לפני כמה שנים נקט שר התשתיות הלאומיות, עוזי לנדאו, בעמדה פרדוקסלית: מצד אחד, הוא הודיע שישראל תגן על קידוחי הגז של הטייקון שומט החובות תשובה; מצד שני, הוא הודיע שהוא לא מסכים להגביר את התמלוגים שתשובה וחבר מרעיו צריכים לשלם עבור מה שאמור היה להיות גז ישראלי, שעליו ישראל התחייבה להגן.

העמדה הזו היא עכשיו עמדתה של ממשלת ישראל. בסוף השבוע התבשרנו, דרך המגזין הגרמני בילד, שישראל עומדת לרכוש מספר ספינות מגרמניה לצרכי הגנה על הרכוש של תשובה. על פי הידיעה של "הארץ", ישראל תרכוש ארבעה סטי"לים בכשלושה מיליארדי שקלים; על פי הידיעה בטמקא, המדובר בשתי משחתות, בעלות של כמיליארד יורו, שהם כיום כ-4.8 מיליארדי שקלים.

זה די הרבה כסף, ומשרד הבטחון כבר התחיל להודיע שהוא לא מתכוון לשלם את זה. על פי הידיעה של "הארץ," במשרד הבטחון דורשים שהכסף יגיע מתקציב נוסף, נפרד מתקציב הבטחון. משרד הבטחון בדרך כלל מקבל את שלו, אז זוכרים איך לאחרונה קיבל המשרד תוספת של 2.75 מיליארדים, כשביקש ארבעה וחצי מיליארדים? אז הנה מגיעים עוד.

על פי המתווה הסופי של ועדת ששינסקי, נתחיל לראות כסף מהמאגרים של תשובה עוד ארבע שנים בערך, כשהרווחים ממכירת הגז יגיעו לשני מיליארדים. כלומר, עד שנראה שני מיליארדים מהגז שלנו שהלך לתשובה, אנחנו נוציא שלושה מיליארדים לפחות, עם אופציה ל-4.8 מיליארדים. יופי של דיל, לא?

כאן המקום להזכיר שכאשר האוצר רצה לגרום לנו לקנות את הדיל המפוקפק עם תשובה, הוא מכר לנו את הלוקש שההוצאות על הגנת המתקנים תעלה לנו רק 20 מיליוני דולרים בשנה. לפני שנה, אם תסתכלו על הקישור של "כלכליסט" למעלה, כבר דיברו על הוצאות של כ-700 מיליוני דולרים, שאכן מגיעות בקירוב לכשלושה מיליארדי שקלים.

איך התנפחו הוצאות ההגנה פי 35 תוך שנה ומשהו? האם הסכנות לאסדות של תשובה התרבו פי 35, או שמא יש כאן משהו – שקר מכוון של האוצר על 20 מיליוני דולרים, שמשתלב עכשיו עם ניפוח מכוון של ההוצאות מצד חיל הים? קשה לראות הסבר סביר אחר. ואם עד כה טיפסנו מ-20 מיליוני דולרים ל-700 מיליוני דולרים למיליארד יורו, מותר להניח שבצה"ל ימצאו דרכים ממזריות אחרות להגדיל את ההוצאות עוד יותר בשנים הקרובות. בורות שומן מזהים שם מקילומטרים.

כל זה הוא כסף שנשפך החוצה: אם לא נקנה את הספינות הגרמניות, נקנה כנראה ספינות אמריקאיות. לישראל אין התשתית לבניית ספינות מלחמה – לא שאני חושב לרגע שצריכה להיות לה – וחיל הים רוצה את הספינות הללו במהירות. אומרים לנו שנסראללה חושב לתקוף את המתקנים. שזה יהיה נזק אסטרטגי.

נזק אסטרטגי למי? זה לא הגז שלנו יותר. הממשלה כבר אישרה במחטף מכירה של 40% ממנו לחו"ל – את אותם 40 האחוזים שרצה תשובה מלכתחילה – כשנציג משרד האוצר שאול מרידור אומר בדיון ש"היום אני אקנה גז ל-30 שנה? מה אני השתגעתי? אני יודע מה יהיה בעוד 30 שנה? אני לא יודע אם תהיה מדינה." אנחנו נקבל אחוזים בודדים מהגז, ואנחנו גם נשלם על ההגנה עליו.

ובמידת הצורך, גם נלחם, נהרוג ונמות עליו. לא רוצה. אם זה הגז של תשובה, אם הוא יכול למכור אותו לחו"ל כדי שיוכל לנפח כאן את מחירי האנרגיה, אז שהוא יהיה גם זה שיממן את ההגנה. לא רוצה לממן את ההגנה? כבד עליך? אין בעיה, תן את הגז בחזרה. אבל גם לא לקבל את רוב ההכנסות מהגז וגם לסחוב עלינו את ההוצאות להגנתו? למה מי מת?

אה, כן – כנראה איזה פראייר שיתנדב לשירות בחיל הים ויאמין שהוא עושה את זה למען הגנת המולדת, ושיעמוד בקו האש מול פראייר אחר, שיאמין בלהט קדוש שהוא עושה את זה למען האומה הלבנונית; שני פיונים שיעלו בלהבות התנגשות משותפת, שני אנשים שיהרגו זה את זה למען אנשים שיהיו רחוקים מאד משדה הקרב, אבל ידעו לגבות היטב את רווחיו: מי בדמים ומי בהון פוליטי.

ועוד דבר אחד: לפני כמה ימים קונן שר הבטחון, בוגי "משה" יעלון, על כך שהחמאס "יכול היה לקבל החלטה לגדל ולייצא תותים, ולא לייצר ולייצא רקטות וטילים". וראה זה פלא, היום למדנו על כך שיעלון מוכן להסתכסך עם מדינה אירופאית, הולנד, שתרמה מכשיר שיקוף מיוחד בעלות של מיליונים, ובלבד שלא להגדיל את היצוא מעזה. במשרד הבטחון טענו שהם רוצים לשמור על בידול בין הגדה והרצועה "מסיבות בטחוניות" – בדיוק הסיבות שהמכונה צפויה לפתור. כל הפשע והאיוולת של המדיניות הישראלית כלפי עזה, מגולמות בעוד שקר דמגוגי של המסוכן שבפוליטיקאים הישראלים. כנראה שבוגי בכל זאת מעדיף יצוא רקטות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ללא מעצורים: ידיעה שפורסמה זמן קצר לאחר הבחירות אמרה שראש הממשלה נתניהו מתכוון להחזיר רשמית לתפקידו את המטריד המיני החביב עליו, נתן אשל. הלז, כזכור, נאלץ לעבור למינוי בלתי רשמי בלבד בעקבות חשיפת העובדה שצילם עובדת לשכה הכפופה לו מתחת לחצאיתה. הפרשה עצבנה מאד את נתניהו בשעתו, משום שהיא אילצה אותו להרחיק זמנית את אשל, והוא בחר לרדוף דווקא את חושפיה. הבחירות מאחורינו, ונראה שנתניהו חושב עכשיו שהוא לא יצטרך לשלם שום מחיר ציבורי על קידומו מחדש של אשל.

הנה מבחן ראשון ל"פוליטיקה החדשה" של השותף הבכיר של נתניהו, יאיר לפיד: האם הוא יודיע לנתניהו שהוא לא מוכן לראות את מי שהורחק משירות המדינה בשל הטרדה מינית כנציג של נתניהו במשא ומתן. זה, כמובן, צפוי להעלות את לפיד על מסלול התנגשות עם נתניהו ועוד יותר מכך עם השליטה של החצר המקיאווליסטית שלו, שרה נתניהו (אני מבקש את סליחתו של ניקולו מקיאוולי על שרבוב שמו לחצרו של בנימין הראשון), כך שסביר מאד שזה לא יקרה. לפיד יאמר שיש דברים חשובים יותר, דוחקים יותר, קריטיים יותר, מאשר הרחקת מטריד בכיר ממועצות המדינה; זה הרי התירוץ הקבוע. לפיד יוכל, להגנתו, לנפנף במספר הרב – והמבורך – של נשים ברשימה שלו. נראה אם יש להן משהו לומר בנושא.

מצד שני, לפיד תמיד יוכל לומר להגנתו שהקונסיליירי של ציפי לבני הוא העבריין חיים רמון, שבניגוד לאשל אשכרה הורשע בבית משפט, ושהתקשורת לא אומרת על כך, לחרפתה, מילה.

באותה ידיעה דווח שנתניהו שוקל להחזיר לתפקיד בכיר בלשכה את יואב הורוביץ, תורם כבד של "אם תרצו." כנראה שנתניהו משוכנע שהורוביץ כבר השלים את משימתו בסירוס השידור הציבורי. מעניינים הנימוקים שמוזכרים להדחתו של מנכ"ל הלשכה הנוכחי, הראל לוקר: "קרבת הדם" שלו למזכיר הצבאי המודח, יוחנן לוקר. זה, כזכור, היה אחד משלושת בכירי הלשכה שחשפו את פרשת אשל. כך פועלת חצר נתניהו.

אמרתי לכם: סנטימנט לא ראוי, אני יודע, ובכל זאת.

לפני שנה ניסחתי את הבעיה העיקרית שלי עם לפיד כך: "יש סיכוי טוב שהאיש הזה, בשר מבשרה של האוליגרכיה הישנה – מי שמתחכך באוליגרכים, ששימש כפרזנטור של בנק הפועלים, שהיה הכלי של גנרל להשפלה פומבית של חפ"ש, שהיה אתרוגן מוביל של ידידו וכעת יועצו אולמרט – ימשוך עכשיו את קולותיהם של תומכי המחאה החברתית, יסיט אותה ממסלולה, וימכור אותם אחר כך לנתניהו תמורת תפקיד שר החינוך או התמ"ס. זה, אחרי הכל, היה תפקידן ההיסטורי של מפלגות מרכז. למלכודת הזו אסור ליפול פעם נוספת."

וכפי שהדברים נראים כעת, זה בדיוק מה שעומד לקרות. לפיד שמט את כל קלפי המיקוח שלו כשהודיע שאין בכוונתו לתמוך בגוש חוסם נתניהו. זה מהלך מדהים בטמטומו, משום שהוא מציב את לפיד כנכנס אוטומטית לממשלת נתניהו, ובהתאם מוריד את המחיר שלו. עכשיו, אחרי הכל, הוא יתקשה להשאר מחוץ לקואליציה, גם אם יוצע לו מחיר נמוך מדי, משום שזה ייראה כמו "כיסאולוגיה."

במהלך קמפיין הבחירות, לפיד אמר שוב ושוב שהוא "לא רוצה להחרים אף אחד," להוציא כמובן חנין זועבי או מוחמד ברכה, מחברי הכנסת השנואים בישראל. השבוע הוא חזר על גרסה גזענית יותר של האמירה הזו, כשהוא אומר שהוא לא ישב עם "הזועביז." לפיד התגאה שברשימה שלו יש מגוון רחב של תושבי ישראל, בין השאר בכך שיש בה שני נציגים ליהדות אתיופיה; אבל אין בה ולו ערבי ישראלי אחד. ללפיד יש בעיה עם זועבי, שלא עשתה דבר, אבל אין לו בעיה לשבת בקואליציה עם זאב אלקין, שמסר מידע על תנועות צה"ל למתנחלים שאת פעילותם היו התנועות הללו אמורות לסכל – הגדרת בית הספר של בגידה. סביר שלפיד, כמו חלק ניכר מהמצביעים שלו, לא יבינו כלל את ההשוואה. מה ישראלי בעיניך? גזענות, רק מהוגנת לכאורה, לא כזו הבוטה של בן ארי.

במקום דיבורים על שוויון כלכלי, נדבר מעתה על "שוויון בנטל." הדחליל של גיוס החרדים יחליף, בממשלה החדשה, את הדחליל האיראני. אל דאגה: זה לא יקרה. התכנית של לפיד מדברת על תקופת חסד של חמש שנים שרק לאחריה יגיע הגיוס. החרדים יודעים היטב שבעוד חמש שנים, המפלגה של לפיד תהיה איפה שנמצאת קדימה היום – קדימה שאף היא הניפה את הנס הזה.

לא יהיה גיוס חרדים, וטוב שכך. גיוס כזה יזיק לכולם. הוא יעלה סכומים עצומים של כסף, יגייס עשרות אלפי אנשים שלצבא אין כל צורך בהם – הוא סובל מעודף כוח אדם כבר עכשיו – ויסיג לאחור את מעמדן של הנשים. כל זה צפוי להיות מלווה במהומות לא פשוטות, וכל הדם, האש ותמרות העשן הללו יסתירו את העובדה שכשהכל יסתיים בפשרה כלשהי, צה"ל יהיה כשיר פחות, ההוצאות עליו יעלו במיליארדים, החברה תהיה מיליטריסטית יותר – ושוויונית הרבה פחות. בחסות נושא הדמה הזה, ההתרוששות של רוב החברה תמשך, ומלחמת המעמדות שמנהל נתניהו תמשיך להעביר את העושר הלאומי מהמעמדות הנמוכים למאיון העליון.

זה, אחרי הכל, מה שעשה נתניהו כשר אוצר עם אביו של לפיד. ולאב היו שרידים של חמלה כלפי חלשים שלבן, דור שני לשושלת אצולה חילונית, מי שלא נאלץ לחיות מימיו בעוני והתרגל לחשוב שכל מי שלא מיליונר יכול להאשים רק את עצמו, מזמן אין.

סוסים טרויאניים: כצפוי, חלק ניכר מהמתנחלים שהתפקדו לליכוד כלל לא הצביעו לו. הם הצביעו לבנט או למפלגה שאומרת בגלוי את מה שבנט ומצביעיו אומרים רק בארוחות הקידוש ובעלוני בתי הכנסת. המשמעות היא שחלק ניכר מחברי הכנסת של הליכוד נאמנים למנהיגים פוליטיים ורבנים זרים. מצד שני, הליכוד יכול להאשים בעיקר את עצמו: מי שטבע את הדוקטרינה של "בשביל ארץ ישראל מותר לשקר" היה ראש ממשלה מן הליכוד, יצחק שמיר. הוא ודאי לא העלה על דעתו שהיא תופנה כנגד מפלגתו, אבל להיסטוריה חוש אירוניה ידוע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

פייסבוק יצאה להנפקה ציבורית ראשונה לפני כשלושה שבועות, בהערכת שווי מופרכת של כ-104 מיליארדי דולרים. מחיר המניה הראשוני היה 38 דולרים למניה, אבל הוא קרס במהירות מפתיעה. תוך זמן לא רב התברר מדוע: הבנקים הגדולים שקידמו את ההנפקה ידעו שהכנסותיה של פייסבוק טובות פחות מכפי שהיא טוענת. הם ידעו כי בכירים בפייסבוק רמזו להם על כך. הבנקים דיווחו על כך, בשיחות סגורות, ללקוחות המועדפים שלהם, והם לא נפלו בפח. יומיים לפני ההנפקה, משקיעים גדולים הכפילו את מספר מניות פייסבוק שבכוונתם למכור. במהלך מוזר עוד יותר, פחות משלושה ימים לפני ההנפקה, פייסבוק עצמה העלתה בשיעור של 25% את מספר המניות שהיא מתכוונת להנפיק – זאת לאחר שנטען שבהתחשב בקניות של הגופים הגדולים, משקיעים קטנים לא יוכלו לקנות את המניה. על פניו, פייסבוק עשתה כאן תרגיל מכוער במיוחד: הוסיפה עוד מניות כדי למשוך את הלקוחות הקטנים, תוך שהיא מקפידה לאותת למקורביה למכור, למכור, למכור. אחד הדירקטורים של פייסבוק, פטר תיל, מכר כ-50% ממניות פייסבוק שלו; גולדמן סאקס מכרה 50%; DST, משקיעה מוקדמת, מכרה כ-40%.

בפייסבוק טוענים עכשיו שההחלטה להגדיל את מספר המניות למכירה שלושה ימים לפני ההנפקה התבצעה ללא ידיעת המנכ"ל מארק צוקרברג או המספר שתיים שלו, שריל סנדברג. הם מנסים להפיל את התיק על סמנכ"ל הכספים, דיוויד אברסמן. אם אתם קונים את זה, יש לי גשר למכור לכם. החקירות כבר החלו, והוגשו התביעות. לא הייתי בונה על יותר מדי. כל הסיפור, כתבתי, היה נדחה על ידי מפיק סרטים קומוניסטי כפשטני מדי, מרקסיזם גס מדי. אבל הוא אמיתי.

[]

בתחילת השנה, מונה סקוט תומפסון למנכ"ל יאהו. כל החברות הכושלות אומללות בדרכן שלהן, וליאהו יש היסטוריה מעונה במיוחד שלא נכנס אליה. תומפסון נכנס ברעש לתפקידו, פיטר כ-2,000 עובדים – ריטואל כניסה שגרתי בקרב מנכ"לי יאהו – ונכנס לסכסוך משפטי מיותר לגמרי עם פייסבוק, שיורשו כעת מנסה לפתור. לפני כשלושה שבועות, התחוור שתומפסון שיקר ברזומה שלו וטען שיש לו תואר במדעי המחשב שאין לו.

תומפסון המשיך להסתבך. הוא טען שזו לא אשמתו, כי הוא פשוט לא קרא את הרזומה שחברת ההשמה שלו הכינה עבורו. הוא גם לא ראה, לדבריו, את קורות החיים שפורסמו באתר החברה בהסתמך על הרזומה הזה. כשנשאל מדוע לא תיקן עיתונאית שציינה את הפרט השקרי הזה בראיון, הוא השיב שזה לא מנומס לקטוע מראיינת. כשהדירקטוריון של יאהו התכנס כדי לדון בנושא, תומפסון הודיע לאחד החברים שהוא סובל מסרטן, ושלאחרונה עבר ניתוח כדי לטפל בו, אשר על כן הוא רוצה להפסיק את תפקידו. זה הפתיע את חברי הדירקטוריון, כי להם הוא סיפר שמדובר בניתוח פשוט, לא מסובך ולא חשוב.

אז, בתמורה לכל שירותו המצוין, הם שלחו אותו הביתה עם שבעה מיליוני דולרים.

[]

אילן בן דב, טייקון אביון, קנה לפני שלוש שנים את פרטנר באמצעות הלוואות ענק. בן דב לא מסוגל להחזיר את החובות שלו, אז הוא מעדיף לגלגל אותם על הציבור. השבוע הוא ניסה להגיע לעסקה מסובכת להחריד, שהקו התחתון שלה הוא שהוא יוותר על השליטה בפרטנר לטייקון אחר, לי קא שינג, תוך שהוא מקבל כל מיני בונוסים אבל בעלי אגרות החוב של סקיילקס – חברת העל של פרטנר – יאבדו בין 15% ל-30% מערך אגרות החוב שלהם. לשם שינוי, משרד האוצר מתחיל להתנער.

עכשיו, כפי שאומרת יפה הקריקטורה הזו, בן דב לא מפסיד כלום. מי שיפסיד יהיה הציבור. אגרות החוב של החברות השונות של בן דב נכללות בחבילות של פנסיות. התספורת של בן דב תבוא על חשבונכם. הזכויות לרעיון הזה, אגב, שמורות לבנימין נתניהו, שחשב שהדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרן פנסיה הוא שהיא תהמר בבורסה. שם, כפי שמעיד המקרה של פייסבוק, כל המידע נגיש לכולם והשקיפות היא הכלל; שם, כפי שמעיד המקרה של תומפסון, יעילות מקבלת את שכרה הראוי.

אשר לבן דב, לא צריך לדאוג לו. בשנת 2010 הוא חילק 1.22 מיליארדים מתוך 1.2 הרווחים של פרטנר כדיבידנד לבעלי המניות. כלומר, לעצמו. בסך הכל, על פי תביעה שהגיש משקיע נגד בן דב, גייסה פרטנר חוב של 2.2 מיליארדים ופיזרה דיבידנדים בשווי 3.5 מיליארדים. בן דב טען בתגובה שחברה לא חייבת להשתמש בכסף שלה כדי להחזיר חובות ושהיא יכולה לתת דיבידנדים גם כשהיא עמוק בבוץ. בהחלט יכול להיות שהחוק איתו.

חלוקת הדיבידנדים של בן דב לוותה, כמקובל, בפיטורי עובדים. גם תומפסון שלח הביתה 2,000 עובדים לפני שחגר את מצנח הזהב.

[]

הביטו-נא בטבלה הזו. לא, היא לא ערוכה טוב. התעלמו מהגרף, שימו לב למספרים: מס החברות בישראל בשנת 2003 עמד על 36%. שר האוצר נתניהו גילח ממנו שליש: ב-2011, הוא עמד על 24%. נתניהו אמר שלשום שאסור למסות את המעסיקים "יותר מדי." במקביל, הוא מתכוון להעלות את המע"מ ל-17%.

מס החברות בארה"ב, אגב, דיקטטורה קומוניסטית ידועה, עומד על 39.2%. יש שם גם מס ירושה ניכר. בישראל אין. העדר מס הירושה הזה הוא, למשל, מה שהביא לפה את תד אריסון, שהוריש לנו את שרי אריסון, שאחרי רווחים של מיליארד פיטרה 900 עובדים כ"התייעלות." זכרו את זה כשיגידו לכם שאם נעלה עליהם את המסים, האוליגרכים יברחו. לאן יברחו? לארה"ב? איך יברחו? תשובה ישאיר את החברות שלו מאחור? אריסון תוותר על הבנק?

[]

ואלה רק דוגמאות מהחודש האחרון. אם מישהו חושב שהקפיטליזם עובד לרווחת כולם, שמגרש המשחקים שווה, שיש לך סיכוי הוגן להצליח, שמה שהשוק צריך הוא פחות רגולציה, שהשוק מסוגל לאזן את עצמו, שהממשלה צריכה לזוז הצידה, שלנתניהו אכפת מהציבור שאיננו מבני המאיון העליון, או בקצרה שהאנשים הבזויים ביותר, מהסיבות הבזויות ביותר, איכשהו יפעלו לטובת הכלל – שיחשוב על זה שוב.

ועוד דבר אחד: מיכאל בן ארי נאם לאחרונה באוניברסיטת תל אביב. רוב מה שהוא אמר לא ראוי לציטוט. שווה, עם זאת, להתייחס לדקה 3:29. בן ארי אומר שם "פה זה לא שכונת התקווה. פה זה לא עמך, פה זה אנשים אינטליגנטיים." אני מתקשה לזכור מתי בפעם האחרונה נתפס כך דמגוג, כשהוא לועג לאנשים שהוא מסית.

הערה מנהלתית: אתמול (ד') יצאה מהדורת קינדל של אסופת מאמרים, Israeli Dissidents, שהיה לי הכבוד להמנות בין כותביה. הספר מכיל מאמרים של שלום בוגוסלבסקי, הילה בניוביץ', רחביה ברמן (שגם ערך), ליסה גולדמן, נעמה כרמי, עידן לנדו, ליהי רוטשילד, נועם רותם ונועם שיזף. אפשר לרכוש אותו כאן, במחיר שווה לכל נפש. מי שאין ברשותו מכשיר קינדל (אני ממליץ מאד, אם אתם קוראים הרבה אנגלית), יכול לקרוא את הספר באמצעות אפליקציות קינדל למכשירי אנדרואיד ולמחשבי PC.

(יוסי גורביץ)

יאיר לפיד נשא אתמול (ה') נאום פוליטי ריק למדי, שבו ניסה להסביר – בין ענני קלישאות – מה הוא רוצה מהחיים שלנו. ההצלחה היתה חלקית, ולו משום שאם זה מה שלפיד רוצה, כבר עדיף ללכת אל המקור: אביגדור ליברמן.

נתחיל מההתחלה. לפיד שואל "למי שייכת המדינה הזו." התשובה, לכל מי שעשה בגרות באזרחות (קבוצה שכמסתבר לא כוללת את לפיד) פשוטה למדי: היא שייכת לאזרחי המדינה. זו משמעותה של אזרחות.

לא אצל לפיד. מבחינתו, המדינה שייכת למעמד הביניים, אליו הוא בטעות או במרמה משייך את עצמו, וצריך לעמוד על כך. השכר הממוצע במשק – נתון מוטה מאד, שהקשר שלו למציאות בעייתי – עמד בנובמבר (הנתון האחרון שפורסם) על 8,571 ₪. השכר החציוני נמוך הרבה יותר, והוא נע סביב ה-5,500 ₪ – תלוי את מי שואלים. כמגיש בערוץ 2, שכרו של יאיר לפיד עמד על כ-150,000 ₪ בחודש; כלומר, לפיד הרוויח קצת פחות מפי 20 ממקבל שכר ממוצע וקצת פחות מפי 30 ממקבל שכר חציוני.

הרעיון שאדם עם שכר כזה, שמתחכך באליטה הכלכלית והפוליטית של המדינה, יכול באופן כלשהו לייצג את מעמד הביניים הישראלי הנשחק הוא נלעג, אם לא מעליב. לפיד הוא נציג מובהק של המאיון העליון; אחת הדרכים המובהקות של בני המעמד הזה לארגן לעצמם תמיכה בקרב הבוחרים היא לתאר את עצמם כטריבונים עממיים. בדרך כלל, הם מכרו את מצביעיהם לקבוצת ההתייחסות האמיתית שלהם; אחזור לכך בהמשך. לפיד, חשוב גם לציין, הוא בשר מבשרה של האוליגרכיה: הוא בנו של עיתונאי צמרת שהפך לפוליטיקאי מוביל, הוא שהשתייך לקבוצה הנכונה מלידתו ומי שעבר בכל התחנות הנכונות.

מי הם בעלי המדינה, על פי לפיד? מי שמשלמים מסים ומי שהולכים למילואים. כלומר, התפיסה של לפיד על אזרחות מחזירה אותנו לימי אתונה, שם זכות ההצבעה היתה שמורה לנושאי הנשק ומשלמי המסים – שהיוו בערך עשרה אחוזים מהאוכלוסיה. במקרה הטוב, לפיד מחזיר אותנו לבריטניה שקודם לרפורמות זכויות ההצבעה שלה. ראוי לציין שמאחר ורוב הנשים בישראל אינן משרתות במילואים, ומאחר וחלק ניכר מהנשים (עקרות בית) אינן משלמות מסים, התפיסה של לפיד מחזירה אותנו לתקופה שבה טרם היתה להן זכות הצבעה. אין לי ספק שלפיד יאמר שזה לא מה שהוא התכוון לומר; בוקר טוב, אתה פוליטיקאי עכשיו. לכל מילה שלך יש משמעות.

אז מה התוכניות של לפיד? ובכן, הוא רוצה לשנות את מערכת ההפעלה של המדינה. רק חבל שזו המועדפת עליו היא חלונות ויסטה. על פי השיטה החדשה של לפיד, רק רוב של 66% מחברי הכנסת יוכלו להדיח ראש ממשלה, ואחוז החסימה יעלה לשישה אחוזים.

זה המצב שבו אתה רוצה לתלוש את השערות. המשמעות של העלאת אחוז החסימה היא מחיקתן של מפלגות קטנות ואילוצם של מצביעים לערוך פשרות בנפשם. ההצעה מיועדת בעליל לבלום את כוחם הפרלמנטרי של החרדים – אבל היא גרועה באופן ניכר מהמצב הנוכחי. אנשים שיצטרכו לבחור בין הדבר של הליכוד לחולירע של קדימה עשויים להעדיף את הטיפוס של המנעות מהצבעה. לפיד חולם על ארה"ב – אבל מבנה שתי המפלגות שלה הוא אחת הסיבות לאדישות הניכרת מצד הבוחרים שם. מי שצריך לעשות יותר מדי פשרות, מעדיף שלא להגיע לקלפי. החרדים לא ייעלמו, אם "יהדות התורה" לא תעבור את אחוז החסימה; הם פשוט יהפכו למנוכרים יותר. שזה אולי תואם את חזונו של לפיד, שרואה מדינה שנשלטת על ידי מילואימניקים (אגב, לפיד עשה מילואים?), אבל זה יהיה רע לכל מי שחושב שלכל אחד מגיע קול.

ההצעה למנוע את הפלת ראש הממשלה אלא ברוב של 81 ח"כים – זו המשמעות של 66% – גרועה אפילו יותר. היא אומרת שאם לראש הממשלה יש 40 ח"כים שתומכים בו, הוא נשאר בתפקידו. היא פתח מובהק לממשלות מיעוט – ומי שזוכר את התסכול הנורא שהיה מנת חלקנו בימי אולמרט (לגמרי לא במקרה, המנטור הפוליטי של לפיד) יודע עד כמה היא מכרסמת בתפיסת האחריות הפוליטית. אם השלטון ממילא נתון בידי אליטה שכבלה את עצמה לקרנות המזבח, אם הוא נתון בידיו של אדם שרוב העם מתעב אבל אין שום דרך לשלוח אותו הביתה, מה הטעם בפעילות פוליטית?

יתר על כן, ההצעה הזו מכרסמת עוד יותר בכוחה של הכנסת, ומחזקת מאד את כוחה של הממשלה. אין לאנשים המתנגדים למדיניותה של הממשלה שום כוח, וכל מה שנותר להם הוא לחרוק שיניים ולחכות לבחירות – שיקרו כאשר הממשלה תרצה בהן. אבל המשטר שלנו הוא פרלמנטרי, לא נשיאותי: הכנסת היא לב השיטה. לפיד רוצה לעקור את לבה, כנראה משום שגם הוא לא מבין למה צריך אותה בעצם. אנחנו צריכים רק ממשלה, לא? מין חבר מנהלים הדוק כזה, בלי רעש מבעלי המניות?

לפיד מיילל על מספר השרים הגדול בממשלת נתניהו, שהיא אכן מהמופרכות בממשלות. הוא רוצה חוק שיאסור על הגדלת מספר השרים, שזה נחמד מצידו. אם היתה לו השכלה חוקתית מינימלית – משהו שרצוי שיהיה למועמד פוליטי, גם אם הוא בן של אבא והתרגל שמקצרים הליכים עבורו, במיוחד בתחום ההשכלה – הוא היה יודע שכבר היינו בסיפור הזה. אחת הפעולות הראשונות של אהוד ברק היתה לשנות את החוק הקיים ולשנות את מספר השרים המקסימלי, שקודם לבחירתו לראשות הממשלה עמד על 18. זה מה שקורה כשיש לך ראש ממשלה חזק מדי, שאי אפשר להדיח (וכאן המקום להזכיר שממשלת ברק שרדה בשלב מסוים עם תמיכה של 30 ומשהו ח"כים בלבד, והיתה ממשיכה לשרוד אלמלא החליט ברק על בחירות מוקדמות לראשות הממשלה.)

ההצעות האלה של לפיד מזכירות מאד את ההצעות לשינוי שיטת הממשל של אביגדור ליברמן: השיטה שלו כללה רוב של 80 חברי כנסת כדי להדיח ראש ממשלה ואחוז חסימה של עשרה אחוזים. הקרבה הזו, התפיסה המופרכת כאילו מה שישראל צריכה הוא ראש ממשלה חזק יותר – ראש הממשלה הישראלי הוא אחד החזקים בעולם המערבי – צריכה לומר לנו כל מה שצריך לומר על התפיסה הפוליטית של לפיד: סמכותנות. במקרה שלו, סמכותנות שמעורבת בסלידה לכל מי ששונה ממנו, ויוצרת תרכובת דוחה במיוחד של מרכז רדיקלי.

לפיד גם מוכר לנו צ'יזבט על כך שאם נצמצם את הכלכלה השחורה של ישראל – מטרה ראויה, אכן – יהיה לנו תקציב הרבה יותר גדול. ועל זה נאמר: פחחחחחח. תגיד לי, חבר, אתה קורא עיתונים או רק כותב בהם? אם לאוצר יהיה הרבה יותר תקציב, הוא עדיין יעדיף שלא להרחיב את השירותים הציבוריים, משום שזה מנוגד לאידיאולוגיית השוק החופשי של נערי האוצר. הכסף הזה, אם יהיה, פשוט ישמש כעוד תירוץ להורדת מסי חברות ואת המסים על העשירים. לגמרי במקרה, לפיד לא מתייחס לבעיה הבוערת של שיטת הממשל הישראלית, שליטתו בפועל של האוצר על כלל פעולות הממשלה. הוא כנראה לא מבין מה הבעיה.

וכמובן, ישנה החטוטרת האיומה של הכיבוש, שמחסלת את ישראל במהירות. זה נושא שנוי במחלוקת מאין כמוהו, אז לפיד פשוט לא אומר עליו כלום, למרות שהכיבוש הוא רוב מה שהמילואימניקים שלו עסוקים בו. ללפיד גם אין מה לומר על תקציב הבטחון המפלצתי של ישראל. הוא רוצה גיוס לכולם – מה שאומר שתקציב הבטחון רק יגדל. בשם האיזון הקדוש, לפיד מערבב בעקביות בין ערבים וחרדים: שניהם מאיימים עליו. העובדה שבניגוד לחרדים הליטאים הערבים הישראלים דווקא עובדים, ושהם סובלים מאפליה גזענית – כפי שהעיד, למשל, ה-OECD – לא מוזכרת אצל לפיד. רק זה חסר לו עכשיו, להזכיר לישראלים הנהדרים שלו, האנשים הטובים ביותר בעולם (כל זמן שהם לבנים ועשירים), שהם גם גזענים עד למאד. למה לקלקל?

ואם זה לא היה הספיק, אז אחרי שלפיד יקבל את הקולות של השבט הלבן המבוהל, יש סיכוי סביר מאד שהוא ימכור אותם לנתניהו, מי שבמו ידיו הרחיב את הפערים החברתיים בישראל (בסיוע נלהב של אביו של לפיד, אבל עזבו עכשיו). בן כספית, שברכילות פוליטית הוא דווקא טוב, כותב שיש ערוצי תקשורת בין לפיד ובין נתניהו, ושלפיד סבור שאי אפשר בינתיים להחליף את נתניהו. זה יכול להסביר למה לפיד תוקף את קדימה ואת העבודה, אבל אין לו מילה אחת לומר על נתניהו. ייזהר הקונה; השק הזה מכיל חתול בגודל יגואר.

ראוי לשאול מה ישראלי בעיני. ישראל, אם לשאול את מילותיו של באשיר ג'ומאייל, איננה נורבגיה. היא מדינה הטרוגנית מאד, שמכילה ילידים ומספר גדול במיוחד של צאצאי מהגרים מכל רחבי העולם. אפשר להבין את געגועיו של לפיד לתקופה שבה המדינה התנהלה על ידי שבט אחד, שבט הציונים יוצאי מזרח אירופה שלגמרי במקרה היה השבט שלו, וכל השאר – ערבים, מזרחים, חרדים, במידה רבה נשים – התבקשו לסתום את הפה ולהגיד תודה שבכלל נותנים להם להתקיים. בשנות השמונים, התחלנו להשתחרר מהתפיסה הזו, והשחרור הזה עדיין מבעית הרבה מאד אנשים, בעיקר מהמילייה של לפיד. הוא רוצה להחזיר אותנו, בשם הנוסטלגיה, שלושים שנה אחורה, למה שהוא סבור בטעות שהיתה ישראל טובה יותר. לרוב הישראלים היא היתה רעה יותר. אסור לנו לחזור לשם. אסור לבחור ביאיר לפיד.

גילוי נאות: היום שלחתי טופס התפקדות למרצ. על הסיבות לכך אני מקווה לכתוב בקרוב. זה לא ישנה את צורת הכתיבה שלי – ביקרתי בחריפות את מרצ בעבר ובהתחשב בנסיון העבר אבקר אותה גם בעתיד – אבל אני חושב שאתם צריכים לדעת את זה.

הערה מנהלתית: אתמול התקבלו שתי תרומות, אחת מהן גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיחיו במדינה טובה מזו שרוצה יאיר לפיד.

(יוסי גורביץ)