החברים של ג'ורג'

ימי הבחילה

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה היום (ב') את הצעת החוק (שם זמני: תקנת גזילת כבשת הרש) שתאסור על פליטים להוציא מישראל כסף שהרוויחו בה. בכוונת ועדת השרים לדחוף אותה עוד השבוע, כדי שהכנסת תספיק לדון בה עוד קודם שתצא לפגרה. זה כנראה בוער מאד. במקביל, הגיש משרד הפנים עוד הצעת חוק שמטרתה לבער את הרע מקרבנו, כלומר את הלא יהודים. על פי הצעת החוק, "מהגר עבודה" – מונח ה-Hasbara למבקש מקלט – לא יוכל לערער על החלטת משרד הפנים לגרש אותו, אלא רק לאחר שיגורש. אפשר לשמוע, מבעד למילים, את הצחקוק של המשפטן ערל הלב שכתב את ההצעה הזו. היה ויטען הפליט כי נשקפת לו סכנה במדינת מוצאו, יחליט קצין ביקורת הגבולות על גורלו והאם מותר לו להגיש עתירה לבית משפט. במקביל, על פי הצעת החוק, יוכלו פקחי יחידת עוז – שנקראת כך כנראה משום שהשם "בריונים פחדנים" היה ארוך מדי – לעכב גם זרים שיש להם אשרות כדין, ולהפעיל נגדם כוח במידת הצורך. הרמז בוטה: עופו מכאן, לפני שפלוגות הסער ("לבוא לתוך בית, יש בזה ריגוש. אתה רוצה למצוא אותם […] בעל הבית הכחיש, אבל ידענו שהיא שם, מסתתרת. היא התחבאה מאחורי קיר. החזיקה ילד קטן בן שלוש. התינוק לא צייץ, אבל אז היא התחילה לבכות") שלנו יתחילו להרביץ לכם ברחוב. ולא מעניין אותנו איזה אישורים אנחנו עצמנו נתנו לכם. והאספסוף היהודי מאושר.

ובעוד ממשלתנו רוצה לעקוף את בתי המשפט במאבקה להגנת טוהר הדם היהודי – אימת ה"התבוללות" מבצבצת מאחורי כמעט כל הצהרותיה בנושא – היא מבקשת מבג"צ לתת לה פטור מפינוי המאחז מגרון שבגדה המערבית. טוב, לא פטור: רק דחיה. עוד דחיה. אחת מיני רבות. התירוץ הפעם מקורי: מאחר והמדינה לא פינתה את מגרון בתאריך הפינוי המיועד, סוף מארס, היא טוענת שעכשיו רמדאן והחיילים שלה לא יכולים כי הם צמי… אה, לא, סליחה: היא טוענת שהיא חוששת שהמתנחלים "יתסיסו את השטח ב"תקופה רגישה." אבל השטח, הרי תמיד "רגיש". והמתנחלים תמיד מנסים להתסיס אותו. זה כל ההגיון של פוגרומי תג מחיר. מכאן עולה השאלה איך עלוב הפיקוד ידע רק עכשיו שהגיע הרמדאן, ומה זה אומר על שאר יכולות החיזוי שלו. בקיצור, אומרת הממשלה, אין לנו לא את היכולת ולא את הרצון לאכוף את פסיקות בית המשפט. בבקשה, וותרו לנו. אגב, במקביל – ובחשאי – העבירה הממשלה עוד 6.7 מיליונים כפיצוי לגנבי האדמות של מגרון. מעבר לעשרות המיליונים שהיא כבר העבירה להם, למקרה שהיה ספק.

ואם לצבא אין אומץ להתמודד עם מתנחלים, מסתבר שלהתמודד עם פלסטינים דווקא יש לו. שר הבטחון הורה על פינויים של שמונה כפרים בגדה המערבית. יש לו נימוק חדשני: חיילי צה"ל צריכים להתאמן, ואין להעלות על הדעת שהם יעשו את זה בשטחי האש הנרחבים שצה"ל כבר מחזיק – רוב הנגב, למשל – בישראל עצמה. הצבא ירשה, בחסדו, לתושבים לעבד את השטחים ולרעות צאן בזמן שבו החיילים אינם מתאמנים, כמו גם בשבתות, חגי ישראל, וחודש אחד נוסף.

גניבת האדמות הזו איננה חדשה. צה"ל ניסה לבצע אותה בשנות ה-90. הכפרים עמדו שם מאמצע המאה ה-19, ועד 1997 – כ-30 שנים אחרי שהפך לכוח כובש בגדה – לא ניסה הצבא לטעון שמדובר ב"כפרים לא חוקיים". להיפך, הוא הכיר בהם כדיירי קבע. פתאום, ב-1999, הכריז צה"ל שהם "שוהים לא חוקיים בשטח אש." בג"צ הוציא צווים שאישרו את שיבת התושבים לבתיהם, אבל בינתיים הספיק צה"ל להחריב את רוב המבנים, ואחר כך פירש את הצו באופן המצומצם ביותר שבאפשר, והניח רק לעותרים ולא לבני משפחותיהם לשוב לאדמותיהם. בשנת 2000, הזדרז המנהל האזרחי לקבוע ש"אין תושבי קבע באזור." זו שיטה ציונית ישנה, שבאמצעותה הוחרמו אדמות רבות בשנות החמישים: לאלץ תושבי אזור חקלאי לצאת ממנו לשנה – לעתים קרובות בתואנה של צורך באימונים צבאיים – ואז, אחרי שנה, להודיע שמדובר בשטח שלא ישבו בו כבר שנה, ולהלאים אותו. להלאים? סליחה, השטחים האלה הועברו תוך זמן קצר לקיבוצים וישובים אחרים, כפי שהאדמות בדרום הר חברון תהפוכנה תוך זמן קצר להתנחלויות.

ברק יודע שהוא יכול לעשות את זה דווקא עכשיו משום שהציבור הישראלי לא יתנגד לשום מעשה נבלה בשטחים, במיוחד אם יש לו תירוץ בטחוני מקליש, ומשום שהתקשורת עסוקה כרגע בסרחון שעולה מגווייתה הנרקבת של קדימה. התרגיל האחרון הונדס על ידי נתניהו וצחי הנגבי, מי שקשר יחד איתו בפרשת בראון-חברון. עליו יש לומר שני דברים בלבד: קודם כל, שכאשר בנימין נתניהו מנסה לפרק מפלגה שזכתה במספר הגדול ביותר של קולות, הוא – כמאמרו של קווינטוס לוטאטיוס קטולוס על יוליוס קיסר – הוא כבר איננו חותר תחת יסודות המדינה, הוא תוקף אותה באיל ניגוח. לדמוקרטיה יש כללי משחק, ואותם משנים בזהירות רבה מאד.

מה שנתניהו אומר למצביעי המפלגה הגדולה ביותר בישראל פשוט מאד: אתם יכולים לבחור במי שתרצו, ואני יודע שההצבעה שלכם היתה מיועדת במיוחד נגדי, וזה לא ישנה שום דבר. אני אשחית כמה מהנבחרים שלכם ואפרק את המפלגה שבה בחרתם. הקול שלכם, שהיה הצבעה אסטרטגית נגדי, רק ישמש אותי לעשות בכם מעשה מגונה. מה צריכים המצביעים ההמומים של קדימה להבין ממה שקרה? בדיוק את מה שרוצה נתניהו שיבינו: אל תטרחו להגיע לקלפי. אין טעם. ספק אם יש מסר ארסי יותר למשטר דמוקרטי מן המסר הזה. וזה, התרגיל המסריח הזה, היה פחות או יותר כל מה שעשה נתניהו בכל שנות הקדנציה הנוכחית שלו. הוא התחיל בתרגיל המסריח, אולי המסריח מכל התרגילים המסריחים – כן, זה כשר, אל תטרחו לומר; אבל זה כל כך מסריח – כבר ב-2009. כל זה, כדי לשמר את עצמו בשלטון. הוא הרי לא עושה שום דבר.

מה שמוביל אותנו לצחי הנגבי. התולעת הורשע לא כל כך מזמן בעבירה שיש עמה קלון, והתפטר מהכנסת. ההרשעה לוותה בקולות נהי של פרשנים פוליטיים, שהנגבי – כמו חיים רמון, עוד עבריין שמנסה כעת לחזור לפוליטיקה – סיפק להם לא מעט מידע לאורך השנים. הם סיפרו לנו איך העבריין הצעיר, שתקף סטודנטים ערבים באוניברסיטה, ואחר כך התבצר באנדרטה בימית, ואחר כך הוביל את מסע ההתקפה על ההפגנה שבה נרצח אמיל גרינצווייג, ואחר כך הוביל את השיסוי כנגד יצחק רבין (הנגבי הוא כנראה הפוליטיקאי היחיד במדינה פסוודו-דמוקרטית ששמו נקשר בשתי התנקשויות פוליטיות), ואחר כך קשר עם נתניהו ודרעי בפרשת בראון-חברון ושיקר לממשלה באשר לעמדתו של נשיא בית המשפט העליון, ואחר כך הסתבך בפרשת מינויים פוליטיים עליהם השתחץ בעלון פנימי של הליכוד – ובכן, הם ניסו למכור לנו את בריון הקשקשים הזה בעניבה כפוליטיקאי שקול, מרוסן, שלמד את לקח נעוריו הפרועים; הם ניסו למכור לנו אותו כמנהיג המחר, וכהרגלם עם פוליטיקאים מורשעים שאהודים עליהם – שוב רמון, אהוד אולמרט – הם המעיטו במכוון בחשיבות ההרשעה שלו. נו, מה קרה? כולה עדות שקר. אני מקווה שאחרי התרגיל הזה, שחשף את הנגבי הישן והרע, הם יהיו מסוגלים להסתכל בעצמם במראה.

ואם היו חסרות סיבות לשמוח על התפגרותה של קדימה, מפלגה שנוצרה במפורש ללא אידיאולוגיה וככלי לחלוקת ג'ובים לאנשיה, הנה עוד אחת: הח"כ יובל צלנר שלה לא יהיה בכנסת הבאה. בראיון שהעניק ל"7 ימים" האחרון, טען צלנר שהוא ואשתו דפנה שחר גם יחד לא גומרים את החודש, שהם מעמד בינוני מתנדנד. עכשיו, צלנר הוא ח"כ. המשכורת שלו עומדת על כ-37,000 אלף ₪ ברוטו. בראיון אומרת שחר שהיא מרוויחה סכום דומה. כלומר, ביחד הם מכניסים כ-74 אלף ₪. כדי להיחשב בעשירון העליון בישראל, בית אב צריך הכנסה ברוטו של 45,123 ₪. צלנר ושחר נמצאים בעשירון העליון – ובמקום טוב בו – ואיכשהו לא מודעים לכך. מחבר כנסת הייתי מצפה שיהיה מחובר יותר לציבור. אבל, כאמור, זה בסדר: לא נצטרך לשאת את צלנר עוד זמן רב. צלנר, שכיהן חלק קצר מאד מהקדנציה, יוכל להתנחם במענק "ההסתגלות" שהוא יקבל עם פרישתו, בשווי של משכורת לכל שנת שירות בכנסת.

וכמובן, מעל לכל זה, ריחפו הלהבות. עד כה הציתו את עצמם כשבעה בני אדם. זה מלחיץ מאד את הממשלה. זו צורת המחאה האולטימטיבית, אחרי הכל, הצהרת אי האמון שאין גדולה ממנה. זו לא הצהרה של תקווה; זו הצהרה של יאוש. שנה אחרי קיץ התקווה, הצליח נתניהו לחסל אותה. אנשים התחילו להבין שהממשלה שלו בהחלט מסוגלת להתעלם מהם ומהעובדה שהיא אמורה לשרת אותם, וששום דבר לא ישתנה בעתיד הנראה לעין. כל מה שנשאר להם הוא יריקת הבוז היוקדת האחרונה.

עכשיו, כמובן, אלה לא האנשים היחידים שמתאבדים מסיבות כלכליות. יש בישראל מדי שנה מספר גדול מאד של מתאבדים – קשה מאד להגיע לנתונים מדויקים הן בשל הסטיגמה הן בשל העובדה שישראל עדיין נשלטת במידה רבה על ידי רבנים, והם עשויים להקשות על קבורתו של אדם שנטל את נפשו בכפו. בדיקה שנערכה לאחרונה על ידי משרד הבריאות העלתה כי מספר ההתאבדויות גבוה בכ-22% מכפי שדווח. כמו רוב המתאבדים, המתאבדים מסיבה כלכלית – אין לדעת מה מספרם – עושים זאת בדרך כלל בצנעה. המתאבדים של הימים האחרונים לא מאפשרים לממשלה לטאטא אותם אל מתחת לשטיח. הם תובעים תגובה. והתגובה היא היסטרית: נתניהו הגדיר את ההצתה העצמית של משה סילמן כ"טרגדיה אישית", למרות שהיה מדובר באקט פוליטי מובהק. גם המציתים האחרים מעידים על כוונה פוליטית. היא אינה רצויה – רק החיים ישנו את המציאות – אבל את ממשלת happy-happy-joy-joy של נתניהו היא מבעיתה. היא שוברת את האשליה האחרונה שנותרה לנתניהו: הנוכל נוסח יוון עדיין שכנע חלק ניכר מהציבור (והתקשורת) שהוא אשף כלכלי. הלהבות מאירות את האמת, ואם יש משהו שהאשליין נתניהו לא עומד בו הוא האמת.

לפני כעשור, אחרי שבעלה הודח בפועל על ידי שרון, אמרה שרה נתניהו "למה להתאמץ? נרד מהארץ ושהמדינה תשרף." ובכן, היא נשרפת. במילותיו "הנוראות" של אוליבר קרומוול, שהוטחו מאות שנים אחר כך בפני נוויל צ'מברליין, "ישבתם כאן זמן רב יותר מכל תועלת שהבאתם לאחרונה… לכו, אני אומר, ודי לכם. בשם האל, לכו!"

(יוסי גורביץ)

זה לא "חוק אבי יעקובוב", זה "חוק שוברים שתיקה"

ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, בעצת צחי הנגבי, תעלה הצעת חוק שמטרתה לאפשר לצה"ל להעמיד לדין חיילים שיביכו אותו גם חמש שנים לאחר שחרורם. החוק הנוכחי מאפשר העמדה לדין רק 180 יום לאחר השחרור. הצעת החוק של הנגבי קובעת ש"במקרה שבו פירסם אדם מידע על אודות שירותו הצבאי, שיש בו להעיד על התנהגות מבישה או בלתי הולמת שמהווה פגיעה ברוח צה"ל ובערכיו, ניתן יהיה להגיש נגדו כתב אישום כל עוד טרם חלפו חמש שנים מיום שחדל להיות חייל". עם זאת, הצעת החוק מעניקה פטור מהעמדה לדין למי שבסך הכל חגג את ה"הווי היחידתי", כלומר שריקודים של חיילי צה"ל ברחובות ערים כבושות עדיין בסדר.

בהתחלה, במיוחד לאור האופן שבו מוצגת הידיעה – הצורך להרתיע אבי יעקובובים ועדן אברג'ילים ודומיהם – זה נראה בסדר, אם כי אתה צריך לפלבל בעיניים כדי להאמין שצחי הנגבי, שניהל מאבק נגד חושפי רצח שבויים במבצע ליטני, הוא זה שמגיש את ההצעה. אחרי כך אתה קולט שאין כאן בעצם מלחמה בתופעה הבעייתית עצמה: הנגבי לא מציע להרחיב את יכולתו של הפצ"ר להיאבק בהתעללות בפלסטינים; לא, הוא דורש יכולת לסתום את הפה לאנשים שמתעדים ומפרסמים את מה שהם עשו בשטחים, במקום, כנדרש, לשכוח את זה, לנסוע לאיזה חור במזרח ולחזור לישראל כאזרחים שלווים שערוכים להקלט במקום העבודה.

אין לצחי הנגבי בעיה עם עצם הצילומים של עדן אברג'יל; מה שמפריע לו הוא שהם יצאו מהאלבום הפרטי שלה, זה עם הכיתוב "התקופה הטובה ביותר בחיי" שבדור קודם היא היתה מראה לחברים בבית, ועכשיו הם נמצאים ברשות הכלל. החוק הזה לא נאבק במציאות הכיבוש; הוא פשוט מנסה להקל על חייהם של לוחמי ה-Hasbara.

לא שזה צריך להפתיע: אחרי הכל, Hasbara נעשתה חזות הכל. המצב כל כך חמור, שדובר צה"ל, בחפשו בעל ברית, מצא אותו ב… דובר צבא סין. , כן, כן: האנשים שכובשים את טיבט מדכאים את האויגור, ומפעילים מערכת משפט מגוחכת יותר ממערכת המשפט הצבאית ילמדו מצה"ל איך מציגים את כל זה לתקשורת המערבית. אגב, מתקבל הרושם שבמערכה על דעת הקהל חושבים באפרט ההסברה שמותר הכל: השבוע למדנו לראשונה שבניגוד למה שצה"ל טען עד כה, הלוחמים שירדו אל המאווי מרמרה היו חמושים בתמ"קי מיני עוזי. וזוכרים את נצחון ה-Hasbara הגדול ההוא בבריטניה, שהעיתונות דיווחה עליו בגאווה? אז קרה שם משהו משונה: אחד הדוברים של הצד הפלסטיני, גבריאל לאטנר, התברר – הפתעה! – כיהודי ששירת בצה"ל וכאיש Hasbara בעצמו. במהלך הדיון, העלה לאטנר שורה של נקודות Hasbara, וכיוון שהוא היה רשמית בצד הפלסטיני, כנראה סייע לא מעט לנצחונה של ישראל. הכל כשר במלחמה ו-Hasbara, כמסתבר. (אני רוצה להודות לאורי פולגר על הפניית תשומת הלב שלי לפרשה הזו).

ואז, בקריאה שניה של הצעת החוק של הנגבי, מתחוור משהו נוסף: החוק אולי מתואר ככזה שמיועד לטפל באברג'ילים ויעקובובים, אבל באותה מידה אפשר להפעיל אותו כנגד אנשים מציקים ומזיקים (ל-Hasbara, על כל פנים) בהרבה: אנשי "שוברי שתיקה". אם החוק יעבור, אז אנשים שיפרסמו מידע על שירותם הצבאי "שיש בו להעיד על התנהגות מבישה או בלתי הולמת שמהווה פגיעה ברוח צה"ל ובערכיו" – שימו לב, לא בהכרח התנהגותם-שלהם – ניתנים יהיו להעמדה לדין גם חמש שנים לאחר מעשה. ו"שירותו הצבאי" עשוי, על פניו, לאפשר העמדה לדין גם של חיילי מילואים. על פרסום, לא על מעשה.

חלק ניכר מהאנשים שמגיעים לשוברים שתיקה ומספרים את סיפוריהם עושים זאת במרחק זמן מהאירועים, בדרך כלל לאחר שהשתחררו ואחרי שהיה להם זמן לחשוב על מה שקרה, ולהבין מה הם עשו. החוק החדש של הנגבי – שעומד, במחשבה שניה, בקנה אחד עם התנהגותו אחרי מבצע ליטני – מיועד לסתום להם את הפה.

זו לא הפעם הראשונה שהממסד הצבאי נוקט בדרך דומה. אני זוכר איך, כאשר הקימו את "שוברים שתיקה", מצ"ח לא ניגשה אליהם וביקשה ראיות: היא הלכה והחרימה את התערוכה שהם עשו, שכן לדבריה היא הכילה חומר ראיות כלפי עורכי התערוכה עצמם. היה כאן מסר סמוי במיוחד: תסתמו את הפה, או שנטפל בכם, במי שהעז לחשוף את התופעה.

בהתחשב בהיסטוריה של הנגבי – הפוליטיקאי היחיד בישראל שהיה צריך להתנצל פעמיים על מעורבותו בהסתה לרצח פוליטי – צריך לגלות חשדנות בריאה כלפי הצעת החוק הזו שלו.

הודעה מנהלתית: בקרן הטבק והאלכוהול התקבלה לאחרונה תרומה, והתורם דרש בתוקף כי אשתמש בה כדי לרכוש טבק או אלכוהול. נראה שלא יהיה מנוס אלא לעשות כן. כמו כן, ניתן לשלם לקרן הטבק והאלכוהול גם בכרטיס אשראי, לא דרך פייפאל. האפשרות הזו נמצאת בפינה השמאלית התחתונה של המסך שמופיע אחרי הלחיצה על הכפתור.

(יוסי גורביץ)

ציפיטפוט

(הערה: הפוסט הזה פורסם במקור ב"אחר", בתחילת השבוע, והוא מובא כאן בהסכמתו של רון מיברג).

הצעת חוק שהועלתה לאחרונה בכנסת אוסרת על ישראלים לקרוא "להחרמת ישראל" – מבחינת הצעת החוק, גם הגדה המערבית היא ישראל – וקונסת, גם רטרואקטיבית, ישראלים שחרגו מהקונסנסוס הציוני והעזו להיאבק בכיבוש באמצעים לא אלימים. הדמות הבכירה ביותר שחתמה על הצעת החוק היא דליה איציק, יו"ר הכנסת לשעבר, חברת קדימה.

אחת ממובילות ההתקפות על ח"כ חנין זועבי היתה חברת כנסת חדשה יחסית, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שאף כינתה אותה – "בטעות", כמובן – "ח"כ זובי". הרקורד המרשים האחר של שמאלוב-ברקוביץ' כולל טענה שענן האפר שפלט הר הגעש האיסלנדי הוא נקמה של יהוה צבאות על השואה, תמיכה נלהבת ב"אם תרצו", מחאה על "שגעון הדמוקרטיה הישראלית" ו"דבקות בערכים אוניברסליים והומניים", הצעת חוק.שתאסור על "משתמטים" ללמוד באוניברסיטה, ועוד. כמקובל בקרב בריונים מהסוג הזה, שמאלוב-ברקוביץ' התחמקה משירות צבאי, לטענתה בשל בעיות בריאות, והסתפקה בשירות לאומי, שם ביצעה תפקידים פקידותיים שכנראה יכלה לבצע גם במדי זית. בניגוד למה שאולי אפשר להניח, שמאלוב-ברקוביץ' איננה חברה בישראל ביתנו. היא חברה בקדימה.

בין התוקפים האחרים של זועבי היה ח"כ יוחנן פלסנר, שלא היסס לאתגר אותה, והציע לה ללכת לעזה: "תלכי לעזה לפחות לשבוע ונראה אותך שם מדברת על זכויות נשים, על זכויות אדם, על זכויות אזרח. שבוע אחד בעזה – ונראה מה קורה לך. רווקה, בת 38, נראה איך מתייחסים אליה שם". כבר ניחשתם באיזו סיעה חבר פלסנר, אני מניח.

התקשורת הישראלית המתה השבוע סביב זיכויו של צחי הנגבי מעבירות של שוחד בחירות והפרת אמונים, תוך שהיא עושה הכל כדי להמעיט בחשיבות העובדה שהנגבי, האתרוג החדש שלה, הורשע בעדות שקר. הנגבי מיועד כעת לשוב להנהגת קדימה.

כששרון עזב, בשלהי 2005, את הליכוד ולקח איתו שורה של בכירים, אמרה חברת הכנסת הנלעגת מהליכוד, גילה גמליאל, ש"שרון הוציא את הבררה מהליכוד". צחקו עליה נורא אז, אבל מסתבר שהיא צדקה.

* * * * *

לקדימה יש נכס אחד בולט, קוראים לו ציפורה לבני. אף אחד לא יודע בעצם מה טוב בציפורה לבני; היא לא הותירה שום חותם בשום תפקיד שבו כיהנה. היא חייבת את חייה הפוליטיים לאביגדור ליברמן, המנטור הראשון שלה, ולאריאל שרון. יש לה יכולת מרשימה להתבטא במתינות – כלומר, לא לומר שום דבר שניתן לציטוט או נחרת בזכרון – ואומרים שהיא גם יודעת לתופף. היו רק שני אירועים שבהם היא אמרה דברים אמיצים יחסית. הראשון היה כשלון מהדהד: היא דרשה מאולמרט להתפטר אחרי מלחמת לבנון השניה, והוא סירב בבוז. בתגובה היא עשתה… כלום. האחר היה כאשר חברי כת גלעד שליט באו להציק לה בדרישה שתאשר את שחרורם של עשרות מתכנני פיגועים (טוב, הם מציגים את זה אחרת); היא סרבה ולתדהמתם, היא גם נימקה. נוצרה סופה בכוס תה קר שהחזיקה יומיים. מצד שני, כאשר החרדים בבני ברק דרשו להסיר את תמונתה מכרזות הבחירות, היא העדיפה להעמיד פנים שמדובר בגשם, והסכימה.

הסיבה שהיא מחזיקה ב-29 מנדטים, כלומר במצב החריג מאד של עמידה בראש מפלגת אופוזיציה שהיא גם המפלגה הגדולה ביותר, היא העובדה שהיא הצליחה לשכנע מספר גדול של בוחרים שאם לא יבחרו בה, בנימין נתניהו יהפוך לראש ממשלה. ובכן, הם בחרו בה והוא בכל זאת הפך לראש ממשלה. מה עכשיו?

כלום, כמסתבר. מדי פעם לבני עורכת איזו מסיבת עיתונאים ואומרת משהו שרובם לא טורחים לצטט, כי קשה להם להאמין שהוא מעניין אפילו אותה. בהצבעה ל]ני כשבוע על שלילת זכויות היתר של זועבי, הגנו עליה שני רוויזיוניסטים ותיקים, רובי ריבלין ודן מרידור. לבני, שבאה מאותו המחנה עצמו, מילאה פיה מים. זה לא פופולרי. זה יכול להבריח קולות מהמרכז והקולות הערביים ממילא אבודים מבחינתה. אם היא נזפה בשמאלוב-ברקוביץ' על שנאת האדם שלה ובפלסנר על השוביניזם שלו, היא עשתה את זה בשקט מוחלט. מול ההתקפה הגואה והולכת כנגד מה שנשאר מהמדינה החופשית בישראל, קולה של לבני לא נשמע.

או, בעצם, לא לגמרי מדויק: בתחום אחד היא הצטרפה להתקפה על ישראל הליברלית. היא תקפה את "הבערות בתחום היהדות" בקרב מצביעיה וקוננה על כך שהפרהסיה של תל אביב לא נראית כמו זו של בני ברק – אותה עיר, כזכור, שבפרהסיה שלה אי אפשר לתלות את תמונותיה של לבני עצמה. העובדה הזו, כמסתבר, לא מפריעה במיוחד ללבני, שעדיין חושבת שהיא תוכל לעשות את התרגיל הקלאסי של מפלגות השמאל-מרכז: למכור את המצביעים שלהם ואת העקרונות הליברליים שלהם לחרדים, במקרה הטוב כדי להגיע לאיזשהו הסכם שלום, במקרה הרע כדי לקושש כמה שנות שלטון. לבני, בקצרה, אמרה למצביעים שלה שהם שכחו מה זה להיות יהודים.

אז הנה קצת יידישקייט: החזיר, טוען התלמוד, פושט את טלפיו בעת רביצה כדי להעמיד פנים שהוא טהור ולהטעות את הבריות. לבני היא טלפי החזיר של קדימה. היא זו שאמורה לשכנע אנשים סבירים להצביע עבור אסופת חדלי האישים, הגזענים והמושחתים שמאכלסים את הרשימה שמאחוריה. והגיע הזמן להצביע על כך.

(יוסי גורביץ)

לשמחה מה זו עושה?

צחי הנגבי הורשע הבוקר בעבירה של עדות שקר. הוא גם זוכה משתי עבירות של מרמה והפרת אמונים. את עובדת ההרשעה תתקשו למצוא בכותרות ובכותרות המשנה של אתרי העיתונים.

וזה קצת משונה, כי זו העבירה החמורה מבין העבירות שבהן נאשם הנגבי. הפרת אמונים נושאת עמה עונש מקסימלי של שלוש שנות מאסר, העונש המקסימלי על שוחד בחירות הוא שנת מאסר אחת, ואילו העונש המקסימלי על עדות שקר הוא שבע שנות מאסר. זה משונה עוד יותר כשזוכרים שבית משפט כבר אמר על הנגבי, בפרשת ההונאות באיסת"א ב-1982, ש"האמת לא היתה נר לרגליו", ובהתחשב בכך שהוא נחקר בשל חלקו בפרשת בר און-חברון – ספציפית, הוא נחשד בכך ששיקר לממשלה ואמר לה שנשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, הביע הסכמה והתלהבות למינויו של בר און ליועץ המשפטי לממשלה, מה שלא היה ולא נברא.

זוכרים? אה, כן: אף אחד לא זכר. העובדות הללו לא הופיעו בדיווחים היום. במקום זה, קיבלנו השתפכויות. ynet כתב ש"הנגבי נשם לרווחה", והעורך שם קלט תוך כמה שניות שיש בעיה בפתיח הזה, ושינה אותו ל"רעידת אדמה בפרקליטות". העובדה ששניים מתוך שלושה שופטים סברו שהנגבי אשם בהפרת אמונים, ושזיכויו של הנגבי נבע מכך שאחד מהם, השופט עודד שחם, קיבל את טענת ה"הגנה מן הצדק" של הנגבי, הוצנעה. אפילו "הארץ", שדיווח עליה יחסית באריכות, פתח את המשנה שלו ב"נצחון להנגבי ולקדימה". אוי לנצחונות כאלה: קדימה, שהוקמה על ידי האיש שעליו אמר בן גוריון ש"טרם נגמל מאמירת אי אמת" ושבנו עמרי הורשע בעדות שקר, מקבלת לשורותיה עוד שקרן עם תעודות.

בהחלט מקובל עלי שהנגבי נשם לרווחה: הוא נמצא ברשימה אקסקלוסיבית מאד, רשימת עשירית האחוז שמצליחה להוציא זיכוי ממערכת המשפט הישראלית. מה שלא ברור לי הוא גל האהדה הכלל-תקשורתי כלפי הנגבי. פרשנים פוליטיים בסוף השבוע העלו משום מה את הנושא על ראש שמחתם, והביעו בעדינות תקווה שבית המשפט לא יגלה אכזריות ולא יטיל קלון בהנגבי. הם תיארו אותו כאיש המתון, המנהיג החדש שקדימה זקוקה לו. ניסיתי להזכר מאיפה מוכרת לי שורת המקהלה הזו, ונזכרתי: חיים רמון.

גם אז התייצבו הפרשנים הפוליטיים בשורה אחת מאחוריו, מטשטשים את המעשים שעשה ואת העובדה שהשופטים מצאו שגרר לאולם בית המשפט שלוש עדות שקר. התקשורת הישראלית גם טשטשה את העובדה שכנגד חיימון שלנו היתה מתלוננת נוספת על הטרדה מינית, שעדותה אושרה בבדיקת פוליגרף, ועשתה כמיטב יכולתה להשכיח את האפיזודה ההיא, שבה מקורב של רמון החל במעקב אחרי הקצינה שבה ביצע חיימון מעשה מגונהאחרי שרמון כבר סיים לרצות את עונשו הקצר מאד.

התקשורת הישראלית מצאה לה אתרוג חדש. היא תמיד העריצה בריונים, ואין בפוליטיקה הישראלית בריון שישווה לצחי הנגבי. לעומתו, אביגדור ליברמן הוא בריון צעצוע, כזה שטוב רק בלהרביץ לילדים. במקום ציפורה לבני, הייתי מסתכל אחורה בחשש, כי הכתרת יורש חדש מצד הפרשנים הפוליטיים לא יכולה לומר שום דבר חיובי על סיכוייה שלה, מה גם שהיא נתפסת יותר ויותר כ"חלשה", דבר שהתקשורת הישראלית שואפת הדם לא מסוגלת לעכל.

הסיכוי שהנגבי ילך לכלא בשל עדות השקר נמוך: יותר מדי שנים חלפו מזמן האירוע. אבל אם יניחו השופטים להנגבי לחמוק ללא קלון, הם יקבעו שבישראל עדות שקר איננה משהו שצריך להפריע לקריירה שלך, ויורידו את העבירה לדרגת חטא. תיארו לנו בימים האחרונים את הנגבי כג'נטלמן; מג'נטלמן אמיתי אפשר היה לצפות שיפרוש מהחיים הפוליטיים אחרי הרשעה שכזו. הנגבי לא ג'נטלמן, הוא רק בריון שלמד ללבוש חליפה ואיך לדבר עם התקשורת.

והיא מתה עליו.

(יוסי גורביץ)