אפר' 4 2012

כשראש הממשלה חי בסרט

כשנתקלתי בסרטון הזה, שהפיצה לשכת ראש הממשלה לרגל 3 שנים לממשלת נתניהו השניה בפייסבוק, לאתרי החדשות ולשאר מקומות בגלקסיה – לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

כל מי שעיניו בראשו ושכלו בקדקדו רואה שמדובר בתעמולה מהסוג העלוב ביותר. שלטון שבטוח בהישרדותו מכוח רצון העם לא מגיע לטקטיקות מביכות כאלו. וממשלת נתניהו עומדת על כרעי תרנגולת ואפילו העומד בראשה יודע זאת. אחרי הכל, המחאה ממשמשת ובאה. והיא כל כך שוצפת, כל כך קוצפת, כל כך עצבנית יותר מקדמתה. ובצדק. כי טרכטנברג עירבב אותנו והפלא ופלא – שמנו לב.

זה לא מובן מאליו שנתניהו יודע את זה. מר בנימין נתניהו, ממרום מושבו, הוא אדם שלידו שדה עיוות המציאות המפורסם של סטיב ג'ובס הוא לא יותר מצ'יזבט חביב. נתניהו עשה מסיפורי המעשיות שלו קריירה, וממשיך לעשות – ומאמין שיש עדיין אנשים שאוכלים את זה. נתניהו מאמין שאם יחזור יומם וליל, השכם וערב – על סיפוריו המצוצים מהאצבע (יש שיאמרו "שקריו") – במגוון תחומם מדיניים (כלכלה, חברה, ביטחון, חוץ) ואישיים (רחבעם זאבי היה שר בממשלתו, הוא התנגד להתנתקות, הוא העניק אזרחות לפולארד ושאר ענייני בריטים וארץ ישראל) – אולי זה יעזור. אולי כמו האישה המכוערת שאומרת לעצמה כל יום בבוקר מול המראה שהיא יפה פתאום תהפוך לאחת כזו.

אז כמו שנתניהו חוזר על שקריו – אנחנו צריכים לחזור על העובדות.

וכך, לטובת מי שהיה במערה ב-3 השנים האחרונות (או סתם קורא ישראל היום), הנה העובדות:

1. נקודות זיכוי ממס להורים עובדים: הסרטון מציין את ההעברה בחקיקה של הטבות מס להורים עובדים, שאישרה הכנסת בדצמבר 2011 עם או בלי קשר לטרכטנברג. לפי שורת הצעדים, אב עובד לילד עד גיל 3 יקבל 2 נקודות זיכוי במס, שהם כ-400 שקל. אם עובדת לילד עד גיל 5 תקבל נקודת זיכוי אחת, שהיא כ-200 שקל. יפה, אבל מדובר בסכומים חסרי חשיבות. זה לא מה שיעודד נשים לצאת לעבוד. זה לא מה שיעזור לזוגות צעירים לצאת מהבוץ הכלכלי ולהגיע לעצמאות פיננסית (דירה? מי מדבר בכלל על דירה?). למה? כי מחירי הדלק והחשמל עולים (בגלל כיפת ברזל, אלא מה). לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שכשהכל נהיה יקר יותר בארץ – מהעגבניות דרך הלחם ועד לאבקת הכביסה (שמחירם עולה פשוט מכיוון שעלויות הייצור שלהם עולות – אנרגיה) – כשהכל נהיה יקר יותר אין משמעותית להקלות מס של פחות מ-1,000 שקל (בהערכה אישית גסה, טרם ביצעתי עבודת מטה בנושא) לאנשים עובדים. וכשהדלק עולה ומס על רכב ובכלל עולה מצד אחד – האלטרנטיבות הזולות והאקולוגיות צריכות להיות אטרקטיביות יותר. שיטת המקל והגזר. נתניהו (וממשלות ישראל לדורותיהן בשני העשורים האחרונים, יש לציין) לא מאמין בזה. רכבת? לא, כביש 6. אופנועים וקטנועים? נשחט אותם דרך חברות הביטוח (יש לציין שכותב שורות אלו הנו רוכב דו-גלגלי). רכבים היברידיים? תגייסו קודם כמה מאות אלפים ואז נדבר. תעסוקה בפריפריה? הצחקתם אותנו. לא, מרכז שוק העבודה הישראלי עדיין נמצא בגוש-דן (והשרון), וכל מי שבצפון או בדרום יושב בבית ובוהה בחלון כל יום, אורז קופסאות שימורים או נוסע שעתיים בפקקים לכל כיוון.
אבל מה עוד היה ברפורמה שאושרה באותו יום עלוב בכנסת? טוב ששאלתם. כי מדובר במה אם לא הפחתה של 2% במס הכנסה עבור בעלי משכורת של 8,000-14,000 שקל בחודש. שזה יעלה כמיליארד שקל לשנה לקופת המדינה. אתם מבינים את זה? מצד אחד זורקים עצמות יבשות לאנשי מעמד הביניים-נמוך האמיתי והנאבק (יש בכלל מעמד ביניים כיום?), ומצד שני נותנים הנחות חסרות משמעות (פחות מ-100 שקל בחודש בממוצע לשכיר שמרוויח 14,000 לפי חישוב פשוט), לאנשים שמרוויחים טוב מאוד (ושיהיה להם לבריאות מכל הלב) – בעלות של מיליארד שקל לשנה. מ-יל-י-א-ר-ד ש-ק-ל ב-ש-נ-ה. קוראים יקרים – זו לא נבזות, זו לא רשעות. זה פשוט חלם. וזה קורה כל הזמן. כל הזמן.
במילים אחרות: אב עובד לילד עד גיל 3 שמקבל כ-400 שקל בחודש ואם עובדת לילד עד גיל 5 שמקבלת כ-200 שקל תוספת לנטו הם בדיחה עצובה, לא מצחיקה ועל חשבוננו.

2. על חוק חינוך חינם מגיל 3, שמוזכר בסרט, מיותר להרחיב את הדיבור. החוק, שלא היה קורה בחיים אילולא לחץ של המחאה החברתית וניסיון של נתניהו וממשלתו להראות שהם קשובים לעם – החוק הזה מגלם בצורה הטובה ביותר את הביטוי "בניית מגדלים באוויר".
במילים אחרות: חוק חינוך חובה חינם מגיל 3 הוא עבודה בעיניים. אין גנים, הרשויות לא עודכנו, ההורים לא מבינים מה לעשות והסברה לעת עתה היא שלא קורה כלום וגם לא יקרה בזמן הקרוב.

3. הגדר החדשה בגבול הדרומי, בה מתהדרים בסרטון, היא חלק מ"גדר ההפרדה" הידועה לשמצה ובצדק – שבחלקה הקטן מונעת הברחות סמים, נשק, נשים ושאר סחורות מאזור עזה-מצרים, ובחלקה הגדול אמורה למנוע התקפות טרור משם. בניית הגדר החלה ב-2005 (ממשלת שרון) לאחר נסיגת צה״ל מציר פילדלפי. נתניהו לא התחיל אותה. הוא פשוט המשיך וקידם אותה. זו זכותו, ואם ממשלת ישראל אכן חושבת שזה הישג שראוי להתהדר בו ולזקוף אותו לזכותה שיהיה לה לבריאות. אבל אני אגיד את זה לאט: גדר ההפרדה אולי מצילה חיים והיא לא בעייתית כשלעצמה (ישראל רוצה לבצר את עצמה בחומה, שתבצר). אבל המאבק של ארגוני זכויות האדם בעולם, אנרכיסטים ואנשי שמאל לא נוגע לזה – אלא לעובדה שגדר ההפרדה מספחת שטחים שלא שייכים ולא היו שייכים למדינת ישראל באופן דה-פקטו, בצורה גרועה יותר מההתנחלויות. הניסיון להקים גדר במדינה בעלת גבולות לא מוסדרים (כלומר, שמסרבת להכיר בגבולות 1967) נגזר מכך. בילעין וניעלין (המוכרים) הם רק שניים מהכפרים הפלסטיניים שנפגעים מתוואי הגדר (הגדר מפרידה בינם לבין אדמותיהם, בינם לבין בתיהם, בתי משפחותיהם, מה שבא לכם או הכל יחד). תקראו על גדר ההפרדה ואולי תבינו שיש פה מדיניות ממשלתית (שמייסדה הוא מי אם לא אריאל שרון, הסבא החביב) שמאמללת את החיים של כחצי מיליון איש בגדה המערבית. ש-150 מדינות בעולם מתנגדות לתוואי הנוכחי שלה. שעולה כ-10 מיליארד שקלים למשלם המיסים. תקראו, תרכשו ידע, תראו שמדינת ישראל פועלת בניגוד להחלטות בג"ץ (מגרון במקרה זה הוא בדיוק אותו הדבר). תבינו שמסממים אתכם עם ילדים מצוירים וצבעוניים קופצים ביוטיוב ופירמידות איקוניות, עם דבר בשם "קותי" שסגור בבית כלא טלוויזיוני ומדבר על אהבתו לציצים גדולים. ואחר כך איש לא מבין לאן הכסף זורם כמו מים.
במילים אחרות: איפה הכסף, שאלת יאיר לפיד? אני אגיד לך איפה הכסף. הוא בביטחון. תחזיק חזק: 50 מיליארד, 636 מיליון ו-979 אלף שקל (50,636,979,000), שהם 18.64% מתקציב המדינה לשנת 2012, יילך לביטחון.

4. ההצטיידות בכיפת ברזל. "ומכיוון שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, אנו פועלים ביד חזקה ובזרוע נטויה" – אומר הקריין בסרטון. זוהי תמצית הפילוסופיה של נתניהו (ועל כך בהמשך). אבל עם כל הציניות – כיפת ברזל היא נשק הגנתי, וככזה הוא עדיף על הפצצות מהאוויר. כיפת ברזל לא פוגעת באזרחים משום צד (בדיוק להפך, היא מגנה עליהם) – ובכך יתרונה. אבל חשוב לזכור: העלות של כיפת ברזל היא 50 מיליון שקל בשנה בלבד עבור כל סוללה (למיטב הבנתי). ואילולא הכיפה אולי צה"ל היה מהסס להיכנס לרצועת עזה ולהפציץ שם מטרות. ויכול להיות שגם העימות הבא יהיה כדאי יותר מבחינה כלכלית, תדמיתית ולוחמתית עבורו, עכשיו כשהוכח שה"כיפה" מצליחה כל כך ומאפשרת המשך בשגרת חיים סבירה יחסית. בתור אזרחים במדינה דמוקרטית, עלינו לשאוף לכמה שפחות מלחמות והרפתקאות צבאיות (אם זה נשמע לכם טריוויאלי, זה רק כי אתם שמאלנים). ו"כיפת ברזל" מנטרלת את זה. וכך אנו עלולים להיכנס למצב בו כל שנה-שנתיים עושים "מבצע טיהור" מחודש בעזה. מעין טיפול עשרת-אלפים: לפוצץ כמה מחסני טילים, לפגוע בכמה מטרות מבוקשות (ללא משפט. הרי הם מחבלים. אנחנו יודעים, סמכו עלינו), להרוג כמה חפים מפשע (כי כשעושים חביתה חייבים לשבור כמה ביצים. קורה) ולחזור הביתה. הסדר קבע? בשביל מה? הסכם שלום? מי צריך את זה?
או במילים אחרות: כשאנחנו ממגנים וממננ"טים את עצמנו לדעת אנו רואים פחות ופחות את הצורך בהסדר מדיני עם הפלסטינים. והצורך הזה עדיין קיים ויהיה קיים תמיד, אנחנו סתם משלים את עצמנו (וכן, הם טרוריסטים, אני יודע. עשו טובה. גם האצ"ל והלח"י היו).

5. "הטלטלה הכלכלית בעולם פסחה עלינו. הצמיחה גבוהה (4.7%), האבטלה נמוכה (5.4%), אז מה הפלא שדירוג האשראי עלה?"
א. האנימציה הדבילית והאינפנטילית שמוקרנת תוך כדי אמירת המשפט הזה מביאה לי את הסעיף. מצד שני, גם כל הסרטון הזה. הזחיחות, ההתיילדות וההתנשאות שנוטפים להרגשתי מהווידיאו הזה, עליו חתום משרד ראש הממשלה (כן, גם אני לא האמנתי כשראיתי את הלוגו בסוף) – מציגים בצורה הטובה ביותר את התאוריה ההולכת ומתבססת לפיה בממשלת ישראל, על יועציה, ספינולוגיה ויח"צניה משוכנעים שאנחנו מטומטמים פר-אקסלנס. אבל רובנו לא. אני מקווה.
ב. בענייני צמיחה אני מבין מעט מדי (בכל זאת, עוד לא היה לי קורס מאקרו כלכלה 1). אבל האבטלה היא לא 5.4%. האבטלה היא 6.5%, לפי הודעת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – שיצאה יומיים לפני עליית הסרטון לרשת. מסתבר שמדינת ישראל לא מדדה את שיעור המובטלים שלה באופן המקובל במדינות ה-OECD ועל כן הוצגו נתונים מטעים. מסתבר שכשלוקחים במשוואה בחשבון ישובים שונים ומוכי אבטלה (במדידה החדשה נמדדו 470 ישובים, בהשוואה ל-370 לפני כן) קורים פלאים. בין היישובים גם כפרים ערבים, עיירות פיתוח ויישובי פריפריה בצפון ובדרום הארץ. אלה, למרבה התדהמה, משפיעים על הסטטיסטיקה בצורה כל כך קיצונית שקל להבין למה הלמ"ס היה חייב לשנות את שיטת המדידה שלו. בדיעבד, תמיד חשבנו שכשאומרים לנו שהאבטלה ירדה חשדנו שמדובר בסיפורי מעשייה – עכשיו אנחנו גם יודעים למה. נסו להיזכר בכל פעם שאמרו לכם שהאבטלה בירידה. עכשיו תחשבו על זה שוב. זה כמו לראות סרט טוב פעמיים!
אה, ואם תהיתם, במדינת ישראל ישנם 227 אלף מובטלים (מובטל הוא אדם מעל גיל 15 שרוצה לעבוד אך אינו מוצא עבודה. זה לא כולל את החיילים, אגב).
ג. דירוג האשראי הוא פתפותי ביצים. מדובר בציון שמעניקה סוכנות הדירוג S&P שמנסה להעריך את מידת הסיכון של משקיעים (מלווים) באותה מדינה. S&P היא בסך הכל חברת דירוג נחשבת. היא עושה פשלות חמורות (כמו להעניק לארה"ב דירוג AAA מושלם, טעות שתיקנה החברה לאחר פרוץ המשבר הכלכלי). S&P מעניינת לנו את הסבתא.
במילים אחרות: אם אתם חושבים שהמצב כאן סבבה, הציפורים מצייצות, הצמיחה בשמיים והאבטלה אוטוטו נעלמת, התעשתו נא. הצמיחה היא נתון שמעניין ואומר משהו רלוונטי בעיקר לכלכלנים, חוקרים, משקיעים ובנימין נתניהו. היא לא רלוונטית לכך שמדד המחירים לצרכן לא מפסיק לעלות. שקשה יותר ויותר לחיות פה. כמו כן – האבטלה לא נעלמת, היא רק מריחה מצחיק.

6. ועוד שניים
א. השקעה בכבישים, רכבות ומחלפים לחיבור הפריפריה למרכז: לא מספיק. זה לא בהכרח אומר שממשלת ישראל יכולה לתקן במחי יד את האיוולת התחבורתית והחברתית שבאה כתוצאה מעשרות שנים של הזנחה לטובת ההתנחלויות (היא גם לא רוצה לגמרי. למה לה? מעלה אדומים זו התיישבות חלוצית. ירוחם זה איפה שדוחפים את האתיופים והרוסים). אבל נראה שיש התקדמות בנושא (גם אם לדעת רבים לא מהר מספיק. קו ת"א-ירושלים, מישהו?). אבל בסך הכל מדובר בהמשך תכניות שאושרו כבר בממשלות קודמות. זה לא עבודה של נתניהו, ואלא אם עשיתי טעות איומה – אין לו שום סיבה לזקוף זאת לזכותו. זאת לא מדיניות שלו וזה מעולם לא העסיק אותו. להתהדר בהשקעה בתחבורה כשעוד לא יבש הדיו על העיתנים שסיקרו את המאבק הקשה (והמוצדק לחלוטין, גם אם אגרסיבי ובעייתי לעיתים) של עובדי הרכבת בשר התחבורה נגד ההפרטה – זה כמו שאבא יגיד לבנו "נכון שאתה אוהב את דג הזהב שקניתי לך?" כשיום לפני אותו ילד שמע אותו ואת אמו רבים אחרי שהאבא רצה להוריד את הדג באסלה.
ב. "18 ערוצי הטלוויזיה הדיגיטלית בתשלום חד פעמי" – מדובר על שדרוג לרפורמת ה-DTT שהיא באמת סבבה והכל. הרפורמה המקורית יצאה לדרך לאחר שב-2004 (כשבראשות הממשלה עמד אריאל שרון – איש קדימה) נתניהו כשר האוצר הקים ועדה שהגיעה להחלטה שכדאי לעשות DTT. ב-2008 הגיע הצעד שלכל הדעות הוא המשמעותי ביותר (ושזכה להד תקשורתי מוצדק): אושר בכנסת החוק שאיפשר את הקמת ה-DTT. ראש הממשלה אז: אולמרט. נתניהו וחבריו היו באופוזיציה, בעוד חבריהם לשעבר היו בקואליזציה. לציין את ההישג "18 ערוצי טלוויזיה דיגיטלית בתשלום חד פעמי" כהישג שהשיגה ממשלת נתניהו בשנת 2011 זה מטעה – ממשלת נתניהו בסך הכל הורתה להוסיף ערוצים חדשים לתשתית הקיימת. מטעה, אבל אל לנו להיות מופתעים שנתניהו מנסה לנכס הכל לעצמו.

הדבר היחיד החיובי שממשלת ישראל יכולה לזקוף לזכותה בכל הסרטון האווילי הזה הוא נושא "טיפולי שיניים לילדים בחינם עד גיל 10". שעל זה אין לי מילה קטנונית אחת להגיד. חשוב לציין גם שמ-2013 ילדים עד גיל 14 יקבלו טיפולי שיניים. שזה משמעותי. ועם איך שמערכת הבריאות שלנו נראית בשנים האחרונות (נתניהו תרם לכך לא מעט כשר אוצר בממשלת שרון), גם זה משהו.

***

נתניהו אינו הבעיה עצמה, אבל הוא חלק גדול ממנה. הוא חלק גדול ממה שמשריש את השיטה – הוא ופוליטיקאים ישנים, זחוחים, מתנשאים ועטורי מלחמות ובורקסים, שלא רואים את עצמם כמשרתי העם. נתניהו ספציפית קורא לעצמו "מנהיג" בראיונות שונים, כאשר הוא משווה את עצמו לאחרים. אבל הוא לא "מנהיג", וגם לא צריך להיות כזה. ראש ממשלה בישראל לא צריך להוביל אנשים אל עבר זירת הקרב הכלכלית, זירת הקרב המדינית וזירת הקרב החברתית. הוא לא צריך "להנהיג" אותם. זו לא פעולה שמוגדרת במסדרת החוזה בינו לבין בוחריו במדינת ישראל. נתניהו הוא לא מפקד במשחק אסטרטגיה מסדרת Command & Conquer. הוא לא מתכנן במשחק סטייל SimCity. אנחנו לא עדר פרות שצריך למקסם את תפוקת החלב שלו ואנחנו לא פרויקט בניסוי חברתי (אני חושב).

ראש ממשלה הוא בסך הכל עובד מדינה. אמנם זהו עובד מדינה בעל כוחות גדולים במיוחד בהשוואה לעובדי מדינה אחרים, כמו פקידים במס הכנסה או נגיד בנק ישראל. אמנם זהו עובד מדינה שביכולתו להכריז מלחמה מחר בשמונה לפנות בוקר ולהורות לשלוח טילים מכל מיני סוגים ומינים אל עבר שלל מקומות על פני כדור הארץ – אבל זהו עדיין עובד מדינה. נתניהו הוא עובד מדינה שתוקף סמכויותיו ניתן לו על ידי העם, כדי שיעבוד בשבילו. עובד מדינה = אדם שעובד בשביל המדינה. פשוט.

ובתור עובד שאנו הבוסים שלו, נתניהו עושה עבודה גרועה מאוד בדברים שאנו יודעים עליהם. הוא לא מספר את האמת, הוא לא מקפיד על שקיפות מול מעסיקיו. הוא לא מקבל החלטות באופן מושכל ולאחר עבודת מטה, אלא שולף מהמותן (הבנזין יעלה ל-8.15 ש' לליטר. ואין מה לעשות! אה, בעצם יש מה לעשות, אופס). והכי גרוע: בפעמים שנתניהו כן פועל בצורה סיסטמטית ושקולה יחסית – הוא עושה זאת באופן שאי אפשר להגדיר אותו אפילו כאידיאולוגי. אדם סמית' מתהפך בקברו כאשר קוראים לנתניהו קפיטליסט. כי קפיטליזם לא פירושו ויתור על חובות לטייקונים, הפרטת כל מה שזז ללא חשיבה, הקטנת הרגולציה מתי שמתאפשר וקידום מדיניות שלא עושה שום צעד משמעותי לצמצום הפערים בחברה – אלא פשוט מביאה להרחבתם. נתניהו מקפיד לומר מדי פעם שהצמיחה במשק (שהיא בעיקר אצל העשירים ולא אצל השכבות החלשות) תביא לפירות שכולנו נהנה מהם. שהעושר יחלחל מהעשירים למטה לעניים. זו אמירה אווילית שכדי להאמין בה מספיק לעצום את העיניים טוב טוב. איך בדיוק העושר של אנשים שמרוויחים עשרות אלפי שקלים בחודש (ושיהיה להם מכל טוב) יגיע אל הכיס של אנשים שמרוויחים פחות או על גבול שכר המינימום? הרי הטייקונים לא מפרנסים את העניים ולא את מעמד הביניים. הם לא הולכים ל"רמי לוי" וקונים שם מצרכים לחג ועוזרים ליצור ביקוש לקופאיות (העשיר היחיד שהולך ל"רמי לוי" הוא רמי לוי). הם לא קונים טלוויזיות שמוכר בעל העסק הקטן עם החנות שלו בגבעתיים. העשירים לא אוכלים באבולפיה. העשירים צורכים מוצרים מהעשירים וחוזר חלילה – יהלומים ותכשיטים, בגדי יוקרה, מסעדות גורמה, גאדג'טים, רהיטי עור, מעילי פשתן, דלתות מעוצבות, בתים ב-2 מיליון שקל ומעלה, ועוד. העשירים מפרנסים את העשירים והכסף לא "זולג החוצה" או "מטפטף למטה", הוא נשאר איפה ששמנו אותו כשלא מיסינו אותם. הטייקונים גם לא יוצרים מקומות עבודה. הם בסך הכל קונים חברות אחד מהשני ועושים רוטציה: מי מקבל את כספי החברה התורנית, משתמש בה כדי לממן השקעות ספוקולטיביות בחברות אחרות שבשליטתו, ולאחר מכן מקבל ויתור חביב על חובותיו.
חשוב שתדעו: מדינת ישראל היא מדינה קפיטליסטית לכל דבר והסיכוי של עני להפוך לעשיר נמוך מזה שמחר תמצאו שטר של 200 שקל ברחוב. אבל עדיין היא מצליחה להתבלט: הניוד בין מעמדות בישראל הוא מהנמוך בעולם. למעשה – הסיכוי של אדם להישאר באותו מצב כלכלי כמו זה שנולד אליו הוא 80%, והסיכוי הזה גדל עם השנים. כלומר – הסיכוי של אדם כיום בישראל להיוולד להורים בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך ולשפר את מצבו הכלכלי נמוך מזה שהיה להוריו. ובקיצור: העשירים נשארים עשירים והעניים נשארים עניים. And that's the way it is.

במילים אחרות: ממשלת נתניהו מתנהגת כמו תרנגולת ערופת ראש: מתרוצצת לכל הכיוונים ללא מטרה ברורה וללא תוצאות, ולא מבינה שזה עניין של זמן עד שהכל קורס – השיטה הכלכלית, הממשלה או שניהם יחד. ונתניהו מסתכל על המספרים הנחמדים המביטים אליו וקורצים לו מבעד לגרפים. הוא מרכיב את משקפיו, מקמט את מצחו ומשחרר סיסמאות כמו "אנחנו מכירים בבעיות ונפתור אותן". אבל נתניהו משקר לנו. זה לא באמת מעסיק אותו. נתניהו מתעסק בקקה.

בראש לשכה שמצלם עובדת מתחת לשמלה עם הסלולרי שלו. ביחסי ציבור לו ולמשפחתו. במאחז בלתי חוקי שאין לו שום מטרה בעולם הזה חוץ מלעשות לפלסטינים, לממשלת ישראל, למדינת ישראל ולמערכת הביטחון כאב ראש. והכל בשביל כמה מתנחלים טושטושים וחדורי משיחיות (מצד שני, אנחנו נותנים להם לנהל לנו את המדינה פחות או יותר מאז 1967, ככל הידוע לי).

בבלבולי מוח על איראן שלא תורמים לשום דבר חוץ מלעזור לו לשמור על מומנט ההפחדה (שמשאיר אותו כבר שנים בפוליטיקה) בחיים. כי יש פה מספיק אנשים שעברו את זוועות מלחמת העולם השניה. ויש פה עוד יותר דורות של ילדים, נערים ובוגרים שחונכו במערכת החינוך עליה ועל ה"מסקנה" שלה. ונתניהו מנצל את הפחד הזה. נתניהו רואה את הפה הפתוח בבהלה של הציבור ומכניס לתוכו, בעדינות – לוקשים. וזה ציני ומרושע. ונתניהו "השנה היא 1938 ואיראן היא גרמניה" הוא ממש לא הראשון שעושה את זה – אבל הוא זה שעושה זאת הכי טוב. ובגלל זה הוא הכי ראוי לגנאי.

בהילוכים סחור-סחור בנושא המדיני. אפילו אובמה כבר התייאש. כי נתניהו לא רוצה לעשות דבר בנושא הסכסוך. הוא לא מעוניין לפתור אותו – ואין לו לב להגיד את זה לאירופה, לארה"ב ולליגה הערבית – שכולם מציעים לו לתווך, לנרמל, להכיר, ולהניח את הנשק. למה לו? הפחד מהחמאס, הג'יהאד, חללי אל-אמו ושד יודע איזה עוד ארגון של מטורפים איסלאמיסטיים דתיים שיקום מחר, משאיר אותו בפוליטיקה. עם הסכין בין השיניים וכיפת ברזל ברקע, וגנרלים שמקיפים אותו ומדברים על "פעולה יסודית ושורשית" מדי כמה חודשים (וגם עושים אחת כזו, למרבה הצער. והתקשורת מצדיעה). נתניהו ישמח אם הסכסוך הישראלי-פלסטיני יישאר לנצח. עד שלפלסטינים יימאס לבקש מדינה והם יעופו מפה (אבל הם לא, ואנחנו נצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה. אבל זה כבר סיפור אחר).

והכי מצחיק הוא שנתניהו לא חושב שאנחנו שמים לב. שהציבור מטומטם. אבל הציבור לאט לאט מבין שיש לו כוח. והוא הולך להשתמש בו. במחאות והפגנות ברחוב בצורה המסורתית, בחרם צרכנים מוצדק בסופר, ובקלפי. ואחרי שנתניהו יילך אנחנו נשב, נלקק את הפצעים ונחשוב איך ממשיכים מכאן. זה ממש לא יהיה הסוף של המחאה. אבל זו לפחות תהיה ההתחלה.

***

הערת סיום: גם שאול אמסטרדמסקי התותח כתב פוסט על הווידיאו האדיוטי של 3 שנים לממשלה (והתייחס גם למצגת שחולקה לעיתונאים). את הפוסט הזה כתבתי ברצף של כמה שעות טובות. שאול כנראה כתב את שלו במהלך הזמן הזה. ולכן אין כאן פלגיאט (לפחות לא כזה שאני יודע עליו). הרווח כולו של ההמון.


מאי 4 2010

23

לכבוד יום הולדתו של עבדכם הנאמן, הוחלט – בהתייעצות שכללה את עצמי, אנוכי ודחיינותי – להגיח ממקום משכני הנוכחי ולרשום את הפוסט השביעי במספר בבלוג זה. בלוג, אשר קם מתוך מטרה לפתוח דף חדש ולחזור לכתוב להנאתי כבעבר ובאופן קבוע – משימה שעד כה אינה נוחלת הצלחה משמעותית. על אף שניתן להשיב למקטרגיי בלינק לחשבון הטוויטר המתעדכן תדיר, בו אני נוהג לצייץ באופן תכוף יחסית על מצבי הנפשי המתערער, בלינקים לכתבות פרי מקלדתי ובעדויות למחזור שינתי התמוה – אין זו אלא התחמקות במלוא מובן המילה. שהרי אילולא הייתי עסוק, טרוד ועמוס בכל אותם דברים שמיד אכתוב עליהם – היה ביכולתי להנחית בקלות על ה-RSS הדל של קוראיי פוסטים מדי שבוע.

למרבה הצער לא עשיתי זאת. הסיבה היא כמובן, אותם הדברים בהם הייתי עסוק, עמוס וטרוד במהלך הזמן האחרון (זאת, אע"פ שרק חלק קטן מהם קרה מאז הפעם האחרונה שעדכנתי). לכאורה, עדיין נשאר לי זמן פנוי בשפע, אולם האנרגיות הנפשיות שמשימות אלה גזלו, גוזלות ויגזלו ממני נותנות את אותותיהן.

שהרי לכתוב פוסט אינו דבר של מה בכך, ודורש דבר ספציפי לו אני אוהב לקרוא "אנרגיות כתיבה". יחידת מידה זו, בה ניתן לבטא כמעט כל דבר הדורש, ובכן, כתיבה, לא רק גדלה ככל שהמשימה קשה וסבוכה יותר, אלא גם ככל שהנטיה לדחותה מתעצמת. אנרגיית כתיבה אחת היא בדרך כלל משימה אותה לוקח לבצע לא יותר מדקה, ובאופן מיידי. להלן כמה דוגמאות. כיום, נמצאות ברשותי כ-100 אנרגיות כתיבה (מספר עלוב למדי בהשוואה לאנרגיות הכתיבה של מורי הרוחניים):

1. ציוץ בטוויטר – 1-3 אנרגיות כתיבה.
הגיג רנדומלי אודות אירוע חסר חשיבות לכל היותר לוקח בממוצע כדקה, כאמור, וגם זאת רק כאשר מדובר בציוץ אותו יש לקצר מפאת אורכו (140 תווים אינם מספיקים לרוב לביטוי רעיונותיי המהפכניים), דבר הדורש קיצוץ. ציוצים בטוויטר נחלקים לחלקים שונים, הנעים בין: ציוץ בשרשרת ויכוחים/התנצחויות, Replies, רטוויטים, ציוצים אוטומטיים שונים ועוד. אנרגיות הכתיבה של אלה הן 1 או פחות. רובן ניתנות לכתיבה מהאייפון בהיסח הדעת.

2. כתבת 200 מילה תחת דד-ליין – 20 אנרגיות כתיבה.
בין אם מדובר בטקסט פרשני, אירוע חדשותי או שרבוט זריז על ענייני דיומא – כל עוד הדבר מתבצע תחת לחץ, ללא אפשרות להרהר בהשלכות הסוציו-אקונומיות של הדבר, המלאכה גורמת לפוקוס מיידי. הפירוש הוא צמצום הדחיינות למינימום – הטוויטר, הגוגל רידר והפייסבוק יוצאים כולם להפסקת סיגריה, בעוד אנוכי עומל על פיסת הטקסט. בעוד שלעיתים מדובר בלא מעט עבודה, זו נדחסת לכדי פרק זמן מצומצם ובסיומה נותרות ברשותי עוד אנרגיות כתיבה למכביר.

3. מדריך אפליקציות – 45 אנג"כ.
לאחר השלמת המשימה אותה הינני מבצע, בממוצע, כשלוש פעמים בשבוע, האורכת מספר שעות טובות לכל הפחות ודורשת שיטוט ברשת, קריאה, ביצוע צילומי מסך, שליחת מיילים לעורכים עם הטקסט ומיילים המכילים בקשות להטענת צילומי המסך לשרת האתר, ולבסוף – העלאת הטקסט תוך התעסקות עם מערכת ניהול התוכן המקוללת – לרוב לא נותרות בגופי הצנום אנרגיות כתיבה רבות. הכמות הזעומה שנשארה משמשת, לרוב, לציוצים ועדכוני סטטוס אודות יצירתי החדשה ב-17 חשבונות מדיה חברתית שונים, כתיבת קטעי 200 מילה תחת דד-ליין (ר' לעיל) במהלך היום ושמירה על שפיותי באמצעות פריקת תסכול בטוויטר.

4. טקסטים של מעל 200 מילה תחת דד-ליין – 60 אנג"כ.
לרוב הדבר נדרש כשמדובר באירוע פתאומי כזה או אחר, התופס את סחבק בשעות הבוקר המוקדמות, בעודו מנמנם כדבעי. טלפון מהעורך – לרוב מדובר בטלפון שני לאותו יום, כאשר לפני כן התקשר דובר מסוים המברר האם קיבלתי לפני שבוע מייל ממנו על אפליקציית אייפון מרתקת – והינני קופץ ממיטתי כנשוך נחש, מוכן ומזומן להגיש את הטקסט תוך [הכנס פרק זמן בלתי אפשרי כאן]. בין אם מדובר ביום אחרי לילה לבן שהוקדש ללמידה לפסיכומטרי (עוד על כך בהמשך) ובין אם המקום בו התעוררתי הינו בית אמי חסר הגישה לאינטרנט (אך העמוס בשניצלים ובאהבת אם) – אגש מיד למשימה. אשתה כוס מים המונחת על השולחן מאתמול/אתחבר לרשת באמצעות חבילת ה-Data של האייפון בצורה שתגרום לכל שיחת טלפון נוספת לגרום לי לאבד את הקישוריות, ואגיש את הכתבה במועדה.
פחות או יותר.

5. פוסט לבלוג – 70 אנג"כ.
רצף מילים, משפטים ואותיות אלוהי זה, כפי שמופק על ידי תלמיד הפסיכומטרי העייף (כבר אגיע לזה), לא רק שסוחט ממנו את כל חיוניותו, אלא גם דורש ממנו לא מעט מחשבה, הנקטעת, נקטלת ומושלכת לפח האשפה המטאפורי עקב ביקורת עצמית, עצלנות ושאר מרעין בישין. למרבה הצער, לרוב התוצאה היא טקסט אלוהי באותה מידה, בין אם הופק לאחר שבועות ארוכים של דחיינות, רחמים עצמיים ונימוקים פסולים, ובין אם הופק לאחר שכותבו הדחיין התעקש להמציא יחידת מידה חסרת חשיבות, לדחוף רשימה מיותרת לפוסט שחשיבותו לאנושות מוטלת בספק, ואפילו לא לסיימה מחמת עייפותו ואזלת אנג"כיו. דבר חיובי, למעשה, משום שאז היה נאלץ לפרט מהן הסיבות שבגללן הוא כה מתעצל לחזור לעבוד על סיפור מד"ב יומרני פרי עטו (110 אנג"כ – מס' 8 ברשימה, לאחר כתיבת כפולת עמודים לעיתון ויצירת שני פוסטים בבלוג הבאים במרווח סביר זה מזה), פרויקט שהחל לעמול עליו בעודו מלש"ב ינוקא, וטרם הגיע לסופו הטראגי.

אם כך, מהם הדברים שמנעו ממני לכתוב פוסט עד כה? זוהי שאלה מצוינת, עליה אענה, כיאה לשאלות קשות אותן אנוכי נוהג לשאול את עצמי אך איני מצפה לתשובה אלא מעלה אותן לחלל האוויר בתקווה למעט הלקאה עצמית בריאה, בתשובה מתחמקת: מהם הדברים אותם הספקתי לעשות בשנה האחרונה, מאז מלאו לי 22 אביבים ב-4 למאי 2009 (תאריך, שכך נודע לי היום, מהווה את יום Star Wars)?

1. השתחררתי מצה"ל.
ביום בהיר אחד, בעודי נושא את הקיטבג המטונף אל עבר בסיס תל השומר, חילחלה הידיעה על סיומן של כמעט שלוש שנים איומות מחיי למוחי. צבא ההתקפה לישראל, אשר קיבל אותי כנער מורעל ובעל דעות פוליטיות באזור הימין-מרכז (כלומר, בלי דעות) ביולי 2006, פלט אותי משורותיו במאי 2009 מוכה, חבול וניהיליסט. שתי מלחמות אולמרט גרמו לי להבין כמה מיותרת ונוראית היא המלחמה אליה ששים חבריי, וכמה חסר חשיבות הוא מקומו של הג'ובניק בהיררכיה המיליטריסטית. לא רק שאינו תורם במאום להרג חפים מפשע ממקום משכנו בקריה, בין עמדת האינטרנט, הסוליטייר, המטבח הצבאי המזוויע וטבלאות האקסל – אלא שגם אין ביכולתו לעשות דבר כדי להביע את התנגדותו לה. מה יעשה? יסרב לפקודת מאקרו? כך, גם בימים בהם הרגשתי שאני לובש את מדיהם של רוצחים ברישיון, חשתי חסר אונים באותה מידה בה הייתי בפאזה בה רציתי לחסל כמה שיותר ערבים עקב שטיפת המוח אותה עברתי במערכת החינוך. שלוש שנים מיותרות, בהן לא רכשתי שום ידיד, בהן בריאותי הידרדרה מכל בחינה אפשרית, בהן הבנתי כמה חדלי אישים הם ראשי צה"ל, כמה עלובים הם חיי הפקידות הצבאית וכמה טיפשי הוא גיוס החובה בישראל. כמה פתטי הוא להשתכר גרוש וחצי לשעה, להעביר את הזמן מ-9:00 עד 17:00 במשרד ממוזג יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע ולא לתרום שום דבר לעצמך, למדינה או לאזרחיה. לסבול, להשתעמם ולהירקב, לקבל דרגות שלא אומרות כלום, למחוק ספאם של המנהלן הראשי באאוטלוק ולהגיח לעזריאלי כדי לאכול אוכל מוכן. רק כדי להגיד שעשית צבא, לזכות להינד ראש מהחברה ולקבל פיקדון אישי, הטבות מס ו-356 שקל בחודש במשך תקופה הנראית כנצח.

2. סיימתי שתי מערכות יחסים.
האחת של כחמש שנים והאחת של חודשיים. בתקווה, שתי האקסיות כבר הבינו שלמרות היתרונות שבשהייה בחברתי – שמחת חיים, ספונטניות, שלוות נפש תמידית, אמפתיה, אלטרואיזם, אופי נעים ונוח ותחומי עניין מרתקים – עדיף להן בהרבה שלא להסתפק באדם שאינו מסוגל להעניק להן, מסיבותיו הוא, ובכן, את כל הדברים שבן זוג לא אגואיסטי ונורמלי אמור להעניק.

3. עברתי לגור לבד.
בשנה זו גם ביצעתי את הצעד המתבקש מכל חייל משוחרר, קרייריסט בתחילת דרכו, סטודנט שקדן לעתיד ואדם עצמאי בהווה, ועקרתי מהבית המוכר ועמוס הזכרונות בעיר מגוריי אל דירה שכורה באחת הערים הסמוכות. עד מהרה התרגלתי לשלם ממשכורתי את הביטוח הלאומי, הארנונה וחשבון המים, לשטוף את הרצפה, לקנות תרופות (והרבה) בבית המרקחת המקומי, לגשת למס הכנסה ולהישאר בחיים, לקנות מצרכים בסופרמרקט, לשמור (כמיטב יכולתי) על סדר וניקיון במקום משכני הארעי, לנהל תקציב, והכי טוב – לקום מתי שבא לי וללכת לישון מתי שבא לי (בחלק מהזמן).

4. התחלתי לעבוד בעבודה הנהדרת ביותר שיצא לי לעבוד בה.
ואני נהנה מכל רגע. כל רגע שבו יוצא לי לעסוק בה, כמובן.

5. התחלתי קורס פסיכומטרי.
זוהי הסיבה (בה אני בוחר להתמקד) שאני מזניח את בריאותי, הסיבה שהפכתי לאדם שקשה לשהות בחברתו (יותר מהרגיל), עקב מלמולים חסרי פשר של מילות חסרות משמעות ודאגה קיומית המרחפת מעל ראשו באשר לפרק הכמותי. הסיבה שבגללה חיי יהפכו לנסבלים שוב רק בעוד חודשיים מהיום, וזאת רק במידה ואצליח להוציא את הציון בו אני חפץ. הסיבה שבגללה אני עושה ימים כלילות ולילות כימים במטרה לעמוד במשימות שהוקצו לי בקורס, תוך כתיבת כתבות לעיתון ולאתר וצבירת שעות שינה בכמות לא מספקת. הסיבה שלפיה איני יכול שלא להיות בחרדה תמידית מפני היום ההולך ומתקרב, הסיבה שבגללה אני חייב ללמוד למבחן ארור בכל שעה מזדמנת בה איני ישן, כותב או אוגר כוחות לקראת יום המחרת. הסיבה שבגללה פוסט זה מסתיים כעת, 1324 מילה לאחר שהתחיל ולאחר שגזל ממני 95 אנרגיות כתיבה ביום הולדתי.


דצמ' 21 2009

טבילה קרירה בבריכת הניהיליזם

ישראל, כך נראה, לכודה בבועת זמן. חבורה של שבטים הנלחמים אחד בשני עשרות שנים, ללא סוף הנראה לעין. טרנספר מרצון? בכוח? של מי? מדינה אתנוקרטית? דו לאומית? שלום? מלחמה כוללת? כולם סופים, הגיוניים יותר או פחות, לסכסוך העקוב מדם, שנראה שאין לו פיתרון. לא משנה על מי ישראל/מדינות ערב/הפלסטינים/העולם יבחרו להטיל את האשמה, גם לילדים שלי, כנראה, יורו להתגייס לצבא. ובזה נגמר הסיפור. וגם אם אחד הסופים הללו יתממש, הרי שהוא יהיה רק ההתחלה. כי איבה ושנאה, בלתי הגיוניים ככל שיהיו, קשה למחוק. והם יישארו שם, לא משנה כמה הפוליטיקאים יחייכו מול המצלמות.

מיליארדי אנשים רבים על חתיכת אדמה, תקועים במימד משלהם. שום דבר שיקרה בעולם שמחוץ לא ישנה את דעותיהם, השקפת עולמם ומעשיהם.

או שאולי זהו בכלל מגרש משחקים גדול. ילדים משחקים בקקי, מתגוששים מדי פעם וזורקים חול אחד על השני. אבל רוב הזמן אלו פשוט בני אדם שרוצים להעביר את הזמן. והם מעבירים אותו עם צואת הכלבים והנמלים וכל מה שכרוך בכך, כי לילדים אין בעיה עם זה. הם התרגלו. אף אחד לא סיפר להם על הקרוסלה שמעבר לרחוב.
וההורים, שבידיהם הכוח להוציא את הזאטוטים מפיסת הזוהמה לא נוקטים עמדה. הם עייפים מדי להבין מה רוצים האנשים הקטנים. הם יעשו מה שלעזאזל הם יגידו. אבל גם האנשים הקטנים לא יודעים. הם נשארים עם מה שנוח.

וכשמגיע מבוגר אחראי הוא מתייאש מהר מאוד. כי לאף אחד אין יכולת ורצון להקשיב. כל משאלתם היא להעביר את אחר הצהריים על הספסל. האנשים הקטנים רוצים להמשיך לבלוע נמלים. לקרוא את כותרות העיתונים ולהזדעזע מעוד משהו שמישהו עם יכולת הבעה בכתב/רצון למכור עוד עיתונים החליט שכדאי להזדעזע ממנו הפעם. ושולפים את תמונות הארכיון המשומשות, והפוליטיקאים שוב רוצים להצדיק את הכיסא ומפריחים לאוויר סיסמאות נבובות. לאלו שיודעים מה קהל הבוחרים שלהם רוצה קל יותר. אלו שלא, יורים לכל הכיוונים. ושוב אותן שיחות סלון, עד למשבר הבא. לקטסטרופה של השבוע החדש שמגיע. מה האמריקאים רוצים ומה הפוליטיקאים רוצים ומה אנחנו רוצים.

ובסופו של דבר הכל מתנקז לשלולית אחת גדולה של ייאוש וכותרות ענק וסיסמאות שחוקות ותמונות בשחור לבן ותמונות אילוסטרציה ותצלומים של סוכנויות הידיעות ופרשנויות ממוחזרות שמלנקקות לעצמן, אם העורך של האתר לא עצלן. כולם מתחלפים אחרי כמה זמן. העורכים וראשי הממשלה והשרים וחברי הכנסת והגנרלים והרמטכ"לים. כל אחד חושב שהוא ממציא את הגלגל. תקרא מה קודמך בתפקיד רצה לעשות, מה הוא תיכנן ומה נפל בגלל מחסור בתקציב / תיעדוף משאבים לקוי, מטומטם. צבא קטן וחכם? חוקה? גלעד שליט? ביעור השחיתות? סיום הסכסוך? חזרה לגבולות 67? הכל כבר קרה, הכל כבר נטחן ופורשן ורק לובש צורה אחרת. אך זוהי אותה שלולית אמורפית ובלתי ברורה של חוסר אונים.

מעבירים את הזמן עד לסיום הקדנציה, עד לסיום השבוע, עד לסיום החודש. עד להגעת המשכורת הבאה, המלחמה הבאה או הפרשה שנמצאת ממש מעבר לפינה. והסכסוך לא נגמר. והשחיתות עדיין שם, רק בצבעים אחרים, ולאנשים עדיין אין יכולת לגמור את החודש, וכולם שונאים אחד את השני ומתרבים כדי להשריץ עוד חיילים לעת פקודה. הבייבי בום של עופרת יצוקה אינו שונה מהבייבי בום של לבנון השניה או מלחמת המפרץ או לבנון הראשונה או כל נסיון אחר של ההנהגה, שמובל על ידי התקשורת, שמובלת על ידי ההמונים, שמובלים על ידי התקשורת, שמובלת על ידי ההנהגה, לרצות את העם. ומהו אותו עם? חבורה של ילדים קטנים שרק רוצים הביתה. או להמשיך לזרוק חול אחד על השני. הם לא בטוחים. הם יעשו מה שהמבוגרים יגידו. זוהי צורת חיים פרימיטיבית להחריד, שישנה, אוכלת, מזדווגת והורגת (לא בהכרח לפי הסדר הזה).

ומה יהיה הסוף? לא בטוח שנראה בתקופת חיינו את הפיצוץ הגדול שכולם מחכים לו. האיראנים עם האצבע על הכפתור, אבל הם די לא עומדים בלו"ז. והפלסטינים עדיין במקומם ולא נראה שהקהילה הבינלאומית מתכוונת להפסיק לעמוד לצידם. והיהודים עדיין נהנים להפוך את בניהם לגברים אמיתיים, ממורמרים ודפוקים שבורחים להודו וארה"ב, דרך מערבולת ירוקה ומבחילה. והמתנחלים מאוד נהנים עם משחקי החתול והעכבר. מדינת ישראל, הם יודעים, מעולם לא הפסיקה להיות לצידם. ומי שאינו מכיר את משחק ההקפאה הישן נושן, שנוצר בהשארת משחק הפינוי הוותיק, שירים את ידו האדישה והגאולה בדם.

ובינתיים, אנשים מתים.