו לבחור אחרת, על פי קריטריונים אחרים, ויתרחקו מהפוליטיקאים המרחנים וועדותיהם כמו מאש.
זר לא יבין זאת. זר ימשיך לדבר על הגדלת הגירעון, על המשבר בעולם (כאילו שלפני הורדת הדירוג של ארה"ב לא היה להם תירוץ אחר, ניסח יפה היום גדעון עשת בידיעות), על צוות השרים המגוחך והמנופח שינסה לתת מענה לדרישות המפגינים – כאילו מדובר בקבוצת אנשים שעמה ניתן לשאת ולתת ולא מאות אלפי אנשים שמרגישים כמו עם שלם – חלקם יושבים על רמזורים וישנים באוהלים וחלקם נשארו בבית כי לא מצאו בייביסיטר. זר ימשיך לדבר על שטויות ויגיד שאין מאיפה לקחת את הכסף – כשברור שיש מאיפה לקחת, והרבה. זר יתייחס למריחות של הממשלה ברצינות תהומית ויתעלם מהעובדה שאנשי הפלורוסנט חושבים עדיין במושגים של מאבק האתמול. שהאנשים שאמורים לייצג את העם כבר מזמן לא מייצגים אותו – לא רק בממשלה הנוכחית.
כי אפשר לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. אי אפשר להמשיך ולסמא את עיניהם עם המצב המדיני, ועם הערבים, ועם הימין והשמאל, ועם תקציב הביטחון התופח ותקציב החינוך המצטמק. כי אנשים הקימו את המדינה לא כדי שיהיה רע. כי על משרתי הציבור להתחיל לשרת את הציבור, חברת הכנסת תא"ל במיל' מירי רגב. כי לצאת פעם בחודש למסעדה זה לא מותרות, שר החוץ אביגדור ליברמן. כי אנשים שאין להם כסף לגדל את ילדיהם זה לא פופוליזם, ראש הממשלה מר בנימין נתניהו.
אבל רק מי שהיה בעצרות המחאה אתמול יבין. והשאר ימשיכו להתעסק בקקה.