אורן צור על הדקדוק האוניברסלי של נעם חומסקי:
אבל, כמו שמסביר יהונתן עצמו, בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר קולות הדורשים רוויזיה בתיאוריה החומסקיאנית. זה לא מפתיע. בייחוד לאור העובדה שהתאוריה עומדת על כרעי תרנגולת. אולי הבעיה הראשונהשל התיאוריה היא שההפרכה המוחלטת שלה היא כמעט בלתי אפשרית. אבל מלבד הטיעון הזה שהוא בעיקרו מתודי, אפשר (ורצוי) לפקפק בהנחות היסוד, בעיקר בהנחת דלות הגירוי. האמנם ילדים נחשפים למעט מאוד גירויים? האם צלילי שפה כמעט בלתי פוסקים שנשמעים סביבם במשך שנים, חלקם מופנה אליהם ישירות וחלקם מופנה ישירות במטרה ללמד – האם זו דלות הגירוי? זה נראה יותר כמו עושר לא מבוטל של גירויים. אבל גם אם נודה בדלות הגירוי הקפיצה אל המסקנה החומסקיאנית אינה מתבקשת – מי אמר שהגירוי הלשוני דל יותר מכל גירוי אחר – כלומר בני אדם הם "מערכות לומדות" והם לומדים דברים שונים מגרויים שחומסקי מחשיב כדלים – אם כך, למה להפריד ולטעון שיש למוח האנושי רכיב מיוחד ללימוד שפה, ככזה הוא מיוחד לבני אדם, ורכיב אחר ללימוד כללי – רכיב שמשותף גם לשימפנזים (שחושבים על שפה או על פרישה או גם וגם).
