אוג' 8 2011

רוחות של שינוי

שי ענבל

עם הסכמה עקרונית למאהל המחאה וחוסר השתתפות בשתי ההפגנות הקודמות, הגעתי אתמול – יחד עם אהובתי – אל העצרת ברוטשילד (נעזוב לרגע את העניין שבכלל יש לי חברה מקסימה שאפשר ללכת איתה לעצרות מחאה).  לא רק כדי להביע תמיכה, אלא גם כדי לראות סוף סוף על מה המהומה, על מה כולם מדברים. מה אגיד לכם – את התחושה קשה לתאר במילים. זה יישמע פלצני, זה יישמע כמו הזיה של אנרכיסט-סוציאליסט יפה נפש במקרה הרע, וחלומות של צעיר בן 24 שלא ראה מספיק בחייו במקרה הטוב.

אבל היה מרגש. כן, כן. אלה שלא היו שם לא יבינו. את ההתלהבות, את השמחה יחד עם העצב, את התשישות יחד עם האנרגיה, את הלחות המזוויעה יחד עם הבריזה הקרירה של נחילי אנשים חולפים על פניך, לידך, איתך. את התקווה שמביאה התקהלות כזאת של כל כך הרבה אנשים שרוצים, ממש כמוך – עתיד טוב יותר להם ולילדיהם.  סבים לצד תינוקות, בני נוער לצד הורים, סוציאליסטים יחד עם ימנים, הנוער העובד עם גמלאי המשטרה. כי ההיסטוריה נכתבת בעוד אנחנו צועדים, לא משנה מה יגידו.

הם יגידו שזו הפגנה של שמאלנים. אבל ההורים שלי – מצביעי ביבי, ליברמן, בגין ואיחוד לאומי אמרו לי היום שהם גאים בי. הם יגידו שזו מחאת תל אביבים, כשגם לפי ההערכות השמרניות ביותר צעדו בשאר המדינה עשרות אלפי אנשים – בטבעון, בקרית שמונה, בירושלים ובדימונה. הם יגידו שהיו רק 200 אלף ולא 300 אלף – אבל אם הם היו טורחים להזיז את התחת מהכורסה והמזגן ומרגישים את רוחות השינוי באוויר, את הזיעה של עם ישראל היפה ואת דור העתיד – צופי "כוכב נולד" יחד עם הציניקנים שבציניקנים – הם היו רואים שאין מקום לזוז בכלל. הם יגידו שהם בזבזנים ומפונקים – וזה בחלקו נכון – אבל זה לא תירוץ למדינה שלא דואגת לאזרחיה ולא מאפשרת חינוך חינם לילדיה. וכי גם אני, סטודנט לעתיד שגר עם אמא ובלי ילדים ועם קטנוע במקום אוטו ומשכורת יפה – מתקשה לחסוך ולראות באופק דירה משלי. הם יגידו שאנשים באו כדי לקבל הופעה בחינם של שלמה ארצי – אבל מי שהיה שם יודע שהופעה של שלמה ארצי זה הדבר האחרון שעניין את ההמונים, שרובם לא ידעו על הופעות, ושעד שעלה זמר הקונצנזוס הם כבר היו בדרך הביתה, אלפים על גבי אלפים. כי דחוס ומחניק ואי אפשר לזוז, והבמה רחוקה כמו הפער בין העשירון העליון למעמד הביניים. ואת מסכי הענק מסתירים שלטים על חוק הוד"לים. מה לעשות – רחוב קפלן בתל אביב הוא לא אמפי קיסריה, וגם יש עבודה מחר. והפעוטות שנישאו על ראשי המבוגרים כדי לראות מהפכה, עייפים. כמו הוריהם. שגם אם לא ייצא מהמאבק הזה כלום כבר יידעו לבחור אחרת, על פי קריטריונים אחרים, ויתרחקו מהפוליטיקאים המרחנים וועדותיהם כמו מאש.

זר לא יבין זאת. זר ימשיך לדבר על הגדלת הגירעון, על המשבר בעולם (כאילו שלפני הורדת הדירוג של ארה"ב לא היה להם תירוץ אחר, ניסח יפה היום גדעון עשת בידיעות), על צוות השרים המגוחך והמנופח שינסה לתת מענה לדרישות המפגינים – כאילו מדובר בקבוצת אנשים שעמה ניתן לשאת ולתת ולא מאות אלפי אנשים שמרגישים כמו עם שלם – חלקם יושבים על רמזורים וישנים באוהלים וחלקם נשארו בבית כי לא מצאו בייביסיטר. זר ימשיך לדבר על שטויות ויגיד שאין מאיפה לקחת את הכסף – כשברור שיש מאיפה לקחת, והרבה.  זר יתייחס למריחות של הממשלה ברצינות תהומית ויתעלם מהעובדה שאנשי הפלורוסנט חושבים עדיין במושגים של מאבק האתמול. שהאנשים שאמורים לייצג את העם כבר מזמן לא מייצגים אותו – לא רק בממשלה הנוכחית.

כי אפשר לעבוד על חלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. אי אפשר להמשיך ולסמא את עיניהם עם המצב המדיני, ועם הערבים, ועם הימין והשמאל, ועם תקציב הביטחון התופח ותקציב החינוך המצטמק. כי אנשים הקימו את המדינה לא כדי שיהיה רע. כי על משרתי הציבור להתחיל לשרת את הציבור, חברת הכנסת תא"ל במיל' מירי רגב. כי לצאת פעם בחודש למסעדה זה לא מותרות, שר החוץ אביגדור ליברמן. כי אנשים שאין להם כסף לגדל את ילדיהם זה לא פופוליזם, ראש הממשלה מר בנימין נתניהו.

אבל רק מי שהיה בעצרות המחאה אתמול יבין. והשאר ימשיכו להתעסק בקקה.


דצמ' 21 2009

טבילה קרירה בבריכת הניהיליזם

שי ענבל

ישראל, כך נראה, לכודה בבועת זמן. חבורה של שבטים הנלחמים אחד בשני עשרות שנים, ללא סוף הנראה לעין. טרנספר מרצון? בכוח? של מי? מדינה אתנוקרטית? דו לאומית? שלום? מלחמה כוללת? כולם סופים, הגיוניים יותר או פחות, לסכסוך העקוב מדם, שנראה שאין לו פיתרון. לא משנה על מי ישראל/מדינות ערב/הפלסטינים/העולם יבחרו להטיל את האשמה, גם לילדים שלי, כנראה, יורו להתגייס לצבא. ובזה נגמר הסיפור. וגם אם אחד הסופים הללו יתממש, הרי שהוא יהיה רק ההתחלה. כי איבה ושנאה, בלתי הגיוניים ככל שיהיו, קשה למחוק. והם יישארו שם, לא משנה כמה הפוליטיקאים יחייכו מול המצלמות.

מיליארדי אנשים רבים על חתיכת אדמה, תקועים במימד משלהם. שום דבר שיקרה בעולם שמחוץ לא ישנה את דעותיהם, השקפת עולמם ומעשיהם.

או שאולי זהו בכלל מגרש משחקים גדול. ילדים משחקים בקקי, מתגוששים מדי פעם וזורקים חול אחד על השני. אבל רוב הזמן אלו פשוט בני אדם שרוצים להעביר את הזמן. והם מעבירים אותו עם צואת הכלבים והנמלים וכל מה שכרוך בכך, כי לילדים אין בעיה עם זה. הם התרגלו. אף אחד לא סיפר להם על הקרוסלה שמעבר לרחוב.
וההורים, שבידיהם הכוח להוציא את הזאטוטים מפיסת הזוהמה לא נוקטים עמדה. הם עייפים מדי להבין מה רוצים האנשים הקטנים. הם יעשו מה שלעזאזל הם יגידו. אבל גם האנשים הקטנים לא יודעים. הם נשארים עם מה שנוח.

וכשמגיע מבוגר אחראי הוא מתייאש מהר מאוד. כי לאף אחד אין יכולת ורצון להקשיב. כל משאלתם היא להעביר את אחר הצהריים על הספסל. האנשים הקטנים רוצים להמשיך לבלוע נמלים. לקרוא את כותרות העיתונים ולהזדעזע מעוד משהו שמישהו עם יכולת הבעה בכתב/רצון למכור עוד עיתונים החליט שכדאי להזדעזע ממנו הפעם. ושולפים את תמונות הארכיון המשומשות, והפוליטיקאים שוב רוצים להצדיק את הכיסא ומפריחים לאוויר סיסמאות נבובות. לאלו שיודעים מה קהל הבוחרים שלהם רוצה קל יותר. אלו שלא, יורים לכל הכיוונים. ושוב אותן שיחות סלון, עד למשבר הבא. לקטסטרופה של השבוע החדש שמגיע. מה האמריקאים רוצים ומה הפוליטיקאים רוצים ומה אנחנו רוצים.

ובסופו של דבר הכל מתנקז לשלולית אחת גדולה של ייאוש וכותרות ענק וסיסמאות שחוקות ותמונות בשחור לבן ותמונות אילוסטרציה ותצלומים של סוכנויות הידיעות ופרשנויות ממוחזרות שמלנקקות לעצמן, אם העורך של האתר לא עצלן. כולם מתחלפים אחרי כמה זמן. העורכים וראשי הממשלה והשרים וחברי הכנסת והגנרלים והרמטכ"לים. כל אחד חושב שהוא ממציא את הגלגל. תקרא מה קודמך בתפקיד רצה לעשות, מה הוא תיכנן ומה נפל בגלל מחסור בתקציב / תיעדוף משאבים לקוי, מטומטם. צבא קטן וחכם? חוקה? גלעד שליט? ביעור השחיתות? סיום הסכסוך? חזרה לגבולות 67? הכל כבר קרה, הכל כבר נטחן ופורשן ורק לובש צורה אחרת. אך זוהי אותה שלולית אמורפית ובלתי ברורה של חוסר אונים.

מעבירים את הזמן עד לסיום הקדנציה, עד לסיום השבוע, עד לסיום החודש. עד להגעת המשכורת הבאה, המלחמה הבאה או הפרשה שנמצאת ממש מעבר לפינה. והסכסוך לא נגמר. והשחיתות עדיין שם, רק בצבעים אחרים, ולאנשים עדיין אין יכולת לגמור את החודש, וכולם שונאים אחד את השני ומתרבים כדי להשריץ עוד חיילים לעת פקודה. הבייבי בום של עופרת יצוקה אינו שונה מהבייבי בום של לבנון השניה או מלחמת המפרץ או לבנון הראשונה או כל נסיון אחר של ההנהגה, שמובל על ידי התקשורת, שמובלת על ידי ההמונים, שמובלים על ידי התקשורת, שמובלת על ידי ההנהגה, לרצות את העם. ומהו אותו עם? חבורה של ילדים קטנים שרק רוצים הביתה. או להמשיך לזרוק חול אחד על השני. הם לא בטוחים. הם יעשו מה שהמבוגרים יגידו. זוהי צורת חיים פרימיטיבית להחריד, שישנה, אוכלת, מזדווגת והורגת (לא בהכרח לפי הסדר הזה).

ומה יהיה הסוף? לא בטוח שנראה בתקופת חיינו את הפיצוץ הגדול שכולם מחכים לו. האיראנים עם האצבע על הכפתור, אבל הם די לא עומדים בלו"ז. והפלסטינים עדיין במקומם ולא נראה שהקהילה הבינלאומית מתכוונת להפסיק לעמוד לצידם. והיהודים עדיין נהנים להפוך את בניהם לגברים אמיתיים, ממורמרים ודפוקים שבורחים להודו וארה"ב, דרך מערבולת ירוקה ומבחילה. והמתנחלים מאוד נהנים עם משחקי החתול והעכבר. מדינת ישראל, הם יודעים, מעולם לא הפסיקה להיות לצידם. ומי שאינו מכיר את משחק ההקפאה הישן נושן, שנוצר בהשארת משחק הפינוי הוותיק, שירים את ידו האדישה והגאולה בדם.

ובינתיים, אנשים מתים.