בן דרור ימיני כתב אתמול (ג') מאמר משונה מהרגיל. הוא מצטט איזה אמאם שחירף וגידף את ארה"ב, ואז ממהר לומר שזה לא אומר כלום. אז למה הבאת אותו, יתהה הקורא הסביר? ובכן, לימיני יש תיאוריה. היא אומרת שהתנגדות מצד הרשות הפלסטינית לפעולה אמריקאית בסוריה היא אנטי אמריקאיות. זו תפיסה קצת משונה – היא אומרת שהרוב הגדול של האמריקאים שמתנגד למלחמה בסוריה הוא "אנטי אמריקאי", ושבעצם רוב מוחלט של העולם הוא אנטי אמריקאי; שהמדינות היחידות שהן "פרו אמריקאיות" הן הברית המשונה של ישראל וסעודיה – אבל מילא. האם הרשות בכלל מתנגדת רשמית למלחמה אמריקאית בסוריה?

אולי. אם כן, בן דרור ימיני לא מצליח להביא התבטאות כזו. הוא מצליח לקושש ארבע התבטאויות מתוך הבטאון הרשמי של הרשות הפלסטינית, אל חיאת אל ג'דידה. אני אביא אותן כלשונן, כפי שהן מובאות אצל ימיני: "האמריקאים פעלו להביא להמשך הטבח והחורבן בסוריה. לאחר החרבת עיראק, הניסיון חוזר על עצמו בסוריה"; "השקר של אל-קאעידה ואירועי 11 בספטמבר, אשר קבע כי המוסלמים הטרוריסטים הם שביצעו זאת, וכי זה לא היה מעשה אמריקאי פנימי"; "איננו תומכים ולא נתמוך בהפצצה האמריקאית על סוריה"; ו"לאמריקאים יש תפקיד מוגדר שהם שוקדים על ביצועו: למנוע את הצדק, לבסס את העושק ולתמוך בעריצות כאשר הדבר משרת אותם. ישנה מגמה אמריקאית-ישראלית לחלק מחדש את עמי האומה הערבית על בסיס עדתי, דתי ואתני. ארה"ב שולטת בג'יהאדיסטים המבצעים טבח בארצות ערב." ימיני כותב עוד ש" לא מדובר בכותב אחד, אלא בכותבים רבים, בכירי העיתון ועורכיו."

לא הבנתי. יש כאן ארבעה ציטוטים. במקרה הנדיב ביותר, וימיני לא מספק לנו מקורות, הם מגיעים מארבעה מאמרים שונים. אני לא יודע איפה ימיני למד עברית, אבל במקום שאני בא ממנו 'ארבעה' לא נכנס לקטגוריה של "כותבים רבים." ויש עוד משהו שלא הבנתי: האם ימיני, שעדיין רואה בעצמו עיתונאי, מצפה שהרשות תצנזר את הכותבים שלה? שהיא תפסול מאמרי דעות באל חיאת אל ג'דידה? שהיא תאסור עיתונאים שיתקפו את ארה"ב? הרי אם היא תעשה זאת, ימיני יילל כצבוע שהרשות הפלסטינית סותמת פיות. האם לדעתו כל הבעת דעה של פלסטיני שלא מוצאת חן בעיניו היא אסורה? האם לא ברור לו שהעמדות האלה, גם אם הן לא מוצאות חן בעיניו, הן עמדות של ציבור גדול בקרב הפלסטינים, שאחרי עיראק, אפגניסטן והשתיקה של ממשלי בוש ואובמה על הסיפוח הזוחל שמבצעת ישראל בשטחי סי איבד כל אמון ברצון הטוב של הממשל האמריקאי? זה בפני עצמו לא צריך להפתיע יותר מדי: הקולוניאליסט המוצהר ימיני לא מסוגל להבין את קורבנות הקולוניאליזם.

ואז מצטט ימיני את המקור שלו, והרבה מהערפל מתפזר. המקור הוא מיודענו איתמר מרכוס. אתם עשויים לזכור אותו כמי שהיה אחד המרצים בתכנית ה-hasbara של אוניברסיטת תל אביב וכמי ששימש בעבר כסגן נשיא של עמותת הזרמת הכספים לימין, Central Fund for Israel, שמממנת לא רק את "אם תרצו" אלא גם את "חננו," עמותת התמיכה המשפטית בטרוריסטים ימנים. כיום מרכוס משמש בעיקר כמנהל של ה-Palestinian Media Watch, ארגון שמתיימר להיות מכון מחקר לתקשורת הפלסטינית.

(במאמר מוסגר, אפשר היה ללכת בדרכו של ימיני ולומר שמאחר והוא מתרועע עם מי שהיה מקושר בעבר בסיוע כספי לטרוריסטים יהודים, הרי שהוא עצמו שותף לטרור יהודי – זו, אחרי הכל, התמה הקבועה של הרבה מהמאמרים של ימיני, אשמה בשל קרבה (שמתם לב לתפקיד הזדוני של המילה "מתרועע"?) – אבל זו מטרה רכה מדי.)

כשימיני מצטט ארבעה מאמרים של אל חיאת אל ג'דידה – בהנחה, כמובן, שמדובר בציטוטים מארבעה מאמרים שונים של ארבעה כותבים שונים, ולא למשל ממאמר אחד – הוא מבצע הונאה אינטלקטואלית קלה. באחא"ג מתפרסמים מדי שנה אלפי מאמרים. בשלושת השבועות האחרונים סביר שהיו שם יותר מארבעה מאמרים על סוריה. מה אמרו המאמרים האחרים?

אני לא שואל את זה במקרה. את השאלה הזו עצמה העלתה השופטת דליה גנות מבית המשפט המחוזי בתל אביב לפני כשבועיים. גנות דנה בתביעה כנגד הרש"פ של קרובי משפחתו של אדם שזהותו לא ידועה ושהתובעים אמרו כי נרצח על ידי פלסטינים כתוצאה מהסתה של הרש"פ. העד המרכזי של התובעים היה "המומחה" איתמר מרכוס. גנות קרעה את ה"מומחיות" של מרכוס כדג. פסק הדין נמצא כאן (זהירות, מסמך.)

קודם כל, גנות מוצאת שהמומחה מרכוס לא קורא ערבית בעצמו. יתר על כן, יש שורה שלמה של כלי תקשורת פלסטיניים וערביים שהוא והארגון שלו לא מסקרים. כשנשאל על העיתון "אל פאג'ר," הוא ענה שהוא "לא מומחה לאל פאג'ר." מרכוס נאלץ להודות שהעיתון הנפוץ ביותר ברשות הוא דווקא אל קודס, אבל הוא לא טרח לסקר אותו אלא רק את אחא"ג, כי זה העיתון הרשמי של הרשות. השופטת מצטטת, בהסכמה, את אשרף עיד מוחמד עג'רמי, מנהל מרכז התקשורת הפלסטיני "דאמור", שמציין שאחא"ג לא נמצא בשליטה מלאה של הרשות, ושאף שחלק מהעיתונאים שלו מקבלים משכורת מן הרשות, הנהלת העיתון איננה מקבלת תכתיבים מן הרשות באשר לתוכן שלה. בתקופה עליה העיד מרכוס, למעשה, היה עורך העיתון דאז, נביל עמרו, אחד המבקרים החריפים של הרשות. אופס. המקור המוסמך של ימיני לעמדות הרש"פ לא כל כך מוסמך.

מרכוס, בתצהיר שלו, ציטט מאמר הסתה לכאורה שכביכול פורסם באחא"ג; בפועל, אמר עג'רמי – ובית המשפט קיבל את עמדתו – המאמר היה בעצם דיווח על מאמר שנכתב בסוכנות ידיעות בשם "קודס פרס", שכלל ציטוט והפניה למאמר המקורי, ובית המשפט כותב ביבושת שזהו "דבר שלא צוין על ידי המומחה מרכוס." מרכוס ו-PMW טענו ש"אל איאם" גם הוא כלי של הרשות; בית המשפט קיבל את עמדתו של עג'רמי, על פיה מדובר בעיתון עצמאי שאיננו שייך לרשות, איננו ממומן על ידה ואיננו כפוף לה. אופס. PMW, שאמור לעקוב אחרי התקשורת הפלסטינית, לא כל כך מכיר אותה.

מרכוס נאלץ להודות שכלי התקשורת הרשמי של הרש"פ הוא סוכנות הידיעות וופא. אבל, ראה זה פלא, הוא לא מצטט אותה ולו פעם אחת. למה? ובכן, תחילה טען שלא היה לו כוח אדם (!) לכך, ואחר כך אמר שוופא מפרסמת את ההודעות שלה ברשת, ו"אנחנו רצינו לבחור עיתונים, עיתונים שמופצים." כאן תוהה השופטת מדוע, אם כן, בחר דווקא באחא"ג, שמרכוס הודה שהתפוצה שלו היא הנמוכה ביותר ברשות.

אבל רגע, לא סיימנו. מרכוס נאלץ להודות שבתקופה האמורה, וופא פרסמה גינויים לטרור אך הוא לא טרח לאזכר אותם בחוות הדעת שלו. הוא גם נאלץ לטעון שהוא "לא זכר" שעורך האחא"ג עמרו פרסם מאמרי ביקורת רבים על הרשות. וואלה.

אבל נחזור לרגע לשאלת הסטטיסטיקה. בעדותו, אמר מרכוס כי הממצאים שלו מגיעים ממעקב אחרי התקשורת הפלסטינית בשנים 1995-2010. הוא הודה שבאותם השנים פורסמו עשרות אלפי מאמרי דעה בתקשורת הפלסטינית, בעוד שהמבחר שלו היה 76 טקסטים בלבד – שחלק מהם, קבע בית המשפט, כלל לא היו מאמרי הסתה. מרקוס כלל כמאמרי הסתה גם קריאות לחידוש האינתיפאדה אם המו"מ עם ישראל ייכשל. כאן כותב בית המשפט ש"על כן נשאל, האם הוא סבור שאותם 76 מאמרים שצוטטו מהווים מדגם מייצג, שיש בו כדי להוכיח את התכנים שהופיעו בתקשורת הפלשתינית במהלך אותם 15 שנים, ובעיקר – את מדיניות ההסתה הנטענת, ותשובתו המפתיעה של המומחה מרכוס הייתה "בהחלט"". ההדגשה במקור.

השופטת גנות כתבה עוד ש"הדעת נותנת, כי נוכח מעקב אינטנסיבי כל כך, כמתואר, ונוכח ההתרשמות בדבר "המון המון עויינות לישראל", ניתן היה לצטט מאות ואף אלפי מאמרים, שהופיעו לכאורה בתקשורת הפלשתינית בתקופה הרלבנטית, והעובדה, כי המומחה צירף רק 76 מאמרים, אשר, כפי שציינתי, לא כולם מהווים הסתה, מעוררת תחושת אי נוחות ומביאה למסקנה, שחוות הדעת איננה חוות דעת סטטיסטית, אלא איסוף אינפורמציה חלקי ביותר בנושא ספציפי, והסקת מסקנות אישיות של המומחה, שאין להן תימוכין בחוות הדעת עצמה."

איסוף אינפורמציה חלקי ביותר בנושא ספציפי, והסקת מסקנות אישיות של המומחה: זה מה ששווה Palestinian Media Watch אפילו כשהוא נדרש להגיש תצהיר לבית המשפט, על אחת כמה וכמה בהתנהלות היומיום שלו. זה מה ששווה מרכוס, וזה מה ששווה השופר שלו, בן דרור ימיני.

מצבו של ימיני, טכנית, חמור אף יותר: הוא נאלץ להתנצל פומבית בפני ח"כ אחמד טיבי על כך שהאשים אותו בכך שקרא לרצח יהודים וששיבח מחבלים מתאבדים. את המידע השגוי, שלא לומר השקרי, קיבל ימיני מ-PMW. הוא לא למד את הלקח. כנראה שמלחמת ה-hasbara חשובה לו יותר. אחרים, מוטב שילמדו מלקחו.

(יוסי גורביץ)