עוץ-לי לוטוגוץ-לי

גם לימודי הכלכלה באוניברסיטה, שסייע לי להבין את פירושם של מושגים כמו "תפוקה שולית פוחתת" ו"ביקוש קשיח" לא עזרו לי לחשב כראוי את הסיכוי לזכות בפרס הראשון בלוטו במילוי טופס סימון רגיל. למזלי באתר מפעל הפיס באו לעזרתי ופרסמו את הסיכויים לזכייה (לאו דווקא בפרס הראשון), כשהסיכוי הכי גבוה הוא: אחד ל-332 אלף 112 (במילוי טופס עם "שיטת חזק 7"). לשם ההשוואה, הסיכוי שלכם להידרס בשנה הקרובה על ידי מאזדה גבוה יותר (החישוב כאן, בהנחה שיש 8 דריסות על ידי על ידי מאזדה בממוצע בשנה מתחת לבית שלכם).

הסיכוי לזכייה בלוטו הוא כל כך אפסי, כל כך זניח, שאנשים יכולים למלא עשרות שנים טופס, בשווי של סכומים בלתי נתפשים (מאות אלפי שקלים או יותר) במשך עשרות שנים ועדיין לא לזכות (ואולי לזכות אבל לא להחזיר את ההשקעה). ועל רקע זה פועל מפעל הפיס: המונופול להימורים חוקיים בישראל. זהו אותו ארגון, שפועל ללא מטרות רווח ומכניס לקופתו מיליארדי שקל בשנה ומחלק כחצי מהם (ראו למשל את תמצית הדוחות הכספיים של 2010 – PDF), מתוכם חצי לפעילות ציבורית – סכום של כ-600 מיליון שקלים ב-2010 (דוח מלא – PDF).

צולם ע"י צביה, רישיון שימוש GFDL

צולם ע"י צביה מוויקיפדיה, רישיון GFDL

התרומה של מפעל הפיס לחברה לא משנה את העובדה שמפעל הפיס מקבל כסף מאנשים מסוימים מאוד, שלא יודעים לעמוד בפיתוי של האושר העילאי שמספק העושר – ונכנעים לתרבות הצריכה ולתזה הקפיטליסטית (ההגיונית) שמאחוריה: אילו רק היה להם איזה מיליון או שניים או חמישים, הם יכלו להסתדר בחיים ולזכות למנוחה ולנחלה: לעבור לגור בשכונת יוקרה, לצאת ממירוץ העכברים ולסדר חיים טובים לילדים ולנכדים. העובדה כי כל הכסף שמגיע ממפעל הפיס – לזוג מהקיבוץ, למתנ"ס השכונתי, לאגף בבית החולים או לתרומות לסביבה – מגיע מהאזרחים, הולכת ונאבדת בדרך. זה לא נגזר מהפרקטיקה של מפעל הפיס דווקא, שמפוקח ע"י המדינה, אלא מעצם היותו מוסד הימורים – וככזה זהו טבעו. ה-7 מיליון בהם זכה בן ה-90 שמילא כסף במשך 40 שנה (!) מגיעים ממיליוני לקוחות כמוהו שמשקיעים יחדיו מיליארדי שקלים במשך עשרות שנים בשביל חלום שמעט מהם יזכו לו (ביניהם הוא עצמו. אילולא הלוטו יש מצב שהיו לו כבר איזה מיליון בכיס והוא לא היה זקוק ללוטו מלכתחילה).

לכן כל זוכה בלוטו צריך לזכור את חוסר המוסריות שבזכייתו – כסף הלוטו מוכתם בפנטזיות של אזרחי ישראל. זהו "מס חלומות" אפשר להגיד, שמממן דברים שהיו צריכים להיעשות ע"י המדינה (או את רווחתם של אנשים פרטיים) על ידי קבלת כסף ממעמד הביניים ומטה, הכורע תחת הנטל בישראל – מיליונרים ושאר אנשים שחיים ברווחה לא זקוקים לטופס הזוכה המיוחל.

ומילה או שתיים על התמכרות: מפעל הפיס עצמו מפרסם באתר שלו קוד אתי שנוגע לצמצום נזקים למכורי הימורים, ואחת הפרקטיקות היא מכירה לגילאי 18 ומעלה בלבד. לדבר השני נגיע עוד מעט, אבל כדאי להקדיש לנושא מחשבה שניה: האם ישראלי שממלא טופס במשך שנים (או עשרות שנים) באופן קבוע ומוציא כספים גדולים בקביעות ולאורך זמן שונה מהותית מישראלי שמגיע לקזינו בלאס וגאס ומוציא את אותו סכום בלילה אחד במכונות מזל? הנזק אותו נזק, הסימפטומים אותם סימפטומים וההרס שיכול להיגרם לחייו של אדם ולסובבים אותו הוא, פוטנציאלית, אותו נזק.

לא מעט אשמה בכך התקשורת הישראלית (שלא שונה מהעולמית) שמסקרת בחביבות (בעיתונים זה בד"כ בעמוד האחורי השמור לדאחקה היומית, בטלוויזיה זה בסוף המהדורה), סיפורים מלאי קוריוזים על הזוכים המאושרים – גם בישראל וגם בעולם. העובדה כי לרוב מדובר במכור שבמקרה זכה (פחות מסקרים את המכורים שלא זוכים, או שמתים/מגיעים לגיל מופלג וכבר לא יכולים להינות מהכסף) מוצנעת. כך תורמת התקשורת הפופולרית ודלת הסיפורים, שלא בכוונה תחילה (חסרים אייטמים, מה לעשות), לחלום ההתעשרות הקולקטיבי ומגדילה את הכנסות מפעל הפיס על חשבון אזרחים רבים. מפעל שהוא אמנם לא למטרות רווח, אך שכיריו, בכיריו וגמלאיו רחוקים מלעבוד בהתנדבות, ושזורק שלל עצמות קטנות בדמות "אשכול פיס" כזה או אחר שממומן לא על ידי סמי עופר, אדלסון או דנקנר – אלא אינספור אזרחים קשי יום שמחזיקים את ראשם מעל המים רק בזכות חלום ההתעשרות המופרך.

ואיך כל זה קשור ללוטוגוצים?

כסף רב, משאבים רעיוניים, טכנולוגיים ופרסומיים מושקעים בקמפיין הנוכחי של יצורי הלוטו הכדוריים והצבעוניים – שלטי חוצות, אפליקציות לאייפון ולאנדרואיד וכמובן – פרסומות בטלוויזיה (אחת עם הכבשה ואחת עם אטיאס – מסתבר שגם נשים וגם את זוכה פרס ישראל אפשר לקנות בכסף). בעוד שבאפליקציות ובטלוויזיה נכתב כי השימוש באפליקציה ו/או השתתפות בהגרלה מוגבלת לגיל 18 ומעלה – זו היתממות. האפליקציות זמינות לכל מי שמשתמש באייפון של ההורים. הפרסומות מוקרנות בשעות הפריים טיים. כולם מחבבים את הלוטוגוצים החמודים, המצחיקים ובעלי האפיונים הייחודיים (כמו מס' 18, ח"י עם דיבור ותנועות ידיים של ערס עממי). אפילו – וזה עיקר העניין – ילדים, יש להניח. הלוטוגוצים מגניבים, צבעוניים וחמודים. הם כיפיים וכיף לחקור אותם, יש להם גם אתר מיוחד עם שלל פעילויות כמו "לוטופדיה" (האם ידעתם שהמספר 12 עלה בגורל 63 פעמים?), סדנת עיצוב (לבנות דמות South Park סטייל) ועובדות שונות על מספרים. בכניסה על המשתמש להצהיר שהוא מעל גיל 18, כמו באתר פורנו. אפקטיביות האכיפה אותה אפקטיביות, ובתור מי שהיה מתחת לגיל 18 קשה לי להאמין שאפילו רוב הכניסות הן של בגירים (מספיק להסתכל על הפעילות בוול של עמוד הפייסבוק של הלוטו – בקשות לבובות ותיעודים של יצירת לוטוגוצים ע"י הילדה הקטנה לא חסרים).

אם בעבר הפרסומות של הלוטו לא ממש דיברו אל בני הנוער וילדי הגיל הרך או הלא-רך, עכשיו היצורים המקפצים (שגם זוכים ליחצ"ון משל עצמם כאילו לא מדובר בלוטו. מה הלאה? חוברת מדבקות?) הופכים את הכל לכיפי יותר. ההתעסקות ב"לוטוגוץ" האישי ("מה לוטוגוץ המזל שלכם?") דומה להתעסקות בפוקימונים במשחקים ובדמויות מסדרות טלוויזיה (ואין כזה הבדל).

האם יש למישהו ספק שכשהילדים הללו יראו ברחוב את אותן דמויות הם ימשכו את הוריהם אל הדוכן, שבאותה הזדמנות גם ימלאו אולי טופס? שברגע שהילדים הללו יגדלו קצת וייזכרו בלוטוגוצים החביבים ויעברו לידם ברחוב (לבד או עם ילדיהם, בהנחה שהפסלים יחזיקו) ראשם יתמלא בנוסטלגיה והם ישקלו לנסות את מזלם?

לי לא.


3 Responses to “עוץ-לי לוטוגוץ-לי”

  • אלעד יאיר Says:

    הלוטו הוא אכן עוד מס על עניים. גם אם מדובר ברעה חולה שיש לחיות עמה (אנשים הימרו מאז ומעולם, או לפחות במשך שנים רבות ואיסור שלה יגדיל את היצע ההימורים הבלתי חוקיים ולא יעלים את התופעה), הפרסומות והאפליקציות שנועדו לגרות את האנשים קשי היום באמת מיותרות.

    מצד שני, זה לא שונה בהרבה מיתר מוצרי הצריכה. רוב האנשים לא באמת צריכים אייפון/אנדרואיד/אייפד וכיוצ"ב והם בעיקר קונים חלומות וצעצועים. ההבדל המרכזי בין המוצרים האלקטרונים הנ"ל וטופס לוטו הוא שהם מוצרים פיזיים, בעוד בלוטו מוכרים מוצר וירטואלי על פי רוב.

  • motior Says:

    ובכלל לא נכנסת לעניין המשכורות של בכירי מפעל הפייס…
    בכלל כל העסק מסריח.
    אני מודה שמילאתי לוטו פעמיים בחיים ומדי פעם אני חושב על לקנות שוב (או כרטיס פייס או משהו) כי בכ"ז יש זכיות לפעמים, אבל בעיקרון הזכייה הגדולה שלי היא זה שאני אל משקיע בהם כסף

  • תום התם Says:

    אין עוררין על "הימורים" כ"התמכרות", שהשפעותיה הרסניות במיוחד על אוכלוסייה חלשה, אבל:
    האם לא מדובר בסה"כ בלגליזציה של תופעה, על כל השלכותיה?
    כך, מבלבד ההשלכות השליליות, כספי ההימורים אינם מגיעים לעבריינים\משפחות פשע\חלאות אנוש כאלה ואחרות, אלא חוזרים בחלקם לציבור.

Leave a Reply