הפיל שבחדר: ישראל היום כולו הוא שוחד בחירות, ונתניהו שיקר בנושא
ראש ממשלתנו היקר מסובך בשורה של פרשיות, אבל יש אחת מהן שהיא שוחד מובהק – ואף על פי כן איש כמעט איננו מדבר עליה. אנחנו מדברים על שוחד ענק, של עשרות עד מאות מיליוני שקלים. הכוונה, כמובן, ל”ישראל היום”, שמשמש את נתניהו מטעם אוליגרך זר שעשה את כספו מרווחי הימורים – ועל פי חלק מהטענות שהועלו נגדו, גם מרווחי זנות. וכפי שיוכל להועיד רועה הזונות של הליכוד, אורן חזן, השניים הולכים יד ביד.
נזכיר. “ישראל היום” יוצא לאור מזה יותר מעשור, מאז יולי 2007. לכל אורך שנות קיומו – עם, יש להודות, מספר חריגים בולטים בשבועות האחרונים, שגרמו לפרשנים לתהות האם אדלסון העביר את נאמנותו לנפתלי בנט – ייצג העיתון לא את הימין הישראלי, אלא את בנימין נתניהו. על ההבדלים בין שני הדברים, ועל הצמדותו של העיתון לנתניהו ולא לימין, עמד אתר העין השביעית בהרחבה.
בשבוע שעבר, הכריע בית המשפט העליון סופית בעתירה שהגיש רביב דרוקר ושדרשה לחשוף את מועדי שיחות הטלפון בין נתניהו, המו”ל אדלסון והעורך לשעבר רגב. נתניהו נדרש למסור את הנתונים. ההחלטה מגיעה אחרי שנתיים וחצי של מאבק משפטי של נתניהו, רגב ואדלסון כנגד מסירת הפרטים. ברקע עומדת השאלה: האם ישראל היום הוא אכן עיתון, או שהוא בטאון של לשכת נתניהו? הטענה שבשלה הגיש דרוקר את העתירה היא שעל פי שורה של דיווחים, מדי לילה היה רגב – לפני שנזרק לכלבים על ידי אדלסון – מנהל שיחת טלפון, שלאחריה היתה לעתים הכותרת הראשית משתנה דרמטית. האם הכותרת הוכתבה לו על ידי נתניהו? אולי נדע בקרוב.
לקראת הבחירות האחרונות, ב-2015, עתר עו”ד שחר בן מאיר לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה למנוע את פרסום ישראל היום במהלך הבחירות, שכן מדובר במימון מפלגות בלתי חוקי. נתניהו הגיש תצהיר, הוגש על ידי עו”ד דוד שמרון, ובו נכתבו הדברים הבאים:
“לתנועת הליכוד וליו”ר תנועת הליכוד וראש הממשלה מר בנימין נתניהו אין ולא היה כל קשר של שליטה או קשר ארגוני כלשהו, מכל מן וסוג שהבוא, עם “ישראל היום” או עם מערכת העיתון או עם עיתונאים הכותבים בו, שהיה בו או שיש בו כדי להשפיע על שיקולי העריכה של העיתון או על תכניו או על הקמתו, היווסדו או ניהולו השוטף.”
או, בלשון החביבה על נתניהו, אין כלום כי לא היה כלום.
בעקבות התצהיר, דחתה ועדת הבחירות המרכזית את העתירה, תוך שהשופט ג’ובראן מציין כי לא הוצגו די ראיות כדי להתגבר על התצהיר.
תצהירו של נתניהו לווה בתצהיר של אחד שלמה פילבר, אז יו”ר מטה הליכוד והיום חשוד בעבירות מרמה והפרת אמונים כחלק מתפקידו כנאמנו של נתניהו במשרד התקשורת. דוד שמרון חשוד בפרשת הצוללות. נתניהו חשוד בפרשת 2000, שבה זמם יחד עם נוני מוזס כדי לקשור נגד כלל צרכני התקשורת בישראל. על פי הדיווחים, שנתניהו לא הכחיש, הוא הציע למוזס לרסן את ישראל היום ובתנאי ש”ידיעות אחרונות” ירסן את הביקורת נגדו. נתניהו טוען להגנתו שהוא בסך הכל רימה את מוזס. הבעיה היא שעדותו של אדלסון מסבכת אותו: האחרון אמר למשטרה, על פי הפרסומים, שנתניהו אכן פמנה אליו בבקשה לברר האם אפשר לסגור את מוסף השבת של ישראל היום, שהציק במיוחד למוזס.
בעקבות חשיפת פרשת 2000, פנה עו”ד שחר בן מאיר ליועץ המשפטי לממשלה בינואר 2017 בדרישה לחקור האם התצהיר שהגישו נתניהו ופילבר לקראת בחירות 2015 לא היה תצהיר כוזב. יצוין שהפניה הזו בוצעה חודשים לפני שאדלסון מסר את עדותו וקודם להפיכתו של ארי הרו לעד מדינה. בשיחה טלפונית היום אמר עו”ד בן מאיר כי קיבל תשובה מהיועץ המשפטי על כך שהנושא הועבר לפרקליט המדינה, וזה כתב שהנושא הועבר למשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים. הטחנות, כידוע, טוחנות לאט.
לא צריך לחכות לפסק הדין הסופי והחלוט כדי לעמוד על כמה עובדות בסיסיות. השיחות בין מוזס ונתניהו התבססו על ההבנה בין הצדדים שלפיה נתניהו אכן יכול להביא לכך ש”ישראל היום” ישנה את מדיניותו. גם אם ניקח את הטענה המקלה ביותר של נתניהו, לפיה הוא בסך הכל עבד על מוזס (למה? לשם מה?), הרי עדיין עומדת בעינה העובדה שבניגוד לתצהיר שלו ושל פילבר, לנתניהו היתה השפעה יוצאת דופן על העיתון – חזקה מספיק כדי לשכנע את המו”ל המתחרה שהוא יכול לעמוד במילתו. העובדה שנתניהו אכן גישש אצל אדלסון האם ניתן להפסיק את פרסום המוסף השבועי רק מחזקת את התפיסה הזו.
תצהיר שקרי הוא עדות שקר. במקרה הקל ביותר, נתניהו הלך לבחירות 2015 כשהוא נהנה משוחד בחירות באמצעות עדות שקר. במקרה הרע יותר, נתניהו נהנה משוחד בחירות בעלות של מאות מיליונים במהלך כל העשור האחרון. את הכסף הוא קיבל, כאמור, מאוליגרך זר שהביע עוינות לעצם קיומה של דמוקרטיה ישראלית. פעם, כשנתניהו היה ראש האופוזיציה, הוא חגג על המילים של מבקרת המדינה מרים בן פורת – “קניית שלטון בכסף” – שהתייחסו למפלגת העבודה, תוך שהוא משמיט לנוחותו את העובדה שבן פורת התייחסה לבחירות בהסתדרות. קניית שלטון בכסף, ובכסף זר, זה בדיוק מה שעשה נתניהו – לפחות ב-2015 וכנראה גם ב-2009 וב-2013.
ועוד דבר אחד: המדינה תיאלץ לשחרר ממעצר מנהלי את אליה נתיב, בן 19, לאחר שהוחזק במשך חודשיים ללא הגשת כתב אישום. הסיבה לכך היא שלמדינה אין ראיות. נתיב, אותו מגדירה המשטרה החשאית כאחד ממובילי “תשתית המרד” בגדה, חשוד בהצתת כלי רכב והשחתתם. אני לא מזלזל בכך כלל, אבל רבאק, אלה עבירות רכוש. אפשר היה לחשוב שהמדינה משתמשת במעצר מנהלי בצורה מדודה, אבל שוב מסתבר שזה פשוט לא נכון.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות