החברים של ג'ורג'

מענים בשם ה-hasbara

ממשלת נתניהו מתכוונת לענות עצירים פלסטינים כדי למנוע נזק למעמדה של ישראל. זה הגיונו הסופי של טירוף ה-hasbara

באחת הסצינות החזקות ביותר בסרט “הקרב על אלג’יר,” שלגמרי לא במקרה נאסר להקרנה בישראל עד אמצע שנות השמונים, נשאל המג”ד הצרפתי מת’יה האם אנשים עוסקים בעינויים. הוא משיב בחדות: “עינויים הם לא ביטוי שאנחנו משתמשים בו,” ומיד מסביר שוודאי, אנשיו עוסקים בעינויים. אי אפשר לנהל את מלחמת הגרילה אחרת. מה אתם חושבים, הוא שואל את העיתונאים ההמומים, איך אתם חושבים שאפשר לעשות את זה אחרת? כשאתם תומכים במלחמה, אתם צריכים לדעת מה המחיר שלה. מת’יה דוחה בזעם את הטענה שהוא ואנשיו סאדיסטים או דומים לנאצים: חלק מאיתנו יוצאי רזיסטאנס, הוא אומר, חלק מאיתנו שורדי בוכנוולד. אנחנו לא סאדיסטים, רק עושים את המטלה שלנו. המטלה שאתם שלחתם אותנו לבצע. וכמובן, כפי שמראה יפה רגע השיא של “שלטון החוק”, גם השופטים מודעים לעובדה שהעצירים שמובאים לפניהם עברו עינויים – ואין להם ברירה אלא להעלים עין.

זו החוקיות האכזרית של מלחמת גרילה: היא יוצרת ברוטליזציה, מכוונת או לא, של הצדדים הלוחמים. לא פעם יבחרו המתקוממים לעשות מעשה ברבריות כדי לגרות תגובת-יתר של החמושים שניצבים מולם. זה לא מסובך במיוחד, וברבריות-הנגד של הכובשים תשמש כאמצעי גיוס כלפי אותו חלק של האוכלוסיה שבחר לעמוד מן הצד, מרצון או מפחד, ובמקביל תחסל את הלגיטימיות של הכובש. ובהתאם, עינויים – שרשמית הם אמורים להוציא מידע, אבל תמיד נלווה להם צד של הטלת אימה, של הבהרת הסכנה שבהתנגדות – הופכים לשגרתיים. אם פעם בוצעו עינויים על ידי השב”כ בלבד, לפני כחמש שנים אמר מפקד חטיבת כפיר (חטיבת הדיכוי היעודית של צה”ל), איתי וירוב, לבית משפט צבאי שהוא התיר לחייליו לענות כדרך שגרה. בתגובה, הוא קודם, כמובן לאחר שהעיד עדות שקר.

אז הישראלים כבר התרגלו לכך שהכיבוש מצריך עינויים כדרך שגרה, וכבר לא מדברים על זה. לא מדברים על מה שמת’יה התכחש לו: שגם יוצאי מחנות ריכוז וגם מי שסיכנו הכל במלחמה בכובש מסוגלים, תוך זמן קצר להדהים, להשחית את עצמם. אבל עכשיו מורידה אותנו ממשלת נתניהו, בהנהגת השר לבטחון פנים, לעניינים אסטרטגיים ולהסברה גלעד ארדן – חי נפשי שלא המצאתי את התואר הזה – לשפל חדש. היא אישרה אתמול (א’) את הצעת החוק שתדרוש מרופאים להזין בכפיה שובתי רעב.

הסתדרות הרופאים מיהרה להודיע שהיא אוסרת על רופאים לשתף פעולה עם החוק הזה, משום שהזנה בכפיה היא עינויים והם אסורים, בין השאר, על פי הצהרת טוקיו. בתגובה הודיע סגן שר הבריאות ליצמן – כן, יש לנו שר hasbara אסטרטגי, אבל אין לנו שר בריאות – שזה לא יעלה על הדעת, כי “קריאה פומבית לסירוב חוק מהווה פגיעה אנושה בשלטון החוק.”

שווה להתעכב בקצרה על הגיחוך שבהצהרה. ליצמן הוא סגן שר הבריאות ולא שר הבריאות כי המפלגה שלו, יהדות התורה – היורשת, אחרי כמה התפצלויות אמבה, של אגודת ישראל ההיסטורית – לא מוכנה להכיר בלגיטימיות של המדינה הציונית, ובהתאם לא מוכנה לקבל תפקיד של שר. אז הנציג של המפלגה שלא מוכנה להכיר בלגיטימיות של ישראל מטיף לנו על שמירת חוק. הנוכחות של ליצמן בממשלה, אגב, צריכה לשים בפרופורציות את המאבק של ממשלת נתניהו ב”דה לגיטימציה”: היא מכילה בכיף נציג של מפלגה שמעולם לא קיבלה את מדינת ישראל כלגיטימית.

ואחרי זה, הנקודה העיקרית היא זו: החוק מכוון במפורש כנגד שובתי רעב פלסטינים. רובם הגדול של אלה הם עצירים מנהליים, כלומר אנשים שלא רק שלא הורשעו בדבר, גם לא הועמדו לדין. ארדן, שהתחיל את הקריירה שלו כנער הטריקים המלוכלכים של אביגדור ליברמן ומעולם לא היה הגבינה החדה במזווה, אמר ש”האסירים הבטחוניים מעוניינים להפוך את שביתת הרעב לפיגוע התאבדות מסוג חדש באמצעותו יאיימו על מדינת ישראל.”

שימו לב למעבר על דיבור על מניעת טרור. פתאום, “פיגוע התאבדות” הוא לא מצב שבו אדם מפוצץ את עצמו כדי לרצוח אנשים אחרים; הוא סתם מצב שבו אדם מרעיב את עצמו למוות. הוא לא פוגע באף אחד אחר, אבל במדינה שבה hasbara הפכה למחלת נפש קולקטיבית, עצם הבחירה שלו להתאבד היא “פיגוע התאבדות.” ואם פעם היינו מענים כדי, רשמית, למנוע רצח של אזרחים, עכשיו אנחנו מענים כדי למנוע פגיעה בשמה הטוב של המדינה.

ורק במדינה שאיבדה את זה לגמרי, יכול אדם – אפילו תעודת עניות למין האנושי כמו גלעד ארדן – לחשוב שהדרך הנכונה להציל את שמה הטוב של מדינת ישראל היא להכריז על מדיניות רשמית של עינויים. ספק אם היה גול עצמי מרהיב כזה. אסירים ישבתו רעב, יוזנו בכפיה – אפשר לסמוך על מדינת ישראל שתמצא רופאים שיענו בשבילה; כל משטר מוצא כאלה – ואולי הם לא ימותו, אבל הם יספקו כותרות יומיות על עינויים. ה”אולי” חשוב פה: ישראל הפעילה מדיניות של הזנה בכפיה בשנות השמונים, וחזרה בה אחרי מספר מקרי מוות. כלומר, הזנה בכפיה היא, בשיעור ניכר של המקרים, המתה בעינויים.

ואם מישהו מטומטם מספיק לחשוב שמה שעבר בשנות השמונים יעבור גם היום, אם מישהו חושב שההמתה בעינויים הזו לא תעלה שוב ושוב לכותרות, כנראה שקוראים לו גלעד ארדן.

צריך להבהיר: מי שיישם את המדיניות הזו, ומי שיחוקק אותה, הוא פושע נגד האנושות, וככזה הוא גם יועמד לדין. לא עכשיו, לא בעוד שנה, לא בעוד שנתיים – אבל הוא יועמד לדין. וחובה על כל פטריוט ישראלי, מי שנאבק על נשמתה של ארצו, לספק את שמותיהם של הפושעים הללו למי שיוכל להביא להעמדתם לדין. מי שיקדם את המדיניות הזו, מנתניהו ומטה, צריך לדעת שלא תהיה מחילה, לא תהיה חנינה, לא תהיה חסינות. הוא יירדף. הוא יחיה חיים של פושע והוא צריך להתרגל לכך מעכשיו.

יש לנו שסתום בטחון אחרון. הכנסת תעביר את החוק. יאיר לפיד מנסה הרי לאגף את נתניהו מימין, והסיעה שלו הרי תמכה בחוק גם בגלגול הקודם שלו. החוק יעבור. ואז הוא יגיע לשולחנו של הנשיא, ראובן ריבלין.

סרב לחתום עליו, רובי. סרב לחתום. קנה את עולמך בשעה אחת. אתה אדם הגון. הוכחת לנו את זה בשנה אחת שבה עשית פי שבעה משעשה קודמך בשבע שנים. אל תתן לדמותה של מדינת ישראל להפוך לשילוב של גלעד ארדן ורופא עלום שם מאיזה מחנה ריכוז. במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

ועוד דבר אחד: בימים אלה גוסס בבית החולים אסף הרופא משביתת רעב העציר המנהלי חדר ענדאן. הדרישה שלו היא משהו שכל אדם הגון צריך לתמוך בו: להיות מועמד לדין, או להשתחרר. עוד פרטים אפשר לקרוא כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה גדולה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם, ולהתנצל בפני הקוראים על ירידת קצב הכתיבה בבלוג. עומס עבודה.

(יוסי גורביץ)

ושתשרף המדינה: בוגי, נתניהו וליברמן נערכים לבחירות

מה משותף למהלכים האחרונים של בוגי, נתניהו וליברמן? העדפה צינית של אינטרס פוליטי קצר מועד על האינטרס הישראלי

בוגי “המוח” יעלון הודיע אתמול (א’) שהוא מאשר מחדש את קווי האפרטהייד בגדה המערבית. מעתה, ישיגו המתנחלים את הדרישה שהעלו מזמן: שפועלים פלסטיניים לא יסעו איתם באותם האוטובוסים. המדובר בפועלים שנכנסים לישראל, שיש להם אישורי עבודה ושעברו בידוק בטחוני. הם כל כך לא מהווים סכנה, שהשב”כ וצה”ל התנגדו לבקשה של בוגי. זה לא הפריע ללשכה שלו לטעון אתמול שהסיבה לאיסור היא “בטחונית.” זכרו את התירוץ הזה בפעם הבאה שמערכת הבטחון תמכור לכם לוקש אחר בשם “הבטחון”: סביר להניח שהקשר בינו ובין בטחון של ממש אמיתי באותה המידה.

במקביל, הודיע ראש ממשלתנו היקר, בנימין נתניהו, על רקע מה שנראה כמו התקוממות כנגד הכיבוש של אל קודס (”מזרח ירושלים”), שהוא מתכוון לבנות עוד 1,060 יחידות דיור שם, במיוחד בשכונות השנויות מאד במחלוקת הר חומה ורמת שלמה. אם השם רמת שלמה זכור לכם, הרי זה כנראה משום שבפעם האחרונה שממשלת המדינה היהודית יצאה בהצהרה על בניה שם, נתניהו נאלץ להתנצל בפני סגן הנשיא ביידן. ההכרזה של נתניהו מגיעה פחות מחודש אחרי זובור פומבי בעת ביקור בבית הלבן, על אותו הרקע בדיוק: בניה בהתנחלויות.

אז למה שר הבטחון הופך את המדינה היהודית רשמית – לא רשמית, היא מזמן כזו – למדינת אפרטהייד, למרות התנגדות הפקודים שלו? למרות התנגדות שירותי הבטחון? וכן, אני מכיר את הקשקוש על כך שהמדינה היהודית היא מדינה ריבונית שזכותה לפקח על גבולותיה בלה בלה בלה. כפי שציין יפה חיים לוינסון, לא ראיתי שבודקים את הדרכונים של המתנחלים בכניסתם וצאתם מתחומי המדינה היהודית. ולמה ראש הממשלה מורה שוב על בניה בגדה, כשהוא יודע היטב ששני המהלכים יהוו כאב ראש עצום לצבא פקידי ה-hasbara שלנו, ששוב יצטרכו להגן על הבלתי ניתן להגנה?

נורא פשוט. כי הליכוד הולך לבחירות פנימיות, וזאת בגלל שיש הערכה כללית שהממשלה לא תשרוד את השנה הבאה. בוגי, שאין לו בסיס כוח עצמאי משלו בליכוד, צריך את הגוש החזק מאד של המתנחלים שם – אז הוא מועל בתפקידו ולמרות חוות הדעת המקצועית של גורמי הבטחון, נותן להם את קווי ההפרדה האתנית שלהם. וכשיעלו צווחות בעולם, אז הוא יאמר שכולם אנטישמים, שהמערב לא מבין את האיסלם, ושלמה לא מתעסקים בדאע”ש במקום במדינה היהודית בארץ ישראל השלמה. לנתניהו יש בסיס כוח משלו בליכוד, אבל הוא חושש מפייגלין – לאחרונה, כזכור, הוא ניסה להתקרב אליו – ועל כן גם הוא זורק עצם או שתיים למתנחלים. אחר כך, הוא יקפיד לרטון על כך שלא משקיעים מספיק ב-hasbara.

במילים אחרות, יעלון ונתניהו פוגעים באינטרס הישראלי – במה שהוא האינטרס הישראלי אפילו לשיטתם: הקטנת ה”דה לגיטימציה” – כדי להשיג רווח פוליטי קצר מועד. הם מוכרים את הציבור הישראלי כדי לזכות בכמה קולות בפריימריז. מנתניהו אף אחד לא מצפה לכלום; בוגי מקפיד לבנות לעצמו תדמית של מי שרק האינטרס הלאומי בראש מעייניו. אמנם, בשנים האחרונות, עם כל הגילויים על הפחדנות והשימוש החופשי במסוקים צבאיים לצרכים פרטיים, זה לא כל כך הולך לו.

די במהלכים של יעלון ונתניהו כדי להבין מי מושך בחוטים של מפלגת השלטון הישראלית. אבל יש אדם שמשחק באש אפילו יותר מהם. הסיעות הערביות בכנסת ערכו היום כנס מחאה במשכן, בתגובה להשעייתה של ח”כ זועבי ולפגיעה במספר חברי כנסת ערבים אחרים, ובל”ד הודיעה שהיא תחרים את אירוע הפתיחה של מושב הכנסת. בתגובה, הכריז אביגדור ליברמן ש”אני מברך על כוונתם של חברי הכנסת הערבים להתנתק מהמערכת הפוליטית בישראל ואני מקווה שהם יממשו את ‘האיום’ הזה כמה שיותר מהר.”

כן, צאר החוץ שלכם מריח גם הוא בחירות. וכתמיד במצב כזה, הוא חוזר לשטיק המוכר שלו: הסתה כנגד ערביי ישראל ונציגיהם הנבחרים. כאן המקום לומר, שוב, שזכותם של לאומנים פלסטינים לבחור בח”כ זועבי לא נופלת בשום צורה מזכותם של לאומנים יהודים לבחור בליברמן. כשליברמן מייחל לכך שהפלסטינים הישראלים ימשכו את הנציגות שלהם מהכנסת, האם הוא לא יודע שבכך תתקרב ישראל בצורה מסוכנת למלחמת אזרחים? האם הוא לא יודע שמהלך כזה ישלול את שאריות הלגיטימציה של המדינה היהודית?

הוא יודע. הוא יודע היטב. אבל כמו נתניהו ויעלון, גם הוא צריך להחזיר אליו את המצביעים, ומסתבר שליברמן לא מכיר טריקים חדשים. הוא חוזר תמיד לאותה התמה. והפעם הוא חוזר אליה כשיחסי יהודים ופלסטינים בקווי 48’ מתוחים מתמיד, ושופך עוד קצת נפט על המדורה.

בהשוואה לזה, מה שקורה בבריכה של הקטנים – צמד חסרי החוליות לבני ולפיד מעבירים איזה חוק גיור אורתודוקסי שמיועד לשים ליפסטיק על שפתי החזיר, למורת רוחו של נתניהו, ובתקווה להעלות באוב את הסוס האנטי-חרדי – הוא לכל היותר אתנחתא קומית.

כמה טוב שמול כל זה, עולה הפיקולו הצלול של נשיא המדינה, רובי ריבלין, ששוב ושוב מוכיח שהוא הנשיא של כולם, ושנשא אתמול (א') נאום אמיץ ובלתי רגיל בכפר קאסם, נאום שקומם עליו את קהל הבית שלו. ככה נראה מנהיג – ולמרבה הצער, הוא לא בעמדת הנהגה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: בין נתניהו לאסד

ראש הממשלה מתנהג כאילו היה דיקטטור, ולמזלנו חברי הכנסת עומדים לשם שינוי על המשמר. פרויקט 300: פוסט ראשון

“החוקים, והנבחרים הפועלים על פיהם.” (ארכידאמוס בן זאוקסידמוס, מלך ספארטה, בתשובה לשאלה “מי שולט בספארטה”

בערוב ימיו של הזאב הזקן, חאפז אל אסד – זה היה בימים שבהם עוד לא ידענו שקוטן בנו עבה ממותניו – מלאה התקשורת הישראלית לגלוג ודיצה. העם הסורי המעונה אולץ לשנות את חוקתו. חאפז גסס ובשאר לא היה בגיל המינימום לתפקיד הנשיא. החוקה תוקנה בחפזון לא סביר, והגיל הורד לגיל המתאים. הפרשנים הישראלים מילאו פיהם שחוק: כך נראית החוקה הסורית.

לישראל לא היה במה להתגאות. כמה חודשים לאחר מכן, “האזרח המודאג” בנימין נתניהו ניסה לשנות את חוק יסוד: ראש הממשלה כך שיאפשר לו להתמודד מול השכיב מרע הפוליטי, אהוד ברק. התרגיל כשל בסופו של דבר, אבל הוא היה קרוב למדי להצלחה.

לנתניהו אין מזל עם נשיאים. הנשיא בכהונתו הראשונה היה עזר וייצמן, אולי הפגום שבנשיאים לפני קצב, ו-וייצמן תיעב אותו. נתניהו ניסה להדיח אותו על ידי העמדת שאול עמור לבחירה, נכשל, וקיבל נשיא תאב נקם, שלימים יחבור ליצחק מרדכי כדי להנחית על נתניהו מכת מוות בבחירות. הנשיא השני של נתניהו היה שמעון פרס. נתניהו אמנם עשה בו את השימוש המתבקש, זה שעשה בו גם אריאל שרון – קלינקס מול העולם הספקן – אבל הם מעולם לא היו ידידים, ובשבוע שעבר בעט פרס בציפור נפשו של נתניהו, ה”הם אשמים” מול הפלסטינים, כשציין שנתניהו הכשיל הסכם שלום לפני מספר שנים. מותר לפקפק שכך אכן היה המצב – ספק אם נתניהו יכול היה להעביר הסכם, גם אם רצה בו; הליכוד היה מדיח אותו – אבל נתניהו מתמקד תמיד בתדמית, לא במעשים. ופרס פגע בה קשות.

בחודשים האחרונים, רוחשת המערכת הפוליטית שמועות על כך שנתניהו מתכוון לבטל את תפקיד הנשיא. יש למהר ולציין שמדובר במהלך חיובי. אין צורך בתפקיד הנשיא. הוא עולה הרבה כסף שיש לו שימוש טוב יותר, התפקיד הפך לעיר מקלט לפוליטיקאים שעבר זמנם, ומשה קצב המיט עליו חרפה שלא תיעלם. את מעט הסמכויות שיש לנשיא – חנינה, הכרזה על מועמד לתפקיד ראש הממשלה – יש להעביר לידי יושב ראש הכנסת, ובכך לחזק את מעמדו של ראש הגוף הזה, החלש מאד מול הממשלה.

אבל לא כך. חוקה איננה משחק ילדים, וחוקי היסוד הם החוקה שלנו. הם לא אמורים להתפר לגופו של אדם, גם אם תפקיד הנשיא נועד במקורו לסלק את חיים וייצמן מהחיים הפוליטיים כדי שיפסיק להעיק על בן גוריון, ולהותיר אותו בתפקיד נטול סמכויות, כזה שבו הותר לו, כדבריו המרירים, רק לקנח את אפו. אם נתניהו רוצה לבטל את תפקיד הנשיא, אדרבא: יתקן את חוק היסוד – אבל אחרי הבחירה הנוכחית, שאמורה להתרחש בחודש הבא. ייקבע נא שהנשיא שנבחר ביוני יהיה הנשיא האחרון. ה לגיטימי. לשנות את חוקי המשחק תוך כדי, כדי להתאים אותם לרצונו הפרטי של ראש הממשלה – זה מהלך אסדי. את העובדה הבסיסית הזו לא הבין נתניהו בסוף ימי ברק, והוא לא מבין אותה גם כיום.

יותר ויותר מקורות במערכת הפוליטית מדברים על רצונו של נתניהו בביטול תפקיד הנשיא – ולשם שינוי, המערכת הפוליטית עומדת על רגליה האחוריות ומתנגדת לו. “שר בכיר” העיר ברשעות ש”ברור שהמניעים כאן לא ענייניים, יש עליו לחץ משפחתי שלא לתמוך במועמד היחיד ממפלגתו” – רמז גס לטינה המדווחת של שרה נתניהו לרובי ריבלין. יש כאן משהו שלא ראינו עד לאחרונה. בכירי מפלגתו של נתניהו בזים לו כמעט בפומבי. הסקרים אומרים שאין מועמד שיש לו סיכוי רציני להדיח את נתניהו בבחירות, והעובדה שהוא בונה לעצמו ארמון חדש מעידה שהוא פה, לפחות לדעתו, כדי להשאר. אף אחד עוד לא מנסה להדיח אותו, אבל הבוז כלפיו וכלפי אשתו פומבי. ברגע שיהיה מישהו שייראה כאילו הוא מסוגל להדיח את נתניהו בבחירות, הנפילה של נתניהו עשויה להיות מהירה מאד. בדרך למטה, הוא כנראה יפגוש את רובי ריבלין והמועמדים האחרים לנשיאות, שלא ישכחו, ובצדק.

אשר לי, הדרישות שלי מהנשיא הבא צנועות למדי: שלא ייאמר עליו שהוא קיבל שוחד דרך קבע מרודן, מכהן או מודח. זה מספיק כדי לפסול את פואד בן אליעזר. ריבלין הוא איש ישר והגון. הוא יהיה גם נשיא ראוי.

הערה מנהלתית: זה היה הפוסט הראשון בסדרת חודש 300: מדי יום במשך החודש הקרוב, עד ה-11 ביוני, אפרסם פוסט בן 300 מילה או יותר, בעיקר כדי לאתגר את עצמי. אם לא אצליח לפרסם פוסט ביום אחד, אפרסם שניים ביום שאחר כך. אם מה שאתם קוראים מוצא חן בעיניכם, אנא שקלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

בבוקר שאחרי הפוטש

להחלטה שקיבלה הכנסת אתמול, להקים ועדת חקירה ל"לתופעת הדה-לגיטימציה כלפי צה"ל בעולם מצד ארגונים ישראלים", אין שום קשר לחקירה. יש לישראל מנגנוני חקירה: אם יש חשד שבוצע פשע, המשטרה או השב"כ חוקרים אותו, הם מעבירים את המידע שברשותם לפרקליטות, וזו מחליטה אם יש מקום להעמדה לדין, ובתי המשפט אומרים אחר כך את דברם – אמנם, בהרבה יותר מדי מקרים דברם זהה לזה של הפרקליטות.

מה שעשתה הכנסת אתמול הוא דה לגיטימציה של מחנה פוליטי: האשמה בבגידה של מחנה אחד על ידי מחנה אחר, בכסות של חקירה. ההליך היה מדהים: לפני כמה ימים העלתה פאינה קירשנבאום (יש יצור כזה) מישראל ביתנו את הצעת הוועדה שלה, והיא הגיעה במהירות שיא לכנסת. מי שענה להצעה של קירשנבאום מטעם הממשלה היה דני איילון, סגן שר החוץ וחבר בסיעתה של קירשנבאום, שבשיא נדיר של ציניות האשים – בשם הממשלה – את ארגוני השמאל כ"מבקשים לקעקע את הדמוקרטיה בישראל". היתה בעיה פרוצדורלית קטנה בנאום של איילון: כפי שציין בזעם והלם מיכאל איתן, איילון לא יכול היה לייצג את הממשלה משום שזו לא דנה בנושא ולא קבעה כל עמדה. אבל הקטנוניות הלגליסטית של איתן כבר שייכת לעידן קודם, העידן שלפני המהפכה הציונית השניה, זו שמובלת על ידי אביגדור ליברמן והפיונים שלו.

יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, אחד העוגנים האחרונים של דמוקרטיה בכנסת הנוכחית, תקף בחריפות את החלטת הכנסת – בעיקר מצד סיעות הימין, אבל גם מצד כמה מחברי הכנסת של סיעת קדימה: יוליה שמאלוב-ברקוביץ', רוברט טיבייב ועתניאל שנלר – והגדיר אותה כמשפט ראווה. ומה חסר לנו? איזה כלב לא נבח? קולם של בנימין נתניהו, ראש הממשלה שממשלתו לא דנה בהצעתה של קירשנבאום אבל תמכה בה, ושל נשיא ישראל, זוכה פרס נובל לשלום שמעון פרס, לא נשמע. לא היה להם מה לומר, כנראה.

מה שראינו אתמול היה שבירה סופית של כללי המשחק, שימוש בכלי חקירה למטרת רדיפה של יריבים פוליטיים, המקבילה הישראלית של שריפת הרייכסטג. זו, כזכור, לא היתה רק שריפה של מבנה פיזי, אלא שימשה בידי הימין הקיצוני – תוך עקיפת הכללים הפרלמנטריים המקובלים – כדי לרדוף פוליטית את יריביהם, בכלל זה את חברי הרייכסטג הנבחרים של סיעות השמאל (ואחר כך גם של הימין המתון יותר). הלעג של אנשי החולצות החומות ליריבים השתקף אמש היטב בצווחות הנצחון של דני דנון: "אתם חברי בשמאל, צריך להגיד לכם היום כמאמר השיר: 'לפעמים החגיגה נגמרת'".

ואכן, חגיגת הדמוקרטיה בישראל נגמרה. צריך יהיה להבהיר לאנשים שעדיין שוגים לחשוב שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שהתואר הזה כבר לא רלוונטי. ספק אם איילון, קירשנבאום, דנון ואחרים מבינים איזה סיוע הם מעניקים לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, אבל הגיע הזמן להשלים את התהליך: לחסל את הלגיטימציה של המשטר הציוני וממשלת ליברמן-איילון. אסור לגלות נאמנות למשטר הזה, אם רוצים להציל משהו שראוי להצלה ממדינת ישראל. אם על ישראל לחיות, המשטר הציוני חייב לעבור מן העולם. ואת זה צריך לומר בכל מקום, אבל במיוחד מחוץ לישראל. כפי שראינו משורה של משטרים פאשיסטיים, מאיטליה וגרמניה ועד סרביה של מילושביץ', העם במשטרים פאשיסטיים לא מסוגל להציל את עצמו, לא מסוגל להתעורר מחלום ליל המכשפות, אלא באמצעות התערבות חיצונית מטלטלת. מאחר ורוב הישראלים נורא אוהבים לשנוא שמאלנים אבל אוהבים את החופשות שלהם באירופה ואת מוצרי הצריכה שלהם יותר, יש לקוות שסנקציות רציניות יעשו את העבודה.

(יוסי גורביץ)