סבסטיאן הפנר, שכתב את התיעוד המוצלח מאד של ראשית ימי הנאצים, "סיפורו של גרמני" – מאד שווה קריאה – מתאר את האמונה שרווחה בקרב פרוסים רבים, על פיה בתי המשפט הם משענו האיתן של האזרח מול המשטר, באמצעות אגדה על איכר שהמלך פרידריך הגדול חשק בנחלתו, הציע לו סכומים גדולים ומשנתקל בסירוב התקצף, ואיים על האיכר כי פשוט יחרים את האדמה. האיכר, כך האגדה, ענה לו ב"והיית יכול לעשות זאת, אלמלא בית המשפט בברלין," שכביכול היה עומד לאיכר מול המלך. טענה דומה השמיע פיט האב: "האדם העני ביותר, בצריפו, יכול להתגרות בכל כוחו של הכתר. אפשר שהצריף רופף, גגו רועד, הרוח מנשבת בו, הסופה רשאית להכנס, הגשם רשאי להכנס – אבל מלך אנגליה איננו רשאי, כל חילו אינו מעז לחצות את סף המבנה ההרוס!"

אגדות יפות. אפשר גם לטעון: אגדות מועילות. הכרחיות לקיומה של דת אזרחית. אבל הקשר בינן ובין המציאות רופף. בתי המשפט הגרמניים התמוטטו מול הנאציזם כמו כל המערכות האחרות, אולי אף מהר יותר: המערכת היתה מאוכלסת בשופטים שמרנים, שלא עמדו על הפוטנציאל המהפכני של הנאצים. חלקם הגדול היה פרוטסטנטי – גרמניה שאחרי האיחוד היתה חשדנית מאד כלפי הקתולים שלה – והפגם העיקרי של הפרוטסטנטיות הגרמנית היה הצייתנות שלה לשלטון. לותר, שנכווה במרד האיכרים הגדול ("כשאדם חרש, וחווה טוותה, איפה היו האדונים?"), הפך את המרד בשלטון הארצי למקבילה של מרד של לוציפר באלוהים, סימן מובהק של חטא הגאווה. כשהרוח והסופה של פיט נשבו, הממסד המשפטי הגרמני קרס בפניהם ללא מאבק ראוי לציון. אשר לצריף של האיכר של פיט – מלך אנגליה אולי לא היה מעז להכנס אליו, אבל היועץ המשפטי שלו ודאי היה מוציא לו צו הריסה, שבית המשפט המקומי היה מאשר, ומנמק את האישור במצב הרעוע של הצריף, המסוכן לציבור. יורשיו המודרניים של פיט פשוט התקינו בצריף מצלמת מעקב, בנימוק של מלחמה בפשיעה המאורגנת ובצואת הכלבים.

הנטיה האוטומטית של מערכת המשפט, בכל מקום, היא לשמר את הסדר הקיים – בשביל זה היא שם, אחרי הכל – ואם העמדה של הממשלה לא נלעגת במופרכותה, סביר מאד שבית המשפט יתייצב לצידה. קיבלנו לכך שתי תזכורות בשבועיים האחרונים.

* * * * *

הראשונה, שכמעט אף אחד לא שם לב אליה, היתה במקרה של ג'ון קרוסמן (המוכר לציבור הישראלי כמרדכי ואנונו). קרוסמן, שהורשע באופן תמוה בריגול חמור בשל פרסום סודות האטום של ישראל (הנשיא שמגר כתב שהפניה לעיתונות "כמוה כפניה לכל ארגוני הריגול", תוך התעלמות מהעובדה שלארגוני מודיעין אין עניין לשלם על מידע גלוי, וגם אין לו ערך רב מבחינתם), סיים לרצות את עונשו לפני שבע שנים. מאז, בעקביות, אוסר עליו אלוף פיקוד העורף לצאת מישראל או לבוא במגע עם אזרחים זרים, ובג"צ, בעקביות, מאשר את עמדת מערכת הבטחון. הוא עשה זאת שוב לפני כעשרה ימים.

עכשיו, לקרוסמן, כיהודי שהצטרף לרוב היהודים בהיסטוריה והתנצר, לא כל כך קל לחיות במדינת היהודים הגאים העילגים, אשר על כן הוא רוצה לעזוב את הארץ. מעבר לכך, בהתחשב בכך שהוא הפך למנודה בקרב היהודים, קשריו הכמעט היחידים הם עם אזרחים זרים. וראה זה פלא, את שני אלה בדיוק אוסר עליו המושל הצבאי שלכם, אלוף פיקוד העורף. המדינה טוענת שקרוסמן עדיין יודע סודות שלה – בעבר היא טענה שיש סודות שהוא אפילו לא יודע שהוא יודע – ושהוא עשוי לחלוק אותם. בג"צ, כמקובל במקרים כאלה, פכר את ידיו, אמר שזה ממש לא פשוט, ואישר למדינה להמשיך להתנהל באופן שהיה גורם אפילו לקפקא להרים גבה.

אחרי הכל, המידע שכביכול מוכר לקרוסמן לא צפוי להמחק ממוחו. גם הזעם שלו כלפי המדינה שחטפה אותו וגזלה 25 שנים מחייו לא צפוי לשכוך בקרוב. המשמעות של החלטות בג"צ היא שישראל תמשיך לשלול זכויות בסיסיות מאדם שסיים לרצות את מלוא עונשו, רובו בתנאים ברבריים שנועדו לשבור את רוחו, עד סוף ימיו. במדינה נורמלית, היה בית המשפט אומר למדינה עם שחרורו של קרוסמן, "סליחה, אבל היו לכם 18 שנים להפוך את המידע שלו ללא רלוונטי. הרי ידעתם שהוא עתיד להשתחרר. לא עשיתם את זה? אז מה אתם רוצים מהחיים שלו?"

אבל, כמובן, זה לא מה שקרה. כשצרכי הבטחון – שאין לדעת, ובית המשפט גם הוא אינו יודע, אם הם אכן קיימים או שמדובר בסך הכל בנקמתה של המערכת – מרימים את ראשם המכוער, בית המשפט מוכר את העקרון של סופיות העונש, שאדם שריצה את עונשו הוא אדם חופשי, במורד הנהר.

תאמרו, "זה רק קרוסמן." זה לא נכון. "צרכי בטחון" ערטילאיים, לעתים קרובות ריקים, גורמים לבתי המשפט לאשר יותר ויותר מעצרים מנהליים, גם של ישראלים, ויותר ויותר מקרים שבהם נאסר על חשודים עצורים לפגוש את עורכי הדין שלהם. המקרה האחרון הוא זה של סאמר עלאווי, שהואשם בשורה של האשמות חמורות, הוחזק ללא גישה לעורך דין וגם עבור הטיפול הרפואי שלו צריך היה לעתור לבית המשפט, וסופו ששוחרר בעסקת טיעון שבמסגרתה הוא ריצה את הימים שכבר ישב, כדי שהשב"כ לא יילך ברחוב וביצה על פרצופו. זה המקרה של טלי פחימה, שהוחזקה במעצר מנהלי, הואשמה בשיתוף פעולה במקרי טרור ובסופו של דבר הורשעה בסעיף זוטר. זה המקרה של חיים פרלמן, שהשב"כ ייחס לו שיתוף פעולה בפיגועים של יגאל עמיר (!) וברוך גולדשטיין (!!!1!!) – פרלמן היה אז בן 15 ו-14, בהתאמה – והצליח להחזיק אותו כמעט חודש בלי עורך דין. רק קור רוחו של פרלמן, כוח הסבל שלו, והיכולת שלו להחזיק מעמד בחקירה שהיא חקירת עינויים עמדו בינו ובין איזה 18 שנות מאסר. בית המשפט לא עמד לצידו עד שהשב"כ עצמו נשבר והודה שאין לו כל ראיות – נתון שבית המשפט היה צריך לשים את לבו אליו כבר מיומו הראשון של המעצר, ולא להאמין ל"חומר סודי".

כל הכיבוש בנוי על שיתוף הפעולה של בתי המשפט עם מערכת הבטחון. היכולת של המשטר הצבאי להחרים קרקעות, להכריז עליהן כ"אדמות מדינה" ואז, ראה זה פלא, להעביר אותן לידי מתנחלים בניגוד לחוק הבינלאומי, לא היתה מתרחשת ללא הסכמת בתי המשפט. תחת שמגר, העניק בג"צ לפלסטינים את הסמכות לעתור אליו – אבל העתירות הללו כמעט ואינן מתקבלות; זו רק כסות שמיועדת לומר שיש מעקב משפטי והכל בסדר. במשך עשרות שנים, עד שוועדה שלו-עצמו מצאה שהעונש הזה מזיק ולא מועיל, הרס צה"ל בשיטתיות את בתיהם של משפחות "מחבלים". בג"צ אישר כל אחד ואחד ממעשי ההרס האלה, שהם ענישה קולקטיבית על פי כל קנה מידה. כמו תמיד במצבים כאלה, הוא התבכיין שקשה לו – אבל היה לו קשה יותר ליישם את העקרון של "איש בחטאו יומת". הוא התפתל מאד, היה לבג"צ רע מאד עם זה, כשממשלת רבין דרשה לגרש, ללא משפט, 400 איש שהיא טענה שהם היו פעילי חמאס – ואם הם לא היו קודם לגירוש, סביר שהם היו אחריו – אבל, אחרי היללות הרגילות, הוא אישר את זה. הוא גם אישר, בקימוט הפנים הנדרש, את החזקת בני הערובה ("קלפי המיקוח") על ידי ישראל, האנשים – ביניהם לפחות קטין אחד – שהיא ליקטה מן הגורן ומן היקב בלבנון בנסיון שווא למצוא פרטים על רון ארד.

טוב, נו, אתם אומרים. זה שם. מעבר להרי החושך. זה לא כאן.

האמנם?

* * * * *

אתמול, תחת חיפוי תקשורתי כבד של הדיווח על עסקת שליט, הודיע בית המשפט הארצי לעבודה שהוא דוחה את התפטרותם של הרופאים המתמחים, שהוא מגדיר אותה כריקה, ושהוא גוזר עליהם לשוב לעבודה.

זו היתה, נזכיר, הפעם השניה שבה המתמחים התפטרו. את ההתפטרות הראשונה פסל בית המשפט בטענה שהמכתבים לא היו אישיים, וככאלה מעידים על התארגנות. הוא דרש מהמתמחים מכתבים אישיים. הם הגישו אותם. זה, כמסתבר, לא הספיק.

בית הדין לעבודה טוען שמדובר במהלך התאגדותי אסור. הבה נזכיר את קורות שביתת הרופאים. היא התחילה לפני כ-200 יום בערך. בתחילתה, שלח הממונה על השכר באוצר, אילן לוין, את הרופאים לעבוד במשרה נוספת, אם הם רוצים עוד כסף. במשך רוב הזמן לא היה משא ומתן של ממש בין הצדדים. לפני 60 יום, אחרי שביתת רעב, חתם נציג הסתדרות הרופאים, פרופ' אידלמן, על הסכם עם האוצר. המתמחים גילו שההסכם לא שיפר את המצב אלא הרע אותו. לא שזה משנה: ההסכם דומה להפליא להסכם שכפה האוצר על הרופאים לפני עשור, ואת ההסכם ההוא, נזכיר, האוצר הפר.

ההסכם אסר על הרופאים לשבות במשך עשור כמעט, עד 2020. במונחים ישראלים, המשמעות היא שההסכם מאפשר לאוצר לשבור את ההסכם ולדפוק את הרופאים עד העצם במשך תשע שנים, כשידיהם כבולות וכשכל שביתה שלהם היא בלתי חוקית. אז מה נשאר לרופאים המתמחים לעשות? הם התפטרו.

יממה לפני שההתפטרות נכנסה לתוקפה, פנתה המדינה בבקשה בהולה לבית המשפט למנוע את ההתפטרות. בתי המשפט, כמובן, נענו לה – למרות שבית משפט שפוי היה זורק את המדינה מכל המדרגות בגלל חוסר תום לב. מי שבאמת חושש למצבה של מערכת הבריאות, לא מחכה 29 ימים מתוך 30. בית המשפט קבע, כאמור, שהמתמחים צריכים להגיש מכתב התפטרות אישי, וכאמור זה מה שהם עשו.

וגם הפעם, המדינה חיכתה עד הרגע האחרון – יום לפני הסוף – לפני שפנתה לבית המשפט. ושוב, בית המשפט התעלם מהעובדה הזו, וזרק את כל התיק על המתמחים. לכך שבית המשפט פסל את יכולתם של מתמחים להתפטר יש השלכות עצומות: היא הופכת אותם לעובדי כפיה (וחלקם כבר מתנהגים בהתאם). בעידן מוקדם יותר קראו לאנשים כאלה עבדים או צמיתים.

החלק הבעייתי ביותר בהחלטת בית המשפט היא שהוא אומר שאם כמה מתמחים מדברים זה עם זה ומתאמים את התפטרותם, מדובר בשביתה. במחילה מכבוד בית המשפט, זו צואת פרים. אנשים שעובדים זה עם זה גם מדברים זה עם זה. אנשים שהיו שותפים למאבק שבית המשפט שבר לא מפסיקים לדבר זה עם זה, ולהשפיע זה על זה – ולחמם זה את זה נגד המערכת – רק בגלל שבית המשפט בגד בהם.

נסו לדמיין את מצבו של אדם ששבת 160 יום, ואחר כך התפטר, ואחר כך בית המשפט הודיע לו שהוא כבול לתפקידו ושעליו להגיש עוד מכתב התפטרות, ויום לפני כניסת המכתב השני לתוקפו, בית המשפט עיכב שוב את התפטרותו לבקשת המדינה, ואחרי כמה ימים הודיע לו שהיא בכלל מבוטלת. כמה אנשים כאלה, לדעתכם, עדיין רוצים להיות רופאים בישראל?

רוצה בית המשפט לבטל את התפטרותם של רופאים, יואיל ויעשה זאת באופן פרטני. יואיל ויבחן כל תיק ותיק לגופו. הוא לא יכול להעניש את הרופאים שהחליטו באמת ובתמים לחפש לעצמם מקצוע אחר רק בגלל שסביר – ואכן סביר – שכמה מהם החליטו להשתמש בכלי הזה ככלי מאבק.

התוצאה של החלטת בית הדין לעבודה היא בוז מוצדק כלפיו. זו היתה החלטה אומללה לא רק מבחינת האנשים שכבלה למקום עבודתם, שיש לקוות שהם לא יצייתו לצו; היא היתה אומללה מבחינת השפעתה על כל יחסי העבודה בישראל. למשרד השקרני והחמסני ביותר בישראל אין יותר שום סיבה להתפשר במאבקי עבודה. אחרי הכל, אם הוא לא יצליח לשבור את השביתה באמצעים הרגילים, הוא רק צריך לשכנע את בית המשפט שהעובדים הכרחיים כדי להעביר את בית המשפט לצידו.

המהלך של בית הדין של נילי ארד היה גשר אחד יותר מדי בכניעה למדינה על חשבון זכויות שאר האזרחים. עכשיו לא נותר אלא לעודד סירוב המוני לצו – כדי לשבור את כוחו של בית הדין לעבודה. כפי שהוא כעת, הוא עוד כלי של משרד האוצר נגד האזרחים. לא ניתן לאף גוף, גם אם הוא מאוכלס בשופטי עוטי גלימות, להפוך את התושבים למשועבדים למדינה. אם לבית המשפט יהיה שכל, הוא לא יעצור רופאים שלא יתייצבו לעבודה בשל בזיון בית הדין, אבל הוא הפגין מעט מאד שכל עד כה.

יתכן שבג"צ ינסה להציל את מה שנשאר מכבודו של בית המשפט לעבודה, אבל אירונית הוא יוכל לעשות זאת רק על ידי ביטול החלטתו, שעומדת בסתירה בוטה כל כך לחוק חופש העיסוק. אבל לא הייתי בונה על זה: במצבים כאלה, בג"צ הוא אלוף ההתחמקויות והדחיות.

הוא לא רוצה, אחרי הכל, לעמוד מול הממסד. מבין שלושת הרשויות, מעמדו של בית המשפט הוא הרעוע ביותר. רק זה חסר לו, לפתוח חזית של ממש נגד משרד האוצר.

ועוד דבר אחד: בנימין נתניהו מתהדר בימים האחרונים בעסקת השבויים שארגן ואומר שהוא "השיב את גלעד הביתה." האיש שדיבר גבוהה גבוהה על כך שאסור להכנע לטרור, עומד לשחרר אלף טרוריסטים. הוא רוצה לקבל אשראי ציבורי על כך ששינה את החלטתו והתאים אותה לדעת הקהל. לגיטימי, אבל בתנאי אחד: שכאשר משוחררי עסקת שליט ישובו לרצוח ישראלים – והם ישובו – נתניהו יודה בפומבי שחלק מדמם של הנרצחים גם על ידיו.

ואם הוא לא יזכיר, יהיה מי שיזכיר.

(יוסי גורביץ)

מטבעם יחסי העבודה אינם מאוזנים ומוטים לטובת המעביד. במדינת ישראל המקל היחידי כמעט שניתן בידי העובדים כלפי המעביד הוא השביתה. ובכדי למנוע מהמעסיקים לסרס את הנשק הזה, נקבעו בחקיקה הגנות על השובתים: המעסיק אינו יכול להביא עובדים אחרים במקומם, וגם ניתנת לשובתים חסינות בפני תביעות על נזקים שנגרמו כתוצאה מהשביתה. הם לא ייחשבו כמפרי חוזה העסקתם או כל חוזה אחר, ולכן לא ניתן לפטרם, והם גם לא יחשבו כגורמי הפרת חוזה עם צד שלישי.

כעת כשניתן בידי העובדים חימוש הרסני כנגד המעסיק (וגם כנגד עצמם: הם אינם זכאים לשכר בזמן השביתה, ואם תמוטט את המעביד, הרי שלא ישאר להם מקום עבודה לאחריה), ניתן גם איזון נגד, בדמות תנאים שיש לקיים על מנת ששביתה תחשב חוקית ותזכה להגנות הללו.

הבוקר התבשרנו כי ביה"ד לעבודה קיבל את עמדת המדינה, ובפסק הדין מהבוקר כתבה כבוד הנשיאה נילי ארד:

מצביעות הראיות על כך שההתפטרות ההמונית של הרופאים הצעירים מהווה על פי מהותה פעולה קיבוצית מתואמת המכוונת לשינוי תנאיו של הסכם קיבוצי חתום כדין. פעולה קיבוצית מתואמת זו ננקטת שלא כדין […]

בקביעה הזו משווה בעצם ההתפטרות של הרופאים לשביתה. אלא שההתפטרות אינה נשק ביחסי העבודה, היא פירוקם המוחלט. ומשהסתיימו יחסי העובד־מעביד, אין המתפטרים זכאים להגנות שפורטו.

בקביעה כי התפטרותם של המתמחים בטלה, בית הדין מכריז על התפטרות כשוות ערך לסכסוך עבודה. בכך הוא פוגע בזכות לשביתה, שכן הוא מטיל את חובות השובתים ללא ההגנות הניתנות להם. והוא פוגע בזכות בסיסית אף יותר לחופש העיסוק, כשהוא לא מאפשר לאדם להחליט כי די לו, והוא מעדיף את האבטלה.

אם הפיטורים מאורגנים ואם לא, אם המתמחים מתוגמלים היטב ואם לא, אם בהתפטרותם הם יפגעו בבריאות הציבור ואם לא, בצווי המניעה שנתן בית הדין, הוא פוגע פגיעה אנושה בזכות לעבוד ולהתפרנס בכבוד של כולנו.

אם כי אור קטן יש כאן: הפגיעה של בית הדין מתגמדת לעומת ממשלת ישראל ושר הבריאות בנימין נתניהו, שפרט לפגיעה בזכות הזו, פוגעים גם בזכות בסיסית אף יותר: הזכות לבריאות.

מי ייתן בריאות טובה לכולנו. נזדקק לכך.

(שי אלקין)