החברים של ג'ורג'

ייהרג ובל יעבור

דב ליאור לא נעצר בגלל דברי ההסתה שלו. גם לא יעקב יוסף.

שני עובדי המדינה האלה עוכבו – לא נעצרו – בגלל שהם נדרשו להתייצב לחקירה, וסירבו לעשות זאת. כלומר, הם סירבו לקבל את מרות המדינה, שמממנת אותם, לחקור אותם. ליאור יודע שאין סיכוי שיקרה לו משהו: אחרי הכל, לפני מספר שבועות נאם בנוכחותו ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בישיבת מרכז הרב. נתניהו הודה שם לתלמידי הישיבה וכינה אותם "סיירת של תורה", שבלעדיה הוא לא היה חוזר כמנצח מוושינגטון. דב ליאור לא רק ישב בקהל: הוא גם נאם. ראש הממשלה ישב בשקט והקשיב ללא מחאה לנאומו של אדם שמן המפורסמות היא שהוא מבוקש לחקירה. מי שזכר את זה, לא התפלא למשמע המחאה הרפה הקבועה שיצאה מלשכת נתניהו אחרי ההתפרעויות של הסיירת לה הודה במילים נרגשות רק לפני כמה שבועות. מי שזכר ששר המשפטים של נתניהו ומי שהיה עורך הדין הפרטי שלו, יעקב נאמן, כבר הצהיר בפומבי שישראל צריכה להיות מדינת הלכה, לא הופתע גם הוא מכך שנאמן מילא פיו מים ולא יצא להגנת הצוות המקצועי של המשרד עליו הוא מופקד. אחרי הכל, מה יגידו עליו בבית הכנסת?

מיד עם עיכובו לחקירה של דב ליאור, התייצבו לצידו כל רבני המגזר, מגינצבורג שלימינו יש רק גדר תיל מחושמלת, עבור באטילה ההוני בימין המתון ועד יובל שרלו במרכז הקיצוני. כולם מחו על מעצרו של רב. המדובר, נזכיר, ברב של המחתרת היהודית, במי ששמו נקשר בהוצאת דין רודף על ראש ממשלה שאכן נרצח, ובמי שחתם על "הסכמה" לספר שבו נאמר שרצח ילדים הוא דבר יהודי. אסור למשטרה, אמרו הרבנים, לחקור רב. אפילו לא רב כזה. עכשיו, סביר מאד שיובל שרלו לא חש בנוח עם פסיקות "תורת המלך", ואין ספק שהוא לא היה מוציא מתחת עטו משפט "ויש סברא לפגוע בטף, אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו". אבל למרות שהוא היה כנראה מתחמק מחובתו לבנות מחנה השמדה לעמלקים, הוא לא התחמק מחובתו לסייע לרב כנגד השלטון.

ההתייצבות הזו היא בקוד הגנטי של הרבנים. מוסד הרבנות, כפי שאנחנו מכירים אותו, קיים כבר 2,220 בערך. הוא מבוזר, כל רב עומד לעצמו, ומאז שתמו ימי שושלת הלל לגווע – שכרכה בשתיקה עדינה את הספר עם החרב הרומאית-ביזנטית, והחזיקה כ-450 שנה, שלוש מאות שנים לאחר שעשבים עלו בלחייו של עקיבא – מעמדם של רבנים נקבע במידה רבה על ידי רבנים אחרים, ובאופן מריטוקרטי. בקרב הקבוצה הזו, ניתן לקנות מעמד באמצעות התקפת שיטתו של אחר, אבל חברי הקבוצה מאוחדים בהתגוננותם נגד קבוצות חיצוניות, במיוחד קבוצות מינות. הם מגינים זה על זה, כפי שראינו בפרשת מוטי אלון, גם כאשר הרב הוא טורף המסכן את הצאן; ולחיים דרוקמן, מראשי המגוננים על אלון, יש היסטוריה של הגנה על רבנים שהם תוקפים מיניים של תלמידיהם.

והם מאוחדים עוד יותר בהגנה על הטקסטים שלהם ועל המעמד הבלבדי שלהם כסמכות לפרשנותם. הם אינם זוכרים במדויק, כי ליהדות הרבנית יש יחסים מעורערים מאד עם האמת וההיסטוריה, מה קרה כשיריבי הרמב"ם הסגירו את ספריו לאינקוויזיציה; הם אינם בקיאים בפרטי הוויכוח הגדול של פאריס, כשהמשומד ניקולאס דונין הוכיח בקיאות רבה יותר מזו של רבי יחיאל מפאריס בתלמוד; הם לא יודעים איך נגמר ויכוח טורטוסה, האחרון שבוויכוחים הגדולים; הם אינם יודעים על שום מה ירד מסך הצנזורה על התלמוד, רק שהוא ירד – אבל הד מעורפל של זכרון ארגוני חוזר אליהם, ואומר להם שמי שלא יתייצב לצד רב שנחקר על דברי תורה, כמוהו כמי שהפקיר את "עשרת הרוגי מלכות" בימי מרד בר כוזיבא ועקיבא, וייזכר לדראון עולם כאותם רבנים ליטאים שהסגירו את רבני החסידים למלכות הצאר.

אז הם מתייצבים לצד ליאור, כי 2,200 שנות היסטוריה מיתית דורשות זאת. אבל מה, בעצם, רוצה ליאור?

[]

ביום שישי האחרון נתן ליאור רמז ברור: אחרי שהשווה את עצמו לאב המיתולוגי של העם היהודי ("גם לאברהם אבינו עשו חקירה", עילגות במקור) הוא הגיע ישר לעניין. הדמוקרטיה, אמר ליאור, היא "העבודה הזרה של דורנו. פעם היו הבעל והעשתורת, והיום זו הדמוקרטיה. במקום שהדמוקרטיה תהיה צורת שלטון, היא הפכה להיות ערך".

כדי שלאף אחד לא יהיו אי הבנות – כלומר, כדי שחילונים ו"בעלי רגש למסורת" ימשיכו לא להבין, וכדי שהצאן הקדוש יבין היטב – ליאור חזר על המסר שלו פעמיים: הדמוקרטיה היא עבודה זרה, כמו זו של הבעל והעשתורת. כשמישהו מהמגזר של ליאור שומע את הצירוף "עבודה זרה", התרגום האוטומטי, המיידי שלה הוא "ייהרג ובל יעבור".

ההלכה קובעת שאם נדרש יהודי באיום ובאונס לעבור על מצווה כלשהי, עליו לעשות זאת ובלבד שאין הדבר בפומבי. אבל ישנן שלוש קטגוריות של מצוות, שעליהן הוא מצווה למות ולא לעבור: גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. אנשים שמוסרים את חייהם ובלבד שלא לעבור על המצוות הללו מכונים מקדשי השם. ההיסטוריה היהודית לא מכירה דוגמאות רבות לאנשים שמסרו את נפשם כדי לא לחטוא בגילוי עריות או שפיכות דמים, אבל יש לה מסורת מרטירולוגית שלמה – מדניאל וחבריו בכבשן והלאה, כשהדוגמא המוכרת ביותר היא אולי של "חנה" ושבעת בניה – של יהודים שבחרו במוות ובלבד שלא להמיר את דתם. הדוגמא הקיצונית ביותר היא זו של ההתאבדות ההמונית בימי מסעות הצלב, בה טבחו היהודים את ילדיהם ובלבד שלא יועברו על דתם.

עכשיו קובע ליאור שדמוקרטיה היא "עבודה זרה", ומכאן משתמעים שני דברים: שכל יהודי טוב צריך להרחיק את עצמו ממנה, וכל המהדר הרי זה טוב. בכך אין הרבה חדש: העקרון שכל בני האדם שווים הוקע על ידי אברהם יצחק הכהן קוק כ"עקרון קייני", כלומר כזה המשויך לקין, הרוצח הראשון, משום שהוא פוגע בתפיסה שהיהודים הם העם הנבחר. אבל משתמע מכאן דבר נוסף: לעבודה זרה יש כהנים, כאלה שמנסים להעביר יהודים טובים על דתם. ולאורך ההיסטוריה, היו יהודים שהמירו את דתם מרצון, וניסו לשכנע יהודים אחרים לעבור על דתם.

הפסיקה ההלכתית בקשר לטיפוסים כאלה ברורה מאליה. דינם מוות, לא על ידי בית דין – כי לכנס בית דין כזה יהיה קצת מסוכן, לכוהני הבעל והתקינות הפוליטית יש כוח עדיף על זה של חסידי יהוה – אלא על ידי קנאים ש"פוגעים בהם". ליאור נזהר מלהתפס כשהוא מוציא דין רודף על מגזר שלם, אולי מהחשש שמתוך הקהל הזה יקומו כמה קנאים ויפגעו בו עצמו, אולי מחשש שהמערכת תתנער, תבין שהיא ניצבת מול אספסוף מהפכני ושאם היא תפגין את הרפיסות שהפגינו המשטר הצארי והמשטר של השאה, מנהיגיה-שלה יוכלו לבחור בין ארבע מיתות בית דין. את מה שליאור מעז רק ללחוש, אומר השלוח שלו, יעקב כ"ץ, בפירוש: "הפשע הזה והרשע הזה שעשו למורנו ורבנו מרן הרב ליאור לא יעבור בשתיקה, ובבוא היום נבוא איתם חשבון […] ואני אומר לך שגם לשי ניצן יתברר בבוא היום שהחזקים בכל הדורות הם המכבים הנאמנים לה' ולתורה, ואנחנו ננצח, ובגדול. כל אותם אלו שעושים את המעשים הנפשעים הללו כביכול בשם חוק ? יתנו את הדין." לא "יעמדו לדין": נבוא איתם חשבון, יתנו את הדין.

דמוקרטיה חפצת חיים היתה בועטת את כ"ץ מהפרלמנט שלה, מפסיקה לממן אותו ואת שאר אוכלי החינם המכרסמים תחתיה – ליאור ורבינוביץ' תחילה – מסיגה את כוחותיה מההתנחלויות, ומניחה להם לפרפר. הרי ללא מימון ממשלתי והגנה ממשלתית, הם לא היו מחזיקים מעמד יומיים. אבל, כמובן, במדינה שראש הממשלה מקשיב לנאומיו של ליאור וששר המשפטים שלה מצהיר בריש גלי על רצונו במדינת הלכה, זה לא יכול לקרות. מדינה שהעמידה טיפוסים כאלה בראשה – מישהו שכח מי נאבק עבור נתניהו בבחירות 1996? מישהו שכח מאיפה צצו הכרזות "נתניהו טוב ליהודים"? – כבר הכריזה שמבחינתה דמוקרטיה, שעקרון הבסיס שלה הוא השוויון בין כל בני האדם, היא עבודה זרה. עכשיו נשאר רק לחכות לרגע שבו הברברים של כ"ץ יפסיקו את הפסאדה הדמוקרטית.

ועוד דבר אחד: ואם מישהו היה צריך הוכחות מי מנהל את המדינה, מסתבר שבעוד משרד ה-Hasbara מנסה לאחז את עיני הגויים הטפשים ולטעון שבישראל יש חופש דת, הרי שמשרד הפנים אוסר את כניסתם של נוצרים שלגביהם התקבלו הלשנות שהם מסיונרים. לעיתים קרובות מגיעות ההלשנות מארגונים יהודים אורתודוקסיים, שלעיתים חבריהם הם פקידי משרד הפנים עצמם; מסתבר שלא מקפידים שם עם איסור גילוי עריות, לפחות לא ארגוני. כאן המקום להזכיר שוב, שבניגוד למיתוס הרווח החוק הישראלי לא אוסר על הטפה להמרת דת, אלא על המרת דת תמורת שוחד או מתנות ועל המרת דת של קטין ללא הסכמת הוריו. הפקידים במשרד הפנים שנקטו במדיניות הבלתי חוקית הזו, כמובן, לא ישלמו במשרותיהם. ככה זה במדינת היהודים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ולאחל להם שלא יצטרכו לחיות במדינת דב ליאור.

(יוסי גורביץ)

מסע אחורה בזמן

המפד"ל של פעם היתה משהו שציונים חילונים אהבו ללעוג לו. על רקע כל האנטי-אינטלקטואליות של כובשי כנען בסופה (אנטי-אינטלקטואליות כפוזה; בפועל הם קראו המון וכתבו לא מעט, ולא רק בהשוואה לדורנו) האנשים ההם נראו מיושנים כל כך, מלומדים כל כך, בורגנים כל כך. יוסף בורג, במיוחד, היה נושא ללעג: הוא כונה "בורג תיאטר". הערכים של התקופה בין שתי המלחמות נדחו בבוז מפני איזו ריקנות מודעת לעצמה, סגידה לפעולה וליהדות השרירים על פני הגות. התוצאה המתבקשת אחרי 80 שנות שנאת אינטלקט, התחום שבו הצטיינו יהודים מאז ומעולם, היא דור שהריקנות שלו כל כך טבעית, שהיא לא מודעת לעצמה – למעשה, היא תתקשה לאיית את "מודעת לעצמה", שלא לדבר על להבין את המושג.

המפד"ל הישנה, שהגיעה מהבורגנות הדתית המשכילה, לא התרשמה מרבנים במיוחד. היא מעולם לא העניקה להם מקום בולט וודאי שלא קיבלה על עצמה "סמכות רבנית" כלשהי. היא היתה מפלגה גרמנית משהו, שהזכירה קמעא את מפלגת הצנטרום הקתולית: והיא העניקה כבוד רב מאד להשכלה.

סוסים טרויאנים בדמות רבנים קיצוניים התחילו להסתובב בשורותיה כבר בשנות החמישים, כשהרב משה צבי נריה התחיל להקים את הישיבות התיכוניות, שמטרתן היתה ליצור דור "אמוני" יותר, או במילים אחרות חרדי יותר. אחת הבעיות המרכזיות של הישיבות התיכוניות עד שנות השמונים המאוחרות היתה מציאת רבנים מתאימים ללימוד בהן: הציונות הדתית לא העמידה די רבנים משלה והיה צורך בייבוא רבנים חרדים. התוצאה של המהפכה השקטה של נריה היתה דור שהיה "אמוני" יותר מהוריו, והנכדים אדוקים עוד יותר. אחד הדגשים של נריה היה על "צניעות", ועל הפרדה בין נערים ונערות, הפרדה שהלכה והתגברה. בשנות התשעים, עם מותו של זבולון המר, דמות ביניים בין בורג והקריסה הסופית של המפלגה, המליכה עליה המפד"ל את יצחק לוי. והלז עשה צעד שהמפלגה הסתדרה היטב בלעדיו במשך שישים שנה: הוא העמיד לה "סמכות רוחנית", את הטרוריסט ונביא השקר מרדכי "היה לא תהיה" אליהו.

לפני כשבוע פרסם לוי ב"הארץ" מאמר מדהים, שבו הוא הגדיר את לימודי הליבה כדבר בלתי נחוץ שהוא בעצם כפיה מערבית על החרדים, בשל ההטיה "המערבית" של תכנית הלימודים. המדובר, נזכיר, במי שהיה שר החינוך. לוי הוא מציין, קיצוני אמנם, של מגמה: יותר ויותר רבנים מקרב המחנה הסרוג מסתייגים מלימודים אקדמיים, חלקם בשל האפיקורוסיות ההכרחית ללימודים אקדמיים (משה קוה, נשיא אוניברסיטת בר אילן, התלונן כבר לפני עשור על תלמידים דתיים בורים שמגיעים לאקדמיה וקובלים על כך שהלימודים מכילים "דברי כפירה"), אבל בעיקר מטעמי "צניעות". יש כבר מי שקורא להפסיק את הלימודים העיוניים אפילו בישיבות התיכוניות.

במשך שנים, דלדלו בעקביות בישיבות התיכוניות את לימודי הספרות והעלו במקומם את "מחשבת ישראל". פתאום אנטיגונה חזרה להיות "עבודה זרה", מסע אחורה ברכבת הזמן למרכז אירופה של 1820, לדיון בשאלה האם מותר ללמוד את "ספרות יפת". לכאורה, אנטיגונה היא דמות שתלמידים דתיים אמורים להזדהות איתה, ביצגה את התפיסה שבין החוק האנושי ובין המוסר האלוהי יש לבחור באחרון; אבל מדובר באשה, ועוד אשה חזקה שלא מהססת להתמודד עם גברים ולקרוא עליהם תיגר. לא בבית ספרנו. הניתוק מלימודי הספרות ודאי מיועד גם למנוע מן התלמידים הצצה לעולמות שמעבר לזה של האורתודוקסיה היהודית – או לפחות מיועד להיות מאמץ כזה; אירונית, דווקא הפיכתה של ספרות כללית לפרי אסור צפויה לעודד את התלמידים לקרוא אותה בעניין שהיה מעלה סומק בלחייהם של מורי ספרות בבתי הספר הכלליים. אבל צנזורים מעולם לא הבינו זאת.

בורג, אם היה בחיים, ודאי היה קורע עליהם קריעה. הווירוס האידיאולוגי שהחדיר נריה לציונות הדתית – שהפן המוכר שלו הוא המשיחיות, אבל הוא לא מצטמצם רק לכך – מחזיר לחיים את הוויכוח שהמפד"ל הישנה הכריעה בו מזמן בנושא ההשכלה. צאצאיו הרוחניים של נריה רוצים להחזיר את תלמידים לימי החת"ם סופר ו"חדש אסור מן התורה" שלו. וזה, כמובן, משתלב היטב במטרתן של הישיבות התיכוניות: לייצר לוחמים בצבא האל. ללוחמים כאלו אסור שיהיו ספקות. יש להסיר, אם כן, את כל מעוררי הספקות הפוטנציאליים מדרכם.

ותוך דור, אם המגמה הזו תנצח – ונראה שרוח הזמן בצידה – ההבדלים בין החרדים ובין הסרוגים יהיו מינוריים, להוציא האמונה היוקדת במיזם הבאת המשיח. המפד"ל תיארה את עצמה במשך שנים כגשר בין החילונים והחרדים. אבל גשר הוא דו כיווני מטבעו, והיא איבדה רבים מבניה – לפחות רבע – לחילוניות כזו או אחרת. עכשיו הגיעו לוי ודומיו למסקנה שהגיע הזמן לפוצץ את הגשר.

הנחמה היחידה היא שמגמות כאלה מעידות בדרך כלל על ספק, לא על אמונה, ועל כך שהעולם החיצוני לא מתנהל כפי שהוא ראוי להתנהל.

(יוסי גורביץ)

למה לבנת עדיין בתפקידה, הצבעה משונה בשווייץ, הפתרונות החריגים להפגנות החרדים מוכיחים עצמם, ומועצת יש"ע ממרידה כהרגלה: ארבע הערות על המצב

למה לבנת עדיין פה? במהלך הסופ"ש, עשתה לימור לבנת שורה של מאמצים נואשים וכושלים להרחיק את עצמה מ"פליטת קינסלי", שבה אמרה ש"נפלנו על ממשל נורא". פליטת קינסלי (Kinsley Gaffe, במקור) היא תקלה, שבמהלכה אומר פוליטיקאי את האמת. כלומר, אומר מה הוא חושב באמת מבלי להתייחס לאפשרות שדבריו ידווחו.

במקרה של לבנת, שיש לה עבר ארוך בהתחנפות לאנשי מרכז הליכוד, ראוי לתהות אם אכן מדובר בפליטה או בתרגיל מחושב, שהביא בחשבון את הנזק המזערי שייגרם לה (עם אופציה לנזק רציני למשהו שולי יותר, כמו יחסי ישראל- ארה"ב) ואת הרווח הפוליטי הניכר שתגרוף בקרב האינדיאנים (לא ביטוי שלי) של מרכז הליכוד.

כך או כך, לא ברור מדוע היא עדיין משמשת כשרת התרבות. ראש ממשלתנו המנוזל, בנימין נתניהו, מיהר להתחמק. הוא הודיע שדבריה של לבנת אינם מייצגים אותו. שזה נחמד, אבל לא מדויק.

נתניהו יכול לומר שאחיו, אשתו, ילדיו, אביו והביוגרף שלו לא מייצגים אותו, וכנראה יצדק. הוא לא יכול לומר את זה על שרה בממשלתו. לממשלה יש אחריות קולקטיבית. כל השרים חייבים בה. לכל השרים יש אחריות כלפי הממשלה וכלפי יחסי החוץ של מדינת ישראל. במדינה נורמלית, שיש לה מסורת אמיתית של אחריות קולקטיבית, לבנת היתה מתפטרת כבר במוצאי שבת.

אבל אנחנו חיים בישראל. וכשפירומן סדרתי משמש כשר החוץ, כשהוא חושב בטעות שתפקידו הוא להביא לסיומם של הקשרים הללו, קצת קשה להתלונן על לימון חומצת.

מה, לעזאזל… הבורגנים הטובים של שווייץ הלכו אתמול לקלפיות, והסבו תבוסה נדירה לממשלת הקואליציה שלהם: 57.5% מהם תמכו בתיקון לחוקה הפדרלית שאוסר על בניית צריחים למסגדים. הממשלה היתה משוכנעת שהתיקון לא יעבור. היא טעתה.

כל הסיפור הזה משונה: האיסור הוא לא על בניית מסגדים, אלא על בניית צריחים; בכל שווייץ יש ארבעה צריחי מסגדים בדיוק; ובניגוד למה שמתרחש בישראל – באוזני שמעתי את המואזין מחריש את התפילות בכנסיית הקבר – הם גם לא מרעישים. בשווייץ יש חוקים נוקשים בכל מה שקשור לרעש, ולמסגדים אין פטור. להצבעה אין, למעשה, שום משמעות פרקטית. הייתי יכול להבין חוקים שאוסרים על כניסת מטיפים מוסלמים שלא עומדים בפיקוח ממשלתי – חוקים כאלה, אחרי הכל, קיימים בכל מדינות האיסלם, ואין סיבה שהמערב לא יאמץ דווקא את המנהג המוסלמי הזה – או חוקים שאוסרים על הגירה מוסלמית בכלל. אפילו חוקים שאוסרים על בניית מסגדים היו נראים הגיוניים יותר. אבל תקנות ארכיטקטוניות?

אז מה העניין? ככל הנראה, מדובר בקריאת המואזין להשכמה של אירופה. המפלגות הפופוליסטיות בדנמרק והולנד מיהרו גם הן להודיע שהן רוצות משאל עם דומה. הסבירות שהן תקבלנה את מבוקשן נמוכה, אבל המסר הוא ברור מאד: אתם יכולים להתפלל חמש פעמים ביום, ובכיוון מכה אם זה ממש מה שעושה לכם את זה, אבל אל תנסו להכניס לכאן את המנהגים הפוליטיים שלכם, כי סבלנותנו פוקעת. אתם יכולים להתפלל – אבל לא לכפות בורקה, אפילו לא על הבנות שלכם; אתם יכולים להתפלל, אבל תשכחו ממילת נשים; אתם יכולים להתפלל, אבל רצח על כבוד המשפחה לא יהיה פה; אתם יכולים להתפלל, אבל לא נסבול נסיונות לשנות את התרבות שלנו. אתם רוצים להגר? השאירו את התרבות שלכם מאחור וקבלו את זו שלנו. בקצרה, היו מוסלמים בביתכם ובני אדם בצאתכם.

האמת? רעיון לא רע בכלל. ואם כבר פתרונות יצירתיים לבעיית הפונדמנטליזם…

לדרוך על יהוה: לפני כשבוע המלצתי על כמה דרכים לרמיסת רגשותיהם העדינים של החרדים, מתוך תקווה שהם יבינו את הרמז – שאפשר לשבש, בקלות, גם את חייהם – ומתקבל הרושם שזה בדיוק מה שקרה.

מפגיני-נגד פיזרו תמונות פורנו בקרב הקהל הקדוש, הציגו גרפיטי ענק וככל הנראה לא מחמיא המתייחס למנהיג העדה החרדית, טוביה ווייס, והדובדבן שבקצפת – מרחו כתובת "יהוה" ענקית על הכביש, במטרה לאלץ את המפגינים לדרוך עליה. הרבנים נאלצו לבלות שעות ארוכות בנסיון למצוא פתרון לבעיה האחרונה – את שם הדמון אסור, מצד אחד, לבזות אבל מצד שני אסור למחוק – והצליחו למצוא פתרון יצירתי מרשים, פריצת דרך של ממש בתחום ההתמחות האורתודוקסי של הונאת האל (פרטים בקישור למעלה). אם רק היו מפנים את היצירתיות הזו להתמודדות עם הצורך לחיות בעולם המודרני, הרבה אומללות היתה נמנעת.

והתוצאה היתה שבשבת האחרונה, היו רק עשרות מפגינים מול אינטל, במקום מאות. המסר עבר. כך צריך.

ובינתיים, במדינת יהודה… הממשלה החליטה החלטת-דמיקולו על הקפאת הבניה בהתנחלויות – אותה החלטה שישראל התחייבה לה כמה וכמה פעמים בעשור האחרון – ושר בטחוננו היקר הכניס את הקריצה המקובלת, ואמר שהבניה שכבר החלה תמשך, והוא גם אישר הקמת 28 מבני ציבור, כי כידוע לא יעלה על הדעת ש"הגידול הטבעי" ייפסק. גידול טבעי, כזכור, הוא זכות השמורה ליהודים החיים בגדה המערבית בלבד.

הקריצה הזו לא מספיקה למועצת י"ש, והיא שוב בודקת את גבולות ההמרדה. ביום חמישי היא הודיעה שהחלטת הממשלה "איננה לגיטימית" ושהיא "תמשיך בבניין הארץ עם הממשלה או בלעדיה". היום היא הודיעה שהיא אוסרת על הכנסת "פקחי הבניין של ביבי" לתחום ההתנחלויות.

לפני יותר מעשור, בזמן מהומות "זו ארצנו" של פייגלין, איים היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן יאיר, להכריז על מועצת יש"ע כעל גוף ממריד. היא נסוגה, כמו תמיד כשמופעל נגדה כוח נחוש. הגיע הזמן להפסיק את גלגולי העיניים של הבריונים האלה, שמצד אחד מעוררים מהומות ופוגרומים ומצד שני מיתממים ואומרים ש"אין לנו שליטה על הקנאים".

זה, כמובן, לא יקרה. הממשלה, הרי, שותפה לקריצות. היא בסך הכל רוצה לסחוב ארבע שנים, עד שהפריץ הנוכחי ימות – או עד שישראל תמות. ריקוד המעגל המשולב בין הממשלה למתנחלים כל כך שקוף, שבמו ידיה שומטת הממשלה את בסיס הלגיטימציה שלה, שנשען על התפיסה שהיא מדווחת אמת לאזרחיה. ממשלה שלא מפסיקה לשקר, ושקרים גסים כל כך, מזמינה את פריחתן של תיאוריות קונספירציה ואת אובדן האמון בה. אכן, השתלבות במרחב.

(יוסי גורביץ)

פאבלוביות מסויימת

שלשום (שישי) ירו אנשי החמאס עוד רקטת קסאם לעבר ישראל. למרבה הפאדיחה, הרקטה – שמטרתה היתה הטלת טרור על אוכלוסיה אזרחית בישראל – בחרה לפגוע דווקא במבנה צנוע בבית להיה שבצפון הרצועה, והרגה שם שתי ילדות. וראה זה פלא: שור לא געה, ציפור לא צייצה, והשמאל הרדיקלי הישראלי לא גינה. קשה לי להאמין שהוא היה שומר על שתיקה אילו צה"ל היה הורג, בטעות ותוך ירי לעבר מטרה צבאית, שתי ילדות.

 

גם לא היתה לו בעיה קשה מדי עם הירי הפלסטיני לעבר שדרות. נו, הם מדוכאים, אתם יודעים. עזבו אתכם עכשיו שירי ארטילרי לעבר אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה ופשע נגד האנושות; כולנו יודעים שיש רק פושע מלחמה אחד בתוך הסכסוך הזה, נכון? עצם הרעיון שעזה עשויה להכבש בגלל שתושביה בחרו משטר שיורה לעבר ישראל הכה את השמאל הזה בתדהמה. באיזו זכות, שאלו, ישראל מגינה על אזרחיה. הרי מדובר במדינה שדיכאה את הפלסטינים 40 שנה ולא נתנה להם לפתח תעשייה משלהם, אז מה היא מוחה על כמה רקטות פצפונות ולא חשובות. היה גם מי שתהה מאיפה החוצפה הישראלית לראות בחמאס ארגון טרור, אבל כנראה שהוא באמת לא חי באזור.

 

ואז צה"ל יצא למבצע "הלם ואימה" קטן, והסב לחמאס את מה שהוא כנראה היום הגרוע ביותר של הפלסטינים, מבחינת אבדות, בהיסטוריה של הסכסוך המאוס הזה. יתר על כן, אפילו החמאסניקים עצמם נאלצו להודות שבין 230 ההרוגים של אתמול, רק 15 היו אזרחים לא חמושים. כלומר, פחות משבעה אחוזים. לא רע. ובהתחשב בכך שהחמאס מקפיד למקם את המפקדות שלו באזורים הומי אדם, כנראה שאי אפשר היה לעשות את זה טוב יותר. לשם שינוי, היה כאן סיכול ממוקד.

 

אין שום ספק מי אחראי במצב: הארגון שהכריז לפני שבוע שהוא מפסיק את הרגיעה. מצרים הטילה את האשמה על החמאס. כך גם אבו מאזן, שאמר היום ש"החמאס היה יכול למנוע את הטבח ברצועה".

 

ועדיין, השמאל הרדיקלי יצא אתמול להפגין נגד התקיפה. הוא לא הספיק לקבל את כל המידע. הוא הניח, אוטומטית, שבוצע טבח. כ-300 מפגינים מחו על ההפצצות המדויקות ברצועה. אני לא זוכר אותם מוחים על ההפגזות הבלתי פוסקות של עוטף עזה. אמנם, בהפגנה כזו לא היה טעם, אבל מה היה הטעם בהפגנה של אמש?

 

הטיעון של תוקפנות ישראלית לא מחזיק מים, הטיעון של "טבח חסר הבחנה" לא עובד – כל מה שנשאר הוא הטענה המשונה של "חוסר פרופורציות". היא אומרת למעשה שמאחר והתגלה שוב, אחרי כל הרטוריקה האיסלמיסטית המתלהמת, שאללה הוא עכבר, ושאסופה שבטית פרימיטיבית שיוצאת למלחמה על אומה חמושה ומתקדמת ממנה נוטה לספוג יותר אבדות – זה לא הוגן. אלא שחסידי הפרופורציות היו, סביר להניח, מזדעקים אם צה"ל היה מעניק תקציב קטן לתושבי שדרות, למען יוכלו גם הם לעסוק בתעשיה הזעירה הנדרשת לייצור קסאמים ולשיגורם לעבר רצועת עזה. זו היתה תגובה פרופורציונית, אבל הם היו טוענים שזה ירי לא מדויק לעבר אזרחים. אתמול היה ירי מדויק לעבר חמושים, כאלה שהיו אמורים לאכוף חוקי כריתת ידיים והלקאות – ועדיין השמיעו הרדיקלים זעקות שבר. ואם היו צה"ל והשב"כ מחסלים את אנשי החמאס הבכירים אחד-אחד, כפי שחוסלו בשעתו יחיא עייאש ואחמד יאסין, היו הרדיקלים זועקים שמדובר בהוצאה להורג ללא משפט. בקצרה, שום צורה שבה ישראל מגינה על עצמה – כן, בהריגת אויביה – איננה מקובלת עליהם. מצד שני, יש מעט מאד פעולות פלסטיניות שהם לא מסוגלים להבין. 

 

קשה להמנע מהמחשבה שמדובר בסוג מוכר מאד של פציפיזם, זה שאיבחן אורוול כשכתב ש"רוב הפציפיסטים משתייכים לכתות דתיות נידחות, או שהינם בפשטות הומניסטים, המתנגדים לנטילת חיים ומעדיפים לא לחשוב על הנושא מעבר לנקודה זו. אבל יש מיעוט של אינטלקטואלים פציפיסטים, אשר המניע האמיתי אך הבלתי מובע שלהם הינו שנאת הדמוקרטיה המערבית והערצת הטוטליטריזם". הח"מ לא חשוד באהבת-יתר של הצבא, כפי שתעיד הקטגוריה שהוקדשה לו, אבל הוא גם לא חושב שארצו טועה אפריורי, או שאין מפלצת בעולם הגדולה מהכיבוש הישראלי.

 

יש גם יש, ומי שהניף על דגלו את מלחמת-ההשמדה ומלחמת-הדת – "אללה מטרתנו, מוחמד מופתנו, הקוראן חוקתנו, הג'יהאד נתיבנו, המוות למען אללה הנעלה במשאלותינו" – לא יוכל להתלונן כשישראל מעדיפה להגשים את משאלתו הנעלה מכולן מאשר לחטוף עוד אחת מהרקטות שלו. גם אם הוא רוצח כושל עד מאד.

 

 

(הערה טכנית: יותר ויותר קוראים מתלוננים על קושי להכנס לבלוג. אודה לכם אם תאספו  את פרטי התקריות הללו ותשלחו אותן אלי, ygurvitz בשירות הדואר של גוגל.)

 

(יוסי גורביץ)

פאליווד ואידיוטים מועילים אחרים

פלסטיני ירושלמי רצח היום שלושה ישראלים ופצע עשרות נוספים באמצעות טרקטור. בעוד כוחות הבטחון הישראלים מנהלים מריבה נלעגת למדי על השאלה מי הכניס את הכדור האחרון, הסופי, במחבל, מיהר הבי.בי.סי. והעלה סרטון של החיסול.

 

הישג עיתונאי נאה, שאיבד הרבה בשל הכותרת שנתנו לו העורכים: "נהג בולדוזר ישראלי נורה למוות". מתחת לכותרת, ומתחת לשני קטעי וידאו, מגיע גם הסיפור האמיתי. כסת"ח צריך הרי להיות.

 

לא שזה צריך להפתיע: הבי.בי.סי. מנהל מזה ארבע שנים מאבק עיקש למנוע את פרסומו של דו"ח ביילן (The Balen Report), דו"ח פנימי שהזמין הארגון-עצמו על סיקורו במזרח התיכון. ההערכה היא שהבי.בי.סי. שורף כמויות נכבדות של כספי ציבור כדי למנוע מהדו"ח לראות אור יום, משום שהוא ביקורתי מאד כלפי ההטיה של הבי.בי.סי. כנגד ישראל. אתם יודעים, דברים בנוסח הכתבת של הרשת שפורצת בבכי עם השמע הידיעה על מותו של יאסר ערפאת.

 

הבי.בי.סי. לא לבד, כמובן. בסוף מאי, נתן בית משפט צרפתי פסק דין סופי בתביעת הדיבה של ערוץ 2 הצרפתי כנגד פיליפ קרסנטי. הלה טען בעקשנות שצילומי מותו של מוחמד א דורה, שהסעירו כל כך את העולם בתחילת האינתיפאדה והפכו לסמל לאומי פלסטיני, זויפו. השופטים כתבו פסק דין קטלני: הם קבעו שדבריו של קרסנטי הם דיבה והוצאת שם רע – ושהם מוצדקים לחלוטין. הם ציינו שקרסנטי הביא 14 ראיות לדבריו, שעורכים בכירים הביעו "ספקות חמורים" בנכונות שידור הקלטת של הכתב שארל אנדרלין, שדבריו של אנדרלין (שכזכור, השמיט חלקים נרחבים מהווידאו שצולם) "אינם קוהרנטיים", והם קיבלו כראיה עדות הקובעת כי הסבירות שהסצינה כולה בוימה על ידי הפלסטינים "עומדת על כ-95%".

 

עלילת הדם של רצח א דורה – שאם אכן נרצח, דמו על ידיים פלסטיניות – זעזעה בשעתו את העולם. העובדה שהיא עלילה, קצת פחות. רוב כלי התקשורת בצרפת נמנעו מלדווח על זיכויו של קרסנטי. אתם יודעים מה, עזבו את כלי התקשורת הצרפתים – להוציא בן דרור ימיני, שיש לו נסיון בחשיפת אמיתות לא נעימות למיניסטריון האמת הלא רשמי שלנו, גם התקשורת הישראלית די שתקה. בג"צ הגן על זכותו של אנדרלין לשאת תעודת עיתונאי ישראלית. הסיבה לכך היא שאין הוכחה שאנדרלין הפיץ שקרים במודע, אלא רק מתוך רשלנות וחוסר מקצועיות. נו, לפחות הם קבעו שהשענות ללא חקירה ודרישה על צלם פלסטיני היא "התנהלות בלתי מקצועית". [אסף ברטוב מעיר שגם שמעון הלקין כתב על הנושא בהרחבה, בעיקר בעיתונות הכתובה באנגלית. – יצ"ג]

 

על מוחמד בכרי, עם זאת, אי אפשר לומר שהוא לא שיקר. בית משפט ישראלי קבע, למעשה, שהוא שיקר גם שיקר, ושעלילת הדם שלו – סרט התעמולה המתחזה לדוקומנטרי, "ג'נין, ג'נין" – נערכה ב"חוסר תום לב" ושאיננה נתמכת בראיות.

 

נזכיר במה מדובר, כי זה היה מזמן, ב-2002: החיות הדו רגליות שממזרח לקו הירוק (אותה קבוצה ש-81% מתוכה תמכו בפשעי מלחמה כנגד אזרחים, ושעדיין רואה ברובה רוצחי ילדים כגיבורים) מבצעות טבח אחד יותר מדי, וחוטפות בפרצוף תגובה צבאית הולמת ומאוחרת מאד. המבצע הצבאי מתמקד בג'נין, "בירת המתאבדים", ומחסל כמה עשרות מחבלים ושובה עוד כמה מאות. בקרבות באזור נהרגים יותר מעשרה חיילי צה"ל. הפלסטינים מארגנים במהירות מצג-שווא של "טבח" – אבל הוא נערך בקצת פחות כשרון מהרגיל, כי אפילו האו"ם של קופי ענאן דוחה בבוז את הטענה הזו.

 

ואז צץ בכרי ויוצר את "ג'נין, ג'נין". באקט נדיר של טמטום קשה, מנסה הצנזורה הישראלית לבלום את הקרנת הסרט, ומעניקה לתועמלן זול סטטוס של קדוש מעונה. כל מיני גורמים חתרניים – למרבה הצער, גם שולמית אלוני – ממהרים לאמץ את הוולטר החדש. אני מוכן למות על זכותך לשקר ולטעון שאני רוצח, או משהו כזה.

 

נהוג במקומותינו להאשים את "ההסברה". אני לא בטוח שזה נכון. השקרים האלה צומחים על קרקע מציאותית מאד, על רקע רצח של אזרחים פלסטינים רבים על ידי הבהמה הירוקה והסתרת הפשעים על ידי המערכת הצבאית. זה לא רק ר' מרפיח ו"כל מי שנע במרחב, גם ילד בן שלוש, צריך להרוג אותו" שלו; זו גם רייצ'ל קורי, שהיתה שוטה אידיאליסטית ללא ספק, אבל זו לא עילה להדרס על ידי בולדוזר; אלה גם טום הרנאדל וג'יימס מילר, פעילי שלום בריטים שנרצחו על ידי חיילי צה"ל; ויש עוד. מי שהתיר את רסנה של הבהמה הירוקה, מי שמעודד כל פשע מלחמה בקריאות "כל הכבוד לצה"ל", איבד את הזכות להתלונן על כך שהנראטיב העולמי קובע עכשיו שישראל היא, תמיד, פושעת מלחמה; שכל מה שהיא עושה, תמיד, פסול; ומסיק מכך שדמם של אזרחיה, תמיד, מותר. הציבור הישראלי, שמפסיד לפלסטינים את הקרב על הבהמיות רק בנקודות, יכול לבוא בטענות רק לעצמו.

 

התקשורת המערבית, והישראלית בכלל זו, צריכה לעשות חשבון נפש משלה, ולראות כיצד היא נגררת – בעצלות, בחוסר מחשבה – שוב לעמדה של "אידיוט מועיל". היא צריכה לשבור את התפיסה הבסיסית של "פרא אציל ומדוכא מול מערבי מרושע" שמדריכה אותה כל פעם שהיא מתעסקת בעולם השלישי, ולהתחיל לראות שהמציאות מורכבת משני מחנות שאף אחד מהם לא סימפטי. אבל שרק לאחד מהם יש מחויבות, מהוססת אמנם, לאמת. והיא צריכה להפסיק להתרפס אוטומטית בפני כל ברברי מהעולם השלישי, ולהשליך את רגשות האשמה המיותרים שלה על "אירופים" שאיתרע מזלם להיות במקום.

 

המסקנה צריכה להיות שבהצהרותיו של דובר צה"ל תמיד יש לפקפק, אבל טענות של פלסטינים – האמונים על תפיסת התע'קיה, המתירה לשקר למען מטרה דתית – יש לדחות על הסף, אלא אם הן מגובות בראיות אמינות אחרות.

 

אה, ועוד משהו – את העורכים ההם של הבי.בי.סי. צריך לפטר. עכשיו. אין צורך לדאוג להם: אל ג'זירה תמיד מחפשת עובדים.

 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

למה הקריקטורה כאן

החל מהבוקר, מופיעה בבר השמאלי של הבלוג מיניאטורה של הקריקטורה הידועה של קורט ווסטרגארד. היא מחזיקה בייחוס משונה למדי: היא, כנראה, הקריקטורה היעילה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי – אבל רוב אלה שהושפעו ממנה לא ראו אותה מעולם.

הקריקטורה של ווסטארגארד הופיעה, יחד עם 11 קריקטורות אחרות, בגליון מיוחד של היומון הדני יילנד-פוסטן בספטמבר 2005. מטרת הגליון היתה למחות על פחד מפני איור דמותו של מוחמד על ידי עשיית הדבר עצמו. אף שהידיעה על כך פורסמה במצרים כבר באוקטובר 2005, המהומות סביב הקריקטורות פרצו רק בינואר 2006. למה? שאלה טובה. בהחלט יתכן שהמהומה, שמקורה בעיתונות הסעודית, החלה כנסיון סעודי מודע להפנות את תשומת הלב מעוד אסון בעת החאג' במכה; זו, על כל פנים, היתה דעתו של הבלוגר הסעודי The Religious Policeman.

הקריקטורה של ווסטרגארד ושתי קריקטורות אחרות – באחת נראה מוחמד כשהוא מנופף בסיף, ומאחוריו שתי נשים רעולות, ובשניה כשהוא בולם עדר מחבלים מתאבדים בגן עדן בקריאה "עצרו! עצרו! אזלו לנו הבתולות!" – היו למוקד הסכסוך. במחאה על קריקטורות שטענו כי האיסלם אלים, התפוצץ העולם המוסלמי בגל של אלימות.

ואז קרה דבר משונה. עיתונים ברחבי העולם סירבו לפרסם את הקריקטורות. הם פרסמו כתבות על השערוריה, על המהומות, על הפיגועים, על האיומים – אבל סירבו להראות את הדבר עצמו. הקוראים נאלצו לנחש – או סתם לגגל. במקרה אחד, בקנדה, נפתחה חקירה מטעם איזה גוף מק'קארתיסטי לאחר שמו"ל מקומי פרסם את הקריקטורות. עורך צרפתי שפרסם את הקריקטורות, פוטר; המו"ל שלו היה מצרי. ראיתי, בזמן אמת, את הלחץ האדיר שהופעל על כלי התקשורת שעבדתי בו, בנסיון להסיר אותן; לעורך שלי בנענע, נתי יפת, היו ביצים.

לפני חודשיים, נתפסו בדנמרק כמה מוחמדינים – ביטוי ארכאי ואפילו אוריינטליסטי, אני יודע, אבל יותר ויותר הוא הופך למדויק – כשהם מתכננים את רציחתו של ווסטרגארד. באקט של סולידריות עם קולגה שנאלץ לרדת למחתרת בגלל כת פראים, העיתונים הדנים שבו ופרסמו את הקריקטורה שלו. ושוב, מחוץ לדנמרק – שמפגינה, שוב ושוב, אומץ לב ראוי להערצה במלחמה מול הברבריות המוסלמית – כמעט אף אחד לא עשה זאת. בישראל, עורך של עיתון גדול שלח מכתב מתרפס לזרוע המקומית של האחים המוסלמים והבטיח שהן לא תפורסמנה.

זה לא היה המקרה הראשון. התרגיל הזה התחיל עם סלמן רושדי ו"פסוקי השטן" שלו. חומייני ושאר האייטולות ידעו על הספר רק משמועות, אבל זה הספיק בשביל להוציא פסק דין מוות, ולהצית מהומות ברחבי העולם. ואחרי רושדי היה "כניעה" של תיאו ואן גוך ועייאן הירסי עלי, וואן גוך נורה ונשחט ברחוב, כשהמשפט האחרון שלו הוא "אנחנו לא יכולים לדבר על זה?". וחודשיים אחר כך התחילה הכניעה ההולנדית הגדולה: בשל איומי המוחמדינים, נמנעה הקרנתו מחדש של "כניעה". הירסי עלי גורשה בפועל ממולדתה המאמצת. ואחר כך בא "פיטנה" והיסטריית הפחד הגדולה סביבו.

ההמנעות מפרסום הקריקטורות איננה נובעת מאיזה רצון "לכבד" את הדת הרצחנית ביותר והמפגרת ביותר על פני כדור הארץ. לא, היא נובעת מפחד. בשנות התשעים פרסמה אשת ימין צעירה, טטיאנה סוסקין, כרוז לא סימפטי במיוחד שבו נראה חזיר הכותב את הקוראן. כרוז לא סימפטי – אבל מה שקרה לסוסקין היה סימפטי עוד פחות. הפרקליטות הוציאה מהנפטלין את הסעיף בחוק האוסר על "העלבת דת", ומכוחו נשלחה סוסקין לשנתיים מאסר. השופט לא בעט את הפרקליטות מכל המדרגות בטענה של "הגנה מן הצדק", אף שהחוק היה מזמן אות מתה והעלבת דת היא חלק בלתי נפרד מכל תכנית אקטואליה ישראלית. המניע, כאן ובהחלטתם של עורכים ישראלים לא לפרסם את מה שהיו צריכים לפרסם, היה פחד.

אפשר, כאן ובבריטניה ובצרפת ובארה"ב, לרדת על הדת היהודית ועל הקתוליות ללא חשש. אפשר היה, בשער של גלילאו, לפרסם תמונה של הבתולה מאריה עם ראש פרה. יצירת אמנות ידועה לשמצה בארה"ב זכתה למימון ציבורי, אף שכל המיצג היה קרוסיפיקס טבול בצנצנת שתן.

וזה בסדר. יותר מבסדר: כך זה צריך להיות. זה חופש הביטוי. הדת היא חלק מחיינו, למרבה הצער, והיא אחראית לשורה של עוולות. ביקורת עליה היא דבר לגיטימי. אבל, משום מה, הביקורת עוצרת כשהיא מגיעה לכת מסוימת, שמוצאה מפדופיל אנלפביתי מחור נבער במיוחד במאה השביעית. כל אחד משמות התואר האלה, אגב, עומד בכל ביקורת הסטורית – אבל אנחנו לא מעיזים לומר את זה. יותר ויותר, מתגנב התואר "הנביא" לשמו של מוחמד גם בעיתונות מערבית מיינסטרימית. עוד לא הגענו ל"הנביא מוחמד, עליו השלום" – אבל אנחנו בדרך.

והגיע הזמן להפסיק לפחד. כי הפחד הוא ראשיתה של הכניעה. כי הפחד הוא ראשיתה של הצנזורה העצמית, שהיא גרועה משמעותית מצנזורה חיצונית. כי הפחד הוא צל שרודף את דבריך, את כתיבתך, את היותך; הוא גורם לך לשקר לעצמך.

הגיע הזמן, אם לצטט את מרטין לותר קינג שהשבוע מלאו 40 שנה למרטיריום שלו, להבין שחיינו מגיעים לקיצם ברגע שבו אנו שותקים על דברים חשובים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

סופית ורשמית: האו"ם שמום

זה היה, בעצם, די צפוי. האו"ם מזמן נשלט על ידי הברברים. לוב קיבלה בשעתו את הנהגת הוועדה לזכויות אדם – ומיד השליכה את ארה"ב מהוועדה. עיראק ואיראן ניהלו, יחדיו, את הוועידה לפירוק נשק. ואתמול חוסלה רשמית הצהרת זכויות האדם האוניברסלית.

על המועצה לזכויות אדם של האו"ם, זו שאין לה שום דבר לעשות חוץ מלגנות את ישראל, כבר כתבתי כאן. בשנים האחרונות, עשה ארגון הוועידה האיסלמית, המאגד שורה של מדינות מוסלמיות, כל מאמץ להביא להגדרת "השמצת דת" – רק דת אחת, כמובן – כפשע. זה לא כל כך הלך: הם הצליחו להעביר רק החלטה בלתי מחייבת, לפני שנה, המגנה "השמצת דת".

ביום שישי שעבר הם הצליחו, סוף סוף. במשך חודשים, דחפו קנדה ומדינות מערביות אחרות למינויו מחדש של חוקר בענייני הפרות זכות הביטוי, שהיא זכות המוקנית בהצהרת זכויות האדם האוניברסלית מ-1948. החלטה כה ברורה מאליה נתקלה בהתנגדות עקשנית מצד המדינות הברבריות, מסיבות מובנות.  

ואז הנציג הפקיסטני עלה על רעיון מבריק. המדינות המוסלמיות, נתמכות על ידי סין, רוסיה וקובה, הגישו תיקון להצעה: החוקר ידווח לא רק על הפרות זכות הביטוי, אלא גם על "שימוש לרעה" בזכות הביטוי. כלומר, הפכו את זכות הביטוי על ראשה. אני לא יודע מהו בדיוק "שימוש לרעה", אבל יש לי ניחוש די טוב.

להחלטה קדם מכתב מתחנן (זהירות, PDF) של 21 ארגונים חוץ-ממשלתיים אמיצים ממדינות מוסלמיות,  שמכירים יפה את הממשלות שלהם ויודעים בדיוק איך השטיק הזה ישמש אותן. זה לא עזר, כמובן. ההחלטה התקבלה ברוב של 27:15. המשלחת הבנגלדשית הסבירה את הצבעתה ברצון להמנע מאלימות.

עכשיו, האלימות היא חד כיוונית. היא גם לא מקרית. היא מוכוונת על ידי ממשלות ואנשי דת. אילו היו המדינות המוסלמיות באמת דואגות לשמה של הדת שלהן, הן היו מגנות פחות קריקטורות ויותר פיגועים בשם האיסלם, פחות קריקטוריסטים ויותר ג'יהאדיסטים. זה לא יקרה, כמובן – ולכל זה, המועצה המכובדת לא מתייחסת. היא גם לא הצליחה לעשות משהו במקרה של דארפור, או במקרה של טיבט, או במקרה של בורמה – תומכי הרוצחים הרי יושבים במועצה עצמה.

ג'ון מק'קיין מדבר בימים אלה על רעיון "ליגת הדמוקרטיות": פרישה מהאו"ם והקמת ארגון של מדינות דמוקרטיות. רעיון נהדר, שהופך לבעייתי מאד כשהוא מגיע ממק'קיין. אחרי הכל, האיש תמך במלחמה בעיראק מלכתחילה ורוצה להשאר שם עוד 100 שנים. בהנתן מעמדה הבינלאומי של ארצות הברית אחרי בוש, לא ברור אם יש לה את הסמכות המוסרית – על כך בקרוב – לקדם את הרעיון המתבקש הזה, אבל נראה ששעתו הגיעה. המסמך המכונן של האו"ם, אחרי הכל, רוקן השבוע מתוכנו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 (יוסי גורביץ)

סערת פיטנה, אולי לא כדאי לעשות אצלם שבת, הזגזוגים הבלתי פוסקים של אהוד ברק, ומה ש"ס עושה עם הכסף שלנו: ארבע הערות על המצב

גודל העליבות: "פיטנה" של חבר הפרלמנט ההולנדי חרט וילדרס הוא, איך לומר, לא בדיוק יצירת מופת. הוא מכיל מראות קשים, תצלומי תקריב של גופות חרוכות, והוא סרט תעמולה לא מי יודע מה מתוחכם. לא שהוא שגוי; הקישור שהוא עושה בין פסוקי הקוראן, הטפות האמאמים ובין הביצוע בשטח מדויק. ההתמקדות שלו באנטישמיות ובהכחשת השואה – השלט המצמרר ההוא מההפגנות בלונדון בעקבות הקריקטורות, "הכונו לשואה האמיתית" – מציקה לאלה שמעדיפים לטמון את ראשם בחול. הקישור הזה, הצבת המראה הזו, הוא שהפך את וילדרס לאויב הציבור.

בניגוד לשמועות, וילדרס לא שרף או קרע ספר קוראן בשידור חי. זה לא משנה. ההיסטריה נכנסה להילוך גבוה עוד לפני שווילדרס סיים את הכנת הסרט. הדימיפיקציה של הולנד ושל המערב הגיעה לשיאים חדשים. ממשלת הולנד, ערש חירויות הפרט וזכות הדיבור, מחפשת עכשיו אמצעים להעמיד לדין את וילדרס על אמירת האמת, והיא עושה ככל יכולתה כדי למנוע את הקרנת הסרט.

באקט מטומטם במיוחד, מאות הולנדים העלו סרטונים ליו-טיוב שבהם הם מתנצלים על "פיטנה" – סרט שלא הם יצרו ושאין להם שום קשר אליו. ההתנצלות הזו רק משחקת לידיהם של הנעלבים-תמיד ושל הרוצחים בשם אללה. אבל זה מחוויר לעומת הודעתם של אנשי עסקים הולנדים שהם יתבעו את וילדרס, אם עסקיהם במדינות מוסלמיות ייפגעו. קשה לחשוב על התקפה בוטה יותר על חופש הביטוי, מאשר איום בתביעה כנגד אדם האומר משהו בשל פעולתו של גוף שלישי, בלתי תלוי – ויש להוסיף, גוף שנמצא תמידית על סף איש שפיות. 

בינתיים, מעלה ממשלה בעולם הערבי – הממשלה היחידה של האחים המוסלמים – הצגת בובות לילדים, במסגרתה ילד גיבור שוחט את נשיא ארה"ב בוש והופך את הבית הלבן למסגד גדול. אבל נראה לי שהפעולה הזו, מצד ממשלה שהאיחוד האירופי רוצה להכיר בה, לא תזכה לשבריר מהגינוי שזכה לו סרט תעמולה גס אך מדויק שהופק על אפה ועל חמתה של ממשלת הולנד.

המוגלה מתפרצת החוצה: היום נחשף האירוע השלישי בשבוע האחרון של התעללות בילדים מצד הורה חרדי. המקרה המחריד-במיוחד הזה, אונס הילדים כדי לנקום באב, גורם לך לתהות אם חינוך ליברלי יותר – למשל, כזה שהיה מפגיש את האם עם "מדיאה" של אוריפידס – היה מונע את האירוע.

וכן, זו תופעה דתית. במשטרה כבר מודים שבבני ברק תקיפה מינית היא עבירה הרבה יותר נפוצה מאשר בגוש דן. מי שמכיר את המוסר הדתי הקתולי, הדומה מאד, ומכיר את פרשיות הכמרים הפדופילים, לא יופתע – וגם לא מהעובדה שלרבנים יש עבר שחור של חיפוי על עברייני מין מאנ"ש.

טלי פרקש כתבה טור אמיץ בוויינט, שקורא להפסיק את תפיסת המשטרה והפסיכולוגים כ"מוייסרים", להפסיק עם החיפוי האוטומטי ולהתמודד עם התופעה. יש לקוות, אבל לא הייתי בונה על זה, שהשטפון של השבוע האחרון הוא תוצאה של מחנכים שנמאס להם מקשר השתיקה. אז בפעם הבאה שאיזה מחזיר בתשובה יטיף לכם על החינוך החרדי המשובח, תשאלו אותו בנימוס אם כבר ניפו את כל הפדופילים מרשימת המורים.

פליפ-פלופ: פעם, מזמן, אהוד ברק נהג לומר דברים שליליים על ממשלת אולמרט ולקרוא להתפטרותה. זה היה לפני שהצליח להצטרף אליה כשר בטחון. אחר כך הגיעה ועדת וינוגרד, וברק הפר את הבטחתו, שניתנה לעיני המצלמות, לפרוש מן הממשלה לאחר דו"ח וינוגרד. את ההודעה הזו הוא נתן אז תוך כדי כניסה לישיבת הממשלה, כדי שלעיתונאים לא תהיה אפשרות לשאול שאלות קשות.

לאחרונה, מתקבל הרושם, ברק לא מרוצה בממשלת אולמרט. מצבו בסקרים אומלל – לא שזה משנה, כי אין בחירות אישיות, אבל הפרשנים הפוליטיים התרגלו – ומצבה של מפלגתו לא הרבה יותר טוב. יתר על כן, אולמרט גונב לברק את המצביעים, כשהוא מציב את עצמו בפועל כראש מחנה השלום – היינו, האיש שישיג הסכם-דמה עם אבו מאזן.

אז מה עושה ברק? הוא מודיע להורים שכולים שאולמרט היה צריך להתפטר בעקבות מלחמת לבנון השניה. בוקר טוב, אודי –   אבל מתי בשלה בך התובנה הזו? איפה היית רק לפני חודש וחצי? אתה באמת חושב שהזכרון שלנו כל כך קצר?

כשהשר חובש כיפה: תושבי ישראל למדו מנסיון מר ששרים חובשי כיפה הם צרה צרורה. אם השר מחזיק בתיק החינוך, התוצאות – בערות ויהדות – ידועות. אבל שר חובש כיפה יכול להזיק גם בתיק התיירות: פתאום, טיילת בחברון הופכת לפרוייקט תיירותי מרכזי, והמשרד מוצא את עצמו תומך במאחזים.

וזה לא רק שוחד וזה לא רק בניזרי (אם כי יש לשאוב עידוד מכך שבתיק הזה הורשע לראשונה גם הרב שנתן גושפנקא הלכתית לפשע): אלי ישי הפך את משרד התמ"ס לקרדום לחפור בו קולות. המשרד פתח בשנת 2007 46 קורסים להכשרה מקצועית בתחומי היהדות – ביניהם לא פחות מ-28 קורסים בתחום הפורח של סופרי סת"מ – אבל אף לא קורס אחד ביישומי מחשב, למשל.

כלומר, ישי הפנה את משאבי המשרד שלו לשירות הסקטור המצומצם שלו על חשבון הציבור הכללי. בהתחשב בכך שהמשתתפים בקורסים זוכים לשכר – זעום, אבל שכר – בשל השתתפותם בהם, ובהתחשב בכך שהשוק לא משווע לגדודים חדשים ורעבים לעבודה של כותבי מזוזות, עולה כאן חשד ממשי לשיחוד בוחרים – ועל חשבון הציבור.

מה אפשר לעשות? כלום, כנראה. התרגלנו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

את הלפיד הזה צריך לכבות

אמש נערך טקס הדלקת הלפיד האולימפי, שבאירוניה חריפה יינשא לסין דרך טיבט. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטקס, נערך נסיון לשבש אותו: פעילים פרו-טיבטיים הגיעו למקום, בין השאר, עם דגלים שחורים ועליהם חמישה עיגולי-אזיקים. המשטרה הרחיקה אותם.

בסין, כמובן, שום דבר מזה לא דווח. העיתונות הסינית היום דיווחה על הטקס ללא דיווחים על ההפרעה. אנשי הטלוויזיה הסיניים, מיומנים מאד כמסתבר, הפסיקו את השידור בדיוק כשהתחיל הבלגאן.

סין מנהלת עכשיו מסע דיכוי נרחב. היא הודתה כבר שלא מדובר רק בטיבט, שם היא מנהלת מסע נישול של התושבים באמצעות מדיניות התנחלות פרועה (וכמובן, מנוגדת לחוק הבינלאומי) ובאמצעות הכחדת תרבותם; המהומות פשטו גם לחלקים אחרים של סין. כדי לוודא שאף סיני לא יראה שום דבר שהוא לא צריך לראות, יש שמועות שסין מתכוונת – לראשונה בהיסטוריה – למנוע שידור חי של טכס פתיחת האולימפיאדה. איזה ספורטאי עם מצפון עוד יכול ללבוש חולצה שכתוב בה משהו על טיבט, על דארפור, על זיבאבוואה, אולי אפילו על סין עצמה.

מספר המתקוממים שנרצחו על ידי כוחות הבטחון של סין איננו ידוע. גם לא מספר האנשים שנשלחו לגולאגים, או מספר המעונים. כמה יפה שאפשר, גם במאה ה-21, לנהל מדיניות כזו. נחשו מה היה קורה לדנמרק, נניח, אילו היתה נוקטת בצעדים דומים כנגד פוגרומצ'יקים מוסלמים עם הרבה פחות סיבות מוצדקות למרירות. איך היו מתייחסים אליה – או, למשל, לישראל – אם היתה חוסמת גישה ליוטיוב או לעשרות אתרי תקשורת אחרים, בטענה שהם "מלבים את האלימות". במקרה של אל ג'זירה, למשל, אפשר לטעון שזה בדיוק מה שהיא עושה.

אבל לסין השמאל – שתמיד יודע מתי כדאי ומתי לא כדאי למחות על פגיעה בזכויות אדם – קצת מוותר. סין, אחרי הכל, היא בצד של המלאכים. רק תאמר 'סין', ומיד שבה הנוסטלגיה לימים הטובים ההם, שבהם כל מה שידענו על היו"ר מאו הוא מה שהוא רצה שנדע.

ישנה תנועה הקוראת לביטול או החרמת האולימפיאדה בסין. איתמר שאלתיאל הסביר יפה מאד מדוע ראוי להחרים אותה. אבל החברים הוותיקים, שכל מה שנשאר מהקומוניזם שלהם הוא שנאה אוטומטית של המערב הארור, שניצח במלחמה הקרה, מתעלמים ממערכת הבריאות המזעזעת של סין; מתעלמים מכך שמצב זכויות העובדים בה הוא מהגרועים ביותר בעולם, שיש בה יותר הרוגים בתאונות עבודה מבכל שאר העולם כולו; מפנים את מבטם הלאה מהתעשיה של אברי האדם – ביניהם של נרצחים פוליטיים – שמשגשגת בה; מסתכלים הצידה, כמו אז, כשסארטר צווח שנמאס לו לשמוע על הגולאגים הסובייטיים; לא רוצים לדעת על היעדר החופש המוחלט, על הקפיטליזם-החזירי-של-מפלגה-אחת; ומעדיפים לייבב על גורלם של האיסלמיסטים בעזה מאשר להישיר מבט אל טיבט.

התירוץ האחרון, כפי שמכרו לנו הבוקר ב"הארץ", הוא שאין שום קשר בין ספורט ופוליטיקה ושחוץ מזה, חרם לא עובד. עד כמה שזה מפתה – ועד כמה שזה מוכיח את הטענה – נניח לשקר של הכותב, המנסה לטעון שג'ורג' בוש חתם על מספר הוצאות להורג השווה לזה של סין; סין מוציאה להורג כ-10,000 איש מדי שנה, בוש הרג 300. כולם, יש לציין, אחרי שעברו הליך משפטי שגם כאשר הוא כושל בעליל, לוקח בהליכה כל הצגה של הליך משפטי סיני, נתמקד, אם כן, בשתי הטענות הראשונות.

הטענה הראשונה, במחילה, היא בולשיט טהור. אתלטים באולימפיאדה מתחרים בקבוצות לאומיות ולא כפרטים. נערך חישוב מדוקדק של איזו מדינה קיבלה כמה מדליות. זה תמיד היה כך. האולימפיאדה היא, במידה רבה, ההתגלמות הפוליטית של הספורט. וכאקט פוליטי, האולימפיאדה היתה לעיתים קרובות בעייתית: ב-1936 פרץ ויכוח סביב השאלה האם להצדיע במועל יד כשהנבחרת עוברת מול היטלר; ב-1980, ניסו האמריקנים להחרים את האולימפיאדה במוסקווה בשל הפלישה הרוסית לאפגניסטן; וב-1984 הרוסים השיבו באותו מטבע והגוש המזרחי החרים את האולימפיאדה בלוס אנגל'ס.

או, טוענים תומכי סין; החרם לא עובד. באיזה מובן הוא "לא עובד"? סביר להניח שאולימפיאדה, מסוג כלשהו, תתקיים בסין. אבל הרודנות הסינית מתכוונת להפוך את האולימפיאדה לאירוע יחסי-ציבור, שמטרתו – כמו זו של האולימפיאדה של היטלר – להוכיח שסין היא חלק מהעולם התרבותי.

ואת זה אפשר לשבש. ההחרמה האמריקנית של אולימפיאדת מוסקווה לא ביטלה את האולימפיאדה – אבל היא העלתה משמעותית את המודעות לפלישה הסובייטית לאפגניסטן, גם בקרב תושבי ברית המועצות. וכמובן, יש דוגמא אחרת, מוצלחת הרבה יותר, שלא במקרה מעדיפים מעריצי מאו להתעלם ממנה: זו של דרום אפריקה בזמן האפרטהייד.

החרם על דרום אפריקה היה לא רק כלכלי אלא גם ספורטיבי. הספורטאים הדרום אפריקנים לא הורשו להשתתף באולימפיאדות, וגם לא במשחקי חבר העמים הבריטי. ולאומה שהדת השניה שלה היתה קריקט, זה כאב לא פחות ויש מי שיאמר שאף יותר מאשר החרם הפוליטי.

אז למה, בעצם, לא לנהוג בסין כפי שנהג העולם בדרום אפריקה? האם המשטר שלה יותר חופשי? יותר הוגן? פחות רצחני? או, שמא, סין פשוט גדולה מדי וחזקה מדי? זה תירוץ רווח – וזה משונה, כי הוא רווח בעיקר בקרב אנשים שאין להם שום בעיה עם ביקורת על ארצות הברית, למשל. בסופו של דבר, זה תמיד חוזר לתפיסה הנפשעת-מוסרית שכל האומות שוות, אבל יש אומות – בעיקר כאלו מהעולם השלישי, רצוי כאלו עם עבר קומוניסטי או פסוודו-קומוניסטי – ששוות יותר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

עוד מנשרים מחזית מלחמת התרבות

חמושי חמאס פרצו לספריית ימק"א ברצועת עזה, ופוצצו אותה. אלפי ספרים הושמדו. בארבעים השנים האחרונות, נפוצים שרידי הקהילות הנוצריות במזרח התיכון לכל עבר; הנה עוד דוגמא למה. בעזה חיים חיי שפלות כ-3,500 נוצרים; כנראה שמבחינת החמאס הם לא מושפלים דיים. המשפט הנפתל בידיעת "הארץ" – 'שני אנשי הבטחון במקום לא היו יכולים לעצור את החמושים שפרצו למקום. השניים הועברו לצפון הרצועה ושוחררו שם' – זוכה במועמדות לפרס ניוספיק לתקשורת העברית לשנת 2008. אבל, חזרו אחרי: האיסלם הוא דת סובלנית, במיוחד לבני עמי הספר. (תודה לאיתמר שאלתיאל שהפנה את תשומת לבי לידיעה הזו).

הנה ידיעה שלא תשמעו עליה, ולמרבה הפלא היא מופיעה דווקא בגארדיאן. בשנת 2006, הורה טוני בלייר להפסיק חקירת שחיתות הקשורה לסחר בנשק עם ערב הסעודית. עכשיו אנחנו גם יודעים למה: הסעודים – ספציפית הנסיך בנדר בן סולטן, החשוד בקבלה של כמיליארד (!) שטרלינג כדמי שוחד – איימו כי אם תמשך החקירה, הם יפסיקו העברת מודיעין על טרוריסטים מוסלמים לבריטניה. החוקרים אוימו כי אם תמשך החקירה, הם יהיו אחראים ל"עוד 7.7". סביר להניח שבנדר, שאשתו היתה מעורבת בהעברת כספים לאל קאעדה, ידע על מה הוא מדבר.

ואם אנחנו כבר בבריטניה, מחקר של המשטרה מעלה כי מספר הנשים הנופלות קורבן לאלימות – עד כדי רצח – על רקע 'כבוד המשפחה' עומד על כ-17,000 מדי שנה. הנתון הזה גבוה פי 35 ממה שהיה נהוג לחשוב עד כה. מאות ילדות, חלקן בנות 11 בלבד, מוברחות מבריטניה ונישאות בכפיה בחו"ל. למשטרה יש יחידה מיוחדת לנישואי כפיה, ולדבריה היא מחלצת שלוש נערות מדי שבוע מאונס חוקי באיסלמבד – וזה קצה הקרחון.

הנתון הזה מגיע בדיוק בזמן, משום שאם תתקבל הצעתו של הארכידרואיד מקנטרברי להכניס את חוקי השריעה לבריטניה, כפי שציין יפה כריסטופר היצ'נס, תמנע מן הילדות הללו הגנת המשטרה; זה יהיה חוקי לחלוטין. השריעה, למי שאינו יודע, מכירה בנישואים מגיל תשע שנים (וזהו גיל הנישואין החוקי באיראן, למשל), משום שזה היה הגיל שבו כפה עצמו מוחמד על עיישה. לזכור ולשמור, בפעם הבאה שיאמרו לכם שהטענה שמוחמד היה פדופיל היא 'איסלמופובית'.

אגב הארכידרואיד, אפילו הוא הביע התנגדות להקמתה של מערכת כריזה במסגד באוקספורד, שתשמיע חמש פעמים ביום את הקריאה לתפילה. רוב המתגוררים באזור המסגד אינם מוסלמים. כפי שיעיד מסגד המריבה המאפיל על כנסיית המולד, וכפי שיעידו קריאות המואזין הנשמעות בווליום גבוה במיוחד בכנסיית הקבר, זה לא מקרה.

משטרת דנמרק נחלה הצלחה השבוע, ועצרה שלושה מוסלמים שתכננו התנקשות בחייו של אחד ממאיירי קריקטורות מוחמד (כן, ההן מלפני שנתיים). כאקט של סולידריות עם קולגה מאוים, חזרו העיתונים הדנים ופרסמו אותן. התוצאה היא חמישה ימים של מהומות ברובעי מהגרים – ויאטנמים, יש להניח – בקופנהאגן. מישהו שמע על זה? אין מה לראות פה, עברו הלאה.

קל ללגלג על האיסור הסעודי על מכירת ורדים אדומים, שמא יחטאו תושבי החסודים של הממלכה הקסומה בפולחן זר של הקדוש ולנטינוס, אבל הסיפור הבא מצחיק פחות. אשה סעודית בשם פאוזה פליח נעצרה בחשד… לכישוף. היא צפויה להוצאה להורג. היא אושפזה בעקבות עינויים בידי המשטרה הדתית, המוטאווה. סביר להניח שכמו רוב החשודות בכישוף, היא גם הודתה. המערב התקדם קמעא מאז המאה ה-17; ערש האיסלם – לא כל כך.

וזו, כמובן, אשמת המערב. מי עוד יכול להיות אשם?

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)