כסף להשכלה הגבוהה זה יופי, אבל יש לו מחיר. גדעון עשת:
והנה מתברר שיש כאן דווקא רפורמה גדולה: לראשונה מאבדת המועצה להשכלה גבוהה את סמכותה, שנקבעה בידי הכנסת, לחלק תקציב ליעדי ההשכלה הגבוהה. הכסף יגיע רק אם היא תעשה מה שהאוצר רוצה. או בלשונו של האוצר: "התוכנית כוללת טבלת שימושים מוגדרת". והמשמעות: לאוצר יש זכות וטו על השימוש שייעשה בכסף: "הוועדה לתיקצוב ולתיכנון ואגף התקציבים באוצר יגבשו במשותף יעדים מדידים ואבני דרך, שישמשו לבקרה ומעקב אחר יישום התוכנית".
אריק גלסנר כתב בכתב העת החד-פעמי 02010 על מצבם העגום של מוספי התרבות והספרות של "הארץ". ב"עין השביעית" פרסמו את הטקסט מחדש. כמעט כל פסקה שווה ציטוט, אז הסתפקתי רק באחת, מהפחות טובות אפילו. קריאת חובה:
"הארץ" הוא עיתונה היחיד של האינטליגנציה הישראלית. על כך אין עוררין. ובדיוק משום כך, תהליכי ההרס העצמי, הצרת האופקים, אובדן הדרך, הסטגנציה, ההקצנה המתלהמת, ההסתפקות בבינוניות, ההתקרבנות-התוקפנית, המחנאות, השנאה המנומקת-למחצה כלפי התרבות הישראלית. השחיתות הלא-פורמאלית, שעברו על שני מוספי התרבות הגבוהה המובהקים של העיתון, "מוסף תרבות וספרות" ומוסף "ספרים", נושאים באחריות נכבדת לדלדולה של הרוח בישראל בדור האחרון.
אבנר קשתן מתווכח עם לאו לאפורט, אושיית אינטרנט וכו', על האינטרנט כמדיום לשיחה:
אבל כל הטכנולוגיה בעולם לא תאפשר למאה איש לתקשר אחד עם השני בו זמנית1. זה פשוט יהיה בלאגן, עשרות קולות מתנגשים בו זמנית. לכן כשיש למישהו 17 אלף עוקבים, לא הוא ולא העוקבים באמת מצפים שכולם יהיה בדיאלוג. אם זה היה המצב, לאפורט היה נשבר מזמן אם היה צריך להקשיב לכל 17 אלף עוקביו. כשהוא כותב שהוא היה מאושר עם מספר העוקבים הזה, זה כי הוא השלים עם התקשורת החד-כיוונית שיש לו איתם. זה לא סותר את המהות של המדיה החברתית, שהרי חד-כיווניות יכולה לחיות בקלות כחלק מדו-כיווניות. אבל גם כל אחד מה-17 אלף האלה, שמודע לעובדה שהוא אחד מהקהל הדומם, לא יטרח לענות לכל דבר שלאפורט אומר, כי הוא יודע שהמילים שלו, הקטן, ילכו לאיבוד בשצף. המדיום נותן ללאפורט לדבר בקול רם אל העוקבים אחריו, אבל עוצמת הקול שלו מטביעה את קולם של העוקבים, שנכנסים בעצם באופן טבעי ואוטומטי לתבנית של תקשורת ההמונים. וגם לאפורט, כפי שהוא כותב, מצפה שהתקשורת תעבוד על פי אותם כללים של הפודקאסט שלו.
קוטקה מפנה לצילומים של ניק גלייס, שהסתובב במטוסים הפרטיים של דיקטטורים אפריקאים וצילם מכל הבא ליד. גיקי ומטורף.
נעמה כרמי על החלטתה של ד"ר ארנה דויטש לתקוף את החלטת בג"ץ לכפות אישה על ועדת טירקל, שבן זוגה יושב בה:
אין זה מקרה שנבחרה אשה להעלות את הטיעונים האלה. אין זה מקרה שנבחרה האשה (אשתו). עובדת היותה אשה, ועוד ד”ר למשפטים, אמורה לתת לה בעיני הקוראים חסינות מפני האשמות בשוביניזם. ראשית היא אשה ושנית היא בעלת מקצוע בתחום. את העובדה שנשים הן לעיתים קרובות הסוכנות המוצלחות ביותר של החיברות שהפנימו בהצלחה סטריאוטיפים שוביניסטיים ואנטי-נשיים, כבר הזכרתי כאן לא אחת. הסטטוס המקצועי, ד”ר למשפטים, למעשה איננו בעל משמעות בדברים הנאמרים, להוציא בנקודה אחת שבה היא מתייחסת לבג”צ ולא יוצאת ממנה מקצועית במיוחד (ר’ 3 להלן). מצד שני, לא מדובר סתם באשה אלא ב”אשתו של”, מה שבאופן טבעי מחשיד אותה באינטרס מובן מאד להגן על חבר ועדת טירקל, שאינו יכול לומר את הדברים בעצמו. הצגתה כ“אשתו של” גם חותר, כמובן, תחת המצג הפמיניסטי שהיא מבקשת בשמו לתקוף את המאבק הפמיניסטי בנקודה זאת.
כדאי גם לזכור את הדיווידנדים שקוצרת מי שיוצאת נגד המאבק הפמיניסטי בכלל וזה בפרט. כמי שאיננה מסכנת את ההגמוניה, יש סיכוי טוב שכמי שכעת תהיה חביבתם של ה-old boys’ club הממנה, ברשימה אחרת היא כבר תופיע, כעלה התאנה הנשי התורן. been there, saw that.
דובי קננגיסר כתב את ההתקפה הטובה ביותר כנגד החרם על ישראל (BDS) שקראתי עד כה:
But we’ll start with the first route, which is much simpler. BDS argues, quite plainly, that Israel is an apartheid state, and therefore the best way to get it to change is repeat what was so successful with the more iconic apartheid state – South Africa. BDS, then, is simply the outsider’s best means for influencing what they thing is a problem situation. In a democracy, one influences politics by voting and other acts of citizenship. But foreigners don’t get to participate, so they have to resort to the power of the market – it would be highly undemocratic of them to exercise voice where they don’t legitimately have one, but exit – i.e., not buying stuff – is certainly within their rights. But one cannot exercise both at the same time. One cannot legitimately exercise their right to voice internally, while attempting to amplify their voice by generating external pressure via exit. In other words, if you’re going to support boycott of Israel, you have to exit it yourself first. You can’t support it from within. Similarly, I think it is intellectually dishonest for a professor to work in an Israeli university and, at the same time, call for its boycott by others. Certainly, it is most dishonest when those doing the calling hope that this will somehow save them from the boycott1, but even when they are willing to bear the burden of possible results, as long as they stay within the comfy confines of their tenured position, they cannot honestly call for boycott of that same institution.
תום, האיש היחיד שאני מוכן לקנות ממנו כתבת תיירות:
בכלל, אשמה היא הפילטר המרכזי שדרכו מסוננות רוב האינטראקציות שלנו עם הילדים: אשמה על הפערים הבלתי נתפסים ביחסי הכוח, אשמה על כל ילד שאנו משיבים את פניו ריקם, אשמה על האקזוטיזציה הבלתי נמנעת של החוויה – כמה הם יפים, כמה הם חמודים, כמה הם מצחיקים, חייבים לצלם אותם; אשמה כשאנו מנסים לנהל אינטראקציה פשוטה בגובה העיניים, תוך התעלמות מיחסי הכוח, ואשמה כשאנו נמנעים מלנהל אותה מתוך מודעות אליהם; אשמה כשאנו משתפים פעולה עם מערכת כלכלית הכופה על ילדים בני שש ושבע להיות כוח עבודה לכל דבר, ואשמה על חוסר הרצון לשתף פעולה עם המערכת הזאת, בגלל המחירים האנושיים של חוסר הרצון הזה; אשמה כשאנו מתיימרים לדבר ברצינות ואשמה כשאנו מתבדחים; אשמה על מה שהמדינה שלנו עושה בימים אלה ממש לילדים אחרים, שיחזרו בדיוק לתנאים האלה או לדומים להם, בשם אידיאולוגיה אטומה ובלתי-אנושית; אשמה על העייפות המצטברת מכל החמלה והצער הנוראים ש"נכפים" עלינו וגורמים לנו לעתים לנסות לברוח, להתחמק, להתעלם. "Maybe next time", אמרתי באכזריות לא מכוונת לאחת הילדות העקשניות במיוחד כשניסתה לשכנע אותי לקנות עוד משהו שלא היה לי בו כל צורך. "But maybe next time you not come", היא השיבה בעיניים משתוממות, ואז החלה להתגלגל מצחוק, מכירה באפקט הקומי-טרגי של השיחה.
