מרץ 2 2012

עוץ-לי לוטוגוץ-לי

גם לימודי הכלכלה באוניברסיטה, שסייע לי להבין את פירושם של מושגים כמו "תפוקה שולית פוחתת" ו"ביקוש קשיח" לא עזרו לי לחשב כראוי את הסיכוי לזכות בפרס הראשון בלוטו במילוי טופס סימון רגיל. למזלי באתר מפעל הפיס באו לעזרתי ופרסמו את הסיכויים לזכייה (לאו דווקא בפרס הראשון), כשהסיכוי הכי גבוה הוא: אחד ל-332 אלף 112 (במילוי טופס עם "שיטת חזק 7"). לשם ההשוואה, הסיכוי שלכם להידרס בשנה הקרובה על ידי מאזדה גבוה יותר (החישוב כאן, בהנחה שיש 8 דריסות על ידי על ידי מאזדה בממוצע בשנה מתחת לבית שלכם).

הסיכוי לזכייה בלוטו הוא כל כך אפסי, כל כך זניח, שאנשים יכולים למלא עשרות שנים טופס, בשווי של סכומים בלתי נתפשים (מאות אלפי שקלים או יותר) במשך עשרות שנים ועדיין לא לזכות (ואולי לזכות אבל לא להחזיר את ההשקעה). ועל רקע זה פועל מפעל הפיס: המונופול להימורים חוקיים בישראל. זהו אותו ארגון, שפועל ללא מטרות רווח ומכניס לקופתו מיליארדי שקל בשנה ומחלק כחצי מהם (ראו למשל את תמצית הדוחות הכספיים של 2010 – PDF), מתוכם חצי לפעילות ציבורית – סכום של כ-600 מיליון שקלים ב-2010 (דוח מלא – PDF).

צולם ע"י צביה, רישיון שימוש GFDL

צולם ע"י צביה מוויקיפדיה, רישיון GFDL

התרומה של מפעל הפיס לחברה לא משנה את העובדה שמפעל הפיס מקבל כסף מאנשים מסוימים מאוד, שלא יודעים לעמוד בפיתוי של האושר העילאי שמספק העושר – ונכנעים לתרבות הצריכה ולתזה הקפיטליסטית (ההגיונית) שמאחוריה: אילו רק היה להם איזה מיליון או שניים או חמישים, הם יכלו להסתדר בחיים ולזכות למנוחה ולנחלה: לעבור לגור בשכונת יוקרה, לצאת ממירוץ העכברים ולסדר חיים טובים לילדים ולנכדים. העובדה כי כל הכסף שמגיע ממפעל הפיס – לזוג מהקיבוץ, למתנ"ס השכונתי, לאגף בבית החולים או לתרומות לסביבה – מגיע מהאזרחים, הולכת ונאבדת בדרך. זה לא נגזר מהפרקטיקה של מפעל הפיס דווקא, שמפוקח ע"י המדינה, אלא מעצם היותו מוסד הימורים – וככזה זהו טבעו. ה-7 מיליון בהם זכה בן ה-90 שמילא כסף במשך 40 שנה (!) מגיעים ממיליוני לקוחות כמוהו שמשקיעים יחדיו מיליארדי שקלים במשך עשרות שנים בשביל חלום שמעט מהם יזכו לו (ביניהם הוא עצמו. אילולא הלוטו יש מצב שהיו לו כבר איזה מיליון בכיס והוא לא היה זקוק ללוטו מלכתחילה).

לכן כל זוכה בלוטו צריך לזכור את חוסר המוסריות שבזכייתו – כסף הלוטו מוכתם בפנטזיות של אזרחי ישראל. זהו "מס חלומות" אפשר להגיד, שמממן דברים שהיו צריכים להיעשות ע"י המדינה (או את רווחתם של אנשים פרטיים) על ידי קבלת כסף ממעמד הביניים ומטה, הכורע תחת הנטל בישראל – מיליונרים ושאר אנשים שחיים ברווחה לא זקוקים לטופס הזוכה המיוחל.

ומילה או שתיים על התמכרות: מפעל הפיס עצמו מפרסם באתר שלו קוד אתי שנוגע לצמצום נזקים למכורי הימורים, ואחת הפרקטיקות היא מכירה לגילאי 18 ומעלה בלבד. לדבר השני נגיע עוד מעט, אבל כדאי להקדיש לנושא מחשבה שניה: האם ישראלי שממלא טופס במשך שנים (או עשרות שנים) באופן קבוע ומוציא כספים גדולים בקביעות ולאורך זמן שונה מהותית מישראלי שמגיע לקזינו בלאס וגאס ומוציא את אותו סכום בלילה אחד במכונות מזל? הנזק אותו נזק, הסימפטומים אותם סימפטומים וההרס שיכול להיגרם לחייו של אדם ולסובבים אותו הוא, פוטנציאלית, אותו נזק.

לא מעט אשמה בכך התקשורת הישראלית (שלא שונה מהעולמית) שמסקרת בחביבות (בעיתונים זה בד"כ בעמוד האחורי השמור לדאחקה היומית, בטלוויזיה זה בסוף המהדורה), סיפורים מלאי קוריוזים על הזוכים המאושרים – גם בישראל וגם בעולם. העובדה כי לרוב מדובר במכור שבמקרה זכה (פחות מסקרים את המכורים שלא זוכים, או שמתים/מגיעים לגיל מופלג וכבר לא יכולים להינות מהכסף) מוצנעת. כך תורמת התקשורת הפופולרית ודלת הסיפורים, שלא בכוונה תחילה (חסרים אייטמים, מה לעשות), לחלום ההתעשרות הקולקטיבי ומגדילה את הכנסות מפעל הפיס על חשבון אזרחים רבים. מפעל שהוא אמנם לא למטרות רווח, אך שכיריו, בכיריו וגמלאיו רחוקים מלעבוד בהתנדבות, ושזורק שלל עצמות קטנות בדמות "אשכול פיס" כזה או אחר שממומן לא על ידי סמי עופר, אדלסון או דנקנר – אלא אינספור אזרחים קשי יום שמחזיקים את ראשם מעל המים רק בזכות חלום ההתעשרות המופרך.

ואיך כל זה קשור ללוטוגוצים?

כסף רב, משאבים רעיוניים, טכנולוגיים ופרסומיים מושקעים בקמפיין הנוכחי של יצורי הלוטו הכדוריים והצבעוניים – שלטי חוצות, אפליקציות לאייפון ולאנדרואיד וכמובן – פרסומות בטלוויזיה (אחת עם הכבשה ואחת עם אטיאס – מסתבר שגם נשים וגם את זוכה פרס ישראל אפשר לקנות בכסף). בעוד שבאפליקציות ובטלוויזיה נכתב כי השימוש באפליקציה ו/או השתתפות בהגרלה מוגבלת לגיל 18 ומעלה – זו היתממות. האפליקציות זמינות לכל מי שמשתמש באייפון של ההורים. הפרסומות מוקרנות בשעות הפריים טיים. כולם מחבבים את הלוטוגוצים החמודים, המצחיקים ובעלי האפיונים הייחודיים (כמו מס' 18, ח"י עם דיבור ותנועות ידיים של ערס עממי). אפילו – וזה עיקר העניין – ילדים, יש להניח. הלוטוגוצים מגניבים, צבעוניים וחמודים. הם כיפיים וכיף לחקור אותם, יש להם גם אתר מיוחד עם שלל פעילויות כמו "לוטופדיה" (האם ידעתם שהמספר 12 עלה בגורל 63 פעמים?), סדנת עיצוב (לבנות דמות South Park סטייל) ועובדות שונות על מספרים. בכניסה על המשתמש להצהיר שהוא מעל גיל 18, כמו באתר פורנו. אפקטיביות האכיפה אותה אפקטיביות, ובתור מי שהיה מתחת לגיל 18 קשה לי להאמין שאפילו רוב הכניסות הן של בגירים (מספיק להסתכל על הפעילות בוול של עמוד הפייסבוק של הלוטו – בקשות לבובות ותיעודים של יצירת לוטוגוצים ע"י הילדה הקטנה לא חסרים).

אם בעבר הפרסומות של הלוטו לא ממש דיברו אל בני הנוער וילדי הגיל הרך או הלא-רך, עכשיו היצורים המקפצים (שגם זוכים ליחצ"ון משל עצמם כאילו לא מדובר בלוטו. מה הלאה? חוברת מדבקות?) הופכים את הכל לכיפי יותר. ההתעסקות ב"לוטוגוץ" האישי ("מה לוטוגוץ המזל שלכם?") דומה להתעסקות בפוקימונים במשחקים ובדמויות מסדרות טלוויזיה (ואין כזה הבדל).

האם יש למישהו ספק שכשהילדים הללו יראו ברחוב את אותן דמויות הם ימשכו את הוריהם אל הדוכן, שבאותה הזדמנות גם ימלאו אולי טופס? שברגע שהילדים הללו יגדלו קצת וייזכרו בלוטוגוצים החביבים ויעברו לידם ברחוב (לבד או עם ילדיהם, בהנחה שהפסלים יחזיקו) ראשם יתמלא בנוסטלגיה והם ישקלו לנסות את מזלם?

לי לא.


מרץ 8 2010

על גוגל באזז ודרוויניזם טכנולוגי

הטקסט הבא נכתב לפני כמעט חודש, כאשר סקנדל הפרטיות של גוגל באזז (זוכרים?) היה בשיאו. הוא היה אמור להתפרסם יחד עם הידיעה על הנושא האמור, שהופיעה בעיתון ובאתר כלכליסט. למרבה צערו של עבדכם הנאמן, עקב שיקולי עריכה הדבר לא קרה. משום חוסר הרצון לוותר על הטקסט, הוא מובא כאן בשינויים קלים, תוך שמירה על רוח הדברים.

***

סקנדל גוגל באזז - קשה להגדיר זאת אחרת - מצטרף לצעד הבעייתי של פייסבוק מלפני כחודשיים בלבד, בו הורתה למשתמשיה להגדיר מחדש את הגדרות הפרטיות שלהם, ולקבוע למי להראות את פרטיהם, כאשר ברירת המחדל היא Everyone. כך, משתמשים פסיביים אשר הורגלו ללחוץ "OK" ו-"Done" באופן אינסטינקטיבי ולא טרחו לקרוא את הנאמר ולעמוד על משמעותו, חשפו בקליק אחד את כל רכיבי הפרופיל שלהם, הודעותיהם ותמונותיהם כמעט לכל מי שחפץ בכך. הדבר לא היה כך עבור הגיקים הרבים המאכלסים את השירות, אשר לא רק הבינו את הטריק, אלא אף החלו לעשות שימוש מושכל בהגדרות הפרטיות החדשות, על מנת לפרסם סטטוסים פרטיים הנראים לקבוצת חברים מצומצמת, לדוגמה.

החומר הרב שנהפך בן לילה מפרטי יחסית לציבורי מזין עד היום אתרים הומוריסטיים העוסקים בבדיחות רשת (המוביל מביניהם הוא Lamebook, המצוין). הדבר מפליא למדי, לכאורה, בהתחשב בכך שהמידע על התעלול של פייסבוק נכתב רבות בתקשורת, והתפרסמו לא מעט מדריכים מפורטים בנושא. בצורה זו, גם משתמשים אשר היו חשופים להצצות, יכלו בקלות לאטום את פרופיליהם (כמעט) לחלוטין.

מעשה הנראה לרוב הגיקים כפשוט להפליא - לחיצה על Settings, בחירה ב-Privacy ושינוי ההגדרות - אינו כך עבור רוב האוכלוסיה. המשתמשים הפשוטים אינם יודעים כיצד לשנות הגדרות אלה והן אינן מעניינות אותם, עד שהמצב מאוחר מדי. עובדים מפוטרים עקב הודעות טוויטר, נשים מגלות על בגידות בעליהן באמצעות הפייסבוק ובני נוער מנודים חברתית לאחר שכתבו דברים אישיים בבלוג שלהם.

הפרטיות ברשתות החברתיות היא כבר לא העניין. העובדה כי האינטרנט הוא ציבורי צריכה להילמד בבתי הספר. אולם מה יהא על המשתמשים הפשוטים שחייהם עלולים להיהרס כי לא קראו את האותיות הקטנות? מה יהא על עובד שלא חקר את תפריט ה-Settings לעומקו בטרם כתב על תסכולו ממקום העבודה הנוכחי בהודעת סטטוס? על האשה שנשדדה כי לא הבינה כי היא חושפת את מיקומה הנוכחי ב-Geotagging בטוויטר? רבים מהכלים היומיומיים כיום דורשים ידע והבנה מעמיקה, אולם מעטים מהמשתמשים חסרי הידע במחשבים מעלים על דעתם לקחת שיעור על התנהלות תקינה ברשת, או לבצע גיגול פשוט. הם לא משערים כי אנשי גוגל או פייסבוק עלולים לנצל את תמימותם ולקבוע הגדרות ברירת מחדל בעלות פוטנציאל הרסני.

מה הלאה? מות הפרטיות אינו אופציה, משום שתמיד יהיה לאדם הנורמטיבי מה להסתיר - החל ממקורות עיתונאיים וכלה בנטיה מינית. גם מות הרשתות החברתיות אינו סביר. במקום זה ניתן לדמיין את התרחיש הבא: מעסיקים יפטרו עובדים שלא דאגו להסתיר את אנשי הקשר שלהם בגוגל באזז, נשים יסיימו מערכות יחסים עקב פליטות פה של בעליהן בטוויטר, בני נוער יהפכו לדחויים חברתית רק כי לא היו מודעים לאפשרות להפוך את יומנם האישי בישראבלוג לפרטי. התוצאה, בעוד כמה שנים, היא מה שאפשר לקרוא לו "דרוויניזם טכנולוגי". בדומה לאנשים חסרי ההשכלה ו/או המודעות המפרנסים את טכנאי המחשבים או תעשייני העוקץ הניגריים, רק עובדים שינהלו מוניטין נקי מחשדות במנועי חיפוש, נערות שיטרחו לעשות Untag מתמונות לא מחמיאות בפייסבוק וגברים שיידעו לשלוח הודעות פרטיות לקבוצת אנשים בגוגל באזז – יזכו להתקדם בסולם הדרגות, לנהל מערכות יחסים נורמלית, חיי נישואים תקינים וכיו"ב.

יש פיתרון עבור מי שמעוניין בחברה אנושית שאינה נשלטת על ידי גיקים: הגברת המודעות של המורכבות בשימוש במחשבים בכלל, ויישומי רשת ורשתות חברתיות בפרט. ללא צעדים אלה, המשתמשים הפשוטים ייאלצו לשלם מחיר. ממחיר תדמיתי, דרך כספי ועד למקצועי. במצב זה, הבמה תישאר לאנשי תפריט ה-Settings.


ינו' 2 2010

על מינימליזם מוחשי וממוחשב

אם הייתי יכול לבחור אתר אינטרנט אחד שהשפיע עליי יותר מכל (הייתי אומר בעשור האחרון, אבל קצת נשבר לי הזין מהסיכומים האלה), זה יהיה ללא ספק Unclutterer. יותר ממה שכותביו לימדו אותי על סדר וארגון ועד כמה הם חשובים (מנטרה שאבי מולידי ניסה להכניס לי לראש במשך יותר ממחצית מחיי ללא הצלחה), הם לימדו אותי על החשיבות שבמינימליזם בכל תחומי החיים. השינוי העיקרי באמת עבורי היה כאשר הבנתי שהעקרונות הללו תקפים כמעט לכל אספקט שהוא.

לפני כחצי שנה לערך עברתי דירה, והתחלתי לראשונה לגור לבד. לא לקחתי איתי יותר מדי דברים. את העיקר העמסנו בשתי נגלות ביונדאי גטס. כעשרה ארגזים בסך הכל, כאשר את שאר הרהיטים אשאיר מחוץ לעניין. אחרי כל הזמן שעבר עדיין לא סידרתי הכל, וארבעה ארגזים עדיין נוכחים על הרצפה. אחד מחבריי, אשר ביקר בדירתי המבולגנת, הציע לא אחת לסייע לי לפרוק את הארגזים שנותרו – פעולה אשר לכל היותר תיקח מספר שעות בודדות מהזמן של שנינו. הודיתי לו בכל הפעמים על רצונו לעזור וניסיתי להסביר כי המעבר הוא הזדמנות מצוינת לעשות סדר אמיתי ברכושי, אשר רובו ככולו אינו ראוי לצאת מקופסת הקרטון, אלא להיות מושלך לאחר כבוד. לעמותת צדקה, אתר אגורה, יד2 או eBay, המיכל למחזור נייר או חלקת האלוהים הקטנה שליד פח הזבל שליד הבית. אם הייתי נדרש לכך, הייתי אומר שלהערכתי כמחצית מהכבודה שהבאתי עמי מביתי הקודם עברה לעולם שכולו טוב: לידיו של נזקק כזה או אחר, לילקוטו של תלמיד יסודי צעיר ומלא מוטיבציה ללמוד או כפסולת המספקת עבודה לאדם קשה יום פלוס שניים. החפצים שלי כבר לא מעסיקים אותי יותר. אין לי צורך לנקותם מאבק, לתחזקם בתיקונים ובחשמל, להקצות להם מקום במרחב הפרטי, האישי, האינטימי והפרודוקטיבי שלי. הם עברו לידיים אחרות, או פשוט המשיכו הלאה במסעם, יהא אשר יהא.

ממה לא נפטרתי בחצי שנה האחרונה: פוסטרים, מכשירי אלקטרוניקה, אביזרי אלקטרוניקה, בגדים, ניירת מפה ועד השמיים, תרופות, דיסקים, משחקי לוח ומחשב, עוד ניירת, כלי כתיבה, צעצועים… אין לזה סוף, גם עדיין – משום שטרם סיימתי לטפל בכל הארגזים – וגם בכלל. זה לא מעשה חד פעמי, זהו אורח חיים מתמשך. כל הזמן לבחון מה מיותר ואין לו מקום, כל הזמן להקל על עצמנו. ההתחלה היא קשה, אך ברגע שהדבר נהפך לטבע שני הוא אינו מעיק כלל. הוא נעשה כבדרך אגב והוא משחרר להפליא.

כי בחירה בדרך חיים מינימליסטית אינה דבר שיש להקל בו ראש. הכל בר טיפול, הכל ניתן לזריקה, להעברה או למכירה. אף חפץ אינו קדוש, אפילו אם, ואולי בגלל – שהוא מייצג זיכרון רחוק, שאיפות, חלומות, תשוקות. אדם שהייתי ואדם שהייתי רוצה להיות. מטרות שהצבתי ומטרות שהייתי רוצה להציב. כמובן שיש לדרך חיים זו השלכות שליליות, פוטנציאליות ולא פוטנציאליות. אני פחות נקשר, אני רואה דברים רבים כזמניים, לטוב ולרע, אני משאיר פתח מילוט ומתקשה להפוך דברים לסופיים. אני לא ספונטני ובוחן כל רכישה, התחייבות ונוכחות של עצם כלשהו בחיי בצורה מדוקדקת, אשר עשויה להיות מייגעת ומתישה לעיתים קרובות. אך מצד שני, יש לכך יתרונות עצומים: אני ממוקד יותר במטרותיי, אני פחות מדשדש בעבר ויש לי יותר זמן לעשות דברים חשובים. להתפתח, ללמוד, לעבוד ולחשוב.

כמובן שמתעוררת השאלה מה קודם למה. הרי ברור לי לכל חפץ בחיינו יש משמעות, לעיתים מרחיקת לכת. אדם מוכר את ספרי הפסיכומטרי שלי כי החליט להפסיק לעשות שקר בנפשו לאחר שוויתר על לימודים באוניברסיטה לטובת העסק המשפחתי לפני שנים. בחורה זורקת את מכתבי האהבה של האקס לאחר שהחליטה לעבור הלאה בחייה. קצין משוחרר מוסר את מחסנית המזל שלו במבצע איסוף מיוחד של צבא ההגנה לישראל לאחר שהשלים עם העובדה שהוא כבר לא בצה"ל. האם התגברותו על משבר זה גרמה לכך שייפטר מהחפץ האחרון שקושר אותו אל חייו הקודמים, או שמא מסירת החפץ גרמה לכך שימשיך סוף סוף הלאה? ומה אם אשתו הייתה זורקת את המחסנית, ללא ידיעתו? מה יותר? האם החפצים משפיעים על הרגש או שהרגש משפיע על החפצים? זה משתנה מאדם לאדם, מחפץ לחפץ ומעת לעת.

אישית, אני מצאתי שהעברה של דברים רבים למרחב הממוחשב סייעה לי רבות. כמובן, לא כל דבר מתאים למטרה הזו. אבל גיליתי, ואני בטוח שלא הייתי הראשון, שמחיקת קבצים קלה יותר מזריקת ניירת – אפילו אם החשיבות שלהן זהה לחלוטין ומסמלת את אותם דברים. לעזאזל, אפילו אם זה אותו מסמך או תמונה בדיוק, שנסרקו והועברו לאחר כבוד לדיסק הקשיח. קל יותר למחוק מספר טלפון מ-Google Contacts מאשר מפנקס מצהיב. מהיר בהרבה (וקל יותר רגשית, גם אם מכני וחסר נשמה, לדעת אנשי ה"לאן הגענו") לחסום מישהו במסנג'ר מאשר להסיט מבט כל פעם שפוגשים אותו ברחוב (כמובן שמדובר בנושא נרחב בהרבה, שהדיון בהשלכות של כל אחד ואחד מסעיפיו הוא מרתק. לדוגמה: Text Messenge Breakup). פשוט יותר להסיר את דף המוצר של מחשב חדש שרצינו לקנות מהמועדפים בדפדפן באבחה של רגע מפוכח לאחר מבט מעמיק ביתרת חשבון הבנק, מאשר לקמט ולזרוק את הקופון שהספיק לצבור אבק על השולחן. וכמובן שאין רגע בעל משמעות יותר במרחב הווירטואלי מאשר סגירת חשבון משתמש. אם זה בפורום קיפולי נייר, בלוג המכיל את התיעוד הבלעדי לחייכם הקודמים או אתר הכרויות. לפני עשר שנים (אי אפשר להיפטר מזה) הפעולה המקבילה שהייתה נדרשת לביצוע פרידה כזו הייתה כל כך כואבת, מתישה ומתסכלת עד שלרוב לא היינו עושים אותה כלל, נחוצה ככל שתהיה. הרי עצם העובדה שדבר כלשהו אינו בעל נוכחות פיזית, אינו אומר שהוא לא שם. גם אותו צריך לסדר, לנקות, לארגן ולזרוק בעת הצורך. אסור ליפול לאשליה הזו. מסמך הוא מסמך, תמונה היא תמונה, זיכרון הוא זיכרון, מידע הוא מידע ורעיון הוא רעיון – גם אם הם לובשים צורה אחרת לחלוטין. מעיקה פחות ו(להבדיל) מינימליסטית יותר.

להעברת חלקים מחיינו לרשת, לענן של גוגל, לדיסק הקשיח ולזיכרון הפלאש של המצלמה יש השלכות נרחבות. הן הופכות אותנו ואת האינטרקציות שלנו עם העולם ממשיות פחות, היא נוטלת את המוחשיות מההישגים שלנו (אמנים ויוצרים יעידו על כך היטב כיום ובשנים הבאות), היא מכניסה ניכור לחיינו. אך בו בעת היא מאפשרת לנו להיות מינימליסטיים יותר, על כל ההיבטים החיוביים שבכך (סביבה, למשל), ולמרבה האירוניה, כביכול, הופכת אותנו לעשירים בהרבה (בכל מובן, אך ממש לא רק או בעיקר בכסף). אפשר ללמוד יותר, לחוות יותר, לעבור הלאה בקלות, להיות ממורמרים פחות, לא לשקוע בעבר וכל הזמן להשתפר ("לאן כולם רצים היום?" שואלת סבתא).

לפני כמה ימים קראתי את התרגום של מאמרו (המרתק) של וויליאם דרסיוויץ ב"קרוניקל", הדן (בין היתר) בחוסר המשמעות שבחברויות וירטואליות ברשתות חברתיות, כמו טוויטר, מייספייס ופייסבוק. הגעתי למסקנה שאין שום סיבה שאעקוב אחרי חלק גדול ממי שברשימת ה"חברים" שלי. רובם ככולם כבר בהייד מזמן, ותוך שימוש באמצעי הפרטיות החדשים של האתר (הידועים לשמצה אך היעילים להפליא עבור מי שיודע להשתמש בהם) איני משתף אותם בחלק נכבד מהסטטוסים שלי גם כך. אז למה לא להיפטר מהם? זה ינקה לי את חלון הצ'אט, יעשה חסד עם דף הבית שלי ויאפשר לי להתמקד באנשים שכן יש לי אינטרקציה עמם דרך הפלטפורמה. בסופו של תהליך קצר יחסית הצטמצמתי לכ-70 חברים בלבד (מתוך למעלה מ-150), והיד עוד נטויה. בכך התחלתי להתייחס לפייסבוק בדיוק כמו אל טוויטר וגוגל רידר, והחזרתי את ההגה לידיי בכל מה שקשור לכמות המידע שאני צורך ומבזבזת את זמני ומשאביי. אין שום סיבה להחזיק רשימת קריאה אינסופית רק כדי ללחוץ פעם ביומיים על Mark as Read. כנ"ל לגבי מעקב חסר תכלית וגוזל זמן אחר מאות צייצנים משעממים (רוב הסיכויים שאת הטוויטים הטובים באמת שלהם כבר ירטווטו). או עשרות רשימות תפוצה באימייל. ולחשוב שבימים עברו היינו צריכים לטלפן למוקד של העיתון ולבקש לבטל את המינוי. כלי הנשק הטוב ביותר ב-Information Overflow הוא להתחיל לחשוב רצינות על הדרכים והתכנים שאנו צורכים, ופשוט לחתוך.

וזהו אחד היתרונות הגדולים של המעבר לרשת. נכון, הוא מנתק במקום לקרב, הוא מייעל אותנו אך מנכר, אך בו בעת הוא משחרר. קל לזרוק. קל להתעלם, קל למחוק ולהיפטר. וכל המעט הרי זה משובח. אנשי הקשר, המיילים ולוח השנה שלי הם בענן. הסיפורים שלי והכתבות שלי נמצאים בקבצי טקסט או תמונה, האלבומים שלי מסודרים בתיקיות, חומרי הקריאה שלי גם, ועל ספריית הסרטים והשירים אין על מה לדבר.

עכשיו רק צריך להעביר לשם את ארגזי הקרטון שלי.