החברים של ג'ורג'

ממתינים לתולעים

בדרום תל אביב מתאמנת בימים אלה מיליציה חדשה, בהנהגתו של ברוך מרזל. החניכים עוברים אימון פיזי, יש להם מעין מדים – חולצה שחורה עם מגן דוד כתום שממנו בוקע אריה – והם מצוידים בגז מדמיע. המטרה שלהם פשוטה: למרר את חייהם של הפליטים המתגוררים בתל אביב, עד שיימלטו. הרעיון של הפעלת אלימות לא מפחיד אותם, בלשון המעטה.

כך, אחרי הכל, התחיל מאיר מרטין כהנא את דרכו: כמפקד מיליציה אלימה, ה-Jewish Defense League, בארצות הברית. כשהסתבך בטרור – אחד מאנשיו פוצץ משרד של אמרגנים שעבדו עם ברה"מ, כחלק ממחאה כנגד סירובה של ברה"מ לאפשר ליהודים להגר ממנה הוא נמלט לישראל, מביא איתו את אותן השיטות ואותה הרטוריקה, מוכיח שוב שישראל משמשת, בין השאר, כפח הזבל של הקהילות היהודיות בעולם.

שנות השבעים והשמונים לא היו שנים טובות לכהנא ואנשיו. שנות השמונים מרובות האסונות לא היו אידיאליות בשום מובן; אבל הן היו, במובנים רבים, הפריחה האחרונה של התפיסה הדמוקרטית הישראלית, תפיסה של ישראל כמדינה פגומה שוויונית אך שואפת לתקן את עצמה. שלא במקרה, היא החלה להפריח ניצנים מהוססים משנשברה האחיזה רבת השנים של מפא"י בשלטון. הציבוריות הישראלית היתה הרבה פחות יהודית, הרבה יותר אזרחית. לכהנא לא היה מה לחפש שם. הימין השפוי, בדמותו של מיכאל איתן, הוקיע אותו כממשיך דרכו של היטלר, וערך השוואה אחת-לאחת בין הצעת חוק של כהנא ובין החוקים להגנה על הדם הגרמני והכבוד הגרמני.

ערביי ישראל התחילו להתקרב אל הציבור הישראלי, מגמה שנמשכה עד טבח כפר כנא ופנתה לאחור בחדות אחרי מאורעות אוקטובר 2000. אבל ככל שיותר ערבים ישראלים התחילו להדגיש את זהותם הישראלית, כך החלו יותר ויותר יהודים להבליע אותה, לעמוד על המרכיב היהודי שבזהות שלהם. המגמה היתה ברורה: ככל שהערבים רצו להתקרב, היהודים התרחקו. רוב הציבור היהודי מפחד מזהות אזרחית, הוא מעדיף את הזהות שלו דתית-שבטית, ואם משמעה של הזהות הישראלית הוא שותפות גורל בין יהודים ולא יהודים, אזרחות שווה במדינה פחות או יותר שוויונית, אז רוב היהודים מעדיפים לדחות אותה.

את תוצאותיה של המנוסה הזו מן האוניברסליזם אנחנו מתחילים לראות היום. היודו-נאציזם של כהנא ואנשיו הפך למיינסטרימי: אם ב-1998 רק 18.1% מהצעירים היהודים הגדירו את היהדות כמטרה הלאומית של מדינת ישראל, והיא היתה במקום השלישי, בסוף 2010 היא היתה במקום הראשון, עם 33.2%. במקביל, חשיבות היותה של ישראל מדינה דמוקרטית התדרדרה מהמקום הראשון לשלישי, עם תמיכה של 14.3% לעומת 26.1% בתקופה המקבילה. 55% מהצעירים היהודים שוללים את האפשרות של דו קיום; 46% מהנשאלים היהודים רוצים לשלול זכויות אזרח בסיסיות, כמו זכות הצבעה, מהאזרחים הערבים; כמחצית התנגדו לכך שערבים יתגוררו בשכונה שלהם. 60% מבני הנוער היהודים מאמינים שמנהיג חזק עדיף על שלטון חוק.

כלומר, הגיעה שעתן של התולעים: הן יכולות כעת לצעוד בגאון. המשטרה עצמה לא עומדת בפני המיליציה של מרזל, ואפשר להניח בבטחון שגם לא תעמוד. מרזל ותולעיו מצאו לעצמם נושא שלגביו יש קונסנסוס רחב בציבור היהודי: שהגויים הם אסוננו. דרום תל אביב לא היתה רמת אביב גם לפני שהגיעו אליה פליטי חרב מסודאן. להאשים אותם במצבו של הדרום – זו דמגוגיה נוחה מאד, שמשליכה את כל האשם לפתחם של הלא-יהודים.

אם מישהו חושב שיהיה טוב יותר, הוא כנראה לא חשב על המשמעות של בחירות שבהן ישתתף נוער עילג, מפגר, שהורגל שלא לחשוב ושלא לקרוא וששטוף בלאומנות זולה. החולצות השחורות כבר צועדות בדרום תל אביב; בקרוב יצעדו בערים אחרות. בפרוסיה של רפובליקת וויימאר, לפני הפוטש של פון פאפן, המשטרה אסרה על שימוש בסמלים נאציים, ביודעה את המשמעות של כך. בפני הפרקליטות והמשטרה יש שורה של כלים חוקיים לחלוטין לטפל באנשי כהנא, שארגונם הוגדר באמצע שנות התשעים כארגון טרור. הם לא עושים זאת, ובכך הם עקביים. הם מעדיפים לא להלחם את המלחמה הזו, אולי מתוך תקווה שהגל יחלוף.

הוא לא יחלוף מעצמו. ספק אם יחלוף בכלל. ישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית, אם רוב תושביה מעדיפים להיות יהודים ולא ישראלים, יהודים ולא דמוקרטים. ההיסטוריה תרשום לעצמה שבניגוד לוויימאר, הרפובליקה השלישית הישראלית אפילו לא ניסתה להלחם בקמים עליה, שהיא נכנעה להם מתוך חולשה, אפאתיה, וחוסר אמון בצדקת דרכה. זה לא בהכרח יהיה מרזל: הוא, כמו תמיד, מהווה רק סמן רדיקלי, נשכב על הגדר עבור אחרים. מישהו אחר, מכובד מעט יותר – אם תרצו, למשל – יחתום על תעודת הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים האלה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ג'וואהר אבו רחמה אושפזה ב-31 בדצמבר 2010 לאחר ששאפה גז CS של צה"ל, ומתה יום לאחר מכן. התגובה הרשמית של צה"ל היא שהוא עדיין מנהל תחקיר בנושא. בסוף חודש פברואר, אמר לי דובר צה"ל שהם מקווים לפרסם את התחקיר "בקרוב", אם כי זה כנראה לא יהיה בתוך שבוע. חלף חודש, ושום דבר לא פורסם. בצה"ל כנראה מקווים שנשכח. אז זהו, שלא.

הערה מנהלתית א': הבוקר התקבלה בקרן הטבק והאלכוהול תרומה נוספת. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': לפני כשבוע דיברתי בכנס של שלום עכשיו, בפאנל על השפעת המהפכות הערביות על השמאל. אפשר לראות סרטון של הדברים, באדיבות שלום עכשיו, כאן.

סיכום: תם ונשלם פרויקט 300 במדרון. צריך לומר עליו כמה מילים. קודם כל, לא סביר שאקח על עצמי פרויקט כזה בקרוב, כי הוא הופך אותך במידת מה לעציר בית. החל מהשבוע הבא, קצב העדכונים בבלוג יחזור לסדרו – שניים עד ארבעה פוסטים בשבוע. אני מזהיר מראש – אין מה לצפות לפוסט עד יום ראשון לפחות.

שנית, זו היתה חוויה לא בריאה. בפרויקטים קודמים, יכולתי לבחור לעצמי את התוכן. אפשר היה לשחק את המשחקים הרגילים עם דובר צה"ל ואם תרצו. אפשר היה לצלוף מהיציע בנתניהו, ברק וליברמן. זה קל ומהנה, וזה לא מצריך מי יודע מה מאמץ.

לא הפעם. הפעם, זו היתה שאיפת אדי הרעל של המדרון מדי יום. לא היה שום דבר משעשע בכך. כל יום, עברתי על קטלוג הפשעים, הטיפשות ומעשי הנבלה שמבצעת ישראל, במקרים רבים מאד בשמי. התוצאה היתה הרבה, הרבה מאד זעם – הרבה יותר זעם מבדרך כלל. וזעם, במיוחד זעם חסר אונים, מוביל לרדיקליזציה. הוא גם יועץ גרוע מאד: הוא, כפי שאמר אפלטון, הרצון להסב כאב למישהו אחר.

המדרון הוא אחד הכלים החשובים ביותר ברשת הישראלית היום. הוא קריאת חובה, אם רוצים להבין מה קורה פה הרחק מהאולפנים של ערוץ 2. אני גם מאמין שהוא ישמש חוקרים בעתיד, שינסו לעקוב אחרי קריסתה המהירה של הדמוקרטיה הישראלית. אבל התעסקות עמוקה בו מובילה לזעם וליאוש, לפחות אם הוא משמש כבסיס לכתיבה יומית.

עכשיו, בהחלט יכול להיות שיש מקום לזעם: אם אתה לא זועם, כך אומרים, אתה לא באמת שם לב למה שקורה. אבל המינון הזה, לפחות מבחינתי, היה מוגזם קמעא.

(יוסי גורביץ)

לנטרל את השפעת הממונה על השכר

אילן לוין, הממונה על השכר במשרד האוצר, יצא אמש (ג') בכמה הצהרות חריפות, שהבולטת שבהן היא בדבר הצורך "לנטרל את זכות השביתה". אני חושב שצעד הרבה יותר סביר יהיה לנטרל את השפעתו של אילן לוין: לשלוח אותו אל רחמיה של כלכלת השוק, ולוודא שהאיש הזה לא יחזיק לעולם בשום תפקיד ציבורי.

זכות השביתה היא זכות מקודשת, שנקנתה בדם. השביתה היא הכלי היחיד שמאפשר לעובדים להתמודד עם דורסנותם של המעסיקים, שתמיד ינסו לסחוט מהם כמה שיותר עבור כמה שפחות. ככזו, זכות השביתה קשורה קשר הדוק בזכות להתאגדות, שגם עליה נשפך לא מעט דם. לצד המעבידים עומד פחות או יותר הכל: הממון, הקשרים, היותם חלק מהממסד והגישה שלהם לבעלי הסמכות, וכמובן מה שכינה מרקס "צבא המילואים של המובטלים": הידיעה שעקב שיעור אבטלה גבוה יחסית, קל יהיה למלא את מקומם של מפוטרים באנשים שיעשו את העבודה בשכר נמוך יותר. כמעט לכל שביתה היו שוברי שביתה – התנועה הרוויזיוניסטית, אמו-הורתו של הימין הכלכלי הישראלי, העמידה שוברי שביתה לרשות המעסיקים בשנות העשרים והשלושים – ושובר השביתה, ה-Scab באנגלית, הבוגד מבית שמונע על ידי כוחות שאין לו שליטה בהם, הפך לאחת הדמויות השנואות בתרבות העובדים האנגלית. ג'ק לונדון כתב עליו כמה דברים הראויים להזכר.

אבל את שובר השביתה, בסופו של דבר, אפשר להבין. הוא צריך לפרנס את עצמו ואת משפחתו. הוא עושה זאת על חשבונה של משפחתו של עובד אחר, אבל אי אפשר להאשים אותו כשהוא שומע את בכי ילדיו חסרי המזון. לא באמת. את המעסיק קל יותר להאשים, אבל גם הוא בסופו של דבר פשוט פועל למען האינטרס שלו ושל משפחתו.

יצורים כמו אילן לוין הם דבר אפל יותר. לוין מקבל משכורת מהציבור – משכורת לא רעה, אגב; 32,140 ₪, או בערך כמו חמישה עובדים סוציאליים; – אבל הוא לא משרת את הציבור. הוא משרת את "המשק", יצור מיתולוגי שהוא שם הסוואה ל-18 המשפחות. הוא מתיימר לשמור על האינטרסים של העובדים, אבל באותה נשימה אומר ל"כלכליסט" שחוק שכר המינימום הזיק למשק, וש"יכול להיות שיש לחשוב מחדש על הנושא באשר לאופן יישום החוק".

ביטול חוק שכר המינימום הוא החלום הרטוב של המעסיקים בארץ, ונראה שלוין היה שמח לתת להם את מבוקשם. כלומר, מצד אחד הוא רוצה לשלול את זכות השביתה, ומצד שני הוא רוצה לשלול את ההגנה היחידה-כמעט שיש לעובדים – חוק שכר המינימום. הכל, כמובן, בשם השגשוג. קל לדבר על שגשוג כשאתה מרוויח פי שמונה משכר המינימום.

אז מה מציע לוין? הוא רוצה שכל ארגון שדורש תוספת שכר, יסביר איך זה מסתדר עם התקציב – למשל, על ידי פיטורי עובדים. הוא רוצה לבטל את זכות השביתה בחוק, ולהחליף אותה ב"מנגנון אובייקטיבי לעדכון רמת השכר". מהו מנגנון אובייקטיבי? כזה שיישא חן בעיני פקידי האוצר, שמעולם לא אמרו על שביתה כלשהי שהיא מוצדקת. בקיצור, העובדים צריכים, לדעת לוין, לוותר על שרידי עמדות הכוח שלהם ולתת לו לדאוג להם. הוא הרי כל כך בעדם.

יש גם אופציה אחרת, סבירה יותר לרוב תושבי ישראל: פיטוריו המיידיים של לוין, יחד עם שאר כל הפקידים הבכירים של משרד האוצר. זה יהיה שלב ראשון בהלאמה של המשרד, כלומר החזרתו למצב שבו הוא פועל עבור האינטרסים של כלל האזרחים, לא של מספר קטן של אוליגרכים. כמובן, זה מצריך התגייסות של העובדים, ובישראל המפורקת לאטומיה לוין יכול לסמוך על כך שזה לא יקרה. אחרת, ספק אם היה מעז להעלות את בלון הניסוי של נטרול זכות השביתה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: היום הוא יום האדמה, ולרגל היום מומלץ לקרוא את מאמרו של עזריאל קרליבך על גזל האדמות הפלסטיניות. הוא נכתב ב-1953 – והוא לא היסס לכתוב דברים נוקבים במיוחד: "את צברית, ובכגון אלה הורגלת, ובשבילך טבעי הוא, שהעולם מחולק לשניים: מנצחים ומנוצחים, אדם עליון ואדם תחתון. ואילו אני – אני יהודי. אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב, יושב ורושם על הקלף "ורכושם מוחרם לטובת המדינה" בעוון מה שאבותי לא האמינו באלוהי הצדק הצלוב של המלכה איזאבלה, אני רואה שם לבלר של הגרמנים כותב וחותם "וכל הנכסים של היהודי הופקעו כדת וכדין בתוקף חוק הרכישה מידי בלתי-אריים"… סלחי לי, בתי, עיניים כאלו לי – והן מסתחררות. והן אינן רוצות לראות את מדינת היהודים באור הזה, בכל מאודן אינן רוצות. הן מתגוננות בכל כוחן, בכאב צורב, בפני המחזה הזה, בפני ההשוואות הללו…" היום ודאי היה מואשם בדה-לגיטימציה.

(יוסי גורביץ)

זוטי דברים

אמש גזר בית המשפט המחוזי בירושלים את דינו של צבי סטרוק. האחרון, בנה של אורית סטרוק מארגון זכויות אתם הקרויין אדם ואין הם קרויין אדם ביש"ע, הורשע ב-14 בנובמבר 2010 על ידי השופט אמנון כהן בחטיפה ותקיפה של פ. , אז – ב-2007 – בן 15. סטרוק מתנחל במאחז אש קודש, הסמוך לכפר קוצרה, בו מתגורר פ. קוצרה מוקף במאחזים, כשאש קודש הוא אחד הגרועים שבהם. תקריות תקיפה מצד מתנחלים הן דבר שגרתי, ובעמותת יש דין התקבלו עדויות על כך שלפחות במקרה אחד, המתנחלים הציתו (!) כבשים של התושבים.

על פי פסק הדין (שלמרבה הצער איננו זמין ברשת אך נשלח אלי, לבקשתי, מעמותת יש דין) סטרוק – יחד עם תוקף אחר, שלא זוהה – הגיעו בטרקטורון אל פ, שעה שזה רעה את כבשיו, יחד עם רועים אחרים. האדם האחר פתח בירי באוויר מנשק מסוג אם-16, ולאחר מכן תקף את פ. פיזית, באמצעות הנשק ובמכות אחרות. סטרוק הצטרף לתקיפה. השניים קרעו את בגדיו של פ., העלו אותו על הטרקטורון שלהם, והמשיכו בנסיעה למקום אחר תוך כדי מכות בלתי פוסקות. בשלב מסוים, התעלף פ., וכשהתעורר, מצא את עצמו רטוב; הוא חשב שהנוזל היה בנזין. הוא שמע קולות ישראלים מדברים בערבית: "אני יורה בו?", ושמע תשובה שלילית. לאחר מכן, בעוד עיניו קשורות, הוא הוכה על ידי אנשים נוספים, שלאחר מכן העלו אותו שוב על הטרקטורון, הפשיטו אותו מבגדיו, ונטשו אותו בשטח.

זו לא היתה ההתקלות הראשונה של סטרוק ופ.. כחודשיים קודם לכן, הגיע סטרוק עם אדם נוסף (שגם הוא לא זוהה) על טרקטורון, ניגש אל פ. שרעה את צאנו, צעק עליו שיסתלק כי מדובר באדמה שלו, ולאחר מכן תקף אותו ואת שני חבריו פיזית. לקינוח, בעט סטרוק בגדי שזה עתה נולד, והרג אותו. בית המשפט הרשיע את סטרוק בכל הסעיפים.

הסעיף העיקרי שבו הורשע סטרוק הוא סעיף 374 בחוק העונשין, "חטיפה לשם חבלה חמורה": "החוטף אדם כדי שיהיה נתון לתקיפה חמורה, והחוטף אדם בידיעה שהחטוף יהיה נתון במצב כאמור, דינם עשרים שנים." למרות שהתקיפה היתה התקיפה השניה של סטרוק – לפחות של פ.; בהחלט יתכן שהיו אחרות, והן לא דווחו משום שהפלסטינים לא זיהו אותו – ועל כן אי אפשר לטעון שמדובר בעבירה ראשונה או במקרה חד פעמי, ולמרות שהשופט כהן הקפיד לציין ש"עיינתי בתעודה הרפואית (ת/20) ובתמונות הקשות של המתלונן מיד לאחר האירוע (ת/1, ת/1/א, ת/1/ב, ת/16) ואינני יכול שלא להביע שאט נפש וזעזוע עמוק מסימני החבלות הקשות שהיו מנת חלקו של הקטין", שאט הנפש שלו לא הגיע עד כדי עונש חמור: הוא גזר על צבי סטרוק 18 חודשי מאסר (לפני ניכוי שליש), שנתיים על תנאי, וקנס של 50,000 ₪.

עכשיו, יכול להיות שכהן הוא שופט מפליג ברחמנותו – ואלא אם יש שני שופטים בשם אמנון כהן בבית המשפט המחוזי בירושלים, הוא השופט שהסכים לשלוח את המחבל החרדי מיכאל נקי, שתכנן פיגוע במצעד הגאווה, לשישה חודשי עבודות שירות – אבל זה בכל זאת קצת מוגזם. בואו נדמיין את המצב ההפוך: כהן היה צריך לשבת בדינו של פלסטיני שחטף ותקף – בפעם השניה! – ילד בהן 15 מהתנחלות, וגם הרג את אחד הכבשים שלו. בואו נאמר שזה לא היה נגמר ב-18 חודשים, אלא במשהו קרוב הרבה יותר ל-18 שנים. ובלי ניכוי שליש.

בגזר הדין, מציין כהן שעוכר דינו של סטרוק הגיש "אסופת פסקי דין בהם, לטענתו, הוטלו עונשים קלים על עבירות דומות פחות או יותר." למעשה, סטרוק יכול לטעון שנגרם לו עוול: אם מתנחלים אחרים, כמו נחום קורמן (שהרג את הילד חילמי שושא) או פנחס ולרשטיין (שהרג את הילד רבאח ר'אנם אחמד) יצאו מכל העסק בעבודות שירות, הוא משלם מחיר גבוה יחסית על חטיפה ותקיפה.

בסך הכל ילד פלסטיני, מה הרעש?

עדכון: בעקבות הערה שאסור לפרסם את שמותיהם של קטינים, הסרתי את שמו של המותקף והסתפקתי באות אחת, פ’.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק". אני רוצה להודות לעמותת יש דין על הסיוע בכתיבתו.)

ועוד דבר אחד: בשאר אסד, שחש את כסאו מתנודד, מבטיח נואשות לבטל את מצב החירום בארצו, שנמשך יותר מארבעים שנה. ביטול מצב החירום היה, כזכור, גם דרישה מרכזית של המתקוממים במצרים. ישראל נמצאת במצב חירום כבר 63 שנים כמעט, ואף אחד לא מוחה.

הערה מנהלתית: הבוקר התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול, אני רוצה להודות בזאת לתורם ולומר שאני מבין אותו לגמרי.

(יוסי גורביץ)

שובו של המודחק

האמן וליד קשאש עשה מעשה פוליטי: הוא עיצב שלטי רחוב לעכו העתיקה, כפי שהיו בתקופת השלטון הטורקי בעיר, ותלה אותם בסמוך לשלטי הרחוב הרגילים בעיר. לפתע, אחרי שישים ויותר שנים של הדחקה, צצים מחדש הרחובות סאחת עבווד; לפתע, מגיחה שוב כיכר גנואה, שריד לעבר הצלבני של העיר. קשאש העלה באוב את הרוחות שיהודי ישראל מנסים לגרש כבר עשורים, ללא הצלחה.

מכאן גם הזעם העצום שמעורר המעשה הזה, שהיה נחשב להגיוני לגמרי בכל עיר אחרת עם רובע היסטורי; כל כך הגיוני, שמאליה עולה השאלה מדוע היה צורך באמן עצמאי שיעשה זאת, מדוע לא עשתה זאת העירייה עצמה. אלא, כמובן, שישראל איננה מדינה נורמלית. היא מבוססת על מעשה גזל עצום, שהיא מתעקשת להלבין. לכן רחובות ביפו ובעכו ובירושלים העתיקה נקראים על שמות כל מיני אלופים בשנקל ועסקנים ציוניים בזוז. את כל ההיסטוריה הלא-יהודית של המקום המעונה הזה – יוונית, רומאית, ביזנטית, מוסלמית, צלבנית, ממלוכית, טורקית – צריך להעלים, לטייח, למחוק. את העובדה שרוב ההיסטוריה של המקום עברה עליו כשרק מיעוט זניח כתב או דיבר בעברית, צריך להעביר מן העולם. את שמות הכפרים והערים הפלסטינים צריך להפוך לזכרון מתפוגג. אין עוד מג'דל; אמרו מעתה, אשקלון (שאחרוני תושביה גורשו ב-1950, הרבה אחרי סוף המלחמה).

שמות הם הדבר המאריך ימים ביותר: כיכר רבין תמשיך להקרא, אוטומטית, "כיכר מלכי ישראל" עוד דור אחד לפחות; סביר שאפילו יותר. מיאנמר תמשך להקרא, בעקשנות, בורמה. שכם נקראת על ידי כל העולם, פרט לישראל, נאבלוס – שיבוש ערבי של השם ניאפוליס, השם בו הוקמה על ידי הקיסר אספסיאנוס. בני גילי תמיד יחשבו על סנט פטרסבורג כעל לנינגרד, אבל היא שבה לשמה האמיתי כמעט מיד עם קריסת הקומוניזם, והשם המלאכותי הזה יאבד ממשמעותו בתוך דור או שניים, וייזכר בעיקר על ידי היסטוריונים או משוגעים לדבר. הטורקים קראו לבירתם איסטנבול, אבל העולם לא שכח ששמה המקורי הוא קונסטנטינופול, גם 550 שנים ויותר מאז נפילתה. אובדנם הסופי של שמות, והחלפתם בשמות חדשים, מעידים בדרך כלל על שואה גדולה, שבה אבדו כמה וכמה דורות, ואיש שוב לא זכר את השמות הישנים – אירוע טראומטי ונדיר מאד.

ישראל מבוססת על טראומה כזו, טראומה מכוונת, הכחשה עיקשת של המציאות למרות כל העובדות. אליק לא נולד מן הים. ההיסטוריה לא התחילה ב-1948 (או ב-1917, או ב-1897, או ב-1882). היהודים הישראלים יודעים, בתוך תוכם, שהם יושבים על אדמות גזולות של עם שגורש או הושמד. לכן ההכחשה הזועמת כל כך – הכחשה, אגב, שהיא עתיקה מאד. רש"י פותח את הפירוש שלו לתנ"ך בטענה שספר בראשית נפתח כך כדי למנוע מהגויים את היכולת לומר שהיהודים גזלו את ארץ ישראל: היא ניתנה להם על ידי מי שאמר והיה העולם. אבל למה יש בכלל צורך בהכחשה כזו של הגזילה, מצד יהודי שחי בצרפת במאה ה-12? בגלל שכיבוש כנען בסופה, כפי שהוא מתואר בספר יהושע, הוא מעשה זוועה; יש צורך לתרץ אותו; יהוה הוא התירוץ האולטימטיבי. רק מילאנו פקודות אלוהיות.

עיריית עכו מאיימת להעמיד את קשאש לדין על… משהו. בטח ימצאו איזה סעיף. אחרי הכל, עכו היא המקום שבו נהג ערבי נעצר והועמד לדין משום שנהג ביום כיפור – דבר שאיננו עבירה על שום חוק – וכמעט ספג לינץ' בשל כך. היא גם מרשה לעצמה להגיב בגסות שספק אם היתה מרשה לעצמה כלפי אמן יהודי: "צר לנו שמר קשאש עסוק בקיטורים ומחפש דרכים נלוזות כיצד להעכיר את היחסים בין היהודים והערבים בעיר. טוב יעשה אם יפסיק להתבכיין ויצטרף לעשייה ברוכה למען תושבי העיר, יהודים וערבים כאחד". המשאל של טמקא, יודע נפש בהמתו כתמיד, מציע כאופציה האמצעית שלו את "זהו מעשה לאומני שחותר תחת הסדר והחוק". מטבע הדברים, זו האופציה המועדפת על הקוראים. בישראל, אזכור ההיסטוריה של המקום הוא "מעשה לאומני", לא פחות, שחותר תחת איזה "סדר וחוק" מדומיין, כלומר "הסדר והחוק" שקובעים שזו מדינה יהודית ותמיד היתה, גם אם במקרה היתה תחת ניהול זמני של מישהו אחר; לא מישהו חשוב שיש לו היסטוריה, אתם מבינים, סתם איזה נווד, יושב עראי. ואם מישהו ינסה לטעון אחרת, נצעק נורא ונמחה שמדובר באנטישמיות, אם לא דה-לגיטימציה.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: נהוג לדבר, בהשראת המאורעות בעולם הערבי, על רשתות חברתיות ככלי לשינוי מהפכני או דברים בנוסח זה. ובכן, עבדכם הנאמן הופתע לקבל בסוף השבוע מייל מהנהלת פליקר, שמודיע לו קוממיות שההנהלה מצאה לנכון להוריד תמונה – אפשר לראות אותה כאן, בשם אחר – משום שהיא נקראה בשעתו Fascists on the Prowl. ההנהלה נזפה בי בצדקנות, והודיעה לי ש" Flickr is a personal photosharing site, not a venue for interpersonal conflict. In joining Flickr, you agreed to abide by the Terms of Service and Community Guidelines. Specifically, you must not abuse, harass, threaten, impersonate or intimidate other Flickr members.”. היא גם איימה למחוק את החשבון שלי בלי התראה מוקדמת אם המקרה יחזור על עצמו. שלחתי להם בחזרה מייל תקיף, שהבהיר להם שעד כמה שידוע לי שני הברנשים שצולמו בתמונה אינם חברי פליקר ושבכל מקרה אני יכול לעמוד, באריכות, מאחורי הטענה הזו. כמו כן ביקשתי לדעת כיצד עלי להתנהג, כבלוגר פוליטי שחלק ניכר מהתמונות שלו עוסקות בסכסוך הישראלי-פלסטיני והסכסוך הפנים-ישראלי, כשמעלי מרחף איום במחיקה. קיבלתי בתשובה מייל לאקוני: "אתה יכול להעלות שוב את התמונה". מהפכנות ורשתות חברתיות, מיי פוט.

(יוסי גורביץ)

מעוף מעל קן הקוק

בעקבות הפינוי האלים של המאחז חוות גלעד – שגם בו, כרגיל בעת האחרונה, הגיעו השוטרים האלימים ללא תגים וכשהם רעולי פנים – פרסמו מארבעה מחברי ה"סנהדרין החדשה" פסק הלכה (זהירות, PDF) שהוא למעשה קריאה למרד במדינת ישראל.

הארבעה הם פרופ' הלל וייס, שהתפרסם כאשר ייחל למותו של מח"ט חברון ובשורה של קללות אחרות; ישראל אריאל, ראש מכון המקדש ומי שהיה מס' 2 ברשימת כ"ך לכנסת; שלום דובער הלוי וולפא, מהקיצוניים שבאנשי חב"ד, מי שיצר את החיבור הישיר בין התנועה ובין פלג אנשי כהנא בהנהגת ברוך מרזל, ושהוא הרב של נציג כ"ך בכנסת, מיכאל בן ארי; ודב שטיין. שטיין ואריאל נעצרו בעבר, לא ברור על שום מה – הניסוח מעורפל במכוון – אבל בהחלט יתכן משום שהוציאו דין מוסר על פקידי ממשל; אריאל עשה זאת בעבר. הארבעה מהווים את "בית הדין לענייני עם ומדינה" של "הסנהדרין החדשה", מוסד שאיננו מוכר על ידי רבני הממסד אבל זוכה ללגיטימציה על ידי עדין שטיינזלץ, המחבר של הפירוש הפופולרי לתלמוד, וזוכה ליותר ויותר אהדה בקרב המתנחלים הקיצונים.

פסק ההלכה שלהם, ששווה לקרוא אותו במלואו ולו כדי להבין את העולם הסהרורי שבו הם חיים – הם טוענים שצה"ל והמשטרה הביאו עמם "ערבים שכירי חרב" – קובע כמה פסיקות חשובות. נתחיל מהמופרכת והמתלהמת: ש"ראש הממשלה יצא למלחמת חורמה, כדי לעקור את המתיישבים ביהודה ושומרון".

מילא הקשקוש הזה, אבל מה שבא אחר כך מדאיג משמעותית הרבה יותר: תוך שימוש בשורה של תרגילים הלכתיים זולים במיוחד (המוכר שבהם הוא ההשענות על הרמב"ן לצרכי הטענה שיש מצווה של ישוב ארץ ישראל, נסיון עקום לתרץ את שתיקת הרמב"ם בנושא, והתעלמות מוחלטת מכך שהתלמוד מורה, למשל, שיש לעזוב את ארץ ישראל לשם פרנסה), מרחיבים הארבעה את המושג של "מסירות נפש". יש שלוש עבירות שעליהם מצווה יהודי למסור את הנפש ולא לציית: עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות. עכשיו הם מצווים על יהודים לגלות "מסירות נפש" גם כדי למנוע פינוי מאחז: "אך מי שבא לעקור יהודים בכפיה מאדמת הארץ, ולכפות עליהם בכוח הזרוע לעזוב את הבית ולפנות את הישוב, חובה מן התורה על כל אדם מישראל לדבוק בארץ ישראל, ולהתנגד לעקירה במסירות נפש, ובכל מחיר, כפי שמוסרים את הנפש מול גוי".

במילים אחרות, הארבעה רומזים בגסות שפינוי ישובים הוא מצב של שמד, שבו יש מצווה למסור את נפש כדי שלא לעבור על מצוות שוליות יחסית. כלומר, הרחקתו של אדם מאדמת ארץ ישראל הפכה בעיניהם לשוות ערך לאילוצו לעבוד עבודה זרה, לשפוך את דמו של אדם אחר, או לבוא על העריות. הארבעה נזהרים מאד שלא לומר כיצד צריך המתנחל למסור את נפשו, כי אם כאשר אומרים לאדם שעליו למות למען אמונתו, ושהאדם שבא מולו הוא גוי – או, כפי שהם כותבים בהמשך, גרוע מגוי – אז מאליה עולה השאלה אם מותר לנהוג בו כבגוי, על פי כל הלכות "תורת המלך" (ספר שאריאל כתב לו "הסכמה" נלהבת, תוך קריאה חוזרת ונשנית לרצוח ילדים פלסטינים). ללולאת החנק הזו אין הארבעה מוכנים לתחוב את צווארם; הם מעדיפים לקרוץ, ובקריצתם לדחוף אליה את צוואר תלמידיהם, כמנהגם של רבנים מימים ימימה.

כלומר, הארבעה לקחו מצווה מוטלת מאד בספק – ישוב הארץ – שכלל איננה מופיעה ברשימת המצוות של הרמב"ם, ושכבר כותבי התלמוד סייגו אותה משמעותית בכך שהתירו לצאת מן הארץ, והפכו אותה לעיקר כל העיקרים. מכיוון שהגיעו לכך, ומאחר ויש פקידים ממשלתיים שאף על פי כן מורים על פינוי מתנחלים, הם ממשיכים אל המסקנה המתבקשת: תפקידם של פקידי שלטון יהודים, לשיטתם, הוא ליישב את כל ארץ ישראל; אבל משעה שאין הם עושים זאת, "משעה ששליחים אלה מפנים עורף לתפקידם ופותחים במלחמה במתיישבים יהודים, בכך הפכו לזרוע של האויב. בין אם עשו זאת מדעת, ובין אם עשו מטיפשות, הרי הם מועלים בשליחותם, והם פסולי שלטון".

כלומר, פקיד או שר שאיננו עושה את רצונם של המתנחלים הוא "זרוע של האויב" ו"פסול שלטון". קשה לחשוב על הגדרה אחרת למילים הללו פרט למרד ולהמרדה. הנה כי כן, מדינת יהודה קמה במדינת ישראל, בת קמה באמה, הסרטן קם על הגוף להכריתו.

אלא שמדינת ישראל, אפעס, עסוקה ב"אח הגדול", וזה כתוב בשפה רבנית, חצי בקוד, למי יש כוח וראש לכבדות הזו, עזוב אותנו באמא'שך. המרד, עד כה, הולך לגמרי לא רע: האינתיפאדה היהודית איננה פוסקת, נהנית מעצימת עין של השלטון – שלא מבין, או אם הוא מבין רופס מכדי להגיב, שמטרתה היא בראש ובראשונה חיסולו, והעמדתו של משטר מלוכני במקומו. ואיך לומר, למרות ששרה נתניהו משחקת היטב בתפקיד מארי אנטואנט, לא סביר שהם יבחרו בבנימין נתניהו לתפקיד. ואף על פי כן הוא, כמו המשטר כולו – אבי ההתנחלויות שמעון פרס ניסה להפוך את אריאל, לפני שנים רבות-רבות, לראש ישיבת הסדר בהר סיני (!) – מעדיף להתעלם, לקוות שזה יחלוף.

סביר שמה שיחלוף תהיה דווקא הרפובליקה הישראלית השלישית.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: לפני כמה שבועות חזה בן כספית את היום שבו נתגעגע לאסד. היום הזה מתקרב מאד, ובקרוב – כך החשש – נשמע את ישראל מביעה געגועים לאיש שעד שלשום הקפידה לגנות כרודן אכזר וכאויב השלום. ישראל: התומכת האחרונה של הגרועים שבמשטרים, מדרום אפריקה של האפרטהייד (בעלת ברית אסטרטגית) ועד משטר מובארק.

(יוסי גורביץ)

הבלוף מתחיל להיחשף

כבדים, האירופאים האלה.

ג'ון מרטין, ראש מחלקת תעסוקה, כוח אדם ועניינים חברתיים ב-OECD, ניצל את ביקורו האחרון בישראל כדי לנזוף בממשלה, אותה האשים בחוסר רצינות ובזלזול בבעיות החברתיות בישראל. בהתייחסו לבעיית התעסוקה במגזר הערבי, הוא אמר שישראל איננה עושה מספיק כדי לקדם את המגזר, וקבע שיש להשקיע סכומים גדולים הרבה יותר במועצות המקומיות הערביות.

דבריו של מרטין מגיעים בשבוע שבו הבטיח בנימין נתניהו חגיגית, בין טיסה לטיסה, להשקיע 800 מיליוני שקלים במגזר הערבי במשך חמש שנים. כלומר, כ-160 מיליוני שקלים לשנה, כלומר פחות מרבע מ-700 מיליוני השקלים שאישרה ועדת הכספים בחטף, מעכשיו לעכשיו, כתוספת בלתי מוסברת לצרכי משרד הבטחון. נתניהו לא הצליח לוותר על ההזדמנות להכניס קטנה לאורחיו הערבים, וקרא להם לחקות את היזמות של המהגרים הקוריאנים בארצות הברית, תוך שהוא משבח את החינוך שקיבלו האחרונים. חבל שמישהו לא הזכיר לו איך הזניחה ישראל לדורותיה את מערכת החינוך הערבית, תוך שהיא גוזלת במקביל את אדמותיהם ומסרבת בעקשנות לאפשר להן תכניות מתאר, כך שכל הבניה הערבית בישראל היא בלתי חוקית אפריורי.

למי שבכל זאת מתרשם מהסכום שעליו הודיע נתניהו, נזכיר שבהצהרות ממשלת ישראל ממש טובה: אריאל שרון, כראש ממשלה, הבטיח חגיגית להשקיע ארבעה מיליארדי שקלים – סכום גדול פי חמישה מזה שמבטיח נתניהו – בשיקום המגזר הערבי. איכשהו, זה לא קרה.

יממה קודם לדברים של מרטין, פורסם מחקר של משרד התמ"ת, שמצא ש-80% מהאקדמאים הערבים בישראל אינם עובדים במקצועם. 44% מהאקדמאים הערבים משמשים כמורים, למרות שלא למדו הוראה. הסיבה לכך, הן לדברי הסטודנטים והן לדברי התמ"ת, היא גזענות יהודית, שלדברי בכירים במשרד מוסווית לעיתים כהעדפת יוצאי צבא, גם במשרות שבהן בהעדפה כזו אין כל הגיון.

בהתחשב בכך שישראל הקפידה לאורך השנים למנוע עד כמה שאפשר את התפתחותה של תעשיה במגזר הערבי, לרוב הצעירים הערבים המחפשים תעסוקה אין ברירה אלא לחפש אותה בערים אחרות. שם הם נתקלים בסירוב להשכיר להם דירות, מה שמקשה עליהם למצוא עבודה. וכל זה קרה לפני תנועות "עבודה יהודית" למיניהן. מהבחינה הזו, ממשלת ישראל יודעת היטב את נפש בהמותיה.

הבעיה של מרטין היא שהוא מתייחס להצהרותיה של ממשלת ישראל ברצינות: הוא חושב שהחוקים נגד אפליה במקום העבודה מצוינים, ומתלונן על חוסר אכיפה. הוא כנראה עוד לא שמע על כך שממשלת נתניהו דחתה רשמית את הדרישה לחלוקה שווה של משאבי הציבור. סביר להניח שהוא לא יודע מיהו שמואל אליהו. אבל הוא ילמד, ומתקבל הרושם שה-OECD קולט מהר מאד איזו עז הוא קנה כשקיבל את ישראל לשורותיו.

הביקורת של ה-OECD על מדיניות האפליה של ישראל עדינה עדיין; סביר שהיא תהיה עדינה פחות בשנה הבאה, כשישראל תשיל עוד ועוד שכבות של הבלוף של השוויון בין אזרחיה. מישהו אמר דה-לגיטימציה?

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: הדרום נמצא בימים האחרונים תחת התקפת רקטות. אף שבידי צה"ל שתי סוללות של "כיפת ברזל", ששתו מיליארד שקלים מקופת הציבור, הוא לא מציב אותן בדרום: צה"ל מסרב להגן על באר שבע. בניגוד להודעת ה"לכו תמותו" שמסר צה"ל לציבור בדצמבר 2010, הוא אפילו לא מעמיד פנים שהוא צריך את הסוללות כדי להגן על עצמו או שקיימת סכנה להתקפה קרובה על שדות התעופה שלו. הסוללות שם; צה"ל בוחר לא להשתמש בהן, כי חיי אזרחים מזמן לא מהווים שיקול בתפיסה שלו. הציבור האזרחי נדרש להגן בגופו על צה"ל, לא להיפך. עדכון: צה”ל מתכוון להציב את הסוללות ביום ראשון, שבוע אחרי התחלת הירי, אם כי יתכן שיהיה עיכוב של יום-יומיים. מה בוער? אם זו המהירות שבה צה”ל מתכוון להפעיל את המערכת בזמן מלחמה, ספק גדול אם יש בה תועלת כלשהי.

(יוסי גורביץ)

נשיכת האווז

הכנסת הגרועה ביותר בתולדות ישראל קיבלה אתמול עוד שני חוקים שמכתימים את דמותה של ישראל הדמוקרטית: חוק הנכבה, שמאפשר לשר האוצר להעניש אזרחים ישראלים שמעזים להזכיר את העובדה שיסודה של ישראל בטרגדיה, ושכפי שציינה ח"כ חנין זועבי הוא חוק של הכחשת היסטוריה; ואת חוק ועדות הקבלה, שנועד להדיר את רגליהם של תושבים ערביים בישראל מחלק ניכר מקרקעות המדינה, דבר שמקדמי החוק כלל לא ניסו להכחיש, בתארם אותו כ"חוק לייהוד הנגב והגליל".

כנגד חוק ועדות הקבלה כבר הוגש בג"צ. האגודה לזכויות האזרח מסרה תצהירים לבג"צ של חבר ועדת קבלה, אשר תיעד "את שיטות הסלקציה שמפעילה הועדה: שטרן ציין כי פעמים רבות הוחלט לדחות מועמדים בשל גחמה רגעית של אחד מחברי הוועדה. במקרים אחרים, העלתה ועדת הקבלה השערות שונות חסרות ביסוס אודות הזוגות שביקשו להתגורר ביישוב, אשר בדיעבד התגלו כמופרכות." תצהיר אחר הוגש על ידי תושבת ההרחבה הקיבוצית של קיבוץ מעין ברוך, על פיו חברי ועדת הקבלה הסבירו לה שעצם קיומה של הוועדה מיועד – הפתעה! – למנוע מכירת נכסים לערבים וקיבוצים, תוך עקיפת בג"צ.

אני לא לגמרי משוכנע שהגשת בג"צ היא הפתרון ההולם לכך. קודם כל, מדובר בהליך ארוך, שרחוק מלסייע באמת לאנשים הנזקקים לו; בסוגיות כאלה, בג"צ מקבל כמעט כל בקשה לדחיה ומשתמש בכל תירוץ כדי לא להכריע. בני הזוג קעדאן נזקקו, כזכור, לתריסר שנים של דחיות ואכזבות ועתירות חוזרות כדי את חלקת האדמה שלהם – ושבע מהשנים הללו חלפו מאז פסק הדין. שנית, האנשים שהגישו את הצעת החוק הזו ידעו שתהיה עתירה לבג"צ, הם הביאו אותה בחשבון, והיא חלק מהסיבה שהם דחפו את החוק שלהם. הם רוצים שבג"צ יפיל אותו. מבחינתם, זה נצחון גדול כמעט כמו החוק עצמו. הם יוכלו להציג את עצמם כיג"עים פטריוטיים ובג"צ ייצא השמאלני המאנייק שאוכף רצון של מיעוט על רוב בשם ערכים שרוב הציבור כבר לא מקבל.

התשובה צריכה להיות שבירה של חוקי המשחק: להתחיל להתייחס לכל ישוב שמקים ועדת קבלה כאל התנחלות. להפיץ את הפרטים שלו בקרב תומכי ה-BDS בעולם, ולוודא שאף עירייה לא תחתום על הסכם שותפות עם ישוב כזה ושום חברה לא תרצה את כאב הראש שיהיה כרוך בהתקשרות עם עסק שיושב בו. רציתם ישוב ליהודים בלבד? שלמו את המחיר המתבקש במאה ה-21. בלי בג"צ ובלי בצלם – ישירות אל הקהילה הבינלאומית.

טענת הנגד האוטומטית תהיה שזו חתירה תחת הדמוקרטיה הישראלית, שאת הכרעותיה צריך לקבל. מה שווה הדמוקרטיה היהודית למדנו אמש מפי בכיר נבחריה, ראש הממשלה בנימין נתניהו. בהתייחסו לנאום מחאה של ח"כ זחאלקה, שטען שהחוק גזעני תוך שימוש בטיעון ש"אם משהו נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז, ומגעגע כמו ברווז, הוא ברווז", ענה נתניהו "הזכות שלך לגעגע כאן, היא הדמוקרטיה".

זחלאקה, למותר לציין, לא געגע. הוא דיבר עברית. אפילו עברית משובחת. אבל מבחינתו של נתניהו – ומבחינת חלק ניכר מהציבור היהודי – חבר כנסת ערבי יכול רק לגעגע. הוא שם, ואנחנו נותנים לו להשמיע רעש, כדי שאף אחד לא יטען שאנחנו לא דמוקרטים; אבל אנחנו לא נתייחס לרעש הזה, אנחנו לא נכיר בו כדיבור. זחאלקה והח"כים האחרים יכולים לגעגע עד קץ כל הימים; הם לא יהיו חלק מקואליציה כלשהי ולא יזכו בכוח ובהשפעה, שהיא מהות המשחק הפוליטי. דה יורה הם חלק מהדמוקרטיה היהודית; דה פקטו הם עלה תאנה שמסתיר את ערוותה. מאוחר יותר באותו ערב השתבח נתניהו בחופש הביטוי בישראל, בעודו מקדם חוק ששולל את חופש הביטוי של האזרחים הערבים. כך זה היה כל השנים: היו חברי כנסת ערביים, והכנסת והממשלה פשוט התעלמו מהם ומהציבור שלהם.

בכנסת שמאבדת כל שמץ של העמדת פנים שהיא מכירה באזרחיה הערבים כשווי זכויות – חלק ניכר מהקואליציה של נתניהו מצהיר ללא הרף, מלווה בשתיקה רועמת מצד ראש הממשלה, על רצונו בשלילת זכותם של חברי הכנסת הערבים להבחר – יש לטפל בהתאם: להציג אותה בעולם כאסופת הגזענים שהיא, ולהסיר מעליה את עלה התאנה שמאפשר לה להעמיד פנים שהיא פרלמנט.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסטים הללו ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: הבלוגר תומר פרסיקו (גילוי נאות: ידיד אישי) חטף לאחרונה תביעת דיבה מברנש בשם שי טובלי, שמתפאר בשלל תארים הזויים כמו "הבודהה מאוריון" ושטוען שהוא נמצא בקשרי תקשורת בלעדיים עם החיזרים חסרי המזל שבראו את הגלקסיה שלנו. וזאת, משום שפרסיקו חשף ברבים את ערוותו האינטלקטואלית של הבודהה מאוריון. ספק אם יש כמקרה הזה כדי להדגים את חולשתה של התקשורת החדשה יחסית לתקשורת הממוסדת: לאחרונה יש כסף וצוות של עורכי דין קבועים, לבלוגרים לא כל כך. מטרתן של תביעות דיבה, לעיתים קרובות מאד, היא סתימת פיות: הפחדתם של בלוגרים אחרים כדי שלא יכתבו את מה שצריך לכתוב, על ידי איום בהוצאות כבדות והליכים משפטיים. אם עתידה של הבלוגוספירה החופשית בישראל חשוב לכם, תרמו לקרן ההגנה של תומר פרסיקו. אני כבר תרמתי.

הערה מנהלתית: היום התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

העם עם הפוגרום

בשבועות האחרונים, וביתר שאת מאז רצח משפחת פוגל באיתמר, אנחנו עדים לשורה ארוכה של פוגרומים ונסיונות לינץ' שמבצעים "אחים יהודים" – מתנחלים וחובשי כיפות – בפלסטינים, הן אלו המתגוררים בגדה והן אלו שהם אזרחי ישראל. אין כמעט יום שאין בו אירוע כזה. אפשר להתחיל לדבר על אינתיפאדה יהודית.

התגובה המשטרתית והצבאית לא קיימת: הפורעים עושים ככל העולה על רוחם. בנימין נתניהו משחק יפה בתפקידו של ניקולאי השני, ממלמל משהו על כך שאסור לקחת את החוק לידיים, אבל לא עושה כלום. על תפקידו של שמואל אליהו כבר נאמר כמעט הכל, אבל רצוי להדגיש שבעוד שאליהו הוא פניה הפומביות של ההסתה לפוגרומים, הוא מבצע תפקיד של תיווך: הוא לוקח את עמדותיהם של רבנים קיצונים ממנו – דוד דודקביץ', קן הנחשים של "עוד יוסף חי", ואחרים – ומציג אותן מחדש בצורה רכה ונסבלת יותר. הוא מאפשר להן תהליך של לגיטימציה.

אלא שאי אפשר להאשים רק את הרבנים; מי שעושה את זה עושה לעצמו חיים קלים. רבנים לא נואמים לוואקום. הם מנהלים דיאלוג עם הציבור שלהם שלא שונה בהרבה מזה שמנהל פוליטיקאי. לא פעם ולא פעמיים שינה רב את דעתו – בדרך כלל, להקצנה. יגאל עמיר, למשל, אמר שהוא לא היה מבצע את הרצח שלו בלי הכשר רבני, אבל בו זמנית אמר שהוא יצא לדרכו כשהוא משוכנע שהעם איתו.

והפוגרומצ'יקים מהגבעות בהחלט יכולים לחשוב שהעם איתם: סקר שנערך לאחרונה מצא ש-45% מהציבור היהודי תומך בפרעות. 22% מהנשאלים אמרו שמדובר בפעולות "מוצדקות בהחלט"; מבין המתנגדים, כ-15% אמרו שמדובר בפעולות "לא כל כך מוצדקות". כלומר, הגזמה, אבל כזו שאפשר להבין.

הפורעים יכולים לשאוב נחמה שבעוד שהחלק בעם ששכח את ייעודו ההיסטורי ועסוק בבהיה בקופסת השוטים לא איתם, החלק החשוב באמת שלו – קבוצת ההתייחסות שלהם – נמצאת איתם ללא עוררין. החילונים מתנגדים לפוגרומים בשיעור של 57% (בעוד 36% מהם תומכים, ולשבעה אחוזים כנראה אין עמדה בשאלה "פוגרומים, טוב או רע"), הרי שהמסורתיים תומכים בהם ברובם (55%) והדתיים והחרדים תומכים בהם ברובם המכריע (70% ו-71%, בהתאמה).

בהתחשב ברפיסות העמדה של חלק ניכר ממתנגדי הפרעות ("לא כל כך מוצדקים"), אפשר לומר שרוב הציבור היהודי תומך, מי באהדה גלויה מי באי נוחות מכל חוסר הסדר הזה, במעשיהם של הקוזאקים של יהוה. ואחר כך, אם לצטט את איתמר, יש להם את החוצפה להתבכיין על "דה לגיטימציה". לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה איש ימין ינופף בעובדה שרוב הפלסטינים תומכים בפיגועים: רוב הישראלים תומכים בפוגרומים או אינם מוטרדים מהם. והם, בניגוד לפלסטינים, לא חיים תחת כיבוש.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: צה"ל הרג היום נער פלסטיני בן 16, יאסר אל חילו וילד בן 11, מוחמד אל חילו, כמו גם שני מבוגרים (יאסר חאמד אל חילו ומוחמד חרארה) בירי פגז טנק לעבר בית ברצועת עזה. בצה"ל האשימו, כרגיל, את החמאס. אבל לא החמאס הוא זה שהרג אותם, אלא צה"ל. בצה"ל החליטו לפני די הרבה זמן להפעיל ירי ארטילרי כלפי אוכלוסיה אזרחית ברובה, תוך שהם משתמשים בכינוי המכובס "צמצום טווח בטחון". כלומר, צה"ל יודע שהארטילריה שלו – כמו כל ארטילריה – היא לא מדויקת, ואם משתמשים בה כלפי שטח בנוי, יהיו נפגעים אזרחיים אם לא יינקט טווח בטחון מסוים; צה"ל, במכוון, לא נוקט בו. כלומר, הוא משחק רולטה רוסית בפגזי 155 מ"מ – היום, בפגזי 120 מ"מ – עם האוכלוסיה האזרחית. אחרי מדיניות קבועה כזו, אי אפשר לטעון ברצינות שצה"ל לא מנסה לפגוע באזרחים. חייהם פשוט לא מהווים שיקול מבחינתו. במערכת ה-Hasbara יודעים בבטחה שאת מוחמד אל חילו אף אחד לא יזכור עוד יומיים.

הערה מנהלתית: ביום שישי הקרוב אדבר בפאנל בכנס של "שלום עכשיו". פרטים אפשר למצוא כאן. הפאנל יעסוק במהפכות בעולם הערבי ובהשפעות שלהן, אם יש כאלה, על השמאל הישראלי. בואו בהמוניכם.

(יוסי גורביץ)

אמ"ן נגד עוכרי ישראל

בשקט בשקט, בלי דיון ציבורי, הקים אמ"ן-מחקר – אולי הגוף הכושל ביותר בצה"ל – מחלקה חדשה, שתפקידה יהיה לייצג את הצבא בגאווה בחזית הציונית החדשה: זו של ה"דה-לגיטימציה". במילים פשוטות יותר, קצינים במדים יעקבו אחרי פעילות פוליטית – בינתיים, רק מחוץ לישראל – כדי לברר אם היא עוינת ישראל ומקדמת "דה לגיטימציה". אירונית, כמו כל פעילות של הממשלה בנושא, הצעד הזה צפוי להעמיק את הדה-לגיטימציה של ישראל. מדינות דמוקרטיות, גם כאלה שטוענות שהן המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, לא שולחות חיילים לעקוב אחרי פעילים אזרחיים. כשאמ"ן-מחקר חוקר ארגונים כמו Jewish Voice for Peace, הוא חותר תחת הלגיטימציה של מדינת ישראל. מפתיע שהפרדוקס הזה עוד לא פער חור במרחב-זמן.

מהי "דה לגיטימציה"? היא "האנטישמיות" החדשה. כשגורמים בימין רוצים לגנות משהו באופן תקיף במיוחד, הם אומרים שהוא מבצע "דה לגיטימציה" לישראל. כמו שהשימוש ב"אנטישמיות" לא באמת הצביע על אנטישמיות, אלא רק הביע את העובדה שהדובר נסער מאד ואין לו כוח להתווכח עם עובדות, כך "דה לגיטימציה" מיועדת לומר שהאיש שהרגע תואר ככזה פסול במגע, כי הוא לא מקבל אמיתות קדושות כמו שייכות ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, וחוץ מזה הוא כנראה מקיים יחסי מין עם אחמדניג'אד, או לפחות מפנטז על כך. (הקרדיט לדימוי הזה שייך לאבישג חייק. אני מביא את הקישור לצרכי מחקר פסיכופתולוגי. אל תקראו את הטקסט בלי הכנה נפשית ארוכה, ואם אתם מוציאים לעצמכם את העיניים תוך כדי קריאה, אני מסיר כל אחריות.)

אם מישהו היה זקוק להוכחות לכך, משרד החוץ – שהעומד בראשו מקדם את המאבק ב"דה לגיטימציה" – ממשיך לספק דיסידנטים, ואנשיו הדליפו ל"הארץ" שבעצם, אין הגדרה ברורה ל"דה לגיטימציה". כלומר, צה"ל ומשרד החוץ (והמשרד לאיומים אסטרטגיים, שהשר שלו בוגי יעלון הוא מהוגי הרעיון של "דה לגיטימציה") נאבקים, ומשקיעים משאבי ציבור במאבק, במשהו שהם בכלל לא טרחו להגדיר.

עכשיו, כל משקיף חיצוני שקול, לו היה נשאל מדוע לישראל יוצא שם רע בעולם – דבר שאיננו שווה ערך ל"דה לגיטימציה" – היה עונה תשובה אחת: בגלל מדיניות האפרטהייד שלה. במשך 44 שנים מקיימת ישראל משטר שמעניק זכויות לעם האדונים, תוך שהיא מעניקה זכויות פחותות לפלסטינים החיים בישראל (המקבלים אזרחות אך מודרים בשורה של דרכים אחרות, חוקיות ולא פורמליות), לאלו החיים במזרח ירושלים (שקיבלו רק זכויות תושב, שגם הן נשללות במסע שיטתי), ולאלו החיים בגדה וברצועה, מהן היא שוללת זכויות באופן שיטתי. מדיניות האפרטהייד הזו מלווה בהעברה מסיבית של אוכלוסיה לשטחים שישראל נמנעה מלספח רשמית, במטרה מוצהרת של דחיקת רגליהם של התושבים ומניעת הסכם שלום שיצריך נסיגה מהשטחים הכבושים. כמו כן, ישראל מצהירה על עצמה רשמית כמדינה שאיננה שייכת לכל אזרחיה/תושביה/נתיניה, אלא לרוב קטן – בין הים לירדן – ומיוחס שלהם.

כלומר, אם אמ"ן-מחקר היה רוצה למצוא את האשמים ב"דה לגיטימציה" של ישראל, הוא היה צריך להפנות אצבע מאשימה אל כל הממשלות הישראליות מאז 1967 (ובמידה מסוימת, מאז 1948). אפשר לצאת מנקודת הנחה שזה לא עומד לקרות, ושגוף מחקר רשמי של צה"ל יצטרף בקרוב למקהלת הטחינה במוח שצווחת שכל מי שאומר עלינו דברים לא יפים רוצה בהשמדתנו. בשלב זה, אמ"ן-מחקר מסתפק במעקב פסיבי אחרי ארגונים בינלאומיים; בשלב מאוחר יותר, סביר להניח – למטלות כאלו יש נטיה ל-mission creep – הוא יגיע למסקנה שאין די במעקב פסיבי, שיש צורך בהפעלת סוכנים, כי לך תדע מה הם זוממים שם ולא מדווחים באתרים שלהם. אז יתחיל הקטע המבדר באמת, שיציף את יוטיוב בסרטונים של סוכנים ישראלים עילגים, בתחפושת של גזר גמדי, בכנסי BDS. אחר כך יגיע הפחות מצחיק, זה שבו אמ"ן-מחקר יגיע למסקנה שהוא לא יכול רק לפקח על מה שמתרחש בחו"ל, הוא חייב לעקוב גם אחרי אזרחים ישראלים שמשתפים פעולה עם הקיביצערים המסוכנים. אחרי הכל, דובר צה"ל אבי בניהו כבר טען – ואמ"ן-מחקר לא טרח לתקן אותו, על כל פנים לא פומבית – שה"דה לגיטימציה" היא קמפיין שמופעל על ידי איראן. זו האחרונה, וסוכניה, הם בהחלט בתחום המנדט של אמ"ן.

הדבר היחיד המנחם בידיעה על הגוף החדש באמ"ן – שיעסוק בדברים טיפה יותר חשובים, כנראה, מספירת הטנקים של משטר אסד – היא שבראשו יעמוד רב סרן. כנראה שבצה"ל לא קלטו את הפוטנציאל שיש לקמפיין הזה: אחרת כבר היו מארגנים תקן חדש לתת אלוף.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ואם כבר mission creep (למישהו יש רעיון לתרגום טוב?), ההתקפה האווירית על לוב סובלת ממנה קשות. המטרה הראשונית, כזו שאף אחד לא התווכח עליה יותר מדי, היתה למנוע מקדאפי להפעיל את חיל האוויר שלו כדי לטבוח ביריביו. אפילו מועצת הבטחון של האו"ם אישרה את זה. אבל, תוך זמן קצר התברר – כאילו שזה לא היה אמור להיות ברור מראש – שכדי לפעול בתחום האווירי של לוב, צריך לנטרל קודם כל את ההגנות האוויריות שלה, ומאחר וקדאפי עשה את הדבר ההגיוני מבחינתו והציב אותן סמוך למרכזי אוכלוסיה, נראה שהיו גם נפגעים רבים בקרב האזרחים. נו, ואם אנחנו כבר מפילים מטוסים ומסוקים, ויש לנו חימוש כבד באוויר, לא נדפוק גם כמה טנקים, ככה על הדרך?אחרי הכל, אנחנו פה כדי לסייע למורדים. לא שיש לנו מושג ברור מי הם. בשלב הזה, השאלה היחידה היא מתי יוכנסו כוחות הקרקע; כמובן שכאשר הם יוכנסו, הם יהיו קטנים מדי לביצוע המשימה, כי לא באנו לכבוש אלא לסייע וגו' – התו"ל הרגיל של משימות נוסח סומאליה. מרגע שזה יקרה, אפשר יהיה לחכות שבועיים עד שיגיעו הדיווחים הראשונים על "הבוץ הלובי".

(יוסי גורביץ)

מה עומד מאחורי התמיכה בקצב

ניסים זאב, מי שמחזיק ללא עוררין בתואר של הח"כ החשוך ביותר בכנסת, יצא היום (א') להגנתו של משה קצב, מי שהיה נשיא המדינה ושהורשע בשורה של מעשי אונס ומעשים מגונים. אליבא דזאב, אסור לקצב לשבת בכלא.

מה מביא את המוהל הכושל למסקנה הזו? קודם כל, הוא אומר, "מאסר של נשיא הוא כתם לאומי ופגיעה במוסד הנשיאות". לא נכון: הכתם על הציבור הוא עצם הפיכתו של העסקן דרגה ג' משה קצב לנשיא. הפגיעה במוסד הנשיאות לא תיגרם על ידי כליאתו של קצב; הפגיעה בו היתה בעצם כך שאפס ריקני כמו קצב הצליח להגיע למשכן הנשיאות, שם ניצל את מעמדו כדי לפגוע בנשים שהיו כפופות לו. לניסים זאב, כח"כ של ש"ס, יש חלק בהטלת הקלון הזו בציבור הישראלי: עד כמה שש"ס תרצה שנשכח את זה, מינויו של משה קצב – יהודי מזרחי ודתי – לנשיא היה פרויקט שלה.

הלאה. זאב אומר עוד ש"קצב קיבל עונש כבד, כאשר במשך חמש שנים הוא גורש מנשיאותו והתבזה בכל העולם". קצב לא "גורש מנשיאותו", ועדיין לא חלפו חמש שנים. הוא התפטר כחצי שנה לפני שכהונתו היתה אמורה לפוג. מצב שבו נשיא חשוד באונס הוא מצב שלמרות ניסים זאב אנחנו עדיין לא מוכנים לקבל. אי שהות במשרה איננה עונש, ואשר לביזוי בכל העולם – ובכן, לזה אחראי קצב עצמו. אם לא היה אונס, לא היה מתבזה. זאב קורא לבית המשפט לבחון חלופות למאסר. ובכן, אם זה יקרה – אם בית המשפט יקח אדם שהוא עצמו הרשיע בשורה של מעשים שמעטים חמורים מהם, ובשל רום מעמדו לשעבר יקבע שהוא יכול להסתפק במאסר בית, המהלומה לשמו הטוב ולאמון שהציבור נותן בו תהיה חמורה מכל מה שראינו עד כה, וכל האשראי שהרוויח בית המשפט בצדק, כאשר נהג בקצב כאילו היה אחד האזרחים, יאבד תוך דקות. יש לקוות שהשופטים לא יושפעו מניסים זאב ומבקשות תמוהות נוספות בכיוון זה, כמו זו שהגיעה בשעתו מיוסי ביילין (אני מודה שכאשר קראתי בשעתו את דבריו של ביילין, המחשבה הראשונה שלי היתה "איזה דיל הוא הספיק לסגור עם ש"ס?").

רגע, אבל האם קצב אשם בכלל? זאב לא בטוח. מצד אחד, הוא אומר שהוא "לא בא להתווכח עם פסיקת בית המשפט", אבל, מצד שני, "אם הדברים אכן נעשו, ודאי שהם פסולים". ההדגשה שלי. שימו לב: "פסולים". כשניסים זאב רוצה לגנות משהו, הוא יודע היטב לעשות זאת. כשהוא בא להגן על גבר מזרחי ומאמין, פתאום מעשי אונס הם משהו "פסול", כמו לקיחת ציוד משרדי מהעבודה הביתה.

ה"אם הדברים אכן נעשו" של זאב מתכתב עם מכתב הרבנים של שלמה אבינר ושאר רבני הר המור, הממלכתיים לכאורה, שכתבו לקצב שהם מאמינים לו ושלדעתם לא בוצעה עבירה, משום שהיא לא הוכחה הלכתית. זאב נאחז גם בקש הזה: "הדבר בעייתי לפי ההלכה. התורה אומרת 'צעקה הנערה המאורסה ואין מושיע לה'".

כאן ניסים סומך על בורותו של הכתב החילוני, וזורה מלח בעיניו. הבה נפנה למקור של זאב: דברים 22:27, "כי בשדה מצאה, צעקה הנער [צ"ל הנערה – יצ"ג] המארשה ואין מושיע לה". כלומר, זאב מחזיק כאן בעמדה ההלכתית שגורסת שלא יכול להיות אונס בעיר, אלא מקסימום בשדה: אם הקורבן לא זועקת, היא מסכימה. זו עמדה ותיקה של זאב: הוא החזיק בה עוד בתקופה שקצב היה נשיא. לא נראה שהרשעתו של קצב שינתה במשהו את עמדתו.

על הפרימיטיביות של העמדה הזו, כמו גם על זו של המחזיקים בה, מיותר להכביר מילים. אבל אם זה כל מה שזאב היה אומר, לא היה בזה שום דבר מפתיע. אבל, מה לעשות, זאב משקר. פסוק שמופיע מעט קודם לכן, 22, אומר במפורש "כי יימצא איש שוכב עם אשה בעולת-בעל, ומתו גם שניהם: האיש השוכב עם האשה, והאשה. וביערת הרע מישראל". קו ההגנה של משה קצב היה, בשלב מסוים, שבינו ובין א' ממשרד התיירות – אשה נשואה – התנהל רומן. זאב מנסה לקעקע את אמינותה של א' משום שלדבריו היא לא זעקה, אבל מאחר וקצב היה מוכן להודות שהוא ניהל רומן עם א', זאב צריך היה – אם אכן האמין ברפש שציטט – לדרוש את הוצאתו להורג. זה, כמובן, לא קרה.

כי אצל ניסים זאב, כמו אצל רוב תומכיו של קצב, זכויות הפאלוס המתנופף של קצב חשובות מכל זכויות הנשים באשר הם שם. לשם ההגנה על הזכויות הללו, הם מוכנים לסגת לחשוכות שבעמדות – טוב, מבחינת זאב זה לא קורבן גדול, זה המצב הטבעי שלו – אבל להתעלם מהעמדות הללו כאשר הן שוללות את מה שהם יצאו להגן עליו. הרי, בסופו של דבר, אם היינו דוחקים את זאב לפינה, הוא היה אומר לנו שנשים דעתן קלה, ושהן לא כשירות לעדות. המשמעות של התפיסה הזו היא שאין שום מצב שבעולם שבו אפשר להרשיע גבר באונס. כמה טוב שלפחות בינתיים, האידיאולוגיה של זאב וחבר מרעיו עדיין לא שולטת בחוק הישראלי.

(הפוסט נכתב בהשראת הפוסט הזה ב"מדרון חלקלק".)

ועוד דבר אחד: ישראל הודתה הערב, בעקבות עתירה של האגודה לזכויות האזרח, שהיא מחזיקה במהנדס דיראר אבו סיסי, שנחטף לפני כחודש מאוקראינה. כמקובל בשנה האחרונה, על צו האיסור בפרשה הוטל צו איסור נוסף, שאסר לדבר על כך שיש בכלל צו איסור פרסום. פעם אחר פעם, משמש בית המשפט – במיוחד זה שבפתח תקווה – ככלי שרת בידיהם של מנגנוני החושך, ומאפשר יצירה של אסירים נעלמים, שאין מידע ציבורי על החזקתם. מאחר ואי אפשר לשכנע את השושואיסטים לפרסם את העובדה שהם עצרו מישהו משום שכך ראוי, אולי שווה לומר להם שהאפלה הזו משמשת קרקע פוריה לכל תיאוריית קונספירציה, ושהם יוצאים מטומטמים פעם אחר פעם, כאשר בלוגרים שאינם כפופים לצווי איסור הפרסום חושפים אותם.

(יוסי גורביץ)