אהוד ברק אמר פעם, בתקרית שלא שבה על עצמה, דבר שיש בו טעם: הוא אמר שאם הוא היה פלסטיני, הוא היה ודאי מצטרף לארגון טרור. זה עורר כמה צעקות, ולזכותו של ברק ייאמר שזה הצריך כנראה יותר אומץ אזרחי משהפגין בכל הזדמנות אחרת – האיש התמודד אז על ראשות הממשלה – אבל שקע במהירות.

הרטוריקה הפלסטינית נתפסת לעתים קרובות כהיסטרית בישראל, אבל היא נתפסת ככזו על ידי אנשים שמאבק השחרור שלהם נגמר מזמן, שבטוחים במעמדם, שעולמם יציב. הפלסטינים עוד לא נמצאים בשלב הזה – זה, למעשה, השלב שעליו הם נאבקים.

אנשים ערים פוליטית – כלומר, כאלה שיש להם את הפנאי והיכולת להעסיק את עצמם במשהו שהוא מעבר למאבק השרדות יומי – בחברות כבושות מוצאים את עצמם בפני ברירה חדה: לעשות את מה שהם חשים שהוא תפקידם ההיסטורי, ולהצטרף למאבק שחרור רווי בדם (וקשה לחשוב על מאבק שחרור שלא היה כרוך בשפיכות דמים רבה; שליטים לא נוטים לוותר על כסאם מרצון), או לסגת, לבלוע את העלבונות ולהאמין שהדברים יהיו טובים יותר. לעתים שתי התפיסות מתגוששות באותו אדם – ג'ון אדמס, שהגן על החיילים הבריטים ב"טבח בוסטון" ושנים ספורות אחר כך הוביל להכרזת העצמאות, הוא דוגמא קלאסית – והבחירות שיעשה, והצלחתו או כשלונו של המאבק, יכריעו אם ייזכר כמהפכן ומשחרר או כמורד כושל. עשרות אלפי אלג'יראים נאבקו לצד הצרפתים כנגד בני עמם, משום שהאמינו שצרפת מבטיחה לאלג'יר עתיד טוב יותר מאשר איזו תנועת שחרור של העולם השלישי – וגם משום שעד הרגע האחרון נראה היה שהצרפתים מנצחים. (לזכותו של הצבא הצרפתי ייאמר שהוא התקומם, בין השאר, משום שנראה היה שדה גול עומד לבגוד בבעלי הברית האלה.) נהוג ללעוג לפקידי צרפת של וישי שאחרי הנצחון, כולם היו ברזיסטאנס; אבל האמת העגומה היא שרבים, רבים מהם עשו את תפקידם כנדרש מהם, עבדו עם הגרמנים – ובו זמנית שמרו על קשרים עם אנשי הרזיסטאנס, שאחר כך הם ניפחו את חשיבותם. הם צייתו לפקודות – אבל הם מעולם לא חדלו להיות פטריוטים צרפתים, והם לא אהבו את כובשיהם.

וכשאדם בוחר לצאת למאבק שבו הוא מסכן את כל מה שיש לו, ולעתים קרובות ביודעו שהוא מסכן בכך גם את חיי יקיריו ולא רק את חייו-שלו (נקל בעיני אדם לוותר על חייו מסבילת חרפה, כפי שידע העולם מימי לוקרטיה הנאנסת על ידי בנו של סופרבוס ועד מוחמד בועזיזי), המאבק הופך לטוטאלי. המנהיגים יוכלו, אולי, לדבר על שלום מתישהו, אבל לגבי המתקומם מן השורה, המאבק בולע כל.

ימים ספורים לאחר שתלה האצ"ל את שני הסרג'נטים הבריטים שחטף, בתגובה על הוצאתם להורג של לוחמיו, הוא הסביר את הפעולה בזו הלשון: "שני המרגלים הבריטיים [השניים נחטפו כשהם לובשים אזרחי ונפגשים עם המפעיל שלהם מהש"י – יצ"ג], מרטין ופייס, שנמצאו במאסר במחתרת מיום 12 ביולי 1947, הועמדו לדין לאחר סיום החקירה של פעילותם הפלילית האנטי-עברית. מרטין ופייס נאשמו בפשעים אלה:

א. בכניסה בלתי-חוקית לארץ מולדתנו.

ב. בהשתייכות לארגון בריטי פלילי-טרוריסטי הידוע בשם 'צבא הכיבוש הבריטי בארץ-ישראל' והאחראי: לשלילת זכות החיים מאת עמנו, למעשי דיכוי אכזריים, לעינויים, לרציחת אנשים, נשים וטף, לרציחת שבויי מלחמה, לרציחת שבויים ופצועים ולגירוש אזרחים עברים מארצם ומולדתם.

ג. בהחזקה בלתי חוקית של נשק, הנועד להשליט את הדיכוי והעריצות.

ד. ריגול אנטי-יהודי, תוך התחפשות במדי אזרח.

ה. התנכלות מכוונת למחתרת העברית, חייליה, בסיסיה ונשקה – נשק החופש.

בית הדין מצא את השניים חייבים בכל האשמות, ודן אותם למיתה בתלייה בצואר עד שתצא נשמתם. בקשת הנידונים לחנינה – נדחתה. פסק הדין הוצא לפועל.

תלייתם של שני המרגלים הבריטיים איננה מעשה תגמול לרציחתם של שבויי המלחמה העברית. זוהי פעולה משפטית רגילה של בית-הדין של המחתרת, ששפט וישפוט את הפושעים הנמנים עם צבא הכיבוש הנאצו-בריטי הפלילי. את דמם של שבויי המלחמה שנרצחו ננקום בפעולות המלחמה נגד האויב, במהלומות שנוריד על ראשו."

והנה עוד טקסט שכתב האצ"ל וששלח בתגובה לאחד מהורי הסרג'נטים התלויים: "אזרח בריטי פנה אלינו בבקשה, שהגיעתנו במאוחר, שנחון את בנו – מרגל בשירות המשעבד, אשר נידון למיתה על ידי בית-דין של המחתרת. אנו, חיילי ישראל, מבינים לרגשותיו של אב החרד לגורל בנו. גם אנו בנים לאבות ואבות לבנים. ואלוהים הוא העד, כי אנו לא רצינו בשפיכות הדמים ההולכת וגוברת בארצנו השדודה והכבושה בידי עריצים צמאי נפט ודם. ארץ קטנה זו היא ארצנו היחידה. רצינו להביא אליה את אחינו, רצינו לבנותה כארץ החופש והשלום. אך זה לא ניתן לנו, ועל הדם היהודי שנשפך כמים – באשמת אותו משעבד אכזרי – נוספות עתה טיפות דם בוערות של גיבורים עבריים, שגמרו אומר לשחרר את ארצם ולגאול את עמם או למות.

על כן, אדון פייס, לא אלינו היית צריך לפנות בבקשת רחמים. אליהם, אל אלה שרצחו את בנם של נקר הזקן ושל חביב הבא בימים, ובבקשותיהם לא התחשבו; אל אלה שרצחו את אחיה היחיד של אדית וייס, ובתחנוניה לא התחשבו. אל אלה שרצחו, במישרין ובעקיפין, רבבות אנשים חפים מפשע, נשים וילדים, אל אלה הגונבים ארצות לא להם ומסגירים לכליה עמים שלמים – אל אלה היית צריך לפנות בדרישה שיחוסו על אבות ובנים, גם על אבות ובנים בריטיים הנהרגים על הפשע של שלילת זכות החיים מאחרים. ועתה לך אליהם, לדאונינג סטריט, ואמור להם, כפי שצריכים להגיב כל האבות הבריטיים שבניהם גויסו לתפקיד המחפיר ביותר בדברי ימי העולם – אמור להם: אתם הרוצחים, אתם שרצחתם את בני!". ההדגשות שלי.

וכאן ראוי לצטט את מה שהפך להמנון בלתי רשמי של לוחמי האצ"ל, "עלי בריקדות" של מיכאל אשבל, לוחם אצ"ל שנידון למוות (גזר דין שהבריטים החליטו שלא לבצע), ושלאחר מכן נהרג במהלך הפריצה מכלא עכו:

היום שרה הקטנה

ניפגש בצאתי למלחמה

את המדינה לכונן

בשתי גדות הירדן.

גזזי שערך,

וחגרי את חגורתך,

חבקיני, קחי מקלע

ואיתי לשורה.

עלי בריקדות ניפגש, ניפגש

עלי בריקדות חרות נישא בדם ואש

רובה אל רובה קנה יצדיע

כדור אל כדור יריע

עלי בריקדות, עלי בריקדות, ניפגש.

ואם בתליה,

אמסור את חיי לאומה,

אל נא תבכי,

כי כך נגזר גורלי.

מחי דימעתך,

לחצי המקלע אל ליבך,

ובחרי לך שני

מאנשי גונדתי.

גונדה היא יחידה צבאית של האצ"ל, בגודל מחלקה, ואירונית נראה שהשם נלקח דווקא מהצבא ההודי של הבריטים. היחס בין המינים מעניין כאן: שוויון כמעט מלא, אם כי האשה מתבקשת לקצוץ את שערה (סימן מובהק בספרות הרומנטית, והשיר הזה מבוסס ברומנטיקה מרכז אירופאית, לאשה שהופכת ללוחמת). הגבר האוהב איננו חשוב כאן; מה שחשוב הוא המאבק הלאומי. אם הוא יצליח, היא תוכל לבחור "שני, מאנשי גונדתי." התגובה המתבקשת של האשה הלוחמת עם מות אהובה הוא "מחי דמעתך, לחצי המקלע אל לבך." מעניין להשוות את אשבל עם הלאומנות האירית של שינייד או'קונור, שדחפה בית לא הכרחי בשום צורה לקלאסיקה האירית, Danny Boy:

But if I live,

and should you die for Ireland,

Let not your dying thoughts

be just of me.

But say a prayer to God

for our dearest Ireland.

I know He'll hear

and help to set her free.

And I will take your pike

and place my dearest,

And strike a blow,

though weak the blow may be.

T'will help the cause

to which your heart was nearest

או'קונור חיה ופועלת עשורים ארוכים אחרי עצמאותה של אירלנד, כך שקשה להבין את ההתייחסות הזו אלא כתמיכה במאבק האלים בצפון אירלנד. היא מרחיקה את עדותה, ובניגוד לאשבל היא לא מדברת על מקלע (בצפון אירלנד מכירים היטב את כוחו הנורא של הנשק הלא מדויק הזה) אלא על חנית ועל התייצבות בשורה במקומו של הנופל. כלומר, היא מחזירה אותנו לצורת לחימה שיצאה מהאופנה במאה ה-17, אבל עדיין מתעקשת שהאבל הפרטי צריך לפנות את מקומו לאבל לאומי, כי המאבק חשוב יותר. מעניין גם לראות שהיא סבורה שנשים הן לוחמות טובות פחות ("though weak the blow may be…"), מה שלא מופיע אצל אשבל.

הטקסטים האלה נראים לא שפויים לעין מודרנית. והם לא לבד: השיר האהוב ביותר של מלחמת העולם הראשונה, In Flanders Fields, מצוטט מדי 11 בנובמבר, אבל הבית האחרון שלו מושמט ברוב המקרים:

Take up our quarrel with the foe:

To you from failing hands we throw

The torch; be yours to hold it high.

If ye break faith with us who die

We shall not sleep, though poppies grow

In Flanders fields.

שני הבתים הראשונים מדברים על שכול ואובדן; השלישי מעז לדבר על הצורך להכות באויב, משביע את הקוראים לעשות זאת, מאיים עליהם אם לא יעשו זאת. לא כותבים כך בימינו. אבל בהחלט אפשר היה לכתוב זאת אז, כשהתותחים רעמו.

שני המנשרים של האצ"ל יכלו להכתב על ידי מתקוממים פלסטינים בקלות רבה ובשינויים מינוריים בלבד. "עלי בריקדות" לא מצריך שום שינוי, אם כי הפמיניזם שלו בוודאי יעורר סערה בחברה הפלסטינית השמרנית.

אנחנו רואים אותם כבלתי שפויים, אבל המציאות היא זו שאיננה שפויה. המציאות היומיומית שבה ילדים רואים את אביהם, מי שאמור היה להגן עליהם, מושפל על ידי קלגסים, וידם קצרה מלהושיע; בית יבנו, ולא יגורו בו; כרם יטעו, ולא יחללוהו; שורם טבוח לעיניהם, ולא יאכלו ממנו; חמורם גזול מלפניהם, ולא ישוב להם; צאנם נתון לאויביהם, ואין להם מושיע; בניהם ובנותיהם נתונים לעם אחר, ועיניהם רואות, וכלות אליהם כל היום, ואין לאל ידם; פרי אדמתם וכל יגיעתם, אוכל עם אחר אשר לא ידעו; והיו אך עשוקים וגזולים כל הימים, ואין מושיע. מציאות שבה החוק מכסה על הפשע, והשופט הוא שותפו הבכיר של השודד.

טשרניחובסקי, ששרד ימים כאלה, את ימי "קללת הדמים הגדולה" של אוקראינה (ובמיוחד של יהודיה) בימי מלחמת העולם הראשונה, עצמאותה הקצרה וכיבושה על ידי ההפיכה הבולשביקית, ניסה ב"ברוך ממגנצה" לדמיין יהודי נוקם:

ואני בחוצות רצתי

לראות ההמולה,

לראות באויבי, בהשתפך

נפשם האמולה,

להתבונן אל הדמעות

נגרו מעין אבות

בהשמע בכית בניהם

בתוך אש הלהבות.

צחוק לי, צחוק לי – בהתייפח

נשים בחוצות קרת,

בהמלט מן הבית

איש כסותו בוערת!

אבל הבין היטב, בסופו של דבר, שנקמה הופכת את האדם למפלצת:

ולו היית גם את, יונתי,

ואתך גם אנוכי

לערפד זה יעלע דמים

טרם ייבש כוחי!

ומציאות בלתי שפויה היא זו שמולידה טקסטים לא שפויים, שבתורם מולידים מעשים לא שפויים. שכן בברירה בין כניעה רצוצה ומלחמת דמים, יבחר עם שואף חירות במלחמה, תמיד. וזו תהיה מלחמה פראית, חסרת רחמים, שתגרום לכובש הנדהם לכנות את האוחזים בה ברברים. אבל הברבריות האמיתית נמצאת, בסופו של דבר, בצד הגזלן.

וכשיעברו הימים האלה, וכשיירפאו הפצעים ויהפכו לזכרון רחוק, אז נראה שירה אחרת וטקסטים אחרים. הם קיימים כבר עכשיו, אבל מטבע הדברים אינם בולטים – ואינם מובלטים, כי בזמן שמאבק שחרור מתרחש, הם אינם יכולים להשמע.

יבואו ימים ועוד נשמע אותם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)