איתמר שאלתיאל

מלים, לא מלים, מלים

23.04.11 | קישור קבוע | תגובה אחת

עידן לנדו בפוסט ארוך, מושקע ומעולה על הגדרות, ויכוחים ופוליטיקה:

כי מה אומר לנו כאן טיורינג? השאלה המקורית, "האם יכולות מכונות לחשוב?", איננה שאלה מעניינת מבחינה פילוסופית, פסיכולוגית או מתמטית. זאת שאלה לשונית; ליתר דיוק, זאת שאלה על האופן שבו אנו מחילים את המילה "חשיבה". ובעוד הוא מכיר בכך שבזמנו, 1950, היכולות של מחשבים היו צנועות למדי, כך שספק אם מישהו היה ניאות להכתירן בתיאור "חשיבה", הוא מתנבא שבסוף המאה שלו (כלומר, לפני 10-15 שנה) אנשים מן היישוב לא יראו שום בעיה במבעים כמו "המחשב חושב". והשינוי הזה, מדגיש טיורינג, הוא שינוי בהרגלים הלשוניים של הציבור; שימוש בפועל "לחשוב" בהקשרים שלפני כן לא נעשה בו שימוש.

טיורינג כמובן צדק; למעשה, הערכתו הנועזת לזמנה היתה שמרנית למדי. כבר 40 שנה אחרי כתיבת המאמר, ובלי ספק בזמן הנוכחי, אנחנו מייחסים למחשבים מגוון עצום של "יכולות מנטליות" – בעצם השפה שאנו משתמשים בה. אנחנו אומרים דברים כמו "המחשב שלי מתמודד יפה עם העומס הזה", "המחשב הזה גרוטאה – לא יכול לחשוב על שלושה דברים בו-זמנית", "המחשב שלי שונא שמאיצים בו", "המחשב שלי לא סובל תוכנות כבדות", "המחשב שלי לא יודע לפתוח קבצים כאלה", וכיוב'. כלומר, אנחנו מוקפים במחשבים חושבים, שונאים, סובלים ויודעים.

כאן

איתמר שאלתיאל

עקבות רגליהם

21.12.10 | קישור קבוע | סגור לתגובות

פוסט מקסים של אלכס בן-ארי:

ישנה האימרה הידועה של באשו: "אל תחפש את עקבות רגליהם של החכמים הקדמונים. חפש את מה שהם חיפשו". זו אמירה יפה וכובשת כל כך את הלב באמיתות שלה ששנים התפתיתי לחשוב שאני מבין אותה מצוין עד שהבוקר גיליתי שבעצם לא הבנתי כלום, שהיא הייתה מן הדברים האלה שהם יפים ומושלמים כל כך עד שאינך טורח להביט בהם בתשומת לב אמיתית.

נאמר שהצלחתי במשהו, שעשיתי פעולה נבונה, מדויקת, שהיטיבה אתי ועם אלה שסביבי. הלב מתרחב. אני נשטף תחושה משכרת. אבל מאותו רגע ולמשך ימים ארוכים, דווקא בגלל אותה הצלחה, אני מוצא את עצמי כלוא במסדרון צר, נחבט בלי הפסקה בקירות. שוב ושוב אני מתאמץ לשחזר את ההישג, לכפות על המציאות פעם נוספת את אותו מהלך מוצלח. אבל המציאות השתנתה, הפעולה של אתמול כבר לא רלוונטית והחיכוך שנוצר בגלל ההתעקשות מלא בסבל. כלומר שעות ספורות הספיקו לי כדי להפוך בעיני עצמי לאחד מאותם "חכמים קדמונים" ולהתחיל לכלות את ימיי בחיפוש אחרי עקבות רגליי. את האירוניה הזו לא ראיתי לפני כן.

כאן

איתמר שאלתיאל

75 עמודים בשבוע

23.11.10 | קישור קבוע | סגור לתגובות

אם תקראו רק טקסט אחד היום, קראו את זה: וידויו של כותב עבודות אקדמיות מקצועי. כל מילה זהב:

As the deadline for the business-ethics paper approaches, I think about what's ahead of me. Whenever I take on an assignment this large, I get a certain physical sensation. My body says: Are you sure you want to do this again? You know how much it hurt the last time. You know this student will be with you for a long time. You know you will become her emergency contact, her guidance counselor and life raft. You know that for the 48 hours that you dedicate to writing this paper, you will cease all human functions but typing, you will Google until the term has lost all meaning, and you will drink enough coffee to fuel a revolution in a small Central American country.

כאן (ויה ויה)

איתמר שאלתיאל

ובגלל הפרהסיה

10.11.10 | קישור קבוע | סגור לתגובות

אני מפר את שתיקתו הארוכה של הבלוג הזה על מנת להפנות לפוסט הנהדר הזה של מרית בן ישראל על "ספר הכרית של סאי שונגון":

ולמה אני מספרת את כל זה? בגלל חילופי המכתבים הילדותיים (כמו פתקים בכיתה) השילוב בין ציורים לשורות שיר, ובגלל הפרהסיה. כמעט תמיד יש קהל. כל אירוע נטחן ונשפט במגורי הגברים ובמגורי הנשים. מכתבים עוברים מיד ליד, התחלות של שירים נשלחות וכל העיניים נישאות אל הנמען בציפייה לסיומת מקורית. החיים הם מבחן בקיאות ויצירה אחד ארוך. חוויות הופכים לשורות שיר, וגם להפך: השירה נקרשת לחיים. בוקר אחד שואלת הקיסרית את שונגון "איך השלג על פסגת סיאנג לו?" (שאלה קונקרטית אבל גם ציטוט של שורה משיר). שונגון שולחת את המשרתת בתשובה לגלול את התריס (כמו שקורה בשורה מתקדמת יותר של אותו שיר). היא זוכה בתהילה מיידית על הפעולה הישירה.

כאן

איתמר שאלתיאל

שקט, מהפכה

30.08.10 | קישור קבוע | סגור לתגובות

כסף להשכלה הגבוהה זה יופי, אבל יש לו מחיר. גדעון עשת:

והנה מתברר שיש כאן דווקא רפורמה גדולה: לראשונה מאבדת המועצה להשכלה גבוהה את סמכותה, שנקבעה בידי הכנסת, לחלק תקציב ליעדי ההשכלה הגבוהה. הכסף יגיע רק אם היא תעשה מה שהאוצר רוצה. או בלשונו של האוצר: "התוכנית כוללת טבלת שימושים מוגדרת". והמשמעות: לאוצר יש זכות וטו על השימוש שייעשה בכסף: "הוועדה לתיקצוב ולתיכנון ואגף התקציבים באוצר יגבשו במשותף יעדים מדידים ואבני דרך, שישמשו לבקרה ומעקב אחר יישום התוכנית".

כאן

איתמר שאלתיאל

ההתקרבנות התוקפנית

25.08.10 | קישור קבוע | 6 תגובות

אריק גלסנר כתב בכתב העת החד-פעמי 02010 על מצבם העגום של מוספי התרבות והספרות של "הארץ". ב"עין השביעית" פרסמו את הטקסט מחדש. כמעט כל פסקה שווה ציטוט, אז הסתפקתי רק באחת, מהפחות טובות אפילו. קריאת חובה:

"הארץ" הוא עיתונה היחיד של האינטליגנציה הישראלית. על כך אין עוררין. ובדיוק משום כך, תהליכי ההרס העצמי, הצרת האופקים, אובדן הדרך, הסטגנציה, ההקצנה המתלהמת, ההסתפקות בבינוניות, ההתקרבנות-התוקפנית, המחנאות, השנאה המנומקת-למחצה כלפי התרבות הישראלית. השחיתות הלא-פורמאלית, שעברו על שני מוספי התרבות הגבוהה המובהקים של העיתון, "מוסף תרבות וספרות" ומוסף "ספרים", נושאים באחריות נכבדת לדלדולה של הרוח בישראל בדור האחרון.

כאן

איתמר שאלתיאל

כל הטכנולוגיה שבעולם

24.08.10 | קישור קבוע | סגור לתגובות

אבנר קשתן מתווכח עם לאו לאפורט, אושיית אינטרנט וכו', על האינטרנט כמדיום לשיחה:

אבל כל הטכנולוגיה בעולם לא תאפשר למאה איש לתקשר אחד עם השני בו זמנית1. זה פשוט יהיה בלאגן, עשרות קולות מתנגשים בו זמנית. לכן כשיש למישהו 17 אלף עוקבים, לא הוא ולא העוקבים באמת מצפים שכולם יהיה בדיאלוג. אם זה היה המצב, לאפורט היה נשבר מזמן אם היה צריך להקשיב לכל 17 אלף עוקביו. כשהוא כותב שהוא היה מאושר עם מספר העוקבים הזה, זה כי הוא השלים עם התקשורת החד-כיוונית שיש לו איתם. זה לא סותר את המהות של המדיה החברתית, שהרי חד-כיווניות יכולה לחיות בקלות כחלק מדו-כיווניות. אבל גם כל אחד מה-17 אלף האלה, שמודע לעובדה שהוא אחד מהקהל הדומם, לא יטרח לענות לכל דבר שלאפורט אומר, כי הוא יודע שהמילים שלו, הקטן, ילכו לאיבוד בשצף. המדיום נותן ללאפורט לדבר בקול רם אל העוקבים אחריו, אבל עוצמת הקול שלו מטביעה את קולם של העוקבים, שנכנסים בעצם באופן טבעי ואוטומטי לתבנית של תקשורת ההמונים. וגם לאפורט, כפי שהוא כותב, מצפה שהתקשורת תעבוד על פי אותם כללים של הפודקאסט שלו.

כאן

« הפוסטים הקודמים