אפר' 4 2012

כשראש הממשלה חי בסרט

כשנתקלתי בסרטון הזה, שהפיצה לשכת ראש הממשלה לרגל 3 שנים לממשלת נתניהו השניה בפייסבוק, לאתרי החדשות ולשאר מקומות בגלקסיה – לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

כל מי שעיניו בראשו ושכלו בקדקדו רואה שמדובר בתעמולה מהסוג העלוב ביותר. שלטון שבטוח בהישרדותו מכוח רצון העם לא מגיע לטקטיקות מביכות כאלו. וממשלת נתניהו עומדת על כרעי תרנגולת ואפילו העומד בראשה יודע זאת. אחרי הכל, המחאה ממשמשת ובאה. והיא כל כך שוצפת, כל כך קוצפת, כל כך עצבנית יותר מקדמתה. ובצדק. כי טרכטנברג עירבב אותנו והפלא ופלא – שמנו לב.

זה לא מובן מאליו שנתניהו יודע את זה. מר בנימין נתניהו, ממרום מושבו, הוא אדם שלידו שדה עיוות המציאות המפורסם של סטיב ג'ובס הוא לא יותר מצ'יזבט חביב. נתניהו עשה מסיפורי המעשיות שלו קריירה, וממשיך לעשות – ומאמין שיש עדיין אנשים שאוכלים את זה. נתניהו מאמין שאם יחזור יומם וליל, השכם וערב – על סיפוריו המצוצים מהאצבע (יש שיאמרו "שקריו") – במגוון תחומם מדיניים (כלכלה, חברה, ביטחון, חוץ) ואישיים (רחבעם זאבי היה שר בממשלתו, הוא התנגד להתנתקות, הוא העניק אזרחות לפולארד ושאר ענייני בריטים וארץ ישראל) – אולי זה יעזור. אולי כמו האישה המכוערת שאומרת לעצמה כל יום בבוקר מול המראה שהיא יפה פתאום תהפוך לאחת כזו.

אז כמו שנתניהו חוזר על שקריו – אנחנו צריכים לחזור על העובדות.

וכך, לטובת מי שהיה במערה ב-3 השנים האחרונות (או סתם קורא ישראל היום), הנה העובדות:

1. נקודות זיכוי ממס להורים עובדים: הסרטון מציין את ההעברה בחקיקה של הטבות מס להורים עובדים, שאישרה הכנסת בדצמבר 2011 עם או בלי קשר לטרכטנברג. לפי שורת הצעדים, אב עובד לילד עד גיל 3 יקבל 2 נקודות זיכוי במס, שהם כ-400 שקל. אם עובדת לילד עד גיל 5 תקבל נקודת זיכוי אחת, שהיא כ-200 שקל. יפה, אבל מדובר בסכומים חסרי חשיבות. זה לא מה שיעודד נשים לצאת לעבוד. זה לא מה שיעזור לזוגות צעירים לצאת מהבוץ הכלכלי ולהגיע לעצמאות פיננסית (דירה? מי מדבר בכלל על דירה?). למה? כי מחירי הדלק והחשמל עולים (בגלל כיפת ברזל, אלא מה). לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שכשהכל נהיה יקר יותר בארץ – מהעגבניות דרך הלחם ועד לאבקת הכביסה (שמחירם עולה פשוט מכיוון שעלויות הייצור שלהם עולות – אנרגיה) – כשהכל נהיה יקר יותר אין משמעותית להקלות מס של פחות מ-1,000 שקל (בהערכה אישית גסה, טרם ביצעתי עבודת מטה בנושא) לאנשים עובדים. וכשהדלק עולה ומס על רכב ובכלל עולה מצד אחד – האלטרנטיבות הזולות והאקולוגיות צריכות להיות אטרקטיביות יותר. שיטת המקל והגזר. נתניהו (וממשלות ישראל לדורותיהן בשני העשורים האחרונים, יש לציין) לא מאמין בזה. רכבת? לא, כביש 6. אופנועים וקטנועים? נשחט אותם דרך חברות הביטוח (יש לציין שכותב שורות אלו הנו רוכב דו-גלגלי). רכבים היברידיים? תגייסו קודם כמה מאות אלפים ואז נדבר. תעסוקה בפריפריה? הצחקתם אותנו. לא, מרכז שוק העבודה הישראלי עדיין נמצא בגוש-דן (והשרון), וכל מי שבצפון או בדרום יושב בבית ובוהה בחלון כל יום, אורז קופסאות שימורים או נוסע שעתיים בפקקים לכל כיוון.
אבל מה עוד היה ברפורמה שאושרה באותו יום עלוב בכנסת? טוב ששאלתם. כי מדובר במה אם לא הפחתה של 2% במס הכנסה עבור בעלי משכורת של 8,000-14,000 שקל בחודש. שזה יעלה כמיליארד שקל לשנה לקופת המדינה. אתם מבינים את זה? מצד אחד זורקים עצמות יבשות לאנשי מעמד הביניים-נמוך האמיתי והנאבק (יש בכלל מעמד ביניים כיום?), ומצד שני נותנים הנחות חסרות משמעות (פחות מ-100 שקל בחודש בממוצע לשכיר שמרוויח 14,000 לפי חישוב פשוט), לאנשים שמרוויחים טוב מאוד (ושיהיה להם לבריאות מכל הלב) – בעלות של מיליארד שקל לשנה. מ-יל-י-א-ר-ד ש-ק-ל ב-ש-נ-ה. קוראים יקרים – זו לא נבזות, זו לא רשעות. זה פשוט חלם. וזה קורה כל הזמן. כל הזמן.
במילים אחרות: אב עובד לילד עד גיל 3 שמקבל כ-400 שקל בחודש ואם עובדת לילד עד גיל 5 שמקבלת כ-200 שקל תוספת לנטו הם בדיחה עצובה, לא מצחיקה ועל חשבוננו.

2. על חוק חינוך חינם מגיל 3, שמוזכר בסרט, מיותר להרחיב את הדיבור. החוק, שלא היה קורה בחיים אילולא לחץ של המחאה החברתית וניסיון של נתניהו וממשלתו להראות שהם קשובים לעם – החוק הזה מגלם בצורה הטובה ביותר את הביטוי "בניית מגדלים באוויר".
במילים אחרות: חוק חינוך חובה חינם מגיל 3 הוא עבודה בעיניים. אין גנים, הרשויות לא עודכנו, ההורים לא מבינים מה לעשות והסברה לעת עתה היא שלא קורה כלום וגם לא יקרה בזמן הקרוב.

3. הגדר החדשה בגבול הדרומי, בה מתהדרים בסרטון, היא חלק מ"גדר ההפרדה" הידועה לשמצה ובצדק – שבחלקה הקטן מונעת הברחות סמים, נשק, נשים ושאר סחורות מאזור עזה-מצרים, ובחלקה הגדול אמורה למנוע התקפות טרור משם. בניית הגדר החלה ב-2005 (ממשלת שרון) לאחר נסיגת צה״ל מציר פילדלפי. נתניהו לא התחיל אותה. הוא פשוט המשיך וקידם אותה. זו זכותו, ואם ממשלת ישראל אכן חושבת שזה הישג שראוי להתהדר בו ולזקוף אותו לזכותה שיהיה לה לבריאות. אבל אני אגיד את זה לאט: גדר ההפרדה אולי מצילה חיים והיא לא בעייתית כשלעצמה (ישראל רוצה לבצר את עצמה בחומה, שתבצר). אבל המאבק של ארגוני זכויות האדם בעולם, אנרכיסטים ואנשי שמאל לא נוגע לזה – אלא לעובדה שגדר ההפרדה מספחת שטחים שלא שייכים ולא היו שייכים למדינת ישראל באופן דה-פקטו, בצורה גרועה יותר מההתנחלויות. הניסיון להקים גדר במדינה בעלת גבולות לא מוסדרים (כלומר, שמסרבת להכיר בגבולות 1967) נגזר מכך. בילעין וניעלין (המוכרים) הם רק שניים מהכפרים הפלסטיניים שנפגעים מתוואי הגדר (הגדר מפרידה בינם לבין אדמותיהם, בינם לבין בתיהם, בתי משפחותיהם, מה שבא לכם או הכל יחד). תקראו על גדר ההפרדה ואולי תבינו שיש פה מדיניות ממשלתית (שמייסדה הוא מי אם לא אריאל שרון, הסבא החביב) שמאמללת את החיים של כחצי מיליון איש בגדה המערבית. ש-150 מדינות בעולם מתנגדות לתוואי הנוכחי שלה. שעולה כ-10 מיליארד שקלים למשלם המיסים. תקראו, תרכשו ידע, תראו שמדינת ישראל פועלת בניגוד להחלטות בג"ץ (מגרון במקרה זה הוא בדיוק אותו הדבר). תבינו שמסממים אתכם עם ילדים מצוירים וצבעוניים קופצים ביוטיוב ופירמידות איקוניות, עם דבר בשם "קותי" שסגור בבית כלא טלוויזיוני ומדבר על אהבתו לציצים גדולים. ואחר כך איש לא מבין לאן הכסף זורם כמו מים.
במילים אחרות: איפה הכסף, שאלת יאיר לפיד? אני אגיד לך איפה הכסף. הוא בביטחון. תחזיק חזק: 50 מיליארד, 636 מיליון ו-979 אלף שקל (50,636,979,000), שהם 18.64% מתקציב המדינה לשנת 2012, יילך לביטחון.

4. ההצטיידות בכיפת ברזל. "ומכיוון שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, אנו פועלים ביד חזקה ובזרוע נטויה" – אומר הקריין בסרטון. זוהי תמצית הפילוסופיה של נתניהו (ועל כך בהמשך). אבל עם כל הציניות – כיפת ברזל היא נשק הגנתי, וככזה הוא עדיף על הפצצות מהאוויר. כיפת ברזל לא פוגעת באזרחים משום צד (בדיוק להפך, היא מגנה עליהם) – ובכך יתרונה. אבל חשוב לזכור: העלות של כיפת ברזל היא 50 מיליון שקל בשנה בלבד עבור כל סוללה (למיטב הבנתי). ואילולא הכיפה אולי צה"ל היה מהסס להיכנס לרצועת עזה ולהפציץ שם מטרות. ויכול להיות שגם העימות הבא יהיה כדאי יותר מבחינה כלכלית, תדמיתית ולוחמתית עבורו, עכשיו כשהוכח שה"כיפה" מצליחה כל כך ומאפשרת המשך בשגרת חיים סבירה יחסית. בתור אזרחים במדינה דמוקרטית, עלינו לשאוף לכמה שפחות מלחמות והרפתקאות צבאיות (אם זה נשמע לכם טריוויאלי, זה רק כי אתם שמאלנים). ו"כיפת ברזל" מנטרלת את זה. וכך אנו עלולים להיכנס למצב בו כל שנה-שנתיים עושים "מבצע טיהור" מחודש בעזה. מעין טיפול עשרת-אלפים: לפוצץ כמה מחסני טילים, לפגוע בכמה מטרות מבוקשות (ללא משפט. הרי הם מחבלים. אנחנו יודעים, סמכו עלינו), להרוג כמה חפים מפשע (כי כשעושים חביתה חייבים לשבור כמה ביצים. קורה) ולחזור הביתה. הסדר קבע? בשביל מה? הסכם שלום? מי צריך את זה?
או במילים אחרות: כשאנחנו ממגנים וממננ"טים את עצמנו לדעת אנו רואים פחות ופחות את הצורך בהסדר מדיני עם הפלסטינים. והצורך הזה עדיין קיים ויהיה קיים תמיד, אנחנו סתם משלים את עצמנו (וכן, הם טרוריסטים, אני יודע. עשו טובה. גם האצ"ל והלח"י היו).

5. "הטלטלה הכלכלית בעולם פסחה עלינו. הצמיחה גבוהה (4.7%), האבטלה נמוכה (5.4%), אז מה הפלא שדירוג האשראי עלה?"
א. האנימציה הדבילית והאינפנטילית שמוקרנת תוך כדי אמירת המשפט הזה מביאה לי את הסעיף. מצד שני, גם כל הסרטון הזה. הזחיחות, ההתיילדות וההתנשאות שנוטפים להרגשתי מהווידיאו הזה, עליו חתום משרד ראש הממשלה (כן, גם אני לא האמנתי כשראיתי את הלוגו בסוף) – מציגים בצורה הטובה ביותר את התאוריה ההולכת ומתבססת לפיה בממשלת ישראל, על יועציה, ספינולוגיה ויח"צניה משוכנעים שאנחנו מטומטמים פר-אקסלנס. אבל רובנו לא. אני מקווה.
ב. בענייני צמיחה אני מבין מעט מדי (בכל זאת, עוד לא היה לי קורס מאקרו כלכלה 1). אבל האבטלה היא לא 5.4%. האבטלה היא 6.5%, לפי הודעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – שיצאה יומיים לפני עליית הסרטון לרשת. מסתבר שמדינת ישראל לא מדדה את שיעור המובטלים שלה באופן המקובל במדינות ה-OECD ועל כן הוצגו נתונים מטעים. מסתבר שכשלוקחים במשוואה בחשבון ישובים שונים ומוכי אבטלה (במדידה החדשה נמדדו 470 ישובים, בהשוואה ל-370 לפני כן) קורים פלאים. בין היישובים גם כפרים ערבים, עיירות פיתוח ויישובי פריפריה בצפון ובדרום הארץ. אלה, למרבה התדהמה, משפיעים על הסטטיסטיקה בצורה כל כך קיצונית שקל להבין למה הלמ"ס היה חייב לשנות את שיטת המדידה שלו. בדיעבד, תמיד חשבנו שכשאומרים לנו שהאבטלה ירדה חשדנו שמדובר בסיפורי מעשייה – עכשיו אנחנו גם יודעים למה. נסו להיזכר בכל פעם שאמרו לכם שהאבטלה בירידה. עכשיו תחשבו על זה שוב. זה כמו לראות סרט טוב פעמיים!
אה, ואם תהיתם, במדינת ישראל ישנם 227 אלף מובטלים (מובטל הוא אדם מעל גיל 15 שרוצה לעבוד אך אינו מוצא עבודה. זה לא כולל את החיילים, אגב).
ג. דירוג האשראי הוא פתפותי ביצים. מדובר בציון שמעניקה סוכנות הדירוג S&P שמנסה להעריך את מידת הסיכון של משקיעים (מלווים) באותה מדינה. S&P היא בסך הכל חברת דירוג נחשבת. היא עושה פשלות חמורות (כמו להעניק לארה"ב דירוג AAA מושלם, טעות שתיקנה החברה לאחר פרוץ המשבר הכלכלי). S&P מעניינת לנו את הסבתא.
במילים אחרות: אם אתם חושבים שהמצב כאן סבבה, הציפורים מצייצות, הצמיחה בשמיים והאבטלה אוטוטו נעלמת, התעשתו נא. הצמיחה היא נתון שמעניין ואומר משהו רלוונטי בעיקר לכלכלנים, חוקרים, משקיעים ובנימין נתניהו. היא לא רלוונטית לכך שמדד המחירים לצרכן לא מפסיק לעלות. שקשה יותר ויותר לחיות פה. כמו כן – האבטלה לא נעלמת, היא רק מריחה מצחיק.

6. ועוד שניים
א. השקעה בכבישים, רכבות ומחלפים לחיבור הפריפריה למרכז: לא מספיק. זה לא בהכרח אומר שממשלת ישראל יכולה לתקן במחי יד את האיוולת התחבורתית והחברתית שבאה כתוצאה מעשרות שנים של הזנחה לטובת ההתנחלויות (היא גם לא רוצה לגמרי. למה לה? מעלה אדומים זו התיישבות חלוצית. ירוחם זה איפה שדוחפים את האתיופים והרוסים). אבל נראה שיש התקדמות בנושא (גם אם לדעת רבים לא מהר מספיק. קו ת"א-ירושלים, מישהו?). אבל בסך הכל מדובר בהמשך תכניות שאושרו כבר בממשלות קודמות. זה לא עבודה של נתניהו, ואלא אם עשיתי טעות איומה – אין לו שום סיבה לזקוף זאת לזכותו. זאת לא מדיניות שלו וזה מעולם לא העסיק אותו. להתהדר בהשקעה בתחבורה כשעוד לא יבש הדיו על העיתנים שסיקרו את המאבק הקשה (והמוצדק לחלוטין, גם אם אגרסיבי ובעייתי לעיתים) של עובדי הרכבת בשר התחבורה נגד ההפרטה – זה כמו שאבא יגיד לבנו "נכון שאתה אוהב את דג הזהב שקניתי לך?" כשיום לפני אותו ילד שמע אותו ואת אמו רבים אחרי שהאבא רצה להוריד את הדג באסלה.
ב. "18 ערוצי הטלוויזיה הדיגיטלית בתשלום חד פעמי" – מדובר על שדרוג לרפורמת ה-DTT שהיא באמת סבבה והכל. הרפורמה המקורית יצאה לדרך לאחר שב-2004 (כשבראשות הממשלה עמד אריאל שרון – איש קדימה) נתניהו כשר האוצר הקים ועדה שהגיעה להחלטה שכדאי לעשות DTT. ב-2008 הגיע הצעד שלכל הדעות הוא המשמעותי ביותר (ושזכה להד תקשורתי מוצדק): אושר בכנסת החוק שאיפשר את הקמת ה-DTT. ראש הממשלה אז: אולמרט. נתניהו וחבריו היו באופוזיציה, בעוד חבריהם לשעבר היו בקואליזציה. לציין את ההישג "18 ערוצי טלוויזיה דיגיטלית בתשלום חד פעמי" כהישג שהשיגה ממשלת נתניהו בשנת 2011 זה מטעה – ממשלת נתניהו בסך הכל הורתה להוסיף ערוצים חדשים לתשתית הקיימת. מטעה, אבל אל לנו להיות מופתעים שנתניהו מנסה לנכס הכל לעצמו.

הדבר היחיד החיובי שממשלת ישראל יכולה לזקוף לזכותה בכל הסרטון האווילי הזה הוא נושא "טיפולי שיניים לילדים בחינם עד גיל 10". שעל זה אין לי מילה קטנונית אחת להגיד. חשוב לציין גם שמ-2013 ילדים עד גיל 14 יקבלו טיפולי שיניים. שזה משמעותי. ועם איך שמערכת הבריאות שלנו נראית בשנים האחרונות (נתניהו תרם לכך לא מעט כשר אוצר בממשלת שרון), גם זה משהו.

***

נתניהו אינו הבעיה עצמה, אבל הוא חלק גדול ממנה. הוא חלק גדול ממה שמשריש את השיטה – הוא ופוליטיקאים ישנים, זחוחים, מתנשאים ועטורי מלחמות ובורקסים, שלא רואים את עצמם כמשרתי העם. נתניהו ספציפית קורא לעצמו "מנהיג" בראיונות שונים, כאשר הוא משווה את עצמו לאחרים. אבל הוא לא "מנהיג", וגם לא צריך להיות כזה. ראש ממשלה בישראל לא צריך להוביל אנשים אל עבר זירת הקרב הכלכלית, זירת הקרב המדינית וזירת הקרב החברתית. הוא לא צריך "להנהיג" אותם. זו לא פעולה שמוגדרת במסדרת החוזה בינו לבין בוחריו במדינת ישראל. נתניהו הוא לא מפקד במשחק אסטרטגיה מסדרת Command & Conquer. הוא לא מתכנן במשחק סטייל SimCity. אנחנו לא עדר פרות שצריך למקסם את תפוקת החלב שלו ואנחנו לא פרויקט בניסוי חברתי (אני חושב).

ראש ממשלה הוא בסך הכל עובד מדינה. אמנם זהו עובד מדינה בעל כוחות גדולים במיוחד בהשוואה לעובדי מדינה אחרים, כמו פקידים במס הכנסה או נגיד בנק ישראל. אמנם זהו עובד מדינה שביכולתו להכריז מלחמה מחר בשמונה לפנות בוקר ולהורות לשלוח טילים מכל מיני סוגים ומינים אל עבר שלל מקומות על פני כדור הארץ – אבל זהו עדיין עובד מדינה. נתניהו הוא עובד מדינה שתוקף סמכויותיו ניתן לו על ידי העם, כדי שיעבוד בשבילו. עובד מדינה = אדם שעובד בשביל המדינה. פשוט.

ובתור עובד שאנו הבוסים שלו, נתניהו עושה עבודה גרועה מאוד בדברים שאנו יודעים עליהם. הוא לא מספר את האמת, הוא לא מקפיד על שקיפות מול מעסיקיו. הוא לא מקבל החלטות באופן מושכל ולאחר עבודת מטה, אלא שולף מהמותן (הבנזין יעלה ל-8.15 ש' לליטר. ואין מה לעשות! אה, בעצם יש מה לעשות, אופס). והכי גרוע: בפעמים שנתניהו כן פועל בצורה סיסטמטית ושקולה יחסית – הוא עושה זאת באופן שאי אפשר להגדיר אותו אפילו כאידיאולוגי. אדם סמית' מתהפך בקברו כאשר קוראים לנתניהו קפיטליסט. כי קפיטליזם לא פירושו ויתור על חובות לטייקונים, הפרטת כל מה שזז ללא חשיבה, הקטנת הרגולציה מתי שמתאפשר וקידום מדיניות שלא עושה שום צעד משמעותי לצמצום הפערים בחברה – אלא פשוט מביאה להרחבתם. נתניהו מקפיד לומר מדי פעם שהצמיחה במשק (שהיא בעיקר אצל העשירים ולא אצל השכבות החלשות) תביא לפירות שכולנו נהנה מהם. שהעושר יחלחל מהעשירים למטה לעניים. זו אמירה אווילית שכדי להאמין בה מספיק לעצום את העיניים טוב טוב. איך בדיוק העושר של אנשים שמרוויחים עשרות אלפי שקלים בחודש (ושיהיה להם מכל טוב) יגיע אל הכיס של אנשים שמרוויחים פחות או על גבול שכר המינימום? הרי הטייקונים לא מפרנסים את העניים ולא את מעמד הביניים. הם לא הולכים ל"רמי לוי" וקונים שם מצרכים לחג ועוזרים ליצור ביקוש לקופאיות (העשיר היחיד שהולך ל"רמי לוי" הוא רמי לוי). הם לא קונים טלוויזיות שמוכר בעל העסק הקטן עם החנות שלו בגבעתיים. העשירים לא אוכלים באבולפיה. העשירים צורכים מוצרים מהעשירים וחוזר חלילה – יהלומים ותכשיטים, בגדי יוקרה, מסעדות גורמה, גאדג'טים, רהיטי עור, מעילי פשתן, דלתות מעוצבות, בתים ב-2 מיליון שקל ומעלה, ועוד. העשירים מפרנסים את העשירים והכסף לא "זולג החוצה" או "מטפטף למטה", הוא נשאר איפה ששמנו אותו כשלא מיסינו אותם. הטייקונים גם לא יוצרים מקומות עבודה. הם בסך הכל קונים חברות אחד מהשני ועושים רוטציה: מי מקבל את כספי החברה התורנית, משתמש בה כדי לממן השקעות ספוקולטיביות בחברות אחרות שבשליטתו, ולאחר מכן מקבל ויתור חביב על חובותיו.
חשוב שתדעו: מדינת ישראל היא מדינה קפיטליסטית לכל דבר והסיכוי של עני להפוך לעשיר נמוך מזה שמחר תמצאו שטר של 200 שקל ברחוב. אבל עדיין היא מצליחה להתבלט: הניוד בין מעמדות בישראל הוא מהנמוך בעולם. למעשה – הסיכוי של אדם להישאר באותו מצב כלכלי כמו זה שנולד אליו הוא 80%, והסיכוי הזה גדל עם השנים. כלומר – הסיכוי של אדם כיום בישראל להיוולד להורים בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך ולשפר את מצבו הכלכלי נמוך מזה שהיה להוריו. ובקיצור: העשירים נשארים עשירים והעניים נשארים עניים. And that's the way it is.

במילים אחרות: ממשלת נתניהו מתנהגת כמו תרנגולת ערופת ראש: מתרוצצת לכל הכיוונים ללא מטרה ברורה וללא תוצאות, ולא מבינה שזה עניין של זמן עד שהכל קורס – השיטה הכלכלית, הממשלה או שניהם יחד. ונתניהו מסתכל על המספרים הנחמדים המביטים אליו וקורצים לו מבעד לגרפים. הוא מרכיב את משקפיו, מקמט את מצחו ומשחרר סיסמאות כמו "אנחנו מכירים בבעיות ונפתור אותן". אבל נתניהו משקר לנו. זה לא באמת מעסיק אותו. נתניהו מתעסק בקקה.

בראש לשכה שמצלם עובדת מתחת לשמלה עם הסלולרי שלו. ביחסי ציבור לו ולמשפחתו. במאחז בלתי חוקי שאין לו שום מטרה בעולם הזה חוץ מלעשות לפלסטינים, לממשלת ישראל, למדינת ישראל ולמערכת הביטחון כאב ראש. והכל בשביל כמה מתנחלים טושטושים וחדורי משיחיות (מצד שני, אנחנו נותנים להם לנהל לנו את המדינה פחות או יותר מאז 1967, ככל הידוע לי).

בבלבולי מוח על איראן שלא תורמים לשום דבר חוץ מלעזור לו לשמור על מומנט ההפחדה (שמשאיר אותו כבר שנים בפוליטיקה) בחיים. כי יש פה מספיק אנשים שעברו את זוועות מלחמת העולם השניה. ויש פה עוד יותר דורות של ילדים, נערים ובוגרים שחונכו במערכת החינוך עליה ועל ה"מסקנה" שלה. ונתניהו מנצל את הפחד הזה. נתניהו רואה את הפה הפתוח בבהלה של הציבור ומכניס לתוכו, בעדינות – לוקשים. וזה ציני ומרושע. ונתניהו "השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה" הוא ממש לא הראשון שעושה את זה – אבל הוא זה שעושה זאת הכי טוב. ובגלל זה הוא הכי ראוי לגנאי.

בהילוכים סחור-סחור בנושא המדיני. אפילו אובמה כבר התייאש. כי נתניהו לא רוצה לעשות דבר בנושא הסכסוך. הוא לא מעוניין לפתור אותו – ואין לו לב להגיד את זה לאירופה, לארה"ב ולליגה הערבית – שכולם מציעים לו לתווך, לנרמל, להכיר, ולהניח את הנשק. למה לו? הפחד מהחמאס, הג'יהאד, חללי אל-אמו ושד יודע איזה עוד ארגון של מטורפים איסלאמיסטיים דתיים שיקום מחר, משאיר אותו בפוליטיקה. עם הסכין בין השיניים וכיפת ברזל ברקע, וגנרלים שמקיפים אותו ומדברים על "פעולה יסודית ושורשית" מדי כמה חודשים (וגם עושים אחת כזו, למרבה הצער. והתקשורת מצדיעה). נתניהו ישמח אם הסכסוך הישראלי-פלסטיני יישאר לנצח. עד שלפלסטינים יימאס לבקש מדינה והם יעופו מפה (אבל הם לא, ואנחנו נצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה. אבל זה כבר סיפור אחר).

והכי מצחיק הוא שנתניהו לא חושב שאנחנו שמים לב. שהציבור מטומטם. אבל הציבור לאט לאט מבין שיש לו כוח. והוא הולך להשתמש בו. במחאות והפגנות ברחוב בצורה המסורתית, בחרם צרכנים מוצדק בסופר, ובקלפי. ואחרי שנתניהו יילך אנחנו נשב, נלקק את הפצעים ונחשוב איך ממשיכים מכאן. זה ממש לא יהיה הסוף של המחאה. אבל זו לפחות תהיה ההתחלה.

***

הערת סיום: גם שאול אמסטרדמסקי התותח כתב פוסט על הווידיאו האדיוטי של 3 שנים לממשלה (והתייחס גם למצגת שחולקה לעיתונאים). את הפוסט הזה כתבתי ברצף של כמה שעות טובות. שאול כנראה כתב את שלו במהלך הזמן הזה. ולכן אין כאן פלגיאט (לפחות לא כזה שאני יודע עליו). הרווח כולו של ההמון.


יולי 12 2010

פעם בארבע שנים בשבי

אחת לארבע שנים העולם נהיה מטומטם יותר מהרגיל. לא, אני לא מדבר על פסטיבל גלעד שליט, שההתגייסות התקשורתית שלו כל פעם מחדש – למרבה הצער הרבה יותר מפעם אחת במהלך כל ארבע השנים בהן הוא נמצא בשבי – היא פופוליסטית, חסרת טעם ומטומטמת להפליא (לא, באמת, לשים סרטים צהובים על האוטו? אני ואבא שלי ראינו את זה בפעם הראשונה היום במציאות, אמרנו שזה דבילי וזו בערך הפעם הראשונה מזה ארבע שנים שאנחנו מסכימים על פוליטיקה).

אני לא מדבר על זה שמשפחה אחת (צנועה, שקטה וסגפנית משהו, כמובן) מכתיבה את סדר היום למדינה שלמה. אני לא מדבר על הגיחוך שבשחרור עשרות טרוריסטים לשעבר שעשויים להרוג לפחות שני אנשים, תמורת חיים של אדם אחד. אני גם לא מדבר על האבסורד הזועק לשמיים שבקריאה לגלעד שליט "ילד" (הבחור גדול ממני בפחות משנה. גם אני ילד? לא בעיני החוק, לפחות) באינספור מאמרי דעה משתפכים הפונים לרגש נטו, משל היה מדובר בפרסומת לאייפון 4, כאשר בפועל מדובר בנער-בחור בוגר, שנחטף בהיותו חייל בצבא כובש, המהווה את אחת מהמיליציות המסוכנות והחזקות ביותר בעולם.

אני גם לא מדבר על המקרה ההפוך והאווילי אף יותר, של אנשים שאומרים (טוענים? לא. לא התרשמתי שמדובר בתוצר של מחשבה מעמיקה ברובד כלשהו) שצריך להחשיך את עזה, להרוג כל אסיר פלסטיני ו/או להוריד שכונה על כל יום בו "גלעד" בשבי. אלו מתעלמים מהעובדה שבעזה שורר מצור מזוויע ובלתי חוקי על מליוני אזרחים מאז 2005 ("התנתקות", אעלק), שנה לפני לכידת הרב"ט (לשעבר) גלעד שליט (למה הוא נלכד? אה, כי הוא עסק בפעילות צבאית על גבול הרצועה ה"מנותקת"), שלא ממש הביא לירידת היקף הטרור ו/או החזרת החייל החטוף ו/או הפסקת ירי הקסאמים וכו', אבל כן הביא לכמה מבצעים קטלניים במיוחד, בהם ירו חלק מבחורינו המצוינים באזרחים חפים מפשע להנאתם.

אני גם לא מדבר על זה שבמקום להיסגר על פיתרון – סירוב לשחרר את שליט תמורת מחבלים פוטנציאליים (כך אמר השב"כ, בתקווה שלא תפר תיקים גם הפעם) או סיום הכיבוש, כינון מדינה פלסטינית, פינוי ההתנחלויות ומתן פיצוי לצדדים שנפגעו מחמדנות ממשלת ישראל לדורותיה וקבלת שליט כבונוס – נכנסת התקשורת ואזרחי ישראל ללימבו שאין לו סוף, בזמן שמוכרים לנו את המדינה לעשירים, למתנחלים ולחרדים (קיימת חפיפה מסויימת בין הקבוצות. אל דאגה, לא מדובר ביותר מדי אנשים).

אני אפילו לא מדבר על משתתפי ותומכי הצעדה/עצרת שרובם, יורשה לי לנחש, אינם תומכים במענה לכל דרישות החמאס בדומה למשפחה עצמה (שגם היא לא ממש החלטית). חבר'ה, עד מתי תמשיכו להצביע קדימה, להחליף את תמונת הפרופיל בפייסבוק לזו של חייל חטוף ולהיות בקונצנזוס של הקונצנזוס? אז נכון, להיות כבשים שאוכלות כל מה שהשלטון מלעיט אותן בו זה נוח, אבל קחו בחשבון שבבוא היום תצטרכו להסביר לנכדיכם איפה הייתם כשמדינתכם תפקדה כמדינת אפרטהייד דיקטטורית דה-פקטו (אני? אני עבדתי בעיתון וכתבתי בלוג בוטה, תוך תכנון להישאר בישראל עד הסוף המר).

אני לא מדבר על זה. אני מדבר על המונדיאל.
אחת לארבע שנים נעשה בלתי אפשרי להתעלם מהטמטום המוחץ שבמשחק שבימים כתיקונם זוכה גם כך ליותר מדי תשומת לב בקרב אזרחי המדינה האסקפיסטים. ובכן, היום השטות הזו נגמרה. אפשר לחזור לדבר על דברים שאינם מסי, תמנונים, גרמניה, כלי נשיפה שנשמעים כמו השכנים שלי, וגולים משעממים מאוד או סתם משעממים.

השנה היה מדובר בתקופה קשה מאוד עבורי. בסבב הקודם, שהתרחש ביוני-יולי 2006, עבר האירוע האדיוטי מעל לראשי המגולח, עת עסקתי בבגרויות במתמטיקה ובהכנות לגיוסי המיותר לצבא הכיבוש. הפעם לא שפר עליי מזלי. החל מהערסים בכיתת הפסיכומטרי, שליהגו על משחק צרפת-למי אכפת, מתי שהבנות לא עסקו בניתוחים ובהערכות לגבי כוכב נולד, דרך שלל ציוצים כמעט מדי יום הממלאים את הפיד ברשת החברתית האהובה עליי, וכלה בגרוע מכל – עשרות אפליקציות מונדיאל מיותרות הצובאות על תיבת המייל וחנות היישומים שלי. לא, אני לא רוצה להוריד את אפליקציית הוו-וו-זלה שלכם לאייפון ולאייפד. לא, אין לי טלוויזיית HD ו/או תלת מימד (בו אינני מסוגל להבחין). לא, אני לא רואה כדורגל. לא, אני סטרייט, למרות שאין לי ממש דרך להוכיח את זה לאחרונה, אז תצטרכו פשוט להאמין לי. אז מתי אמרת שזה נגמר? ב-11 ביולי? יאללה, רשמתי. ומצידי שפול התמנון ייהפך למנה דלוחה במסעדת גורמה. רק שיסתיים כבר השיעמום הזה, והכדורגל יחזור למקומו הטבעי – מדורי הספורט שאותם אינני קורא.


ינו' 24 2010

למה לא ראיתי את אווטאר בתלת מימד: עדותו של קורבן טכנולוגיה עתידי

הגעתי לא מזמן למסקנה חשובה, מקורית ואמיצה – אני לא רוצה להגר לסין.

בתור אזרח (לפחות עד שיתחילו לשלול פה זכויות עקב חוסר נכונות להישבע אמונים) במדינה שהולכת קיבינימאט, כזו שלא ממש ברור מי בה לעזאזל האחראי – הצבא שעושה מה שבראש שלו, או הממשלה שקודקודיה נהנים לקטר על הצורך בשינוי שיטת הממשל אבל במציאות אין לה שום בעיה להמשיך לגזול, לנשל ולהפר חירויות פרט כאילו היה מדובר בהמלצה בלבד – לא אחת חשבתי לארוז את חפציי ההולכים ומתמעטים (מינימליזם וכל זה, אתם בטח זוכרים) ולהסתלק מכאן לכל הרוחות. לעזאזל, אילולא סבתי ז"ל לא הייתה עושה דבר דומה בזמנו (להבדיל אלף אלפי הבדלות, נא לא לשחוט אותי על הפרת חוק גודווין) ובורחת, לא הייתי כאן היום, מזיין את השכל על השטות עליה אני הולך להתחיל לזיין את השכל עוד כמה שורות מעכשיו.

אז התחלתי להרהר בכל מיני אופציות, בשביל הכיף והאתגר המחשבתי שבדבר. כזה אני. אם אתם מחפשים מישהו שיזיז עניינים, אינני הכתובת. אני לא מאלה שעושים, אני מהמנוכרים המחורבנים האלה שעומדים בצד ומהרהרים על כל העסק וחושבים "וואו, זה יכול להיות אחלה פוסט, סיפור קצר או איזו פסקה שתעביר את הקורא מהתרחשות אחת לאחרת בספר העתידי שלי". אבל הם לא מאלה שיודעים להזיז עניינים, כאמור, אז הם ימשיכו לחשוב על זה, או ירשמו את זה על פתק מקומט עם עט חצי מתפקדת שתלכלך להם את האצבעות, ושבועיים אחרי – כשהיד כבר מזמן תחזור לעצמה (מבחינת הדיו) הם ימצאו את הפתק בכיס המכנס, אחרי הכביסה.

ואחת האופציות שעלתה בראשי הייתה סין. סך הכל מה רע. סוף סוף אפסיק להתעצל ואעמוד בדד-ליינים עם בוס שיודע לשבור לי את הפרצוף כשצריך, אפסיק להיות כל היום על האינטרנט, אלמד שפה חדשה שאינה מונחית אובייקטים לשם שינוי, ואתחיל להקטין ראש. אוותר מראש על הרצון למצוא את מקומי בעולם ואקבל את סיטואציית הנמלה העובדת. יותר נוח מזה אין.

אבל הגעתי למסקנה שזה לא בשבילי. לא בגלל שישנו סיכוי גדול שבקרוב לא אוכל להשתמש בגוגל, וגם לא בגלל שהאוכל עושה לקיבה שלי ניסים ונפלאות רק מלחשוב עליו. לא. הסיבה שהגעתי אליה לאחר מחשבה של ימים רבים בהם בזבזתי את זמני על פני האדמה בניסיון להבין מי צריך כתבים פוליטיים – אפשר לשכור נשים מנוצלות שילקקו את התחת של חברי הכנסת האלמוניים בחצי מחיר – היא אחרת לגמרי.

זו הכתבה הזו, באתר האינטרנט של ה-BBC, בה מדובר על כך שבסין הוחלט להוריד מהמסך הגדול (הכל יחסי) את הגרסה הדו מימדית של אווטאר. עזבו את זה שבנוסף לסרט המצוין (באמת) הזה מביאים לסין רק עוד 19 סרטים זרים בשנה, עקב מדיניות השלטון. זה מילא – אף על פי שבאמת, עם כל הכבוד, כמה סרטים בסינית אפשר לסבול. הגרסה הדו מימדית של אווטאר הורדה מהמרקע לאחר שבועות ספורים בהם הסרט הוקרן. הסיבה לא כזו קריטית. בכתבה מצוטטות טענות לפיהן היות והסרט עוסק באופן ביקורתי בנישול אדמות – אף אחד בממשלה לא רוצה שהאזרחים הסינים יתחילו לקבל רעיונות – אך מנגד גורמים אחרים אומרים כי הגרסה התלת מימדת של הסרט מהווה את עיקר ההכנסות. מה שחשוב הוא שאם הייתי תושב סין ולא הייתי מספיק לראות את אווטאר עד עכשיו, הייתי בבעיה.

מה הסיפור, כמובן. הרי תמיד אוכל ללכת לראות את הגרסה התלת מימדית. לשים משקפיים מגוחכים, לשלם מחיר כפול ולהתפעל, יחד עם חבריי האסיאתיים, מהבימוי המדהים, מהתעוזה שבפרויקט השאפתני של יוצר הסרט ההוא עם זה שהתרועע עם בר רפאלי בזמנו ומהנקבה הכחלחלה וחסרת הפטמות (וואו, אני הולך לקבל לא מאות טראפיק מאנשים שיתחילו לחפש "בר רפאלי פטמות". אבל אם זה מה שדרוש), אך בעיקר – מאיך שהכל יוצא מהמסך ומתרחש ממש מול עיניך, כאילו אתה שם.

אזהו.

אני לא מסוגל לראות את הגרסה התלת מימדית של אווטאר. אני מסוגל לראות רק את הגרסה הדו מימדית, ה"רגילה", ולהתרשם מהדברים שרק אנשים כמוני מתרשמים מהם. מהעלילה, מהדיאלוגים, מהתסריט, מהעולם הבדיוני שנוצר ממש מול עיניי. וזה לא שיש לי בעיה מיוחדת עם המחיר או עם החווייה. אני פשוט לא מסוגל לראות תלת מימד, טכנית. אין לי ראיה סטריאוסקופית.

וואו, שניה. ראיה סטראוסקופית? על מה אני מדבר בכלל? לרוב לא על דברים ששווים את הזמן היקר שלכם, או את הפיקסלים בקורא ה-RSS שלכם. אבל הפעם אני מדבר על בעיה בריאותית, בעיית ראיה נדירה. טוב, לא ממש בעיה, זה העניין: עד הצבא לא ממש חשבתי שיש לי עיניים דפוקות, מלבד הדברים המוכרים.

וזה אפילו לא תלת מימד באמת. זה לא כאילו שהחיים שלי נראים כמו משחק של סופר מריו. אני מסוגל להבחין בפרספקטיבה. אני מסוגל לספר את אבא שלי. אני מסוגל להבחין ברמת הכאוס השורר בחדר שלי בעודי עומד בפתח הדלת. אני רואה את העולם בסדר גמור. זה לא שיש לי עין אחת או משהו ובעיות בראיה הבינוקולרית הבסיסית, אבל בכל מה שקשור ללרמות את המוח שלי כך שיחשוב ששתי התמונות שהוא רואה הן בעצם אחת – זה פשוט לא עובד. כשאני שם את המשקפיים המגוחכות כלום לא קורה. כשאני מצמיד את האף למסך המחשב בערך הרלוונטי בוויקיפדיה ומציב תמונה מול כל עין, דבר לא מתרחש ולא יתרחש. כשהייתי ביסודי וכולם דיברו על התמונות שמסתכלים עליהן כמו מטומטמים במשך שעות עד שרואים ספינה או חללית או לא יודע מה, ניסיתי ולא הלך לי, אבל חשבתי שמדובר בסתם עצלנות. שאם הייתי מתאמץ מספיק, גם אני הייתי רואה.

אבל רק בקורס הצבאי במודיעין, אליו הגעתי ללא מיונים מסיבה אדיוטית לפני 4 שנים, זו הייתה הפעם הראשונה בה אי-הראיה הסטראוסקופית ממש הפריעה לי. זה היה כאשר הייתי אמור לראות סלעים כלשהם באמצעות מתקן עם חמש עשרה עדשות ובמקום זה ראיתי רק תמונה שטוחה ומכוערת של שטח כבוש כלשהו. אז הסבתי את תשומת הלב של הקצינים לעניין, ובתחילה הם לא הקשיבו. עוד טירון מושתן ועצלן שלא מסוגל לפנות מספיק מזמנו כדי להתבונן כמו מפגר דרך עדשה מטונפת. עד שהתעקשתי וקיבלתי הפניה למרפ"ם בתל השומר. עם M-16 מזורגג, אפס פסים על הזרוע וכומתת מודיעין (שבזמנו נראתה לי ממש רבת ערך) בכותפת, חיכיתי לתורי יחד עם כמה פרחי טיס. חצי שעה לאחר מכן התבשרתי כי בעיות העיניים שלי שמות אותי בקבוצה מכובדת ואקסקלוסיבית, המונה כ-4 אחוזים מהאוכלוסיה. מאותו רגע החל תהליך מופלא שבסופו מצאתי את עצמי בתפקיד טכנאי מחשבים בבסיס הקריה. עושה ריסטרט לרס"ניות שמבינות במחשבים כמו אמא שלי והעמדת פני משועשע כל אימת שאחד מאלה שהיו באים להתנחל במשרד עם עמדת האינטרנט סיפר עוד בדיחה שוביניסטית. בזבזתי את מיטב שנותיי בהריסת בריאותי הפיסית והנפשית. הכל כי אין לי ראיה סטראוסקופית.

לתומי חשבתי שבזה נגמר העניין. שזה עוד אחד מהדברים האלה שצריך בצבא אבל לא באזרחות. כמו להרוג אנשים, לציית לבני 18 או לאכול אוכל מזוויע. ואז הגיע ג'יימס קמרון עם השטויות שלו.

זה לא שלא היו סרטים תלת מימדיים לפני כן. היה אפשר לראות אפילו את שרק בתלת מימד. אבל זה לא היה אחד מהסרטים שוברי הקופות בכל הזמנים, זוכה גלובוס הזהב וכנראה גם האוסקר. זה לא כאילו הסרט כולו צולם בטכנולוגיה תלת מימדית שכדי ליהנות ממנה במלואה אני נדרש לשלשל מכיסי 70 שקל. זה לא כאילו נוצר הייפ מטורף שלפיו טלוויזיות תלת מימד יתחילו ממש לתפוס בכל בית. מצב בו אתחיל להרגיש ממש מחוץ לקבוצה. זה כבר לא מסתכם בחוסר היכולת לא לראות את אווטאר בגרסה היחידה שבאמת שווה צפיה, עם חברים מהעבודה. מדובר פה במשהו שבעוד 20 שנה יכול להיות סטנדרט של ממש. בכל בית תהיה טלוויזיה תלת מימדית, ובית שבו היא לא תהיה יהיה כמו בית בלי טלוויזיית HDTV, או טלוויזיה בצבעים או משהו. אני עוד עלול להגיע למצב בו אשב על הכורסה בביתי שלי וארגיש כמו עיוור צבעים. ספיקינג אוף נחיתות טכנולוגית.

רייף נידלמן מ-CNET נמצא בבעיה דומה. גם לו אין ראיה סטראוסקופית. גם הוא ראה את אווטאר בגרסה הדו מימדית ונהנה בעיקר מהעלילה. גם אותו מפחידה העובדה כי טכנולוגיית התלת מימד בטלוויזיות, בבתי הקולנוע ושד יודע איפה עלולה ממש להתחיל לתפוס. בכתבה מרתקת נידלמן מראיין אדם מהתעשיה ושואל אותו שאלה פשוטה: האם יצרני הטלוויזיות – סוני, סמסוג, טושיבה והשאר – לוקחים את האנשים חסרי הראיה הסטראוקרופית בחשבון? האם הם מכינים פתרון עבורם? התשובה היא, אחסוך לכם את הקריאה, לא. למי בכלל אכפת מ-4 אחוז מהאוכלוסיה. הם רואים את כל העולם במבט שטוח כמו לילה מפיוצ'רמה, לא? סוג של עיוורי צבעים, נכון?

יש בכלל תקדים לשטות כזו? זה לא כאילו אין לי ידיים ובגלל זה אני לא מסוגל גם להשתמש במקלדת. המגבלה שלי היא בעצם… איך לנסח את זה… בכלל לא אמיתית. מדובר בבעיה שתקפה רק לגבי אולמות קולנוע מסוימים, קורסים צבאיים וטלוויזיות עתידיות מיותרות.

ביום בו אמרה לי האופטומטריסטית הצה"לית כי אין לי ראיה סטראוסקופית עקב בעיה במיקוד של עין שמאל, היא הוסיפה כי ניתן לפתור את המצב על ידי ניתוח. יכול להיות שאם הייתי עובר ניתוח כזה לפני הגיוס הייתי נמצא היום במקום אחר לגמרי. כרגע העסק נראה לי דבילי לחלוטין – לעשות ניתוח בגלל בעיה שבכלל לא מפריעה לי בחיי היום יום? מה זה החרא הזה. אבל בעתיד, מי יודע. אולי אגיע למצב בו אני לא מסוגל לראות עם הילדים שלי משחק כדורסל בטלוויזיה, צריך להיעזר באשתי (הדמיונית) כדי לעשות קניות, ועל מנת לראות סרט נאלץ לגרור את כולם לדרום הארץ (או מה שיישאר ממנה), כי בגוש דן לאף אחד לא משתלם להקרין את הגרסה הדו מימדית. במצב כזה, הדרך היחידה עבורי לא להישאר מאחור תהיה לשים את עיניי הדפוקות בידיו של מנתח מיומן. למרבה המזל, זו דאגה ששמורה לעתיד, ולא להווה.

לפחות כל עוד אני לא גר בסין.