נעמה כרמי ויוסי גורביץ כותבים על האנס הרדיקל. הגיע הזמן שזה יעשה.

צמח לא לבד. מסתובבת בינינו אושיית שמאל רדיקלית, אקדמאי, משורר, שהשמועות על מעשים מגונים ואף אונס שביצע בנשים, בין השאר בנשים הכפופות לו, נלחשות כבר שני עשורים ויותר. נעמה כרמי מפנה לרשימה אמיצה שכתבה אשכר אלדן-כהן ב"העוקץ", שבה התייחסה לאונס שביצע בה.

כאן

יש נשים רבות שהן קורבנותיו, גם בשנים האחרונות, במקרים שלא חלה עליהם התיישנות. לכו למשטרה! כי מרגע שתהיה תלונה, כולם יוכלו לפרסם. זה קשה, אבל את הבלון הזה חייבים לפוצץ. יחד עם רשת הביטחון שפורשים לו בגלל עמדותיו "הנכונות". כי די. 

כאן

עידו הרטוגזון מספק לקט היסטורי של טריפים בקולנוע:

ההיסטוריה של הקולנוע מציעה שפע של נסיונות למסור את החוויה של הטריפ הפסיכדלי בקולנוע (אני לא מדבר כאן על לוק פסיכדלי כמו שיש בשפע בסרטים כמו צ'ארלי והשוקולדה, Speed Racer או אווטאר, וגם לא על סצינות שבהן דמות עוברת טריפ אבל מבלי שנעשה שימוש באמצעי המבע הפסיכדלי כדי להמחיש אותו, כמו בסרט Flashback, אלא על נסיונות לתאר בעזרת אמצעי המבע הקולנועי את החוויה של דמות בעלילה שמתנסה בטריפ פסיכדלי) והנסיונות הללו לתאר מצב תודעה אחר בעזרת האמצעת האודיו-חזותיים שעומדים לרשותו של הקולנוע מרתקים בעיני משום שהם מציבים אתגר מיוחד ליוצר הקולנועי. הם דורשים ממנו לנסות להעביר את החוויה המאוד אידיוסינקרטית ופנימית של החוויה הפסיכדלית במסגרת מדיום אמנותי.

כאן

נמרוד אבישר על דו"ח "אם תרצו" ועל עוד כמה דברים:

באין דיון ציבורי, לא ניתן לבוא ולומר שגולדסטון לא טען שלישראל אסור היה לצאת למבצע; אלא הוא בדק האם בוצעו פשעי מלחמה במהלכו. אי אפשר לתהות כיצד אהוד ברק הוא חלק ממקבלי ההחלטות לגבי ועדת בדיקה שאמורה לבדוק אותו עצמו, ואין איש פוצה ומצפצף. בהתגייסות התקשורתית, איש לא יזכיר שסירובה של ישראל להקים ועדת בדיקה וסירובה של ישראל לשתף פעולה עם ועדת גולדסטון היו מהלכים אוויליים שגרמו נזק אדיר. באין שיח, לא ניתן להזכיר שמי שמונע את זכותה של ישראל להגן על עצמה הוא מי שטוען שחקירה של פשעי מלחמה שוללת את הזכות הזו, כי למעשה הוא קובע שישראל יכולה להגן על עצמה רק אם היא חסינה לגמרי מביקורת, קביעה שאף אדם הגון לא יסכים לה. בהיעדרו של נראטיב אלטרנטיבי חזק, אי אפשר להזכיר שהארגונים המדוברים קראו לישראל לקיים חקירה עצמאית, מה שיכול היה למנוע את גולדסטון. החברה הישראלית שצפה וגעשה על דו"ח "בצלם" ודו"ח "שוברים שתיקה", כשהתגובה הממוצעת היא, כדברי אותו חייל במשפטי מאי ליי, "לא עשינו זאת, ובין כה וכה הגיע להם". כשזה "בצלם", תוקפים את אמיתות הדו"ח. כשזה HRW, טוענים שהם אנטישמים. כשזה "שוברים שתיקה", אומרים שאי אפשר לקבל את העדויות כי הן בעילום שם, ובאותה נשימה נותנים לשני שדרי רדיו לקרוא להפעלת אלימות כנגד אלה שדיברו. כאילו אין זה נכון שאם רק עשרה אחוזים ממה שנאמר בדו"חות הללו הם אמת, הרי שנבלה גדולה נפלה בישראל ומישהו צריך לתת על כך את הדין. לכן, אנחנו דוחים את הרעיון כולו. זה לא יכול להיות, הרי.

כאן

גדי שמשון וחברים מבריקים במציאת הסיבות לכך שהאינטרנט הישראלי כל כך כעור

ארצנו הקטנטונת אינה מכוערת, כידוע. זה אנו שהופכים אותה לכזו, מזהמים את נחליה, מייבשים את אגמיה ומפרסמים את מוצריה באופן שיסתיר היטב כל עץ רענן. האם אותה גישה המקדשת את הרווח המיידי על חשבון משהו שיהיה, רבאק, קצת נעים בחוצות שלנו קיימת גם באינטרנט? האם גם ברשת גרמנו לארץ קטנה ויפה לגדל שפם ומיליון שערות ברגליים?

עידן לנדו מכניס מלים לפיו של יאיר לפיד. עשוי היטב:

קוראים לזה מרכז חינוך של "הזדמנות אחרונה", כי כל התלמידים נפלטו ממסגרות אחרות. יש בכיתה שלי ישראלים ותיקים, יוצאי חבר העמים, ילדי עובדים זרים, ערבים, חובשי כיפה, בעלי תיקים פליליים, בעלי הפרעות קשב וריכוז, כמעט כולם ממשפחות מצוקה.

שכחתי איזה מגזר אלקטורלי? כזה אני – פתוח לכל שדרות העם. ושימו לב לערבים. זאת הפעם האחרונה שתשמעו עליהם בטקסט הזה. 

כאן

עדיין לא ראיתי את "אווטר", וגם קראתי עליו מעט מאוד. ובכל זאת, מבין המעט שקראתי, זו הביקורת הטובה ביותר. וזה קרוב להיות נכון, נדמה לי, גם לגבי ביקורות בכלל. תומר פרסיקו:

אבל הבעיה היא אף יותר חמורה: בהגשמת הרוח הזאת יש משהו גס, נמוך, אלילי. שוב, לא בגלל שהרוח היא משהו נפרד מהחומר. חלילה. בגלל שהרוח היא לא משהו נפרד מהחומר. כי בפנדורה הרוח היא דבר מן הדברים, והאלוהות היא תופעה בין שאר התופעות. רואים את האנרגיה הקדושה זורמת כאמור, כורעים ברך בפני האלוהות המוארת. כלומר הקדושה נמצאת בפנדורה במקום מסויים, ובמקום אחר היא איננה, או נמצאת פחות. היא זורמת כאן וכאן וכאן, אבל לא בחלקים שמסביב לאיפה שהיא זורמת. היא קיימת במקום שבו האלוהות נמצאת, ופחות קיימת במקום אחר. והיא ודאי ודאי לא קיימת ולא זורמת בבני האדם שמגיעים לכוכב.

והאלוהות, הרי היא באמת בכל מקום, ולית אתר פנוי מני. היא בכל אטום של חומר והיא כל אטום של חומר. לכן ברגע שאת הקדושה ניתן לראות (ראבק, סיגורני וויבר אומרת שם שהיא יכולה למדוד ולכמת אותה), ניתן גם לא לראות אותה. וברגע שהאלוהות נמצאת במקום מסויים, היא חסרה בכל מקום אחר.

כאן

Before it was changed under pressure from FIRE, the residence life program at the University of Delaware, which applied to all 7,000 students in the dormitories, included a code that described “oppressive” speech as a crime on the same level of urgency as rape. Not content to limit speech, the program also informed resident assistants that “all whites are racists” and that it was the university’s job to heal them, required students to participate in floor events that publically shamed participants with “incorrect” political beliefs, and forced students to fill out questionnaires about what races and sexes they would date, with the goal of changing their idea of their own sexual identity. (These activities were described in the university’s materials as “treatments.”) These were just the lowlights among a dozen other illegal invasions of privacy, free speech, and conscience.

כאן