החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: אלברט שני והרפתקאותיו בחופש הגדול

רחמנות, רחמנות על הימין הקיצוני בישראל: אין להם עם מי להתווכח. בלילו של קיץ יושבים להם ל"צים – הלא הם "לוחמי ציון" האמיצים, ומתאווים לוויכוח – ואין למי לתת תגובה ציונית הולמת. יש להם משימה: להוכיח שהשמאלנים שונאים את ישראל ורוצים בהשמדתה.

ויש להם בעיה: אין שמאלנים כאלה.

האנשים האמיתיים מתעקשים לשמר אנושיות וניואנסים, ומסרבים להיראות כמו השטן-על-הפלקט. שנים רבות של ויכוחים מקוונים – וחוק החרם, על השלכותיו לגבי ישראל – הביאו את הימין למצב בלתי נסבל. אין להם את מי להתקיף מבלי להרע את תדמיתם בציבור.

אך לא זוטות כאלה יטרידו את המתאווים לוויכוח. הם מצאו פתרון: המצאת דמות שתעלה את כל הנקודות שהם רוצים לתקוף – ואז, תקיפתה של דמות זו. לטכניקה הזו קוראים "יצירת אנשי קש" והיא מאפשרת ליוצר לתקוף את הדחליל שבנה ולהציגו כאילו ייצג כל איש שמאל באשר הוא – ובכך, להצדיק אלימות עתידית מבלי להתלכלך בעיני הקוראים.

טכניקה זו קלה במיוחד להפעלה באינטרנט. לאחרונה ראינו אנשי קש רבים ומשונים, ששימשו להכפשת קהלים שלמים – ופוצחו ע"י בלוגרים, עיתונאים, ובמקרה אחד, ע"י רשת CNN. כשירות לקהל קוראי החברים של ג'ורג', הנה חשיפתו של בלוגר-הקש שהפציע ביום שישי, ה-15 ביולי, למען לא תפלו גם אתם בפח הבדיוני הזה:

בליל ה-15 ביולי פורסם פוסט ראשון בבלוג של אדם המתקרא "אלברט שני". אלברט מופיע בעולם לבוש חליפת-קלישאות. הוא מעודד את הפלסטינים (וגם את הפלשיתינאים, הוא לא סגור על שמם) לבצע פיגועי תופת בישראל ולשפוך "נהרות של דם ציוני בכל רחבי פלסטין הכבושה". הטקסט קשה, מקומם וברוטאלי מאוד, במיוחד כאשר קוראים אותו כאילו נאמר על ידי אדם אמיתי.

אלא שהאיש הזה, "אלברט שני", לא היה ולא נברא. על פי הפרטים בבלוג, מדובר באדם שכביכול השתייך לתנועת "הפנתרים השחורים" והשתתף במשט על סיפון ה"מרמרה". עוד מציין הבלוג שהאיש הוא "חבר השמאל המתקדם" (מה זה? למישהו יש מושג?) וכן "חבר הדירקטוריון והחוג העוסק במיגור האג'נדה הציונות במזרח התיכון, ופלסטין הכבושה בפרט." הדירקטוריון זה, למיטב הבנתנו, לא ממש קיים. בכלל לא, אפילו.

סדרת הודעות בפורומי-שיחה החלו להופיע בזו אחר זו:

  • 21:42 – בתגובות לידיעה על שר החינוך, באתר News1
  • 23:30 – בפורום "בארץ ובעולם" בפורום הסטודנטים של אונ' בן-גוריון
  • 23:32 – בפורום פרש (Fresh)
  • 23:40 – בפורום הסקופים של רוטר
  • בשעה לא-ידועה הגיע הקישור אל דף הפייסבוק של "לוחמי ציון" בראשות תמיר סאסי, שם נצפתה למחרת הודעה על כך של אחד, אבי חומש, שהחליט להתלונן הלאה על עצם קיומו של "אלברט".

זהו מסע קידום די מרשים, עבור בלוג כה חדש.

אפשר לנחש שהשקט שהשתרר בין רבע לעשר ואחת-עשר וחצי קשור בתוכנית טלוויזיה? או אולי השלווה הזו קשורה לתריסר התגובות האוהדות והתומכות ש"אלברט" קיבל? תעלומה. ליצני ציון דורשים צדק. צילום מסך

קל לראות את הפערים בסיפור הכיסוי של איש הקש הזה, את הביוגרפיה המומצאת ואת חוסר הקוהרנטיות וההיגיון של ה"פוסט הלוחמני" בבלוג. תאמרו, עוד ניסיון פתטי של קיצונים ימניים לנגח את השמאל. מדוע לתת על כך את הדעת?

ובכן, משום שזו עליית מדרגה. תעמולה היא כלי בעל עוצמה רבה, שיכול להוציא אנשים לרחובות ולגרום להם לשרוף, לפוצץ, לרצוח. דף הפייסבוק של אותם לוחמי ציון כולל קריאה להתלונן במשטרה על "אלברט שני" – דבר שמבזבז משאבי ציבור ומנסה לשלוח שוטרים לאיתור אדם שאינו קיים (ואף להטריד כל אדם בשם אלברט שני, ויש לפחות אחד כזה בישראל – אם כי, שאר הפרטים הביוגרפיים לא נראים תואמים).

כולנו למדנו בשיעורי ההיסטוריה שאפשר להוליך שולל קבוצה גדולה של אנשים בקלות רבה יחסית, עם תוצאות איומות ונוראות. כשאנשי ימין קיצוני לא בוחלים בשום אמצעי – שקרים, המצאת "דחליל" שיוכלו לתקוף – פירוש הדבר הוא שהכפפות הוסרו. פירוש הדבר הוא שהם רוצים למצוא סיבה לפגוע באנשי השמאל, להוציא על כולם "דין רודף", בין אם יש לדבר בסיס במציאות ובין אם לאו. שלא יהיה לכם ספק: הטקסט המומצא הזה ואחרים כמותו ישמשו כ"עדות" לשנאת השמאל וכהצדקה לתקיפתו בפעולות עתידיות של ארגוני ימין קיצוני. כאשר אנשי ימין נוקטים בתעמולה מבית מדרשו של גבלס כדי לעורר איבה, כעס ושנאה, המשמעות היא אחת: הם מניחים את היסודות לפגיעה עתידית בזכויותיהם, ורוב הסיכויים שגם בגופם, של אנשי שמאל.

לכן אנו בוחרים להוקיע ולהתריע. היינו רוצים להאמין שיש עוד אוכלוסייה גדולה של אנשי ימין ומרכז שקולים ושפויים בישראל – אנשים שחיים במציאות ורוצים להתמודד איתה בכנות ולא בתחבולות ובתכסיסים נגד אזרחים אחרים.

אמר אברהם לינקולן: "לא ניתן לרמות את כל האנשים, כל הזמן." קיימים בהחלט אנשים שהוליכו שולל את רוב האנשים סביבם, במשך הרבה זמן. אבל כאשר מתחילה להסתמן מגמה של תכסיסים ותחבולות, ראוי שנדע כולנו – כל קוראי העברית – להיזהר ולהישמר מפני אנשי הקש של הימין הקיצוני שמנסים לשכנע אותם בדברים שלא היו ולא נבראו.

יש לנו מספיק על מה להתווכח בדיון הפוליטי, ואף אחד מאיתנו לא רוצה שכל הארץ תתהפך בדם ואש. מספיק עם השקרים – המציאות מסובכת ורבת-פנים מספיק בשביל כולנו.

* תודה רבה למיכאל זילברמן שהביא את הקישור לתשומת ליבנו, לנתאי פרץ ואיתמר שאלתיאל על קישורים נוספים, וכמובן ליוסי גורביץ על הבמה.

(דינה ביכל-שונרא ו-וואן דר גראף אחותך)

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': הבלוג לא היה זמין למשך פרקי זמן ארוכים ביומיים האחרונים, וזאת כתוצאה משורה של תקלות בספק השרת שלנו. אני מתנצל על אי הנעימות ואנחנו שוקלים את צעדינו.

(יוסי גורביץ)

אופס, הוא עשה זאת שוב

נתחיל בגילוי נאות: אני מחבב את רועצת התקשורת החדשה של הזוג הקיסרי שלנו, אורית "שרה נתניהו היא מגה סלב" גלילי-צוקר, וזאת משום טינתי לכל המושג של המקצוע הזה, שמזכיר מאד את דבריו של אפלטון על הסכנה שברטוריקה, אם היא לא מלווה באמת; לגלילי-צוקר יש סיכוי לעשות לו את מה שעשה טום קרוז לסיינטולוגיה, קרי לחשוף את ערוותו.

גלילי-צוקר שוב היתה בכותרות לאחרונה – יועץ תקשורת שהופך להיות הסיפור, כמובן, הוא בעיה – והפעם היא גרמה נזק ניכר הרבה יותר לנתניהו ואשתו. היא אמרה לגלובס ששרה נתניהו מעורבת עמוקות בפעילות של בעלה, ולמעשה היתה מעורבת גם בכתיבת נאום הלמך (הזכויות שמורות לדורון רוזנבלום) הידוע כ"נאום בר אילן".

התוצאה היתה מריטת שערות רבתי בלשכת נתניהו. זאת משום שגלילי-צוקר חשפה את העובדה שבמשך שנים, הלשכה שיקרה בעקביות וטענה שלגברת אין שום חלק בניהול עבודתו של בעלה ושהיא בסך הכל פסיכולוגית ילדים צנועה, אמנם כזו שלוקחת חופשות חריגות ונוסעת עם בעלה לכל פגישת עבודה. "מה נגיד עכשיו," ייללו שם, "ששיקרנו בכל פעם שאמרנו שהיא לא מתערבת ושהיא כפסיכולוגית לא התערבה?" נתניהו עצמו הודיע שהוא ידרוש מגלילי-צוקר (ניחוש: היא לא תחזיק בתפקידה זמן רב) לתאם בעתיד את התוכן של ראיונותיה עמו מראש, אבל לשכתו סירבה להגיב על השאלה האם שרה נתניהו אכן מעורבת בכתיבת הנאומים שלו. מה שאומר שמה שהסיחה גלילי-צוקר לפי תומה הוא ככל הנראה האמת.

בכל מדינה נורמלית, חשיפת העובדה שראש הממשלה ולשכתו שיקרו לציבור בעקביות, ודאי בנושא רגיש כמו זה של השפעת אדם לא נבחר וחסר כישורים כמו שרה נתניהו על מדיניות הממשלה, היתה גוררת משבר פוליטי. לא בישראל: חשיפת העובדה שבנימין נתניהו לא מסוגל להפסיק לשקר מעוררת לכל היותר פיהוק. זה "כלב נשך אדם" מובהק.

האמת היא, ששרה נתניהו סיפקה לנו לאחרונה סיבה טובה לשערוריה פוליטית, כאשר ייבבה, בראיון הנורא ההוא בערוץ השני – הבנתי שאנשים שצפו בו נאלצו להתמודד עם הדחף לעשות בעצמם מעשה אדיפוס – ש"אף אחד לא משלם על הטיסות שלו". אני לא יודע איפה חיה הגברת, אבל אני, כמו רוב האוכלוסיה, משלם על הטיסות שלי. רגע המארי אנטואנט הזה של נתניהו היה צריך להפוך לרגע הבסטיליה של כולנו. אם זה לא קרה, ואם העובדה שלשכת נתניהו לא מצטנפת כשנחשפים שקריה אלא לכל היותר רוטנת על כך, צריך לתהות אם עדיין יש כאן בכלל ציבור פוליטי – כלומר, לא כזה שיש לו דיעות (דיעות יש לכולם), ולא כזה שמוכן לקטר, אלא כזה שמוכן לפעול.

צריך לזכות את נתניהו מהאשמה של יצירת היאוש מן הפוליטיקה. בכך אשמים שלושת הציניקנים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית: אריאל שרון, אהוד אולמרט ובמידה פחותה יותר אהוד ברק. שרון ניהל במשך שנים פוליטיקה שהתעלמה מהציבור, אפילו מהציבור שלו (משאל מתפקדי הליכוד בשאלת הנסיגה מרצועת עזה, למשל); ספק אם היה מישהו שגרם נזק גדול כל כך לפוליטיקה הישראלית כמו אהוד אולמרט: התעקשותו להשאר כראש ממשלה שנתיים וחצי אחרי כשלונו במלחמת לבנון השניה ואחרי שהציבור בחל בו, העובדה ששום דבר פרט לחקירה פלילית לא הוציא אותו מלשכת ראש הממשלה, אמרה יותר מכל דבר אחר שאין טעם לנסות לחתור לשינוי בישראל. על אהוד ברק, האיש שנשאר בתפקידו למרות שהתמיכה הציבורית בו נמוכה מים המלח, מיותר להשחית מילים.

ועדיין. העובדה שהציבור מסכין עם כך שמשקרים לו, ושעל השקרים הללו אין צורך לשלם שום מחיר, משחיתה את מה שנשאר מהפוליטיאה הישראלית.

ועוד דבר אחד (שניים, בעצם): לימור לבנת אמרה בהלוויית אחיינה שחוסל בעת פריצה לשטח פלסטיני ש"אחייני נקרא על שם שלמה בן יוסף, שמסר את נפשו על ארץ ישראל". שלמה בן יוסף היה טרוריסט איש אצ"ל, שהשליך רימון על אוטובוס עמוס בנוסעים פלסטיניים. הוא נתפס, הורשע והוצא להורג. טוב לדעת ששרת התרבות הישראלית מתרפקת על הטרוריסטים מבית ישראל סבא.

יש ארגון טרור שלומיאלי בשם "לוחמי ציון", שלאחרונה מישהו החל לשלוח בשמו מסרוני איום ולנהל שיחות איום עם פעילי שמאל. כמה לא מפתיע, אם כן, שמנהיגו של הארגון ההו-כה-פטריוטי הזה הוא תמיר סאסי, פטריוט כה דגול עד שבשירותו הצבאי פינטז את חטיפתו שלו-עצמו על ידי פלסטינים. בפנטזיה ההיא, כמובן, הוא יצא וידו על העליונה. הרקע הקרבי מאד הזה בטפילת עלילות שווא הכשיר אותו להנהגת ארגון עם שם מחייב שכזה.

(יוסי גורביץ)