דיברת על הרבה דברים, ועל הרבה דברים בתוך דברים וכמעט כל פסקה אצלך שווה פוסט בפני עצמו. אני לא יודע אם אוכל להתייחס לכולם, אבל אנסה. כנראה מנקודת מבט כללית יותר.

כתבתי את הפוסט מהסתכלות די שונה, ואני מודה באשמה – שטחית – מזו של התגובות כאן, אשר רבות מהן גלשו לתחום הפילוסופי ונגעו בצורך של המגיבים להעמיס עוד מכשיר לחייהם, שנדמה כי ההייפ סביבו גדול מהתועלת שבו. אני עצמי הרגשתי שהאייפון דווקא עוזר לי במזעור המכשירים שאני נושא איתי, ומסייע לי לעשות יותר דברים. להיות יותר מעודכן. להיות מחובר למייל 18 שעות ביממה, לעדכן את הטוויטר בקצב הסמבה, לקרוא פוסטים בטקראנץ' דקות אחרי שהם מתפרסמים, ולנהל את המשימות שליף לוח השנה ואנשי הקשר שלי בצורה שרציתי לנהל במשך שנים.

השאלה היא בשביל מה כל זה נחוץ. האם אני באמת נדרש לעדכן את הטוויטר בתדירות כזו, או בכלל? עד כמה חשובה העובדה שאני משיב למיילים כמו ל-SMS? והאם לא היה עדיף לו הייתי מנצל את הזמן ברכבת הביתה למחשבות עמוקות ונוגות על מהות הקיום? כל מקרה לגופו, אולם אני בטוח שיימצאו לא מעט אנשים שישיבו: לא, בכלל לא חשובה ו-ברור, בהתאמה. אני אישית נהנה מהיתרונות שבלהיות מחובר כל הזמן, בעוד שאנשים מסוימים נחרדים ממחשבה זו, וחלקם אף מרגילים את זולתם לזמן מענה של כמה שעות במייל, ואפילו – שום ושמים! – לא לוקחים איתם את הסלולרי לכל מקום. הטכנולוגיה מתעצבת בעיקר בהתאם לצרכי השימוש שלנו בה, כוחות השוק וכל זה. האייפון תפס, אם בעקבות צורך שהיה לנו בו ואם בעקבות צורך שנוצר (או שלא ידענו שקיים), וכך גם עשרות ומאות מוצרים אחרים, שרובם הגדול היו כישלון מהדהד, ועל חלקם בכלל לא נשמע. בפוסט היומרני שלי לא התייחסתי לאייפון מעבר להיותו מכשיר מתקדם והתפנית שהוא יצר בשוק הסלולר. חלק יגידו "מי צריך אייפון" וחלק יגידו "מי צריך טלפון סלולרי". על השאלה הזו קטונתי מלהשיב.

האייפון הוא אכן כלי. כלי שמסייע להשיג דברים, שמסייעים להשיג דברים אחרים וכך הלאה. הוא עוזר לי בעבודה, שמממנת לי את הבילוי עם החברים, שתורם לבריאות הנפשית שלי וכך הלאה. השאלה היא מתי הכלי הופך להיות המהות, וגם על זה קשה לי להשיב על רגל אחת.

אני מודע לכך שהעיתונות הכלכלית והתקשורת בפרט, כמו גם רבים בחברה האנושית סוגדים לכסף ולכוח ומתייחסים אליהם כאל חזות הכל. אני לא חושב שזה מצטמצם רק לטכנולוגיה. זה מגיע גם לצבא, ולפוליטיקה, ולבידור ולהוליווד וליחסים בין המינים ומה לא.

אינני יכול להעיד על אחרים, אולם אני חושב שאני מדבר בשם עצמי כאשר אני אומר שמכשירים כמו האייפון, הנוקיה N900 או הבלקברי, המהלכים שעוברות החברות ודברים שאין איך לכנות אותם חוץ מ"אפליקציות מגניבות" הם דברים שמעניינים אותי מכל הסיבות הנכונות. אני מסוקרן מהמשמעות שיש למכשיר כמו נקסוס 1 עבור חברה כמו גוגל, אני מרותק מירידת נתח השוק של מוטורולה ותמיד מעניין אותי לקרוא על אפליקציות, שירותים ותוכנות שיעזרו לי לשפר את החיים – משהו שלא ייחודי לעבודה הנוכחית. בנוגע לדבר האחרון אני מסכים שלפעמים הרצון להתייעל, לחסוך בזמן ולהיות מעודכנים מעביר אותנו על דעתנו.

יכול להיות שהדבר טמון בכך שאני מתקשה פעמים רבות להבין את המשמעות שמאחורי הידיעות בעיתוני הכלכלה, אולם אני חייב להודות שרבות מהן לא מעניינות אותי. כסף זה דבר סקסי, מעניין וחשוב לי באופן אישי שיהיה לי כמה שיותר ממנו – אבל רק כדי שאצטרך לדאוג לו ולחשוב עליו כמה שפחות. אני יודע שפעמים רבות אני כותב ידיעות שאחרים רואים אותן בצורה אחרת לגמרי ממני, אבל זה המצב. וכמובן שכמו כל אחד אני כותב על דברים פחות מרתקים באופן כללי. אבל אני משתדל ככל האפשר לכתוב על דברים שמעניינים אותי ו/או משתלבים עם ראיית העולם שלי, ואני מקווה לעשות כך כמה שיותר גם בעתיד.

צר לי שאתה לא נמצא במקום שהיית רוצה להיות בו. אני מקווה שהדבר אינו יותר מדי נורא ומקווה בשבילך שתצליח בעתיד למצוא תחום שתהיה שלם יותר עם העיסוק בו ולא תרגיש שאתה מפרנס תעשייה בעייתית, או שלפחות הנושא הזה יפריע לך פחות. קשה לי לדבר מניסיון החיים המועט שלי. אני יליד 87, אם שכחת.

קצת קשה לי להסכים איתך בנוגע להיקף הסיקור. ברור לי שהוא מוגזם בסופו של דבר – על אף שלדעתי דווקא אצלנו התופעה זכתה ליחס מאוזן יחסית, גם אם חריג בהיקפו. אולם לפי קנה המידה שאתה מספר עליו כאן, גם ההתעסקות בשאר גחמות גוגל, נוקיה ומיקרוסופט דרושה שיפור מבחינת היקף הסיקור, ואז אנה אנו באים. אין לדברים האלה סוף, ותמיד יימצא תוכן ראוי פחות. אני לא חושב שיש להימנע מלכתוב על נושא פופולרי, אך יש לעשות זאת בצורה המדודה ביותר והאובייקטיבית ביותר שאפשר. ידיעה לא חייבת להיות אוהדת.

בכל הנוגע לשיקולי עריכה, פרסום, כסף, שיווק וכו', קטונתי, ואני בספק אם זה המקום.

בנוגע לשאר אני די מסכים איתך. חוץ אולי מהעובדה שעורכים ומגיהים הם הראשונים שנפגעים – לדעתי קודמים להם הצלמים, המאיירים והגרפיקאים. אבל זה כבר סיפור אחר.

הבעיה שלי עם תופעת האייפון, שהיא עצמה כבר מזמן נשטפה בשאר השטויות שמעסיקות אותנו (ומעסיקות תרתי משמע – כן, אלה שבזכותן יש לנו עבודה ומשכורת) ולבשה צורות אחרות בדמות הנקסוס ואחריו האייפד והלאה, היא הרבה יותר מהותית מכדי שאוכל להסביר לך אותה בין עריכת ידיעת גיוס של מאיר לשליחת ניזולטר.

האייפון (ותסלח לי שאני מתעקש בכל זאת להיאחז בדוגמה הלא אקטואלית הזו, הרי אני מגיב לפוסט לא אקטואלי) הוא סימפטום למחלה עמוקה שהחברה הישראלית נדבקה בה מהאחות הגדולה שמעבר לים בשנים האחרונות. הסגידה לכלים, ההערצה להון ולכסף והזנחת הדברים החשובים באמת על הדרך. נשמע כמו סיסמה נבובה? כבר אני מראה לך איך זה בא לידי ביטוי בצורה קונקרטית מאוד.

האייפון הוא כלי. כלי משוכלל, חדשני ונהדר בעיניך – אפשר להתווכח על זה, לי עצמי אין דעה מגובשת למרות שאני מציג את עצמי לפעמים ככזה שיש לו – אבל כלי. התועלת שבו תבוא לידי ביטוי בתוכן שהוא יעביר, שלרוב תהיה תקשורת במובן הרחב של המונח, בין אם בצורת שיחות טלפון, מוזיקה, תוכן טקסטואלי, סרטים או כל צורה חדשה שתלבוש המחשבה האנושית, שבטח עוד תתגוון ותשתכלל באמצעות אפליקציות והמצאות אחרות.

כשהוא לעצמו, לאייפון אין ערך. כשם שלדיו שבתוך העט ולמחברת ריקה אין ערך. האייפון הוא בסך הכל צורה מתקדמת ומשוכללת מאוד של דיו ונייר. זה נכון גם לכלל עולם הטכנולוגיה, המחשבים והאינטרנט.

במילים "אין לו ערך" אני לא מתכוון שאין לו משמעות או שאפשר להתעלם ממנו, אלא שצריך להתייחס אליו כמהות שמשרתת תכלית אחרת, נעלה ממנו. האייפון הוא משרת – התכלית היא התוכן שהוא מעביר בתנאי שהוא אכן ביטוי של (ותסלח לי על השימוש במילים גסות) נפש האדם, במובן הכי חילוני של המילה.

אני מסכים איתך. האייפון הוא חידוש טכנולוגי גדול שגרר בעקבותיו מהלכים משמעותיים מאוד בעולם הסלולר והמחשבים (איזה תענוג שאני יכול לוותר על המילה "מהפכה", ולהשתמש בכל כך הרבה מאמרים מוסגרים, אם אתה או יוסי הייתם מעבירים לי טקסט כזה כפתור ה-Delete אצלי היה עובד שעות נוספות). הוא ראוי להתייחסות נרחבת במדורי הכלכלה והטכנולוגיה וגם הבאתו לישראל ראויה להתייחסות כזו. אבל מה שחווינו לפני חודשיים לא היה "התייחסות נרחבת", זה היה התלהבות חסרת פרופורציה לחלוטין (נו, חיכית שכבר אזכיר את המילה הזאת, לא?).

ההתלהבות הזאת אינה נטולת הקשר. אתה רואה את ההקשר הזה בכל כותרת ובכל כתבה בעיתונות המסחרית ובמיוחד בסביבת העבודה שלנו, אבל לא רק שם. ההתלהבות מהכלים ומהאמצעים מנחה בשנים האחרונות את כל ההתנהלות הפוליטית והתרבותית-פופולרית בישראל, כפי שקורה כבר כמה עשורים בארה"ב.

בתוך ההתלהבות הזו אני כולל גם את ההתרגשות העצומה שמטלטלת כאן את כולם כשזה נוגע לכסף גדול. ההערצה למיליונים ולמילארדים תמיד היתה קיימת, אבל לא בהיקף גורף כזה. היא זו שגם הולידה את תרבות האקזיטים בהייטק הישראלי, אבל זה כבר סיפור אחר.

עצם העובדה שאנחנו עובדים בעיתון שכולו מוקדש לנושאים כלכליים, עצם זה שעיתון כזה קיים והוא אחד משלושה מעידה על כך יותר מכל. "העיתונות הכלכלית" לא היתה כאן לפני עשור. התהליך שעברה מערכת היחסים בין הנמסיס דה מרקר ובין עיתון הארץ מדגים בצורה מצוינת את הרעיון שלי – איך התחלפו התפקידים, ובמקום שדה מרקר יהיה מוסף של הארץ (המוסף הכלכלי כמשרת את העיתון הכללי – אמצעי ותכלית, כלי ומהות) הארץ הפך להיות נספח לדה מרקר. אני מזכיר לך – זה עניין של לא יותר מעשר שנים! עד לפני עשר שנים נושאי הכלכלה היו תחומים במסגרת המוסף הנספח, והיום הם הלב, הם תפסו את המקום המרכזי.

אתה בטח קורא את ההתפלספות שלי, וחושב לעצמך "מה בנאדם כזה עושה בתפקיד כזה", ותאמר לי ללכת לחפש את עצמי במקום אחר. אני אענה לשאלה הזאת שהכנסתי לך לפה בלי שביקשת, ואומר שכבר הייתי במקום אחר, שרציתי להיות בו, אבל בגלל המציאות הישראלית שהשתנתה כל כך בשנים האחרונות המקום הזה הצטמצם ונסגר סביבי.

לעיתונות הכלכלית הגעתי לפני שנתיים. כשהתחלתי לעבוד בתוך מגיה במעריב עסקים עוד חשבתי שאוכל להשלים את התואר השני בלשון עברית, אולי להמשיך באקדמיה ואולי לעבוד בתור עורך ספרים. את התואר הראשון שלי עשיתי בחוג ללשון עברית (ובלשנות), כשנרשמתי לתואר שני כבר לא היה חוג ללשון עברית באוני' ת"א. החוג צומצם לכדי מגמה ב"חוג לתרבות עברית", איזה מיש-מש של נושאים שונים שדחפו אותם לתוך מסגרת משותפת וחונקת כדי לחסוך כמה שקלים.

לא היה לי סיכוי לקבל איזשהו תקן באוניברסיטה. מדעי הרוח (ולא רק הפקולטה הזאת) קוצצו מכל כיוון אפשרי, בחברה הישראלית של תחילת המאה ה-21, שבה חדשות הכלכלה מקבלות ארבעים עמודים מדי יום בשלושה עיתונים שונים לפחות, כמעט אין סיכוי להתקדם במסגרת האקדמית – ויש קשר בין שתי התופעות.

גם אם הייתי מצליח למצוא עבודה בעריכת ספרים, היה לי קשה מאוד להחזיק את הדירה התלאביבית שממנה אני כותב עכשיו, ותאמין לי שה-25 מ"ר שאני גר בהם הם לא ממש טירת פאר. רונית קן יכולה להמשיך ולנופף במספרים המרשימים שהיא מקבלת מצומת ספרים ומסטימצקי ולטעון שבארץ מדפיסים יותר ספרים והתחרות בענף משגשגת, אבל הטירוף שהתחום הזה נכנס אליו גרם לכך שהכמות באה, כרגיל, על חשבון האיכות, ומי שמשלם את המחיר מבחינה כלכלית הם אלה שהכי קל לוותר עליהם כשזה נוגע לאיכות של טקסטים – עורכים ומגיהים.

קצת גלשתי, בעצם גלשתי מאוד, אבל אני מקווה שאתה מצליח להבין את מה שלא היה זמן ומצב להסביר לך עד כה – ההתלהבות וחוסר הפרופורציה בסיקור תופעת האייפון הם ביטוי של מגמה תרבותית וחברתית של הערצת הכלים על חשבון התוכן. בעולם מושלם סיפור הגעת האייפון לישראל היה מקבל ידיעה אחת של מקסימום 1200 מילה, פלוס בוקסה של 400 מילה שמסבירה את המשמעות הטכנולוגית והכלכלית של הצעצוע החדש, שהיו מתפרסמות במוסף כלכלי של עיתון יומי, יום למחרת השקת המכשיר. לא מאות אלפי המילים שנשפכו בלי שום הצדקה על הנושא הזה במשך חודשים על גבי חודשים.

ואם כבר חזרתי לנקודה שעליה בכלל באתי להגיב, בקשר לטענה שכל המלל המוגזם הזה על האייפון בא למכור עיתונים – ובכן, אותי, כעיתונאי, זה לא צריך לעניין. יש אנשים שתפקידם למכור עיתונים, אלה אנשי המחלקה המסחרית של העיתון, לא הגרפיקאים, לא המגיהים, לא העורכים ולא הכתבים. פעם ההפרדה בין המחלקה המסחרית של עיתון ובין מחלקת התוכן היתה קדושה, היום היא בדיחה עצובה.

תפקידו של העיתונאי להביא מידע לגבי המתרחש בעולם לכמה שיותר קוראים. הערכים "חשוב", "אמיתי" ו"אמין" צריכים להיות הרבה מעל "סנסציוני" ו"מעניין". אף פעם זה לא היה לגמרי כך, אבל גם אף פעם זה לא היה כל כך רחוק מכך. ה"מעניין", שמביא קוראים ורייטינג יחד עם ה"מהיר", דרסו תחתיהם את ה"חשוב", ה"נכון" ו"אמיתי", ואלה האחרונים מפרפרים תחתיהם.

גם בעולם הלא מושלם שלנו, בתחום הצר הזה שאנחנו נפגשים בו כמה פעמים בשבוע, יש נושאים רבים שהם חשובים ונכונים, אבל הם לא זוכים להתייחסות הראויה להם בגלל עדיפותם של המעניינים והדחופים שדורשים מענה מהיר.

התפתחות עולם המחשבים והאינטרנט גורמים לשינויים מרתקים ביחסים שבין בני אדם, בצורת התקשורת שביניהם. ערכים כמו פרטיות וחופש ביטוי מתערערים ולובשים צורות חדשות, מאגרי מידע עצומים, אינסופיים, נפתחים בפנינו, אמצעי תקשורת חדשים נולדים מדי יום, השפה משתנה בעקבות זאת, תעשיות מתרסקות וחדשות נולדות, העולם משתנה בקצב בלתי נתפס – ואנחנו מפרסמים בתוך שבועיים יותר מ-15 כתבות (לא ספרתי) ועשרות אלפי מילים על צעצוע חדש שאיזה אמריקאי הציג ברוב פאתוס ודרמטיות.

הדברים החשובים באמת מקבלים אזכור אגבי, והצעצועים עולים לכותרות. "עולם הפוך ראיתי".

וואו, נסחפתי. לא התכוונתי לכתוב כל כך הרבה. בטח עוד לא קרה לך שתגובה לפוסט היתה יותר ארוכה מהפוסט עצמו. אני רק מקווה שבאמת הצלחת להבין מתוך כל המלל הזה את הרעיון שלי. זה לא ישנה כלום – אני אמשיך לבקש מכם לכתוב על כל צעצוע שסטיב ג'ובס או סרגיי ברין יציגו בשבועות ובחודשים הקרובים, וזה ימשיך לתסכל אותי במידה מסוימת, אבל אני מבין את המערכת שאני עובד בה ואת העולם שאני חי בו. אני רק מקווה שאתה (ואחרים שאולי יקראו את התגובה הזאת) מבין יותר טוב את ההתנגדות שלי למציאות הזאת, ואת הרצון שלי לשנות אותה, איפה שאפשר.

זה הולך לעשות אותי מאושרת יותר? זה יעשה אותי בריאה יותר? חכמה יותר? מיודעת יותר? משכילה יותר? יש בזה ויטמינים? זה אורגני?

האם העובדה שאתה מחובר באינפוזיה לליבה פועמת של אינפורמציה שלא סותמת את הפה לרגע באמת מעשירה אותך בצורה כלשהי כאדם? כן, אתה טס במהירות הסילון ואני מקרטעת כמו צב פיסח. אבל בזמן שאני מקרטעת בדשא ובשלוליות, אתה עסוק בדייש לשם דייש: בצריכה לשם צריכה נוספת. הרי לשם מה לך אייפון אם לא כדי להיות צרכן טוב יותר, מהיר יותר, מתוזמן יותר ונענה יותר לדרישות השוק…?

עדיין, לא ברור לי למה אתה טוען שהמחירים סבירים. ואני לא מדברת על המחיר הראשוני של המכשיר.
החבילות האלו יקרות. נורא. עזוב בצד את ההחזרים: אני יודעת שלפחות אני בחיים לא אגיע אליהם.
אני מסתכלת על החשבון שלי היום- בסביבות 100₪-120₪ לחודש. כשעיקר העלות הולכת על data ו-sms (כשיש מקלדת נורמלית מקלידים נורמלי. לא ראיתי מישהו מקליד "עיוור" על אייפון, וזה החסרון העיקרי שלו מבחינתי).

מדובר כאן על כמעט הכפלה של ההוצאה החודשית. זה לא יקר? זה יקר. מאוד.

״הכיבוש משחית״ זו טענה עתיקה אך שונה, מכיוון שהיא בנאלית פחות.

נסה ״מיקרוסופט לא עובדת בקוד פתוח״

זה ישן, זה שחוק וזה לא ישתנה. סביר להניח שלעולם. ככה החברות האלה עובדות. זו בעיה כי זה משפיע על התעשייה ועל חברות נוספות לפעול כמוהן, אבל למרבה המזל יש כיום אלטרנטיבות לא רעות לכל הדברים שהוזכרו כאן, החל מאייפון וכלה בווינדוס

לאפל עושים עכשיו מה שעשו בזמנו למיקרוסופט. אבל העיקרון הזה עתיק לאללה

אבל אפל פועלת באופן אקטיבי כנגדו, כך שפריצת האייפון זה מעקף, לא פתרון.

אני מוכן להוסיף את המילים "באופן קבוע" למשפט לא ניתן להריץ תוכנה על האייפון, אלא בברכת אפל.

זה לא תקדים (משחקי הטלויזיה, כמו שציינתי, הקדימו אותה), אבל זה מסוכן לא פחות; אולי אפילו יותר, בזכות הפופולריות של המכשיר.