מרץ 2 2012

עוץ-לי לוטוגוץ-לי

גם לימודי הכלכלה באוניברסיטה, שסייע לי להבין את פירושם של מושגים כמו "תפוקה שולית פוחתת" ו"ביקוש קשיח" לא עזרו לי לחשב כראוי את הסיכוי לזכות בפרס הראשון בלוטו במילוי טופס סימון רגיל. למזלי באתר מפעל הפיס באו לעזרתי ופרסמו את הסיכויים לזכייה (לאו דווקא בפרס הראשון), כשהסיכוי הכי גבוה הוא: אחד ל-332 אלף 112 (במילוי טופס עם "שיטת חזק 7"). לשם ההשוואה, הסיכוי שלכם להידרס בשנה הקרובה על ידי מאזדה גבוה יותר (החישוב כאן, בהנחה שיש 8 דריסות על ידי על ידי מאזדה בממוצע בשנה מתחת לבית שלכם).

הסיכוי לזכייה בלוטו הוא כל כך אפסי, כל כך זניח, שאנשים יכולים למלא עשרות שנים טופס, בשווי של סכומים בלתי נתפשים (מאות אלפי שקלים או יותר) במשך עשרות שנים ועדיין לא לזכות (ואולי לזכות אבל לא להחזיר את ההשקעה). ועל רקע זה פועל מפעל הפיס: המונופול להימורים חוקיים בישראל. זהו אותו ארגון, שפועל ללא מטרות רווח ומכניס לקופתו מיליארדי שקל בשנה ומחלק כחצי מהם (ראו למשל את תמצית הדוחות הכספיים של 2010 – PDF), מתוכם חצי לפעילות ציבורית – סכום של כ-600 מיליון שקלים ב-2010 (דוח מלא – PDF).

צולם ע"י צביה, רישיון שימוש GFDL

צולם ע"י צביה מוויקיפדיה, רישיון GFDL

התרומה של מפעל הפיס לחברה לא משנה את העובדה שמפעל הפיס מקבל כסף מאנשים מסוימים מאוד, שלא יודעים לעמוד בפיתוי של האושר העילאי שמספק העושר – ונכנעים לתרבות הצריכה ולתזה הקפיטליסטית (ההגיונית) שמאחוריה: אילו רק היה להם איזה מיליון או שניים או חמישים, הם יכלו להסתדר בחיים ולזכות למנוחה ולנחלה: לעבור לגור בשכונת יוקרה, לצאת ממירוץ העכברים ולסדר חיים טובים לילדים ולנכדים. העובדה כי כל הכסף שמגיע ממפעל הפיס – לזוג מהקיבוץ, למתנ"ס השכונתי, לאגף בבית החולים או לתרומות לסביבה – מגיע מהאזרחים, הולכת ונאבדת בדרך. זה לא נגזר מהפרקטיקה של מפעל הפיס דווקא, שמפוקח ע"י המדינה, אלא מעצם היותו מוסד הימורים – וככזה זהו טבעו. ה-7 מיליון בהם זכה בן ה-90 שמילא כסף במשך 40 שנה (!) מגיעים ממיליוני לקוחות כמוהו שמשקיעים יחדיו מיליארדי שקלים במשך עשרות שנים בשביל חלום שמעט מהם יזכו לו (ביניהם הוא עצמו. אילולא הלוטו יש מצב שהיו לו כבר איזה מיליון בכיס והוא לא היה זקוק ללוטו מלכתחילה).

לכן כל זוכה בלוטו צריך לזכור את חוסר המוסריות שבזכייתו – כסף הלוטו מוכתם בפנטזיות של אזרחי ישראל. זהו "מס חלומות" אפשר להגיד, שמממן דברים שהיו צריכים להיעשות ע"י המדינה (או את רווחתם של אנשים פרטיים) על ידי קבלת כסף ממעמד הביניים ומטה, הכורע תחת הנטל בישראל – מיליונרים ושאר אנשים שחיים ברווחה לא זקוקים לטופס הזוכה המיוחל.

ומילה או שתיים על התמכרות: מפעל הפיס עצמו מפרסם באתר שלו קוד אתי שנוגע לצמצום נזקים למכורי הימורים, ואחת הפרקטיקות היא מכירה לגילאי 18 ומעלה בלבד. לדבר השני נגיע עוד מעט, אבל כדאי להקדיש לנושא מחשבה שניה: האם ישראלי שממלא טופס במשך שנים (או עשרות שנים) באופן קבוע ומוציא כספים גדולים בקביעות ולאורך זמן שונה מהותית מישראלי שמגיע לקזינו בלאס וגאס ומוציא את אותו סכום בלילה אחד במכונות מזל? הנזק אותו נזק, הסימפטומים אותם סימפטומים וההרס שיכול להיגרם לחייו של אדם ולסובבים אותו הוא, פוטנציאלית, אותו נזק.

לא מעט אשמה בכך התקשורת הישראלית (שלא שונה מהעולמית) שמסקרת בחביבות (בעיתונים זה בד"כ בעמוד האחורי השמור לדאחקה היומית, בטלוויזיה זה בסוף המהדורה), סיפורים מלאי קוריוזים על הזוכים המאושרים – גם בישראל וגם בעולם. העובדה כי לרוב מדובר במכור שבמקרה זכה (פחות מסקרים את המכורים שלא זוכים, או שמתים/מגיעים לגיל מופלג וכבר לא יכולים להינות מהכסף) מוצנעת. כך תורמת התקשורת הפופולרית ודלת הסיפורים, שלא בכוונה תחילה (חסרים אייטמים, מה לעשות), לחלום ההתעשרות הקולקטיבי ומגדילה את הכנסות מפעל הפיס על חשבון אזרחים רבים. מפעל שהוא אמנם לא למטרות רווח, אך שכיריו, בכיריו וגמלאיו רחוקים מלעבוד בהתנדבות, ושזורק שלל עצמות קטנות בדמות "אשכול פיס" כזה או אחר שממומן לא על ידי סמי עופר, אדלסון או דנקנר – אלא אינספור אזרחים קשי יום שמחזיקים את ראשם מעל המים רק בזכות חלום ההתעשרות המופרך.

ואיך כל זה קשור ללוטוגוצים?

כסף רב, משאבים רעיוניים, טכנולוגיים ופרסומיים מושקעים בקמפיין הנוכחי של יצורי הלוטו הכדוריים והצבעוניים – שלטי חוצות, אפליקציות לאייפון ולאנדרואיד וכמובן – פרסומות בטלוויזיה (אחת עם הכבשה ואחת עם אטיאס – מסתבר שגם נשים וגם את זוכה פרס ישראל אפשר לקנות בכסף). בעוד שבאפליקציות ובטלוויזיה נכתב כי השימוש באפליקציה ו/או השתתפות בהגרלה מוגבלת לגיל 18 ומעלה – זו היתממות. האפליקציות זמינות לכל מי שמשתמש באייפון של ההורים. הפרסומות מוקרנות בשעות הפריים טיים. כולם מחבבים את הלוטוגוצים החמודים, המצחיקים ובעלי האפיונים הייחודיים (כמו מס' 18, ח"י עם דיבור ותנועות ידיים של ערס עממי). אפילו – וזה עיקר העניין – ילדים, יש להניח. הלוטוגוצים מגניבים, צבעוניים וחמודים. הם כיפיים וכיף לחקור אותם, יש להם גם אתר מיוחד עם שלל פעילויות כמו "לוטופדיה" (האם ידעתם שהמספר 12 עלה בגורל 63 פעמים?), סדנת עיצוב (לבנות דמות South Park סטייל) ועובדות שונות על מספרים. בכניסה על המשתמש להצהיר שהוא מעל גיל 18, כמו באתר פורנו. אפקטיביות האכיפה אותה אפקטיביות, ובתור מי שהיה מתחת לגיל 18 קשה לי להאמין שאפילו רוב הכניסות הן של בגירים (מספיק להסתכל על הפעילות בוול של עמוד הפייסבוק של הלוטו – בקשות לבובות ותיעודים של יצירת לוטוגוצים ע"י הילדה הקטנה לא חסרים).

אם בעבר הפרסומות של הלוטו לא ממש דיברו אל בני הנוער וילדי הגיל הרך או הלא-רך, עכשיו היצורים המקפצים (שגם זוכים ליחצ"ון משל עצמם כאילו לא מדובר בלוטו. מה הלאה? חוברת מדבקות?) הופכים את הכל לכיפי יותר. ההתעסקות ב"לוטוגוץ" האישי ("מה לוטוגוץ המזל שלכם?") דומה להתעסקות בפוקימונים במשחקים ובדמויות מסדרות טלוויזיה (ואין כזה הבדל).

האם יש למישהו ספק שכשהילדים הללו יראו ברחוב את אותן דמויות הם ימשכו את הוריהם אל הדוכן, שבאותה הזדמנות גם ימלאו אולי טופס? שברגע שהילדים הללו יגדלו קצת וייזכרו בלוטוגוצים החביבים ויעברו לידם ברחוב (לבד או עם ילדיהם, בהנחה שהפסלים יחזיקו) ראשם יתמלא בנוסטלגיה והם ישקלו לנסות את מזלם?

לי לא.


פבר' 6 2010

על בן כספית, הקרן החדשה ומה שביניהם

ה"פוסט" האחרון ב"בלוג" של בן כספית בערוץ הבלוגים של נרג' לא מבייש את הפירמה. כיאה לפוסט בבלוג הוא חסום לתגובות. כיאה לטקסט מבית בן כספית הוא מלא ביומרות מיותרות שבמצב רגיל לא היו עוברות עורך. מצב רגיל, כאמור. הרי מדובר כאן, אחרי הכל, בבן כספית. עיתונאי, פובליציסט, כתב פוליטי ואב בישראל. עוד לא בן 50, אבל כבר מזמן לא בן 40, כפי שמנסח זאת תיאור הכותב בעמוד הבלוג באצטלה המכובדת. צריך לקרוא כדי להאמין – ולא רק את התיאור המחמיא, שבו מופיע הביטוי "ישראלי מבולבל ואוהד הפועל".

בעוד שבכל הנוגע לאהדת קבוצת הפועל (זה האדומים, לא?) הרבה מושג אין לי, וגם לא ביכולת הדבר להיות אמצעי לעמידה על טיבו של אדם (בניגוד לרבים מבני מיני בעלי הפין), הרי ש"ישראלי מבולבל" הוא בהחלט דבר שכספית איננו, או לפחות אינו משתדל להראות שהוא כן, בטוריו יודעי הכל. ייתכן והסיבה שבחר להשתמש בביטוי זה נובעת מכך שאותו אדם בעל מקלדת שם לב לעיתים קרובות לכישלון הלוגי שהוא עצם הווייתו. כי בסופו של יום דעותיו אינן מתיישבות זו עם זו. קשה להיות ציוני אמיתי ולתמוך בכל אחת מגחמותיו של אריק שרון. בלתי אפשרי כמעט לראות את הלבן בעיניהם של שרי מפלגת העבודה, הליכוד וקדימה בעבר ובהווה ולהמשיך להאמין, באמת ובתמים, שכלומניקים אלה אוצרים בתוכם בשורה כלשהי לעתיד טוב יותר לישראל ה(שלמה). כספית הוא אכן אדם של סתירות וניגודים, שנדמה לעיתים קרובות מדי כי אלה יגרמו לו לקרוס לתוך עצמו.

הדבר אינו שונה בכל הקשור לטקסטים היוצאים תחת ידיו, הכוללים גם רשימות שונות בטורו האישי, שמסיבות שלא ניכנס אליהן נקרא "בלוג". אלא מה. כספית אינו עונה למגיביו, הוא בעל מגבלת מילים ויש להניח כי כתביו רואים קודם לכן אור בדפוס. אבל זה בלוג, אל תטעו. כספית כותב את הגיגיו האישיים בעורך טקסט עשיר השוכן בעמוד אינטרנט, מגיב לבן דרור ימיני "מוזמן לשלי" ומאבד פוסטים כי שכח לשמור.

ביצירתו האחרונה מתייחס כספית ל"פרשת" ה"קרן החדשה לישראל" ו"אם תרצו" (אותי לעידוק). בתחילת הטקסט הוא כותב: "עשרות אלפי מילים נשפכו השבוע על הקרן החדשה לישראל", כאילו זוהי לא פחות מעדותו של קורא אדוק, שהטריח את עצמו לעיין בעשירית מאותם מילים. לא. כספית "לא קורא מקומונים כבר מזמן", וגם באינטרנט לא נמצא אותו יותר מדי, לדבריו (חוץ מאתר נרג', המפרסם את כתביו, טוריו והגיגיו רבי המשמעות).

כספית בוחר, כיאה לזחיחותו, להתמקד במאמר שפורסם בעיתונו הוא (המהווה ככל הנראה את אחד המאמרים הבודדים שקרא בנושא), שנכתב על ידי מרב דוד ומיה בנגל (אין קישור אליו בבלוג של כספית, למרבה האירוניה, אבל הנה הלינק).

מאמר זה, אשר הופיע במדור הדעות של מגזין מעריב, הוא הטקסט אליו בחר להתייחס כספית ולנתחו. בכך יצא, לכאורה, כשידו היא העליונה, אולם זהו ניצחון שכולו עלבון לאינטליגנציה. מאמר הדעה של דוד ובנגל אינו טקסט מוצלח במיוחד, בלשון המעטה. על אף נקודות חשובות המועלות בו (ספרתי שתיים – גולדסטון ביקר בעצמו בעזה, ובלבול סמולני כלשהו על חופש הביטוי ו/או הזכות למתוח ביקורת) הוא לא בליל מילים שהייתי בוחר להדפיס על עץ מת ולשלוח אל הישראלי המבולבל במעטפה כדי להקל עליו לעיין בו. יש מאמרים טובים ממנו וטענות חשובות פי כמה המועלות בהם. לדוגמה הפוסט בבלוגיקה העוסק בארגון הפשיסטי והמגוחך גם יחד "אם תרצו" (אלו שני תיאורים המתיישבים זה עם זה בקלות, כל עוד איש אינו נהרג ישירות על ידי אותו ארגון), שאת דו"חותיו, הבליו וה-השימוש-הנבזה-במילה-ציונות של מייסדיו גומע כספית בשקיקה. עוד דוגמה: טקסט נהדר בבלוג "כבשה שחורה", המציין כי אותם ארגונים "פוסט ציוניים", משמידי עמם, שונאי עצמם ומערערי לגיטימציותם (זה בסדר, מדינתנו עושה עבודה לא רעה בכלל בעצמה) מהווים חלק מזערי מסך התרומות של הקרן החדשה, אשר מנכ"ליתה דואגת במאמר תגובה מצוין להבהיר כי היא מהווה חלק מעמודי התווך של מדינת ישראל (זה בסדר, רחל, אתם לא חייבים להצדיק את עצמכם כל הזמן). ובל נשכח את האנטישמי החביב אשר תרם סכומים נכבדים לתנועה הפשיסטית. הכתבה שפורסמה בוואלה לא זכתה לתגובה מבן כספית, אשר מסר כי אינו מתראיין אל האתר (בפעמים המעטות שיצא לכספית לבקר באינטרנט האנרכיסטי הזה, כנראה קרא מאמר או שניים בכלי התקשורת הנלוז).

מילים אלו, המהווה לא יותר מאשר פרומיל מ"עשרות אלפי המילים שנשפכו השבוע" על "הקרן החדשה", "אם תרצו" ודו"ח גולדסטון, לא נקראו ולא ייקראו על ידי כספית – זוהי בקשה מוגזמת, בינינו. את הישראלי המבולבל ואוהד הפועל לא תמצאו באינטרנט. אך גם בעיתונים מתחרים כמו הארץ (לו מצמיד הכספית את הביטוי "אלא מה" כל פעם שהנ"ל טורח לצטט ממנו דבר כזב פוסט-ציוני אליו הפנו את תשומת ליבו) קשה לראות אותו מעיין, לא כל שכן בידיעות, שם שוכן בבטחה תאומו המאוים מהתקשורת החדשה, נחום ברנע.

ובזה למעשה מסתכם העניין. כספית הוא עיתונאי עצלן. כזה שאינו מאתגר את דעותיו ואת מחשבותיו באלה המנוגדות לו, אלא אם כן שוכנות אלה בדלת אמותיו ומשתמשות בנתונים סטטיסטיים לביסוס טיעוניהן (הו, כמה שכספית אוהב טיעונים המשלבים את המילה "אחוזים" בתוכן).

כספית הוא כמובן דוגמה אחת לעיתונאי מ"הדור הישן", אשר בטוח שהוא יודע הכל – ואם לא, אז ודאי שכל התשובות נמצאות אצלו. עיתונאי שאינו טורח לקרוא ולשמוע דעה שונה משלו. עיתונאי שלא מתעניין, חוקר ובודק, שאינו יוצא את גבולות הקו הירוק. הוא לא צריך. הוא פאקינג בן כספית.

התופעה הבעייתית הזו אינה ייחודית (כאמור) לכספית, כתבים, פובליציסטים או עיתונאים מהסוג הישן. היא נפוצה מאוד בחברה הישראלית המלאה באזרחים שכל רצונם הוא לחיות את חייהם, שהצעד המשמעותי ביותר שיעשו למען שינוי נקודת מבטם הוא לזפזפ בין ערוץ 2 לערוץ 10. שהאמירה הפוליטית האחרונה שנתקלו בה הייתה ב"ארץ נהדרת", עטויה בשלוש שכבות מייק אפ ובמבטא משעשע. אולם כאשר מדובר במעצבי דעת קהל – ולמרבה הצער, כספית הוא אכן כזה – הדבר חמור שבעתיים. אזרחים אלה (מודאגים, ציונים, חיילים לשעבר ובעלי עור לבנבן וחוק ישראלי העומד לצדם) אינם ראויים להיקרא עיתונאים. המקלדת, הפנקס, העט, מכשיר ההקלטה, הבמה הציבורית האוטומטית ותעודת הפלסטיק הם כולם אמצעים ויזואליים שמפרידים בינם לבין שאר הבריות, אולם בסופו של יום אינם המבחן הקובע. בסופו של יום כספית הוא לא עיתונאי באמת. כספית הוא בלוגר לכל היותר – ואפילו לא מוצלח במיוחד.

רבים מדברים (הו, האירוניה שבנפילה לאותו מוקש לשוני) על העיתונות החדשה מול הישנה, על האינטרנט כמעצב דעת קהל. קשה לדעת אם כספית היה כתב מדיני טוב יותר לו היה מגיב לטוקבקיסטים, משיב ל-Replies בטוויטר ומשנה את דעתו בעקבות הנגישות היחסית של המדיה החדשה, שכיום נראית לו זרה ומאיימת. קשה לדעת אם היה עיתונאי בכלל, כאשר היה מבין שהוא אינו אלא עוד קול בהמון, עוד בליל של מילים בים הטקסטים המגיעים לקורא הרסס של קוראיו.

אולם דבר אחד בטוח: אם גסיסתה של העיתונות המודפסת תאיץ במשהו את עזיבתם של העיתונאים העצלנים – הלא שלא רק העצים ירוויחו, אלא כולנו. אם התוצאה שתתקבל תהיה קרובה יותר, ולו במעט, לתקשורת ראויה המכילה אנשי מקצוע ספקנים, חוקרים, מעמיקים, נבונים, אמיצים, מוכשרים ומעניינים – אזי המסע היה שווה. גם אם במהלכו נאלצנו לסבול עשרות אלפי מילים פרי מקלדתם של עיתונאים כמו בן כספית.