אוג' 8 2011

רוחות של שינוי

שי ענבל

עם הסכמה עקרונית למאהל המחאה וחוסר השתתפות בשתי ההפגנות הקודמות, הגעתי אתמול – יחד עם אהובתי – אל העצרת ברוטשילד (נעזוב לרגע את העניין שבכלל יש לי חברה מקסימה שאפשר ללכת איתה לעצרות מחאה).  לא רק כדי להביע תמיכה, אלא גם כדי לראות סוף סוף על מה המהומה, על מה כולם מדברים. מה אגיד לכם – את התחושה קשה לתאר במילים. זה יישמע פלצני, זה יישמע כמו הזיה של אנרכיסט-סוציאליסט יפה נפש במקרה הרע, וחלומות של צעיר בן 24 שלא ראה מספיק בחייו במקרה הטוב.

אבל היה מרגש. כן, כן. אלה שלא היו שם לא יבינו. את ההתלהבות, את השמחה יחד עם העצב, את התשישות יחד עם האנרגיה, את הלחות המזוויעה יחד עם הבריזה הקרירה של נחילי אנשים חולפים על פניך, לידך, איתך. את התקווה שמביאה התקהלות כזאת של כל כך הרבה אנשים שרוצים, ממש כמוך – עתיד טוב יותר להם ולילדיהם.  סבים לצד תינוקות, בני נוער לצד הורים, סוציאליסטים יחד עם ימנים, הנוער העובד עם גמלאי המשטרה. כי ההיסטוריה נכתבת בעוד אנחנו צועדים, לא משנה מה יגידו.

הם יגידו שזו הפגנה של שמאלנים. אבל ההורים שלי – מצביעי ביבי, ליברמן, בגין ואיחוד לאומי אמרו לי היום שהם גאים בי. הם יגידו שזו מחאת תל אביבים, כשגם לפי ההערכות השמרניות ביותר צעדו בשאר המדינה עשרות אלפי אנשים – בטבעון, בקרית שמונה, בירושלים ובדימונה. הם יגידו שהיו רק 200 אלף ולא 300 אלף – אבל אם הם היו טורחים להזיז את התחת מהכורסה והמזגן ומרגישים את רוחות השינוי באוויר, את הזיעה של עם ישראל היפה ואת דור העתיד – צופי "כוכב נולד" יחד עם הציניקנים שבציניקנים – הם היו רואים שאין מקום לזוז בכלל. הם יגידו שהם בזבזנים ומפונקים – וזה בחלקו נכון – אבל זה לא תירוץ למדינה שלא דואגת לאזרחיה ולא מאפשרת חינוך חינם לילדיה. וכי גם אני, סטודנט לעתיד שגר עם אמא ובלי ילדים ועם קטנוע במקום אוטו ומשכורת יפה – מתקשה לחסוך ולראות באופק דירה משלי. הם יגידו שאנשים באו כדי לקבל הופעה בחינם של שלמה ארצי – אבל מי שהיה שם יודע שהופעה של שלמה ארצי זה הדבר האחרון שעניין את ההמונים, שרובם לא ידעו על הופעות, ושעד שעלה זמר הקונצנזוס הם כבר היו בדרך הביתה, אלפים על גבי אלפים. כי דחוס ומחניק ואי אפשר לזוז, והבמה רחוקה כמו הפער בין העשירון העליון למעמד הביניים. ואת מסכי הענק מסתירים שלטים על חוק הוד"לים. מה לעשות – רחוב קפלן בתל אביב הוא לא אמפי קיסריה, וגם יש עבודה מחר. והפעוטות שנישאו על ראשי המבוגרים כדי לראות מהפכה, עייפים. כמו הוריהם. שגם אם לא ייצא מהמאבק הזה כלום כבר יידעו לבחור אחרת, על פי קריטריונים אחרים, ויתרחקו מהפוליטיקאים המרחנים וועדותיהם כמו מאש.

זר לא יבין זאת. זר ימשיך לדבר על הגדלת הגירעון, על המשבר בעולם (כאילו שלפני הורדת הדירוג של ארה"ב לא היה להם תירוץ אחר, ניסח יפה היום גדעון עשת בידיעות), על צוות השרים המגוחך והמנופח שינסה לתת מענה לדרישות המפגינים – כאילו מדובר בקבוצת אנשים שעמה ניתן לשאת ולתת ולא מאות אלפי אנשים שמרגישים כמו עם שלם – חלקם יושבים על רמזורים וישנים באוהלים וחלקם נשארו בבית כי לא מצאו בייביסיטר. זר ימשיך לדבר על שטויות ויגיד שאין מאיפה לקחת את הכסף – כשברור שיש מאיפה לקחת, והרבה.  זר יתייחס למריחות של הממשלה ברצינות תהומית ויתעלם מהעובדה שאנשי הפלורוסנט חושבים עדיין במושגים של מאבק האתמול. שהאנשים שאמורים לייצג את העם כבר מזמן לא מייצגים אותו – לא רק בממשלה הנוכחית.

כי אפשר לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. אי אפשר להמשיך ולסמא את עיניהם עם המצב המדיני, ועם הערבים, ועם הימין והשמאל, ועם תקציב הביטחון התופח ותקציב החינוך המצטמק. כי אנשים הקימו את המדינה לא כדי שיהיה רע. כי על משרתי הציבור להתחיל לשרת את הציבור, חברת הכנסת תא"ל במיל' מירי רגב. כי לצאת פעם בחודש למסעדה זה לא מותרות, שר החוץ אביגדור ליברמן. כי אנשים שאין להם כסף לגדל את ילדיהם זה לא פופוליזם, ראש הממשלה מר בנימין נתניהו.

אבל רק מי שהיה בעצרות המחאה אתמול יבין. והשאר ימשיכו להתעסק בקקה.


פבר' 6 2010

על בן כספית, הקרן החדשה ומה שביניהם

שי ענבל

ה"פוסט" האחרון ב"בלוג" של בן כספית בערוץ הבלוגים של נרג' לא מבייש את הפירמה. כיאה לפוסט בבלוג הוא חסום לתגובות. כיאה לטקסט מבית בן כספית הוא מלא ביומרות מיותרות שבמצב רגיל לא היו עוברות עורך. מצב רגיל, כאמור. הרי מדובר כאן, אחרי הכל, בבן כספית. עיתונאי, פובליציסט, כתב פוליטי ואב בישראל. עוד לא בן 50, אבל כבר מזמן לא בן 40, כפי שמנסח זאת תיאור הכותב בעמוד הבלוג באצטלה המכובדת. צריך לקרוא כדי להאמין – ולא רק את התיאור המחמיא, שבו מופיע הביטוי "ישראלי מבולבל ואוהד הפועל".

בעוד שבכל הנוגע לאהדת קבוצת הפועל (זה האדומים, לא?) הרבה מושג אין לי, וגם לא ביכולת הדבר להיות אמצעי לעמידה על טיבו של אדם (בניגוד לרבים מבני מיני בעלי הפין), הרי ש"ישראלי מבולבל" הוא בהחלט דבר שכספית איננו, או לפחות אינו משתדל להראות שהוא כן, בטוריו יודעי הכל. ייתכן והסיבה שבחר להשתמש בביטוי זה נובעת מכך שאותו אדם בעל מקלדת שם לב לעיתים קרובות לכישלון הלוגי שהוא עצם הווייתו. כי בסופו של יום דעותיו אינן מתיישבות זו עם זו. קשה להיות ציוני אמיתי ולתמוך בכל אחת מגחמותיו של אריק שרון. בלתי אפשרי כמעט לראות את הלבן בעיניהם של שרי מפלגת העבודה, הליכוד וקדימה בעבר ובהווה ולהמשיך להאמין, באמת ובתמים, שכלומניקים אלה אוצרים בתוכם בשורה כלשהי לעתיד טוב יותר לישראל ה(שלמה). כספית הוא אכן אדם של סתירות וניגודים, שנדמה לעיתים קרובות מדי כי אלה יגרמו לו לקרוס לתוך עצמו.

הדבר אינו שונה בכל הקשור לטקסטים היוצאים תחת ידיו, הכוללים גם רשימות שונות בטורו האישי, שמסיבות שלא ניכנס אליהן נקרא "בלוג". אלא מה. כספית אינו עונה למגיביו, הוא בעל מגבלת מילים ויש להניח כי כתביו רואים קודם לכן אור בדפוס. אבל זה בלוג, אל תטעו. כספית כותב את הגיגיו האישיים בעורך טקסט עשיר השוכן בעמוד אינטרנט, מגיב לבן דרור ימיני "מוזמן לשלי" ומאבד פוסטים כי שכח לשמור.

ביצירתו האחרונה מתייחס כספית ל"פרשת" ה"קרן החדשה לישראל" ו"אם תרצו" (אותי לעידוק). בתחילת הטקסט הוא כותב: "עשרות אלפי מילים נשפכו השבוע על הקרן החדשה לישראל", כאילו זוהי לא פחות מעדותו של קורא אדוק, שהטריח את עצמו לעיין בעשירית מאותם מילים. לא. כספית "לא קורא מקומונים כבר מזמן", וגם באינטרנט לא נמצא אותו יותר מדי, לדבריו (חוץ מאתר נרג', המפרסם את כתביו, טוריו והגיגיו רבי המשמעות).

כספית בוחר, כיאה לזחיחותו, להתמקד במאמר שפורסם בעיתונו הוא (המהווה ככל הנראה את אחד המאמרים הבודדים שקרא בנושא), שנכתב על ידי מרב דוד ומיה בנגל (אין קישור אליו בבלוג של כספית, למרבה האירוניה, אבל הנה הלינק).

מאמר זה, אשר הופיע במדור הדעות של מגזין מעריב, הוא הטקסט אליו בחר להתייחס כספית ולנתחו. בכך יצא, לכאורה, כשידו היא העליונה, אולם זהו ניצחון שכולו עלבון לאינטליגנציה. מאמר הדעה של דוד ובנגל אינו טקסט מוצלח במיוחד, בלשון המעטה. על אף נקודות חשובות המועלות בו (ספרתי שתיים – גולדסטון ביקר בעצמו בעזה, ובלבול סמולני כלשהו על חופש הביטוי ו/או הזכות למתוח ביקורת) הוא לא בליל מילים שהייתי בוחר להדפיס על עץ מת ולשלוח אל הישראלי המבולבל במעטפה כדי להקל עליו לעיין בו. יש מאמרים טובים ממנו וטענות חשובות פי כמה המועלות בהם. לדוגמה הפוסט בבלוגיקה העוסק בארגון הפשיסטי והמגוחך גם יחד "אם תרצו" (אלו שני תיאורים המתיישבים זה עם זה בקלות, כל עוד איש אינו נהרג ישירות על ידי אותו ארגון), שאת דו"חותיו, הבליו וה-השימוש-הנבזה-במילה-ציונות של מייסדיו גומע כספית בשקיקה. עוד דוגמה: טקסט נהדר בבלוג "כבשה שחורה", המציין כי אותם ארגונים "פוסט ציוניים", משמידי עמם, שונאי עצמם ומערערי לגיטימציותם (זה בסדר, מדינתנו עושה עבודה לא רעה בכלל בעצמה) מהווים חלק מזערי מסך התרומות של הקרן החדשה, אשר מנכ"ליתה דואגת במאמר תגובה מצוין להבהיר כי היא מהווה חלק מעמודי התווך של מדינת ישראל (זה בסדר, רחל, אתם לא חייבים להצדיק את עצמכם כל הזמן). ובל נשכח את האנטישמי החביב אשר תרם סכומים נכבדים לתנועה הפשיסטית. הכתבה שפורסמה בוואלה לא זכתה לתגובה מבן כספית, אשר מסר כי אינו מתראיין אל האתר (בפעמים המעטות שיצא לכספית לבקר באינטרנט האנרכיסטי הזה, כנראה קרא מאמר או שניים בכלי התקשורת הנלוז).

מילים אלו, המהווה לא יותר מאשר פרומיל מ"עשרות אלפי המילים שנשפכו השבוע" על "הקרן החדשה", "אם תרצו" ודו"ח גולדסטון, לא נקראו ולא ייקראו על ידי כספית – זוהי בקשה מוגזמת, בינינו. את הישראלי המבולבל ואוהד הפועל לא תמצאו באינטרנט. אך גם בעיתונים מתחרים כמו הארץ (לו מצמיד הכספית את הביטוי "אלא מה" כל פעם שהנ"ל טורח לצטט ממנו דבר כזב פוסט-ציוני אליו הפנו את תשומת ליבו) קשה לראות אותו מעיין, לא כל שכן בידיעות, שם שוכן בבטחה תאומו המאוים מהתקשורת החדשה, נחום ברנע.

ובזה למעשה מסתכם העניין. כספית הוא עיתונאי עצלן. כזה שאינו מאתגר את דעותיו ואת מחשבותיו באלה המנוגדות לו, אלא אם כן שוכנות אלה בדלת אמותיו ומשתמשות בנתונים סטטיסטיים לביסוס טיעוניהן (הו, כמה שכספית אוהב טיעונים המשלבים את המילה "אחוזים" בתוכן).

כספית הוא כמובן דוגמה אחת לעיתונאי מ"הדור הישן", אשר בטוח שהוא יודע הכל – ואם לא, אז ודאי שכל התשובות נמצאות אצלו. עיתונאי שאינו טורח לקרוא ולשמוע דעה שונה משלו. עיתונאי שלא מתעניין, חוקר ובודק, שאינו יוצא את גבולות הקו הירוק. הוא לא צריך. הוא פאקינג בן כספית.

התופעה הבעייתית הזו אינה ייחודית (כאמור) לכספית, כתבים, פובליציסטים או עיתונאים מהסוג הישן. היא נפוצה מאוד בחברה הישראלית המלאה באזרחים שכל רצונם הוא לחיות את חייהם, שהצעד המשמעותי ביותר שיעשו למען שינוי נקודת מבטם הוא לזפזפ בין ערוץ 2 לערוץ 10. שהאמירה הפוליטית האחרונה שנתקלו בה הייתה ב"ארץ נהדרת", עטויה בשלוש שכבות מייק אפ ובמבטא משעשע. אולם כאשר מדובר במעצבי דעת קהל – ולמרבה הצער, כספית הוא אכן כזה – הדבר חמור שבעתיים. אזרחים אלה (מודאגים, ציונים, חיילים לשעבר ובעלי עור לבנבן וחוק ישראלי העומד לצדם) אינם ראויים להיקרא עיתונאים. המקלדת, הפנקס, העט, מכשיר ההקלטה, הבמה הציבורית האוטומטית ותעודת הפלסטיק הם כולם אמצעים ויזואליים שמפרידים בינם לבין שאר הבריות, אולם בסופו של יום אינם המבחן הקובע. בסופו של יום כספית הוא לא עיתונאי באמת. כספית הוא בלוגר לכל היותר – ואפילו לא מוצלח במיוחד.

רבים מדברים (הו, האירוניה שבנפילה לאותו מוקש לשוני) על העיתונות החדשה מול הישנה, על האינטרנט כמעצב דעת קהל. קשה לדעת אם כספית היה כתב מדיני טוב יותר לו היה מגיב לטוקבקיסטים, משיב ל-Replies בטוויטר ומשנה את דעתו בעקבות הנגישות היחסית של המדיה החדשה, שכיום נראית לו זרה ומאיימת. קשה לדעת אם היה עיתונאי בכלל, כאשר היה מבין שהוא אינו אלא עוד קול בהמון, עוד בליל של מילים בים הטקסטים המגיעים לקורא הרסס של קוראיו.

אולם דבר אחד בטוח: אם גסיסתה של העיתונות המודפסת תאיץ במשהו את עזיבתם של העיתונאים העצלנים – הלא שלא רק העצים ירוויחו, אלא כולנו. אם התוצאה שתתקבל תהיה קרובה יותר, ולו במעט, לתקשורת ראויה המכילה אנשי מקצוע ספקנים, חוקרים, מעמיקים, נבונים, אמיצים, מוכשרים ומעניינים – אזי המסע היה שווה. גם אם במהלכו נאלצנו לסבול עשרות אלפי מילים פרי מקלדתם של עיתונאים כמו בן כספית.