אפר' 4 2012

כשראש הממשלה חי בסרט

כשנתקלתי בסרטון הזה, שהפיצה לשכת ראש הממשלה לרגל 3 שנים לממשלת נתניהו השניה בפייסבוק, לאתרי החדשות ולשאר מקומות בגלקסיה – לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

כל מי שעיניו בראשו ושכלו בקדקדו רואה שמדובר בתעמולה מהסוג העלוב ביותר. שלטון שבטוח בהישרדותו מכוח רצון העם לא מגיע לטקטיקות מביכות כאלו. וממשלת נתניהו עומדת על כרעי תרנגולת ואפילו העומד בראשה יודע זאת. אחרי הכל, המחאה ממשמשת ובאה. והיא כל כך שוצפת, כל כך קוצפת, כל כך עצבנית יותר מקדמתה. ובצדק. כי טרכטנברג עירבב אותנו והפלא ופלא – שמנו לב.

זה לא מובן מאליו שנתניהו יודע את זה. מר בנימין נתניהו, ממרום מושבו, הוא אדם שלידו שדה עיוות המציאות המפורסם של סטיב ג'ובס הוא לא יותר מצ'יזבט חביב. נתניהו עשה מסיפורי המעשיות שלו קריירה, וממשיך לעשות – ומאמין שיש עדיין אנשים שאוכלים את זה. נתניהו מאמין שאם יחזור יומם וליל, השכם וערב – על סיפוריו המצוצים מהאצבע (יש שיאמרו "שקריו") – במגוון תחומם מדיניים (כלכלה, חברה, ביטחון, חוץ) ואישיים (רחבעם זאבי היה שר בממשלתו, הוא התנגד להתנתקות, הוא העניק אזרחות לפולארד ושאר ענייני בריטים וארץ ישראל) – אולי זה יעזור. אולי כמו האישה המכוערת שאומרת לעצמה כל יום בבוקר מול המראה שהיא יפה פתאום תהפוך לאחת כזו.

אז כמו שנתניהו חוזר על שקריו – אנחנו צריכים לחזור על העובדות.

וכך, לטובת מי שהיה במערה ב-3 השנים האחרונות (או סתם קורא ישראל היום), הנה העובדות:

1. נקודות זיכוי ממס להורים עובדים: הסרטון מציין את ההעברה בחקיקה של הטבות מס להורים עובדים, שאישרה הכנסת בדצמבר 2011 עם או בלי קשר לטרכטנברג. לפי שורת הצעדים, אב עובד לילד עד גיל 3 יקבל 2 נקודות זיכוי במס, שהם כ-400 שקל. אם עובדת לילד עד גיל 5 תקבל נקודת זיכוי אחת, שהיא כ-200 שקל. יפה, אבל מדובר בסכומים חסרי חשיבות. זה לא מה שיעודד נשים לצאת לעבוד. זה לא מה שיעזור לזוגות צעירים לצאת מהבוץ הכלכלי ולהגיע לעצמאות פיננסית (דירה? מי מדבר בכלל על דירה?). למה? כי מחירי הדלק והחשמל עולים (בגלל כיפת ברזל, אלא מה). לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שכשהכל נהיה יקר יותר בארץ – מהעגבניות דרך הלחם ועד לאבקת הכביסה (שמחירם עולה פשוט מכיוון שעלויות הייצור שלהם עולות – אנרגיה) – כשהכל נהיה יקר יותר אין משמעותית להקלות מס של פחות מ-1,000 שקל (בהערכה אישית גסה, טרם ביצעתי עבודת מטה בנושא) לאנשים עובדים. וכשהדלק עולה ומס על רכב ובכלל עולה מצד אחד – האלטרנטיבות הזולות והאקולוגיות צריכות להיות אטרקטיביות יותר. שיטת המקל והגזר. נתניהו (וממשלות ישראל לדורותיהן בשני העשורים האחרונים, יש לציין) לא מאמין בזה. רכבת? לא, כביש 6. אופנועים וקטנועים? נשחט אותם דרך חברות הביטוח (יש לציין שכותב שורות אלו הנו רוכב דו-גלגלי). רכבים היברידיים? תגייסו קודם כמה מאות אלפים ואז נדבר. תעסוקה בפריפריה? הצחקתם אותנו. לא, מרכז שוק העבודה הישראלי עדיין נמצא בגוש-דן (והשרון), וכל מי שבצפון או בדרום יושב בבית ובוהה בחלון כל יום, אורז קופסאות שימורים או נוסע שעתיים בפקקים לכל כיוון.
אבל מה עוד היה ברפורמה שאושרה באותו יום עלוב בכנסת? טוב ששאלתם. כי מדובר במה אם לא הפחתה של 2% במס הכנסה עבור בעלי משכורת של 8,000-14,000 שקל בחודש. שזה יעלה כמיליארד שקל לשנה לקופת המדינה. אתם מבינים את זה? מצד אחד זורקים עצמות יבשות לאנשי מעמד הביניים-נמוך האמיתי והנאבק (יש בכלל מעמד ביניים כיום?), ומצד שני נותנים הנחות חסרות משמעות (פחות מ-100 שקל בחודש בממוצע לשכיר שמרוויח 14,000 לפי חישוב פשוט), לאנשים שמרוויחים טוב מאוד (ושיהיה להם לבריאות מכל הלב) – בעלות של מיליארד שקל לשנה. מ-יל-י-א-ר-ד ש-ק-ל ב-ש-נ-ה. קוראים יקרים – זו לא נבזות, זו לא רשעות. זה פשוט חלם. וזה קורה כל הזמן. כל הזמן.
במילים אחרות: אב עובד לילד עד גיל 3 שמקבל כ-400 שקל בחודש ואם עובדת לילד עד גיל 5 שמקבלת כ-200 שקל תוספת לנטו הם בדיחה עצובה, לא מצחיקה ועל חשבוננו.

2. על חוק חינוך חינם מגיל 3, שמוזכר בסרט, מיותר להרחיב את הדיבור. החוק, שלא היה קורה בחיים אילולא לחץ של המחאה החברתית וניסיון של נתניהו וממשלתו להראות שהם קשובים לעם – החוק הזה מגלם בצורה הטובה ביותר את הביטוי "בניית מגדלים באוויר".
במילים אחרות: חוק חינוך חובה חינם מגיל 3 הוא עבודה בעיניים. אין גנים, הרשויות לא עודכנו, ההורים לא מבינים מה לעשות והסברה לעת עתה היא שלא קורה כלום וגם לא יקרה בזמן הקרוב.

3. הגדר החדשה בגבול הדרומי, בה מתהדרים בסרטון, היא חלק מ"גדר ההפרדה" הידועה לשמצה ובצדק – שבחלקה הקטן מונעת הברחות סמים, נשק, נשים ושאר סחורות מאזור עזה-מצרים, ובחלקה הגדול אמורה למנוע התקפות טרור משם. בניית הגדר החלה ב-2005 (ממשלת שרון) לאחר נסיגת צה״ל מציר פילדלפי. נתניהו לא התחיל אותה. הוא פשוט המשיך וקידם אותה. זו זכותו, ואם ממשלת ישראל אכן חושבת שזה הישג שראוי להתהדר בו ולזקוף אותו לזכותה שיהיה לה לבריאות. אבל אני אגיד את זה לאט: גדר ההפרדה אולי מצילה חיים והיא לא בעייתית כשלעצמה (ישראל רוצה לבצר את עצמה בחומה, שתבצר). אבל המאבק של ארגוני זכויות האדם בעולם, אנרכיסטים ואנשי שמאל לא נוגע לזה – אלא לעובדה שגדר ההפרדה מספחת שטחים שלא שייכים ולא היו שייכים למדינת ישראל באופן דה-פקטו, בצורה גרועה יותר מההתנחלויות. הניסיון להקים גדר במדינה בעלת גבולות לא מוסדרים (כלומר, שמסרבת להכיר בגבולות 1967) נגזר מכך. בילעין וניעלין (המוכרים) הם רק שניים מהכפרים הפלסטיניים שנפגעים מתוואי הגדר (הגדר מפרידה בינם לבין אדמותיהם, בינם לבין בתיהם, בתי משפחותיהם, מה שבא לכם או הכל יחד). תקראו על גדר ההפרדה ואולי תבינו שיש פה מדיניות ממשלתית (שמייסדה הוא מי אם לא אריאל שרון, הסבא החביב) שמאמללת את החיים של כחצי מיליון איש בגדה המערבית. ש-150 מדינות בעולם מתנגדות לתוואי הנוכחי שלה. שעולה כ-10 מיליארד שקלים למשלם המיסים. תקראו, תרכשו ידע, תראו שמדינת ישראל פועלת בניגוד להחלטות בג"ץ (מגרון במקרה זה הוא בדיוק אותו הדבר). תבינו שמסממים אתכם עם ילדים מצוירים וצבעוניים קופצים ביוטיוב ופירמידות איקוניות, עם דבר בשם "קותי" שסגור בבית כלא טלוויזיוני ומדבר על אהבתו לציצים גדולים. ואחר כך איש לא מבין לאן הכסף זורם כמו מים.
במילים אחרות: איפה הכסף, שאלת יאיר לפיד? אני אגיד לך איפה הכסף. הוא בביטחון. תחזיק חזק: 50 מיליארד, 636 מיליון ו-979 אלף שקל (50,636,979,000), שהם 18.64% מתקציב המדינה לשנת 2012, יילך לביטחון.

4. ההצטיידות בכיפת ברזל. "ומכיוון שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, אנו פועלים ביד חזקה ובזרוע נטויה" – אומר הקריין בסרטון. זוהי תמצית הפילוסופיה של נתניהו (ועל כך בהמשך). אבל עם כל הציניות – כיפת ברזל היא נשק הגנתי, וככזה הוא עדיף על הפצצות מהאוויר. כיפת ברזל לא פוגעת באזרחים משום צד (בדיוק להפך, היא מגנה עליהם) – ובכך יתרונה. אבל חשוב לזכור: העלות של כיפת ברזל היא 50 מיליון שקל בשנה בלבד עבור כל סוללה (למיטב הבנתי). ואילולא הכיפה אולי צה"ל היה מהסס להיכנס לרצועת עזה ולהפציץ שם מטרות. ויכול להיות שגם העימות הבא יהיה כדאי יותר מבחינה כלכלית, תדמיתית ולוחמתית עבורו, עכשיו כשהוכח שה"כיפה" מצליחה כל כך ומאפשרת המשך בשגרת חיים סבירה יחסית. בתור אזרחים במדינה דמוקרטית, עלינו לשאוף לכמה שפחות מלחמות והרפתקאות צבאיות (אם זה נשמע לכם טריוויאלי, זה רק כי אתם שמאלנים). ו"כיפת ברזל" מנטרלת את זה. וכך אנו עלולים להיכנס למצב בו כל שנה-שנתיים עושים "מבצע טיהור" מחודש בעזה. מעין טיפול עשרת-אלפים: לפוצץ כמה מחסני טילים, לפגוע בכמה מטרות מבוקשות (ללא משפט. הרי הם מחבלים. אנחנו יודעים, סמכו עלינו), להרוג כמה חפים מפשע (כי כשעושים חביתה חייבים לשבור כמה ביצים. קורה) ולחזור הביתה. הסדר קבע? בשביל מה? הסכם שלום? מי צריך את זה?
או במילים אחרות: כשאנחנו ממגנים וממננ"טים את עצמנו לדעת אנו רואים פחות ופחות את הצורך בהסדר מדיני עם הפלסטינים. והצורך הזה עדיין קיים ויהיה קיים תמיד, אנחנו סתם משלים את עצמנו (וכן, הם טרוריסטים, אני יודע. עשו טובה. גם האצ"ל והלח"י היו).

5. "הטלטלה הכלכלית בעולם פסחה עלינו. הצמיחה גבוהה (4.7%), האבטלה נמוכה (5.4%), אז מה הפלא שדירוג האשראי עלה?"
א. האנימציה הדבילית והאינפנטילית שמוקרנת תוך כדי אמירת המשפט הזה מביאה לי את הסעיף. מצד שני, גם כל הסרטון הזה. הזחיחות, ההתיילדות וההתנשאות שנוטפים להרגשתי מהווידיאו הזה, עליו חתום משרד ראש הממשלה (כן, גם אני לא האמנתי כשראיתי את הלוגו בסוף) – מציגים בצורה הטובה ביותר את התאוריה ההולכת ומתבססת לפיה בממשלת ישראל, על יועציה, ספינולוגיה ויח"צניה משוכנעים שאנחנו מטומטמים פר-אקסלנס. אבל רובנו לא. אני מקווה.
ב. בענייני צמיחה אני מבין מעט מדי (בכל זאת, עוד לא היה לי קורס מאקרו כלכלה 1). אבל האבטלה היא לא 5.4%. האבטלה היא 6.5%, לפי הודעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – שיצאה יומיים לפני עליית הסרטון לרשת. מסתבר שמדינת ישראל לא מדדה את שיעור המובטלים שלה באופן המקובל במדינות ה-OECD ועל כן הוצגו נתונים מטעים. מסתבר שכשלוקחים במשוואה בחשבון ישובים שונים ומוכי אבטלה (במדידה החדשה נמדדו 470 ישובים, בהשוואה ל-370 לפני כן) קורים פלאים. בין היישובים גם כפרים ערבים, עיירות פיתוח ויישובי פריפריה בצפון ובדרום הארץ. אלה, למרבה התדהמה, משפיעים על הסטטיסטיקה בצורה כל כך קיצונית שקל להבין למה הלמ"ס היה חייב לשנות את שיטת המדידה שלו. בדיעבד, תמיד חשבנו שכשאומרים לנו שהאבטלה ירדה חשדנו שמדובר בסיפורי מעשייה – עכשיו אנחנו גם יודעים למה. נסו להיזכר בכל פעם שאמרו לכם שהאבטלה בירידה. עכשיו תחשבו על זה שוב. זה כמו לראות סרט טוב פעמיים!
אה, ואם תהיתם, במדינת ישראל ישנם 227 אלף מובטלים (מובטל הוא אדם מעל גיל 15 שרוצה לעבוד אך אינו מוצא עבודה. זה לא כולל את החיילים, אגב).
ג. דירוג האשראי הוא פתפותי ביצים. מדובר בציון שמעניקה סוכנות הדירוג S&P שמנסה להעריך את מידת הסיכון של משקיעים (מלווים) באותה מדינה. S&P היא בסך הכל חברת דירוג נחשבת. היא עושה פשלות חמורות (כמו להעניק לארה"ב דירוג AAA מושלם, טעות שתיקנה החברה לאחר פרוץ המשבר הכלכלי). S&P מעניינת לנו את הסבתא.
במילים אחרות: אם אתם חושבים שהמצב כאן סבבה, הציפורים מצייצות, הצמיחה בשמיים והאבטלה אוטוטו נעלמת, התעשתו נא. הצמיחה היא נתון שמעניין ואומר משהו רלוונטי בעיקר לכלכלנים, חוקרים, משקיעים ובנימין נתניהו. היא לא רלוונטית לכך שמדד המחירים לצרכן לא מפסיק לעלות. שקשה יותר ויותר לחיות פה. כמו כן – האבטלה לא נעלמת, היא רק מריחה מצחיק.

6. ועוד שניים
א. השקעה בכבישים, רכבות ומחלפים לחיבור הפריפריה למרכז: לא מספיק. זה לא בהכרח אומר שממשלת ישראל יכולה לתקן במחי יד את האיוולת התחבורתית והחברתית שבאה כתוצאה מעשרות שנים של הזנחה לטובת ההתנחלויות (היא גם לא רוצה לגמרי. למה לה? מעלה אדומים זו התיישבות חלוצית. ירוחם זה איפה שדוחפים את האתיופים והרוסים). אבל נראה שיש התקדמות בנושא (גם אם לדעת רבים לא מהר מספיק. קו ת"א-ירושלים, מישהו?). אבל בסך הכל מדובר בהמשך תכניות שאושרו כבר בממשלות קודמות. זה לא עבודה של נתניהו, ואלא אם עשיתי טעות איומה – אין לו שום סיבה לזקוף זאת לזכותו. זאת לא מדיניות שלו וזה מעולם לא העסיק אותו. להתהדר בהשקעה בתחבורה כשעוד לא יבש הדיו על העיתנים שסיקרו את המאבק הקשה (והמוצדק לחלוטין, גם אם אגרסיבי ובעייתי לעיתים) של עובדי הרכבת בשר התחבורה נגד ההפרטה – זה כמו שאבא יגיד לבנו "נכון שאתה אוהב את דג הזהב שקניתי לך?" כשיום לפני אותו ילד שמע אותו ואת אמו רבים אחרי שהאבא רצה להוריד את הדג באסלה.
ב. "18 ערוצי הטלוויזיה הדיגיטלית בתשלום חד פעמי" – מדובר על שדרוג לרפורמת ה-DTT שהיא באמת סבבה והכל. הרפורמה המקורית יצאה לדרך לאחר שב-2004 (כשבראשות הממשלה עמד אריאל שרון – איש קדימה) נתניהו כשר האוצר הקים ועדה שהגיעה להחלטה שכדאי לעשות DTT. ב-2008 הגיע הצעד שלכל הדעות הוא המשמעותי ביותר (ושזכה להד תקשורתי מוצדק): אושר בכנסת החוק שאיפשר את הקמת ה-DTT. ראש הממשלה אז: אולמרט. נתניהו וחבריו היו באופוזיציה, בעוד חבריהם לשעבר היו בקואליזציה. לציין את ההישג "18 ערוצי טלוויזיה דיגיטלית בתשלום חד פעמי" כהישג שהשיגה ממשלת נתניהו בשנת 2011 זה מטעה – ממשלת נתניהו בסך הכל הורתה להוסיף ערוצים חדשים לתשתית הקיימת. מטעה, אבל אל לנו להיות מופתעים שנתניהו מנסה לנכס הכל לעצמו.

הדבר היחיד החיובי שממשלת ישראל יכולה לזקוף לזכותה בכל הסרטון האווילי הזה הוא נושא "טיפולי שיניים לילדים בחינם עד גיל 10". שעל זה אין לי מילה קטנונית אחת להגיד. חשוב לציין גם שמ-2013 ילדים עד גיל 14 יקבלו טיפולי שיניים. שזה משמעותי. ועם איך שמערכת הבריאות שלנו נראית בשנים האחרונות (נתניהו תרם לכך לא מעט כשר אוצר בממשלת שרון), גם זה משהו.

***

נתניהו אינו הבעיה עצמה, אבל הוא חלק גדול ממנה. הוא חלק גדול ממה שמשריש את השיטה – הוא ופוליטיקאים ישנים, זחוחים, מתנשאים ועטורי מלחמות ובורקסים, שלא רואים את עצמם כמשרתי העם. נתניהו ספציפית קורא לעצמו "מנהיג" בראיונות שונים, כאשר הוא משווה את עצמו לאחרים. אבל הוא לא "מנהיג", וגם לא צריך להיות כזה. ראש ממשלה בישראל לא צריך להוביל אנשים אל עבר זירת הקרב הכלכלית, זירת הקרב המדינית וזירת הקרב החברתית. הוא לא צריך "להנהיג" אותם. זו לא פעולה שמוגדרת במסדרת החוזה בינו לבין בוחריו במדינת ישראל. נתניהו הוא לא מפקד במשחק אסטרטגיה מסדרת Command & Conquer. הוא לא מתכנן במשחק סטייל SimCity. אנחנו לא עדר פרות שצריך למקסם את תפוקת החלב שלו ואנחנו לא פרויקט בניסוי חברתי (אני חושב).

ראש ממשלה הוא בסך הכל עובד מדינה. אמנם זהו עובד מדינה בעל כוחות גדולים במיוחד בהשוואה לעובדי מדינה אחרים, כמו פקידים במס הכנסה או נגיד בנק ישראל. אמנם זהו עובד מדינה שביכולתו להכריז מלחמה מחר בשמונה לפנות בוקר ולהורות לשלוח טילים מכל מיני סוגים ומינים אל עבר שלל מקומות על פני כדור הארץ – אבל זהו עדיין עובד מדינה. נתניהו הוא עובד מדינה שתוקף סמכויותיו ניתן לו על ידי העם, כדי שיעבוד בשבילו. עובד מדינה = אדם שעובד בשביל המדינה. פשוט.

ובתור עובד שאנו הבוסים שלו, נתניהו עושה עבודה גרועה מאוד בדברים שאנו יודעים עליהם. הוא לא מספר את האמת, הוא לא מקפיד על שקיפות מול מעסיקיו. הוא לא מקבל החלטות באופן מושכל ולאחר עבודת מטה, אלא שולף מהמותן (הבנזין יעלה ל-8.15 ש' לליטר. ואין מה לעשות! אה, בעצם יש מה לעשות, אופס). והכי גרוע: בפעמים שנתניהו כן פועל בצורה סיסטמטית ושקולה יחסית – הוא עושה זאת באופן שאי אפשר להגדיר אותו אפילו כאידיאולוגי. אדם סמית' מתהפך בקברו כאשר קוראים לנתניהו קפיטליסט. כי קפיטליזם לא פירושו ויתור על חובות לטייקונים, הפרטת כל מה שזז ללא חשיבה, הקטנת הרגולציה מתי שמתאפשר וקידום מדיניות שלא עושה שום צעד משמעותי לצמצום הפערים בחברה – אלא פשוט מביאה להרחבתם. נתניהו מקפיד לומר מדי פעם שהצמיחה במשק (שהיא בעיקר אצל העשירים ולא אצל השכבות החלשות) תביא לפירות שכולנו נהנה מהם. שהעושר יחלחל מהעשירים למטה לעניים. זו אמירה אווילית שכדי להאמין בה מספיק לעצום את העיניים טוב טוב. איך בדיוק העושר של אנשים שמרוויחים עשרות אלפי שקלים בחודש (ושיהיה להם מכל טוב) יגיע אל הכיס של אנשים שמרוויחים פחות או על גבול שכר המינימום? הרי הטייקונים לא מפרנסים את העניים ולא את מעמד הביניים. הם לא הולכים ל"רמי לוי" וקונים שם מצרכים לחג ועוזרים ליצור ביקוש לקופאיות (העשיר היחיד שהולך ל"רמי לוי" הוא רמי לוי). הם לא קונים טלוויזיות שמוכר בעל העסק הקטן עם החנות שלו בגבעתיים. העשירים לא אוכלים באבולפיה. העשירים צורכים מוצרים מהעשירים וחוזר חלילה – יהלומים ותכשיטים, בגדי יוקרה, מסעדות גורמה, גאדג'טים, רהיטי עור, מעילי פשתן, דלתות מעוצבות, בתים ב-2 מיליון שקל ומעלה, ועוד. העשירים מפרנסים את העשירים והכסף לא "זולג החוצה" או "מטפטף למטה", הוא נשאר איפה ששמנו אותו כשלא מיסינו אותם. הטייקונים גם לא יוצרים מקומות עבודה. הם בסך הכל קונים חברות אחד מהשני ועושים רוטציה: מי מקבל את כספי החברה התורנית, משתמש בה כדי לממן השקעות ספוקולטיביות בחברות אחרות שבשליטתו, ולאחר מכן מקבל ויתור חביב על חובותיו.
חשוב שתדעו: מדינת ישראל היא מדינה קפיטליסטית לכל דבר והסיכוי של עני להפוך לעשיר נמוך מזה שמחר תמצאו שטר של 200 שקל ברחוב. אבל עדיין היא מצליחה להתבלט: הניוד בין מעמדות בישראל הוא מהנמוך בעולם. למעשה – הסיכוי של אדם להישאר באותו מצב כלכלי כמו זה שנולד אליו הוא 80%, והסיכוי הזה גדל עם השנים. כלומר – הסיכוי של אדם כיום בישראל להיוולד להורים בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך ולשפר את מצבו הכלכלי נמוך מזה שהיה להוריו. ובקיצור: העשירים נשארים עשירים והעניים נשארים עניים. And that's the way it is.

במילים אחרות: ממשלת נתניהו מתנהגת כמו תרנגולת ערופת ראש: מתרוצצת לכל הכיוונים ללא מטרה ברורה וללא תוצאות, ולא מבינה שזה עניין של זמן עד שהכל קורס – השיטה הכלכלית, הממשלה או שניהם יחד. ונתניהו מסתכל על המספרים הנחמדים המביטים אליו וקורצים לו מבעד לגרפים. הוא מרכיב את משקפיו, מקמט את מצחו ומשחרר סיסמאות כמו "אנחנו מכירים בבעיות ונפתור אותן". אבל נתניהו משקר לנו. זה לא באמת מעסיק אותו. נתניהו מתעסק בקקה.

בראש לשכה שמצלם עובדת מתחת לשמלה עם הסלולרי שלו. ביחסי ציבור לו ולמשפחתו. במאחז בלתי חוקי שאין לו שום מטרה בעולם הזה חוץ מלעשות לפלסטינים, לממשלת ישראל, למדינת ישראל ולמערכת הביטחון כאב ראש. והכל בשביל כמה מתנחלים טושטושים וחדורי משיחיות (מצד שני, אנחנו נותנים להם לנהל לנו את המדינה פחות או יותר מאז 1967, ככל הידוע לי).

בבלבולי מוח על איראן שלא תורמים לשום דבר חוץ מלעזור לו לשמור על מומנט ההפחדה (שמשאיר אותו כבר שנים בפוליטיקה) בחיים. כי יש פה מספיק אנשים שעברו את זוועות מלחמת העולם השניה. ויש פה עוד יותר דורות של ילדים, נערים ובוגרים שחונכו במערכת החינוך עליה ועל ה"מסקנה" שלה. ונתניהו מנצל את הפחד הזה. נתניהו רואה את הפה הפתוח בבהלה של הציבור ומכניס לתוכו, בעדינות – לוקשים. וזה ציני ומרושע. ונתניהו "השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה" הוא ממש לא הראשון שעושה את זה – אבל הוא זה שעושה זאת הכי טוב. ובגלל זה הוא הכי ראוי לגנאי.

בהילוכים סחור-סחור בנושא המדיני. אפילו אובמה כבר התייאש. כי נתניהו לא רוצה לעשות דבר בנושא הסכסוך. הוא לא מעוניין לפתור אותו – ואין לו לב להגיד את זה לאירופה, לארה"ב ולליגה הערבית – שכולם מציעים לו לתווך, לנרמל, להכיר, ולהניח את הנשק. למה לו? הפחד מהחמאס, הג'יהאד, חללי אל-אמו ושד יודע איזה עוד ארגון של מטורפים איסלאמיסטיים דתיים שיקום מחר, משאיר אותו בפוליטיקה. עם הסכין בין השיניים וכיפת ברזל ברקע, וגנרלים שמקיפים אותו ומדברים על "פעולה יסודית ושורשית" מדי כמה חודשים (וגם עושים אחת כזו, למרבה הצער. והתקשורת מצדיעה). נתניהו ישמח אם הסכסוך הישראלי-פלסטיני יישאר לנצח. עד שלפלסטינים יימאס לבקש מדינה והם יעופו מפה (אבל הם לא, ואנחנו נצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה. אבל זה כבר סיפור אחר).

והכי מצחיק הוא שנתניהו לא חושב שאנחנו שמים לב. שהציבור מטומטם. אבל הציבור לאט לאט מבין שיש לו כוח. והוא הולך להשתמש בו. במחאות והפגנות ברחוב בצורה המסורתית, בחרם צרכנים מוצדק בסופר, ובקלפי. ואחרי שנתניהו יילך אנחנו נשב, נלקק את הפצעים ונחשוב איך ממשיכים מכאן. זה ממש לא יהיה הסוף של המחאה. אבל זו לפחות תהיה ההתחלה.

***

הערת סיום: גם שאול אמסטרדמסקי התותח כתב פוסט על הווידיאו האדיוטי של 3 שנים לממשלה (והתייחס גם למצגת שחולקה לעיתונאים). את הפוסט הזה כתבתי ברצף של כמה שעות טובות. שאול כנראה כתב את שלו במהלך הזמן הזה. ולכן אין כאן פלגיאט (לפחות לא כזה שאני יודע עליו). הרווח כולו של ההמון.


מרץ 2 2012

עוץ-לי לוטוגוץ-לי

גם לימודי הכלכלה באוניברסיטה, שסייע לי להבין את פירושם של מושגים כמו "תפוקה שולית פוחתת" ו"ביקוש קשיח" לא עזרו לי לחשב כראוי את הסיכוי לזכות בפרס הראשון בלוטו במילוי טופס סימון רגיל. למזלי באתר מפעל הפיס באו לעזרתי ופרסמו את הסיכויים לזכייה (לאו דווקא בפרס הראשון), כשהסיכוי הכי גבוה הוא: אחד ל-332 אלף 112 (במילוי טופס עם "שיטת חזק 7"). לשם ההשוואה, הסיכוי שלכם להידרס בשנה הקרובה על ידי מאזדה גבוה יותר (החישוב כאן, בהנחה שיש 8 דריסות על ידי על ידי מאזדה בממוצע בשנה מתחת לבית שלכם).

הסיכוי לזכייה בלוטו הוא כל כך אפסי, כל כך זניח, שאנשים יכולים למלא עשרות שנים טופס, בשווי של סכומים בלתי נתפשים (מאות אלפי שקלים או יותר) במשך עשרות שנים ועדיין לא לזכות (ואולי לזכות אבל לא להחזיר את ההשקעה). ועל רקע זה פועל מפעל הפיס: המונופול להימורים חוקיים בישראל. זהו אותו ארגון, שפועל ללא מטרות רווח ומכניס לקופתו מיליארדי שקל בשנה ומחלק כחצי מהם (ראו למשל את תמצית הדוחות הכספיים של 2010 – PDF), מתוכם חצי לפעילות ציבורית – סכום של כ-600 מיליון שקלים ב-2010 (דוח מלא – PDF).

צולם ע"י צביה, רישיון שימוש GFDL

צולם ע"י צביה מוויקיפדיה, רישיון GFDL

התרומה של מפעל הפיס לחברה לא משנה את העובדה שמפעל הפיס מקבל כסף מאנשים מסוימים מאוד, שלא יודעים לעמוד בפיתוי של האושר העילאי שמספק העושר – ונכנעים לתרבות הצריכה ולתזה הקפיטליסטית (ההגיונית) שמאחוריה: אילו רק היה להם איזה מיליון או שניים או חמישים, הם יכלו להסתדר בחיים ולזכות למנוחה ולנחלה: לעבור לגור בשכונת יוקרה, לצאת ממירוץ העכברים ולסדר חיים טובים לילדים ולנכדים. העובדה כי כל הכסף שמגיע ממפעל הפיס – לזוג מהקיבוץ, למתנ"ס השכונתי, לאגף בבית החולים או לתרומות לסביבה – מגיע מהאזרחים, הולכת ונאבדת בדרך. זה לא נגזר מהפרקטיקה של מפעל הפיס דווקא, שמפוקח ע"י המדינה, אלא מעצם היותו מוסד הימורים – וככזה זהו טבעו. ה-7 מיליון בהם זכה בן ה-90 שמילא כסף במשך 40 שנה (!) מגיעים ממיליוני לקוחות כמוהו שמשקיעים יחדיו מיליארדי שקלים במשך עשרות שנים בשביל חלום שמעט מהם יזכו לו (ביניהם הוא עצמו. אילולא הלוטו יש מצב שהיו לו כבר איזה מיליון בכיס והוא לא היה זקוק ללוטו מלכתחילה).

לכן כל זוכה בלוטו צריך לזכור את חוסר המוסריות שבזכייתו – כסף הלוטו מוכתם בפנטזיות של אזרחי ישראל. זהו "מס חלומות" אפשר להגיד, שמממן דברים שהיו צריכים להיעשות ע"י המדינה (או את רווחתם של אנשים פרטיים) על ידי קבלת כסף ממעמד הביניים ומטה, הכורע תחת הנטל בישראל – מיליונרים ושאר אנשים שחיים ברווחה לא זקוקים לטופס הזוכה המיוחל.

ומילה או שתיים על התמכרות: מפעל הפיס עצמו מפרסם באתר שלו קוד אתי שנוגע לצמצום נזקים למכורי הימורים, ואחת הפרקטיקות היא מכירה לגילאי 18 ומעלה בלבד. לדבר השני נגיע עוד מעט, אבל כדאי להקדיש לנושא מחשבה שניה: האם ישראלי שממלא טופס במשך שנים (או עשרות שנים) באופן קבוע ומוציא כספים גדולים בקביעות ולאורך זמן שונה מהותית מישראלי שמגיע לקזינו בלאס וגאס ומוציא את אותו סכום בלילה אחד במכונות מזל? הנזק אותו נזק, הסימפטומים אותם סימפטומים וההרס שיכול להיגרם לחייו של אדם ולסובבים אותו הוא, פוטנציאלית, אותו נזק.

לא מעט אשמה בכך התקשורת הישראלית (שלא שונה מהעולמית) שמסקרת בחביבות (בעיתונים זה בד"כ בעמוד האחורי השמור לדאחקה היומית, בטלוויזיה זה בסוף המהדורה), סיפורים מלאי קוריוזים על הזוכים המאושרים – גם בישראל וגם בעולם. העובדה כי לרוב מדובר במכור שבמקרה זכה (פחות מסקרים את המכורים שלא זוכים, או שמתים/מגיעים לגיל מופלג וכבר לא יכולים להינות מהכסף) מוצנעת. כך תורמת התקשורת הפופולרית ודלת הסיפורים, שלא בכוונה תחילה (חסרים אייטמים, מה לעשות), לחלום ההתעשרות הקולקטיבי ומגדילה את הכנסות מפעל הפיס על חשבון אזרחים רבים. מפעל שהוא אמנם לא למטרות רווח, אך שכיריו, בכיריו וגמלאיו רחוקים מלעבוד בהתנדבות, ושזורק שלל עצמות קטנות בדמות "אשכול פיס" כזה או אחר שממומן לא על ידי סמי עופר, אדלסון או דנקנר – אלא אינספור אזרחים קשי יום שמחזיקים את ראשם מעל המים רק בזכות חלום ההתעשרות המופרך.

ואיך כל זה קשור ללוטוגוצים?

כסף רב, משאבים רעיוניים, טכנולוגיים ופרסומיים מושקעים בקמפיין הנוכחי של יצורי הלוטו הכדוריים והצבעוניים – שלטי חוצות, אפליקציות לאייפון ולאנדרואיד וכמובן – פרסומות בטלוויזיה (אחת עם הכבשה ואחת עם אטיאס – מסתבר שגם נשים וגם את זוכה פרס ישראל אפשר לקנות בכסף). בעוד שבאפליקציות ובטלוויזיה נכתב כי השימוש באפליקציה ו/או השתתפות בהגרלה מוגבלת לגיל 18 ומעלה – זו היתממות. האפליקציות זמינות לכל מי שמשתמש באייפון של ההורים. הפרסומות מוקרנות בשעות הפריים טיים. כולם מחבבים את הלוטוגוצים החמודים, המצחיקים ובעלי האפיונים הייחודיים (כמו מס' 18, ח"י עם דיבור ותנועות ידיים של ערס עממי). אפילו – וזה עיקר העניין – ילדים, יש להניח. הלוטוגוצים מגניבים, צבעוניים וחמודים. הם כיפיים וכיף לחקור אותם, יש להם גם אתר מיוחד עם שלל פעילויות כמו "לוטופדיה" (האם ידעתם שהמספר 12 עלה בגורל 63 פעמים?), סדנת עיצוב (לבנות דמות South Park סטייל) ועובדות שונות על מספרים. בכניסה על המשתמש להצהיר שהוא מעל גיל 18, כמו באתר פורנו. אפקטיביות האכיפה אותה אפקטיביות, ובתור מי שהיה מתחת לגיל 18 קשה לי להאמין שאפילו רוב הכניסות הן של בגירים (מספיק להסתכל על הפעילות בוול של עמוד הפייסבוק של הלוטו – בקשות לבובות ותיעודים של יצירת לוטוגוצים ע"י הילדה הקטנה לא חסרים).

אם בעבר הפרסומות של הלוטו לא ממש דיברו אל בני הנוער וילדי הגיל הרך או הלא-רך, עכשיו היצורים המקפצים (שגם זוכים ליחצ"ון משל עצמם כאילו לא מדובר בלוטו. מה הלאה? חוברת מדבקות?) הופכים את הכל לכיפי יותר. ההתעסקות ב"לוטוגוץ" האישי ("מה לוטוגוץ המזל שלכם?") דומה להתעסקות בפוקימונים במשחקים ובדמויות מסדרות טלוויזיה (ואין כזה הבדל).

האם יש למישהו ספק שכשהילדים הללו יראו ברחוב את אותן דמויות הם ימשכו את הוריהם אל הדוכן, שבאותה הזדמנות גם ימלאו אולי טופס? שברגע שהילדים הללו יגדלו קצת וייזכרו בלוטוגוצים החביבים ויעברו לידם ברחוב (לבד או עם ילדיהם, בהנחה שהפסלים יחזיקו) ראשם יתמלא בנוסטלגיה והם ישקלו לנסות את מזלם?

לי לא.


פבר' 6 2010

על בן כספית, הקרן החדשה ומה שביניהם

ה"פוסט" האחרון ב"בלוג" של בן כספית בערוץ הבלוגים של נרג' לא מבייש את הפירמה. כיאה לפוסט בבלוג הוא חסום לתגובות. כיאה לטקסט מבית בן כספית הוא מלא ביומרות מיותרות שבמצב רגיל לא היו עוברות עורך. מצב רגיל, כאמור. הרי מדובר כאן, אחרי הכל, בבן כספית. עיתונאי, פובליציסט, כתב פוליטי ואב בישראל. עוד לא בן 50, אבל כבר מזמן לא בן 40, כפי שמנסח זאת תיאור הכותב בעמוד הבלוג באצטלה המכובדת. צריך לקרוא כדי להאמין – ולא רק את התיאור המחמיא, שבו מופיע הביטוי "ישראלי מבולבל ואוהד הפועל".

בעוד שבכל הנוגע לאהדת קבוצת הפועל (זה האדומים, לא?) הרבה מושג אין לי, וגם לא ביכולת הדבר להיות אמצעי לעמידה על טיבו של אדם (בניגוד לרבים מבני מיני בעלי הפין), הרי ש"ישראלי מבולבל" הוא בהחלט דבר שכספית איננו, או לפחות אינו משתדל להראות שהוא כן, בטוריו יודעי הכל. ייתכן והסיבה שבחר להשתמש בביטוי זה נובעת מכך שאותו אדם בעל מקלדת שם לב לעיתים קרובות לכישלון הלוגי שהוא עצם הווייתו. כי בסופו של יום דעותיו אינן מתיישבות זו עם זו. קשה להיות ציוני אמיתי ולתמוך בכל אחת מגחמותיו של אריק שרון. בלתי אפשרי כמעט לראות את הלבן בעיניהם של שרי מפלגת העבודה, הליכוד וקדימה בעבר ובהווה ולהמשיך להאמין, באמת ובתמים, שכלומניקים אלה אוצרים בתוכם בשורה כלשהי לעתיד טוב יותר לישראל ה(שלמה). כספית הוא אכן אדם של סתירות וניגודים, שנדמה לעיתים קרובות מדי כי אלה יגרמו לו לקרוס לתוך עצמו.

הדבר אינו שונה בכל הקשור לטקסטים היוצאים תחת ידיו, הכוללים גם רשימות שונות בטורו האישי, שמסיבות שלא ניכנס אליהן נקרא "בלוג". אלא מה. כספית אינו עונה למגיביו, הוא בעל מגבלת מילים ויש להניח כי כתביו רואים קודם לכן אור בדפוס. אבל זה בלוג, אל תטעו. כספית כותב את הגיגיו האישיים בעורך טקסט עשיר השוכן בעמוד אינטרנט, מגיב לבן דרור ימיני "מוזמן לשלי" ומאבד פוסטים כי שכח לשמור.

ביצירתו האחרונה מתייחס כספית ל"פרשת" ה"קרן החדשה לישראל" ו"אם תרצו" (אותי לעידוק). בתחילת הטקסט הוא כותב: "עשרות אלפי מילים נשפכו השבוע על הקרן החדשה לישראל", כאילו זוהי לא פחות מעדותו של קורא אדוק, שהטריח את עצמו לעיין בעשירית מאותם מילים. לא. כספית "לא קורא מקומונים כבר מזמן", וגם באינטרנט לא נמצא אותו יותר מדי, לדבריו (חוץ מאתר נרג', המפרסם את כתביו, טוריו והגיגיו רבי המשמעות).

כספית בוחר, כיאה לזחיחותו, להתמקד במאמר שפורסם בעיתונו הוא (המהווה ככל הנראה את אחד המאמרים הבודדים שקרא בנושא), שנכתב על ידי מרב דוד ומיה בנגל (אין קישור אליו בבלוג של כספית, למרבה האירוניה, אבל הנה הלינק).

מאמר זה, אשר הופיע במדור הדעות של מגזין מעריב, הוא הטקסט אליו בחר להתייחס כספית ולנתחו. בכך יצא, לכאורה, כשידו היא העליונה, אולם זהו ניצחון שכולו עלבון לאינטליגנציה. מאמר הדעה של דוד ובנגל אינו טקסט מוצלח במיוחד, בלשון המעטה. על אף נקודות חשובות המועלות בו (ספרתי שתיים – גולדסטון ביקר בעצמו בעזה, ובלבול סמולני כלשהו על חופש הביטוי ו/או הזכות למתוח ביקורת) הוא לא בליל מילים שהייתי בוחר להדפיס על עץ מת ולשלוח אל הישראלי המבולבל במעטפה כדי להקל עליו לעיין בו. יש מאמרים טובים ממנו וטענות חשובות פי כמה המועלות בהם. לדוגמה הפוסט בבלוגיקה העוסק בארגון הפשיסטי והמגוחך גם יחד "אם תרצו" (אלו שני תיאורים המתיישבים זה עם זה בקלות, כל עוד איש אינו נהרג ישירות על ידי אותו ארגון), שאת דו"חותיו, הבליו וה-השימוש-הנבזה-במילה-ציונות של מייסדיו גומע כספית בשקיקה. עוד דוגמה: טקסט נהדר בבלוג "כבשה שחורה", המציין כי אותם ארגונים "פוסט ציוניים", משמידי עמם, שונאי עצמם ומערערי לגיטימציותם (זה בסדר, מדינתנו עושה עבודה לא רעה בכלל בעצמה) מהווים חלק מזערי מסך התרומות של הקרן החדשה, אשר מנכ"ליתה דואגת במאמר תגובה מצוין להבהיר כי היא מהווה חלק מעמודי התווך של מדינת ישראל (זה בסדר, רחל, אתם לא חייבים להצדיק את עצמכם כל הזמן). ובל נשכח את האנטישמי החביב אשר תרם סכומים נכבדים לתנועה הפשיסטית. הכתבה שפורסמה בוואלה לא זכתה לתגובה מבן כספית, אשר מסר כי אינו מתראיין אל האתר (בפעמים המעטות שיצא לכספית לבקר באינטרנט האנרכיסטי הזה, כנראה קרא מאמר או שניים בכלי התקשורת הנלוז).

מילים אלו, המהווה לא יותר מאשר פרומיל מ"עשרות אלפי המילים שנשפכו השבוע" על "הקרן החדשה", "אם תרצו" ודו"ח גולדסטון, לא נקראו ולא ייקראו על ידי כספית – זוהי בקשה מוגזמת, בינינו. את הישראלי המבולבל ואוהד הפועל לא תמצאו באינטרנט. אך גם בעיתונים מתחרים כמו הארץ (לו מצמיד הכספית את הביטוי "אלא מה" כל פעם שהנ"ל טורח לצטט ממנו דבר כזב פוסט-ציוני אליו הפנו את תשומת ליבו) קשה לראות אותו מעיין, לא כל שכן בידיעות, שם שוכן בבטחה תאומו המאוים מהתקשורת החדשה, נחום ברנע.

ובזה למעשה מסתכם העניין. כספית הוא עיתונאי עצלן. כזה שאינו מאתגר את דעותיו ואת מחשבותיו באלה המנוגדות לו, אלא אם כן שוכנות אלה בדלת אמותיו ומשתמשות בנתונים סטטיסטיים לביסוס טיעוניהן (הו, כמה שכספית אוהב טיעונים המשלבים את המילה "אחוזים" בתוכן).

כספית הוא כמובן דוגמה אחת לעיתונאי מ"הדור הישן", אשר בטוח שהוא יודע הכל – ואם לא, אז ודאי שכל התשובות נמצאות אצלו. עיתונאי שאינו טורח לקרוא ולשמוע דעה שונה משלו. עיתונאי שלא מתעניין, חוקר ובודק, שאינו יוצא את גבולות הקו הירוק. הוא לא צריך. הוא פאקינג בן כספית.

התופעה הבעייתית הזו אינה ייחודית (כאמור) לכספית, כתבים, פובליציסטים או עיתונאים מהסוג הישן. היא נפוצה מאוד בחברה הישראלית המלאה באזרחים שכל רצונם הוא לחיות את חייהם, שהצעד המשמעותי ביותר שיעשו למען שינוי נקודת מבטם הוא לזפזפ בין ערוץ 2 לערוץ 10. שהאמירה הפוליטית האחרונה שנתקלו בה הייתה ב"ארץ נהדרת", עטויה בשלוש שכבות מייק אפ ובמבטא משעשע. אולם כאשר מדובר במעצבי דעת קהל – ולמרבה הצער, כספית הוא אכן כזה – הדבר חמור שבעתיים. אזרחים אלה (מודאגים, ציונים, חיילים לשעבר ובעלי עור לבנבן וחוק ישראלי העומד לצדם) אינם ראויים להיקרא עיתונאים. המקלדת, הפנקס, העט, מכשיר ההקלטה, הבמה הציבורית האוטומטית ותעודת הפלסטיק הם כולם אמצעים ויזואליים שמפרידים בינם לבין שאר הבריות, אולם בסופו של יום אינם המבחן הקובע. בסופו של יום כספית הוא לא עיתונאי באמת. כספית הוא בלוגר לכל היותר – ואפילו לא מוצלח במיוחד.

רבים מדברים (הו, האירוניה שבנפילה לאותו מוקש לשוני) על העיתונות החדשה מול הישנה, על האינטרנט כמעצב דעת קהל. קשה לדעת אם כספית היה כתב מדיני טוב יותר לו היה מגיב לטוקבקיסטים, משיב ל-Replies בטוויטר ומשנה את דעתו בעקבות הנגישות היחסית של המדיה החדשה, שכיום נראית לו זרה ומאיימת. קשה לדעת אם היה עיתונאי בכלל, כאשר היה מבין שהוא אינו אלא עוד קול בהמון, עוד בליל של מילים בים הטקסטים המגיעים לקורא הרסס של קוראיו.

אולם דבר אחד בטוח: אם גסיסתה של העיתונות המודפסת תאיץ במשהו את עזיבתם של העיתונאים העצלנים – הלא שלא רק העצים ירוויחו, אלא כולנו. אם התוצאה שתתקבל תהיה קרובה יותר, ולו במעט, לתקשורת ראויה המכילה אנשי מקצוע ספקנים, חוקרים, מעמיקים, נבונים, אמיצים, מוכשרים ומעניינים – אזי המסע היה שווה. גם אם במהלכו נאלצנו לסבול עשרות אלפי מילים פרי מקלדתם של עיתונאים כמו בן כספית.