החברים של ג'ורג'

בחזרה לצוק איתן

צריך להודות לעד כאן על כך שהחזירו לתודעה את צוק איתן, שהציבור הישראלי מיהר כל כך לשכוח

ביום חמישי הודיע ארגון השטינקרים עד כאן, בשיתוף פעולה עם ידיעות אחרונות ויפעת ארליך, שהוא תובע את אחד העדים של שוברים שתיקה באיזו תואנה מצוצה מהאצבע. עד כאן משתמש בשני חיילים – שניאור וקוסטה – כתובעים. הם טוענים שהחייל השלישי מסר עדות שקרית לשוברים שתיקה, על כן הם תובעים גם אותו וגם את הארגון. לדעתי, וזו גם עמדת המשפטנים של שוברים, לתביעה הזו אין בסיס משום שהארגון לא חשף את שמות החיילים הללו, ולמעשה לא חשף אפילו את היחידה שלהם. הם חשפו את עצמם, ואם הם חושבים שבכך נגרם להם עוול, הם יכולים להאשים את עצמם.

נזכיר מיהו ארגון עד כאן: הוא הוקם על ידי יוצא המשרד לבטחון פנים, אבירם זאבי, והוא נהנה מסיוע של צה”ל – שהסתיר את זהותו של אחד השטינקרים שלהם בכך שהוריד את שמו מהצל”ש שלו, כשזה ריגל אחרי חברי תעאיוש. המממן המקורי של עד כאן היה ארגון מועצת מתנחלי השומרון, שכבר נחשף כארגון שיזם את תג מחיר ומימן אותה בימיה הראשונים. בשליחות מועצת מתנחלי השומרון, ניסה עד כאן לפברק הטרדות מיניות כלפי מתנחלות. הוא נכשל.

עד כאן ניסה כמה פעמים לחבל בעבודה של שוברים שתיקה, הארגון שמטריד יותר מכל את התשלובת הצבאית-מתנחלית (ראו הערה בסוף הפוסט): עד כאן החדירו שני שטינקרים לשורות שוברים שתיקה, וניסו להפיל את הארגון על ידי העברת מידע סודי אליו – מידע שהארגון סירב לקבל למרות כל הנסיונות. אחר כך ניסה עד כאן להפוך את נסיון דחיפת המידע הסודי לדרישה לחקור את שוברים שתיקה בשל החזקת מידע סודי – דרישה שנדחתה הן על ידי היועץ המשפטי לממשלה והן על ידי כל בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון.

חשוב לציין עוד נקודה: השתלת סוכנים בתוך ארגוני חברה אזרחית, על ידי ארגון שממומן על ידי מתנחלים ומסתייע בצה”ל, היא מאפיין של משטרים טוטליטריים וארגוני אופל: במקום שבו אי אפשר להתמודד עם הטענות, מנסים לפרק את הפעילים על ידי זריעת חשדנות ואיבה ביניהם. התביעה הזו, שעל פניה חסרת כל בסיס, היא עוד מהלך בשיבוש הפעולות של שוברים שתיקה.

עד כאן על העדר תום הלב של עד כאן. צריך להכיר את הנפשות הפועלות. אבל אני חייב להם סוג של תודה: באדיבותם, אני יכול להחזיר מתהומות הנשיה של הנפש הישראלית את מבצע צוק איתן. כך התייחס אליו עפר שלח, אז חבר ועדת חוץ ובטחון, במילים שספק אם יהין לחזור עליהן היום, ערב בחירות:

“זו השוואה לא הוגנת, אבל היא הכי טובה שיש לי. בשלושת השבועות הראשונים של כיבוש עיראק ב–2003, הצבא האמריקאי כבש ערים והשמיד 1,600 כלי רכב משוריינים של צבא עיראק, מחציתם טנקים. צה"ל לחם בעזה נגד אויב בלי כלים משוריינים, ספק אם חייליו ראו בעיניהם יותר מכמה מאות חמושים של חמאס. בממוצע טנק של צה"ל ירה פי שבעה פגזים ליום מטנק אמריקאי בעיראק. ירינו יותר טילים נגד טנקים מהקרקע מכפי שהאמריקאים ירו ופי שניים טילי הלפייר ממסוקים. וכשישראל רצתה עוד בזמן המלחמה, האמריקאים עיכבו את האספקה שלהם. אין שום ניהול כלכלי של המלחמה ולכן היא מנוהלת תוך בזבוז עצום וחוסר אפקטיביות. […] מצד שני, בדרך שבה נערך התמרון הקרקעי, בכוחות גדולים ובלא שום הפתעה טקטית ותוך שימוש עצום באמצעי אש לחיפוי על הכוחות, נגרם בהכרח נזק אדיר ברכוש ובחיי אזרחים. הפתרון היחיד לשמירה על חיי החיילים בזמן התמרון הוא בהפעלת כמויות של אש ועשן. התוצאה היא שאנחנו גם נלחמים בשיטה לא יעילה וגם סופגים את כל ההשלכות של הרג לא מכוון של חפים מפשע ויצירת נזק בהיקף שהקהילה הבינלאומית לא סובלת.”

במהלך צוק איתן, רצח (הרג באדישות, אם תרצו) צה”ל כ-2,000 אזרחים, ביניהם כ-500 ילדים. הם נהרגו ברובם בהתקפות מהאוויר. הירי היה, בלשון המעטה, מתירני מאד. שני התובעים מתבססים על חקירות מצ”ח שבהן השתתפו. צה”ל עשה כמיטב יכולתו המוכחת – ברצח לא חמושים וטיוח הוא ממש מעולה – כדי לא לחקור את האירועים. תחת הלחץ של פושע המלחמה בוגי “משה” יעלון, לא חקר הפצ”ר את אירועי רפיח, שם רצחו חמושי צה”ל מהאוויר ובארטילריה כ-100 פלסטינים בלתי מעורבים, בנסיון להרוג את הדר גולדין החטוף – נוהל שצה”ל מכנה “נוהל חניבעל”, וששמו המדויק יותר יהיה נוהל קרונוס.

התובעים של עד כאן מתייחסים לחקירת מצ”ח שעברו. זו הסתיימה, כך נראה, ממש לאחרונה. כלומר, שש ומשהו שנים לאחר מעשה. בשנת 2017, המדינה תבעה את שוברים שתיקה בנסיון לחשוף את זהותו של העד שאת זהותו חושפים עכשיו עד כאן. כלומר, בשנת 2017 – שלוש שנים לאחר מעשה – למצ”ח לא היה מושג מיהו ומהי התקרית המדויקת.

ההתמחות של מצ”ח היא בשחיקת הזכרון של החיילים. זה הכלי המרכזי שלה כשהיא באה להסיר מעליהם את אימת הדין. הדברים מפורטים לעייפה, אבל רצוי להזכר בשני מקרים: האחד, זה שבו מצ”ח חקרה הרג של פלסטיני במשך ארבע שנים וסיימה את החקירה כשהיא יודעת פחות ממה שידעה בתחילתו, כי היא איבדה את התיק הרפואי שנמסר לה. מצ”ח מובילה בתחום הזה, אבל היא לגמרי לא לבד: המ”פ ד’ תפס מתנחלים בוזזים מטע פלסטיני, דיווח, נחקר בנושא – אבל משטרת ש”י ופשל”א (פשיעה לאומנית) מרחו את החקירה שנתיים, וכשהם חזרו אל המ”פ ד’ אחרי פרק הזמן הזה, הוא אמר להם שהוא לא זוכר את פרטי התקרית מספיק טוב כדי להעיד.

ואני מאמין לו. לחלוטין. האירוע לא היה בדיוק קרב האלאמו. הוא עשה דברים בחיים, השתחרר, השאיר את הנושא מאחוריו. זו הסיבה שחקירה צריכה להיות מיידית.

במקרה שלפנינו, מצ”ח (ויפעת ארליך) התמקדו בשלוש תקריות: האחת “בוקר טוב בורייג’,” שבה לדברי העד המפקד נתן הוראה לפתיחה באש אקראית לעבר מחנה הפליטים בורייג’, עם הקריאה “בוקר טוב בורייג’.” כל הנחקרים – העד, שניאור וקוסטה – זוכרים את הפקודה הזו; שני האחרונים טוענים שמדובר היה ב”קריאת מוראל” ותו לא, ושהירי לא היה אקראי אלא לעבר מטרות מובחנות – שמשום מה, הם לא זוכרים מה הן.

אממה, המידע שארליך עצמה מביאה סותר את הטענה הזו. הנה קטע קריטי מהעדות במצ”ח שמצטטת ארליך:

“פלוגת מילואים של שריון ירתה כל הלילה אל האזור ועכשיו אנחנו צריכים להפגין נוכחות ולהראות להם שאנחנו פה […] ואז הגיע אלינו כל העניין של חלוקת מטרות לירי הרתעתי של א’ המ”פ. הוא אמר לכל המט”קים והקצינים חלקו מטרות וחכו לספירה שלי […] אחת שתיים שלוש, בוקר טוב אל בורייג’.” כל ההדגשות שלי.

כלומר, מה שהתרחש כאן – גם על פי תיקי מצ”ח של ארליך – לא היה ירי מבצעי על פי צורך: הוא היה מיועד ל”הפגנת נוכחות.” הקריאה בקשר “בוקר טוב אל בורייג’” מקבלת את המשמעות האמיתית שלה: ירי לשם שלהוב החיילים.

תקרית נוספת שאליה מתייחסת ארליך היא תקרית שבו ציין העד שהכוח ירה פגזים לזכרו של אחד החיילים שנהרג. אבל, שוב, תיק מצ”ח שארליך מצטטת חותר תחת הטענה שלה ושל השטינקרים מעד כאן (ההדגשות שלי):

“אחרי שהמג”ד עזב, המפקד הבכיר בשטח, מ”פ מטעם הביסל”ח, הציע למפקד המחלקה גיל מנצר להחזיר את הכוח שלו כמה שיותר מהר לפעילות מבצעית, מפני שאחרי אירוע של אובדן ידוע כי זה הדבר הכי נכון לעשות. מנצר, שהיה מפקדו של גיא [החייל ההרוג – יצ”ג] ראה עד כמה לוחמיו שבורים והבין שעליו להחזירם לכשירות מבצעית.”

נעצור לרגע. אני רוצה להחזיר אתכם למקרה דומה מאד: בתחיל המבצע, בגזרה אחרת, סג’עייה, נהרג מ”פ בשם דימיטרי לויטס. בתגובה, כיממה לאחר האירוע, הורה סא”ל נריה ישורון, לירות – בעת הלווייתו של לויטס – להפגיז את המרפאה שממנה נפגע לויטס. ישורון השתמש במילים “הפגיזו את המרפאה שממנו ירו הנבלות על הטנק שלו.” בשעתו צה”ל התגאה באירוע ואף הפיץ אותו לכלי התקשורת. אחרי המבצע, כשהתברר לצה”ל לזוועתו שהוא דיווח בזמן אמת על ביצוע פשע מלחמה, ישורון הועמד לדין משמעתי.

שני מקרים, כמעט אחד לאחר, שמעידים על “רוח הלחימה” של צה”ל ועל האופן שבו הקפיד על משמעת אש ועל זהירות בחיי חפים מפשע. לישורון לא היה מזל ודובר צה”ל התרברב באירוע; לשניאור וקוסטה היה מזל, ואף אחד לא דיווח על הירי לצורכי העלאת מוראל לתקשורת, וישנן יש רק עדויות לשוברים שתיקה.

מקרה נוסף שארליך מתמקדת בו הוא ירי לעבר רוכב אופניים. על פי העדויות – ובמצ”ח יש יותר מעדות אחת כזו – הצוות של העד ירה מספר פגזים לעבר כלי רכב על ציר טנצ’ר, ומשהחטיא אותם, פתח בירי מקלע לעבר רוכב אופניים. הירי החטיא, והחמושים התמלאו עליצות על האופן שבו רוכב האופניים ניסה להמלט.

על הירי לעבר רוכב האופניים אין מחלוקת; גם לא על העליצות בקרב החמושים. הם אמרו את זה בחקירת מצ”ח, טענו שזה בפני עצמו לא פשע. זה נכון, אבל זה אומר לא מעט על האווירה בקרבם. השאלה פה היא אחת: העד אמר לשוברים שתיקה שהוא ירה לעבר רוכב האופניים מרצונו-שלו; בחקירתו במצ”ח הוא אמר שרוכב האופניים “הופלל.”

על המילה הזו, “הופלל”, נסוב כל הבלגאן. אז אנחנו צריכים לשאול את מה שמצ”ח לא שאלה: מה המשמעות של “הופלל” בצוק איתן? מהעדויות שנמסרו לשוברים שתיקה, ויש עשרות מהן, “מופלל” משמעו בפשטות “פלסטיני שנמצא במקום שצה”ל מגיע אליו.” על פי האגדה שצה”ל מכר לחמושים שלו, כל האוכלוסיה הפלסטינית ברחה ומי שנשאר הוא בהכרח אויב.

בבורייג’ היו בשנת 2005, על פי נתוני ויקיפדיה, 34,951 בני אדם. חלק מהם ודאי נמלטו בצוק איתן. רבים אחרים, במיוחד הקשישים ונטולי הרכב, לא יכלו לברוח, בין השאר משום שצה”ל לא הבטיח את בטחונם של הנסים ומשום שלא היה לאן לנוס. הם נשארו במחנה כשהטנקים של צה”ל תפסו את הגבעות שממזרחה לו וירו לעבר מטרות מזדמנות, בין השאר – כפי שראינו – כדי להעלות את המוראל שלהם. אין לדעת כמה מההרוגים האזרחיים, ביניהם כפי שראינו מאות ילדים, היו שם.

רוכב האופניים, על כן, לא היה “מופלל” בשום צורה סבירה. אם הוא אכן היה חמוש, או אם הם היו מדמיינים שהוא חמוש, השריונרים שירו עליו לא היו מסתפקים בירי שהחטיא; הם היו מזמנים מסוק או כלי אחר כדי שיהרוג אותו. חשוב לציין כאן עוד שתי נקודות: שקוסטה אמר בעדותו שהוא ירה עליו כדי “להרתיע” אותו – כלומר, הוא לא ראה בו מופלל, שאם לא כן היה יורה כדי להרוג. שנית, אמרו לי אנשי שוברים שתיקה, קוסטה לא היה מפקד הטנק של העד, כפי שנרמז בדיווח של ארליך, אלא מפקד של טנק אחר; ושניאור הוא בכלל טען, כזה שיכולת הראיה שלו ביחס למה שקורה מחוץ לטנק מוגבלת. מהעדויות הסותרות עולה תמונה מורכבת: שני הטנקים, זה של קוסטה וזה של העד, ירו לעבר רוכב האופניים.

ככה נלחם צה”ל ברצועת עזה ב-2014. את ימי הדמים האלה מיהר הציבור הישראלי למחוק מהתודעה. שלבו את הדברים של שלח – ראיה גלובלית, ממעוף הציפור, על שפך האש המטורף של צה”ל, ועל הפגיעות באוכלוסיה האזרחית – עם מה שאמרו חפ”שים למצ”ח, ואחר כך נסו לומר לי ששוברים שתיקה טועים.

עדכון: ביצעתי מספר תיקונים כדי להבהיר את ההתרחשויות.

ועוד דבר אחד: במסגרת הפוגרומים הבלתי פוסקים של המתנחלים מאז התפגרותו של אהוביה סנדק, פלשו שלשום מתנחלים לביתו של פלסטיני, אבו מוחמד מהכפר טוואמין, ותפסו את הבית במשך שעות ארוכות. יממה לאחר מכן, נציג של המנהל האזרחי התקשר לאבו מוחמד ואיים עליו שאם הוא יביא עיתונאים למקום, המנהל האזרחי יגרש אותו מביתו. המנהל האזרחי הגיב ש”הקצין פעל במסגרת תפקידו ובהתאם לסמכויותיו.”

צה”ל והמתנחלים הם מזמן תשלובת אחת. צה”ל מסקר את האירועים, אבל לא מונע אותם. הוא לא עוצר את הפורעים וודאי שלא מסגיר אותם למשטרה. האירוע הזה מדגים שכעת, לצבא כבר אין בעיה להודות בכך.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

רב אלוף בום

למה אנשי שמאל-מרכז לא צריכים לתמוך בגנץ, ועל אחת כמה וכמה לא להצביע עבורו

אני לא יודע מה בנימין גנץ רוצה. אני לא קורא מוחות. אני לא יודע מה הוא רוצה שנחשוב שהוא רוצה, ואני לא יודע מה הוא חושב בחדרי חדרים. אני אפילו לא יודע אם הוא חושב או בובה של מומחי בחירות. אני יודע דבר אחד: אנשים יש לשפוט על מעשיהם, לא על פי הכוונות המיוחסות להם.

הנתונים העומדים לפנינו למעשיו של גנץ הם:

א. הוא היה הרמטכ”ל של צה”ל במבצע צוק איתן, שבו טבחו כוחותיו בכ-2,200 פלסטינים, 550 מהם ילדים. הפצ”ר נמנע מלחקור שורה של פשעי מלחמה במהלך צוק איתן, ביניהם ההפצצה המסיבית של רפיח בעקבות פקודת חניבעל (שני פשעי מלחמה שונים, אגב – גם נוהל חניבעל הוא פשע מלחמה.)

ב. בימים האחרונים, גנץ פרסם מספר סרטונים, נטולי כמעט כל טקסט. באחד מהם הוא מתגאה בחיסולו של אחמד ג’עברי, הגנרל של החמאס; הוא מתעלם מכך שהפקודה לא הגיעה ממנו, אלא מנתניהו. הוא מצליח לטשטש לגמרי את העובדה המצערת שאין סיבה לחשוב שחיסולו של ג’עברי הועיל במשהו לישראל – ושהוא גרר את ישראל למבצע עמוד ענן. בסרטון אחר הוא מתגאה בהרס ובהרג שזרעו חמושיו בעזה במבצע צוק איתן.

אני לא זוכר התרברבות כזו בהרג ובהרס, לפחות לא מאז יצחק רבין במהלך האינתיפאדה הראשונה (על כך, בהמשך). גנץ אומר לציבור הישראלי שהוא ראוי לבחירה משום שיש לו הרבה קרקפות של פלסטינים על החגורה.

זו זכותו, כמובן. הבעיה היא לא בגנץ עצמו אלא בעובדה שמה שהוא מציע הוא כסף עובר לסוחר בחברה הישראלית. אבל העובדה שלגנץ יש זכות לשחק אותה ג’ינג’יס חאן לא אומרת שאנחנו צריכים לאהוב את זה, או לתמוך בזה, או לשתוק מול זה.

בהתרברבות שלו בהרג ההמוני של אנשים בגילאי צבא (לא, צה”ל לא הרג 1,300 אנשי חמאס במהלך צוק איתן) ובהרס הנרחב, גנץ הסיר שכבת סובלימציה. הוא הציג את ההרס בעזה, לשברירי שניות, כפי שהוצג על מרקעי הטלוויזיה בחו”ל – אבל לא על מרקעי הטלוויזיה בישראל במהלך המבצע. הסובלימציה שהוסרה איפשרה בעבר לגנרלים להתהד בפעולותיהם “נגד הטרור” ו”למען בטחון ישראל.” גנץ הציג מבנים הרוסים וספר גופות. (ושיקר בספירה, אבל נו, הוא יוצא צה”ל. זה צפוי.) רק חסר היה שיציג גופות מרוטשות שמוצאות מתוך ההריסות. ומי יודע, אולי גם זה יגיע.

שכבת הסובלימציה הזו, שקיימת בדיווח על כל פעולות של צבא, משכה ביקורת חריפה לאורך ההיסטוריה. היא איפשרה טיוח של זוועות המלחמה. מארק טוויין כתב ביקורת חריפה על תפילות פטריוטיות במלחמת השולל נגד ספרד והפיליפינים: “אדוני צבאות, סייע לפגזינו לקרוע את חייליהם לחתיכות מדממות; סייע לנו למלא את שדותיהם השמחים בגופות החיוורות של הרוגיהם הפטריוטים; הטבע את שאון התותחים שלנו בצווחות הכאב של פצועיהם, המתפתלים ביסורים; עמוד לנו להחריב את בתיהם הצנועים בסופה של אש; סייע לנו לשבור את לבבות אלמנותיהן שלא פשעו ביגון שאין לו קץ; חזק ידינו כאשר נהפוך את ילדיהם הקטנים לחסרי בית, ונשלח אותם לשוטט, ללא מושיע, בחורבות ארצם ההרוסה, עטויי סחבות, רעבים וצמאים, חשופים ללהבות השמש בקיץ ולרוחות הקרח של החורף, שבורים ברוחם, מיוגעים מסבל, מתחננים אליך למקלט הקבר, אותו תמנע מהם…”

תיאור לא רע בכלל, יש להודות, של מלחמתו של גנץ בתושבי עזה. אבל טוויין האמין שיש בבני ארצו עדיין סוג של תרבות, אשר על כן הם ייכלמו מהתיאור הזה של מאווייהם הסמויים. שאם לא כן, לא היה טורח לכתוב את הטקסט הזה. קשה להאמין שהוא היה משחית מילים על קציני סדום ועם עמורה, שמתענגים על כל היסורים הללו. ההצבעה על הצביעות מצביעה גם על התרבות, על הניגוד בין מה שאנחנו מתיימרים להיות ובין מה שאנחנו.

גנץ (או הפיתום האסטרטגי המדבר בקולו, ולנו אין הבדל בין השניים) השתכנע שהישראלים אינם מתורבתים, ושמה שיערב לחיכם הוא התענגות על סבל, על הרס בתים וגוויות. גנץ, או האצטגנין שלו, לא טועה בהכרח; ודאי שקיים פלג גדול שהדברים האלה ערבים לו. אבל גנץ הוא שהשחית את הדיון הציבורי בעצם הענקת לגיטימציה לאנשים הללו והפיכתם למדד של החברה הישראלית, המצביעים שאליהם ראוי לפנות.

שזאת, שוב, זכותו. אבל חובתם של הישראלים שנחרדים מהדברים הללו למחות על הנסיון לצייר את כולם כפראים צמאים לדם. לרוע המזל, קבוצה של אנשים טובים במובן הרע ביותר של המושג מנסים לשכנע אותנו לסתום את הפה: לא תחסום דגנרל בדישו, הם אומרים. האנשים הללו מציגים דיכוטומיה שקרית: זה או גנץ או נתניהו, הם אומרים, ואם אתה מפריע לגנץ אתה אובייקטיבית בעד נתניהו.

אז הגיע הזמן להזכיר שוב את המציאות הפוליטית בישראל. אין פה בחירות ישירות כבר 18 שנים. אנחנו לא בוחרים מנהיגים, אנחנו בוחרים מפלגות. כן, אני יודע: מאז רבין כולם מנסים להפוך את המפלגה לסרח עודף ולהפוך את עצמם למפלגה בדמות אדם. הליכוד הפך לכת אישיות, יש עתיד תמיד היתה כזו, כחלון בנה לעצמו מפלגה בצלמו הנלעג, ואפילו בוגי יעלון וגל הירש מנסים. וכן, יש פער בין המציאות הפוליטית ובין הדימוי. ואף על פי כן, החוק עומד: אנחנו מצביעים עבור מפלגות, לא מנהיגים, ומה שחשוב הוא לא המנהיג – אלא כמה קולות קיבל הגוש.

כלומר שאם אתה איש מרכז, יש לך אופציות – אולי יותר מדי מהן – למי להצביע. אתה לא חייב להתייצב מאחורי גנץ. ממילא לזה יהיו 14 או 15 מנדטים. אתה יכול להצביע למפלגת העבודה (שימו לב שלא אמרתי אבי גבאי) ואם אתה חסר דעה, אתה יכול להצביע ליאיר לפיד. זה יהיה היינו הך אם תצביע לכל אחד מאלה או שתצביע לגנץ. בסופו של דבר, אם לגוש המרכז-שמאל יהיו 61 מנדטים, אחד ממנהיגי המפלגות הללו יוזמן להקים ממשלה. אם לגוש הימין-דתיים יהיו 61 מנדטים, מנהיגו – נתניהו – יוזמן להקים את הממשלה. גנץ, עבודה, או לפיד – זה לא כל כך משנה.

ישנה כמובן האפשרות שתצביע גנץ, עבודה או לפיד ותקבל נתניהו, כי הם יזחלו לממשלה שלו (לעבודה וליש עתיד יש נסיון בזה), אבל זה הסיכון המקצועי שכרוך בהצבעה למפלגת מרכז.

אשר לשמאל – הוא כבר היה בסיפור דומה מאד. בשנת 1988, שנה לתוך האינתיפאדה הראשונה, התנהלו בחירות. רבין היה אז שר הבטחון, אבל לפני שידענו בדיוק על פקודות “לשבור את הידיים ואת הרגליים” שלו. גם הוא הלך אז להתרברב במספר ההרוגים הפלסטינים. לרצ של אז היתה תשובה חריפה.

ארבע שנים אחר כך, רבין התמודד כראש המחנה. למרצ החדשה היתה אז סיסמה: יומרץ רבין. ככל שראש מחנה המרכז צריך את תמיכת השמאל, השמאל צריך להעמיד מחיר גבוה ככל האפשר עבורה. רק כך אפשר לקדם את המדיניות של השמאל. אם תוטל הרכבת הממשלה על גנץ, מרצ, הרשימה המשותפת והרשימה של טיבי יצטרכו להעלות את דרישותיהם בקול גדול. והדרך לעשות את זה מלכתחילה היא להבהיר שהן לא בכיס של אף אחד וששום דבר לא מובטח לראש רשימת המרכז הגדולה. הדרישה הזו מופנית בראש ובראשונה למרצ; לכולם ברור שגנץ, לפיד או גבאי לא יפנו אל המפלגות הערביות אלא אם לא תהיה להם ברירה.

וחשוב מכל: לא להכנע למלכודת ההצבעה הטקטית. במשך 30 שנים, אנשי מרכז מנסים לשכנע אנשי שמאל להצביע למפלגת מרכז – בדרך כלל העבודה – משום שלאחרונה יש גנרל בראשה, והגנרל יכול לנצח את הימין. זה קרה רק פעם אחת, ב-1992, וזה קרה הן משום שרבין היה בכל זאת הרמטכ”ל של ששת הימים והן בשל פיצול קריטי בימין (התחיה לא עברה את אחוז החסימה). גם אז, זה היה על הקשקש: 61 מנדטים. ברק ניצח ב-1999 בבחירות האישיות, אבל המפלגה שלו התרסקה, הוא לא הצליח להקים ממשלה יציבה, והוא קרס לממשלת מיעוט של 34 ח”כים עוד לפני פרוץ האינתיפאדה השניה.

אם מישהו חושב שלגנץ יש אותה המשיכה שיש לרבין, הוא צריך להפסיק להסניף דבק. למעשה, סביר לא פחות שגנץ יגמור עם שישה או שמונה מנדטים, בערך מה שקרה לליפקין-שחק. אל תלכו על הצבעות טקטיות; הן נכשלות תמיד. אם תצביעו למפלגת מרכז, יש סיכוי גבוה במיוחד שתקימו את ממשלת נתניהו הרביעית. לכו עם מצפונכם, עם מה שאתם מאמינים בו. זו חובתכם המוסרית כאזרחים במדינה חופשית: לעשות עם קולכם את הדבר הטוב ביותר שבאפשר, לא את זה שהוא אולי פחות גרוע. אל תתנו לטקטיקני היאוש לגרום לכם להעניק את כולכם לאדם שמתגאה בברבריות. אל תסייעו להשחתת הפוליטיקה שלנו עוד יותר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

לשבור את שוברים שתיקה, השלב המשפטי

ההכשה האחרונה של יעלון: האם בית המשפט יורה לשוברים שתיקה לחשוף את העדים שלהם?

מחר (א’) יתייצבו אנשי שוברים שתיקה לקרב משפטי חשוב, אולי החשוב בתולדות הארגון: התמודדות עם הנסיון של הממשלה, באמצעות צה”ל והפרקליטות, לחסל את היכולת של הארגון לגבות עדויות.

כמובן, צה”ל והממשלה לא קוראים לזה ככה. בינואר האחרון, בסיבוב ציד המכשפות שהתחיל עם עד כאן (אנחנו זוכרים שצה”ל סייע בהסוואת זהותו של השתול של עד כאן בתעאיוש, איציק גולדווי, נכון?), פנה צה”ל באמצעות הפרקליטות לבית המשפט בדרישה לחשוף את זהותו של אחד העדים של שוברים שתיקה. לטענת המדינה, האיש מחזיק במידע קריטי לחקירה.

השאלה המשפטית כאן פשוטה: האם שוברים שתיקה הוא ארגון עיתונאי, ועל כן יש לו חסינות? הארגון טוען שהוא כזה מיום הקמתו. בשנת 2004, ניסתה הפרקליטות הצבאית של הרמטכ”ל בוגי יעלון לתפוס את חומרי העדויות של הארגון; בית המשפט גילה ספקנות ניכרת ביחס למהלך הזה, והפרקליטות נסוגה.

אבל אנחנו כבר לא ב-2004. הרבה הגנות נעלמו. יעלון עצמו תקף את הארגון – הנחש בנעליים לא שוכח אף ונדטה – וטען שהוא בוגד; הוא נאלץ לחזור בו אחר כך, אבל את מה שהוא רצה לומר, הוא כבר אמר. אגב, הטענה הזו של יעלון? היא נשענה על נסיון מגושם של “עד כאן”, באמצעות השתול רועי פלד, להעביר לשוברים שתיקה מידע אסור – כלומר, העברת מידע סודי צבאי החוצה. פלד לא הועמד לדין ולא נחקר; כך גם לגבי המפעילים שלו מ”עד כאן.” בינואר, כאמור, הוא עמד מאחורי הנסיון לחסל את פרויקט גביית העדויות של שוברים שתיקה.

כי זה בדיוק מה שזה. אולי הדבר המרעיל ביותר שמייצרת החוויה הצבאית הוא התפיסה של רעות, והביטוי הבסיסי שלה הוא אומרטה, שבועת השתיקה של חברי כנופיה. מעבר לתפיסה שאסור לומר את האמת על חבריך לנשק, אין חייל שלא יודע שאם הוא יחשוף מה באמת קורה ביחידה שלו, כבר ימצאו את הדרך לטפל בו.

דוגמא אישית: שירתתי במנהל האזרחי בדיר אל בלח. המפקד הישיר שלי (נקרא לו ע.ק., כפי שהופיע אח”כ בתקשורת) נהג להסתובב עם שני בריונים ולהתעלל במקומיים. במקרה אחד, הוא זימן איזה מסכן שנחשד בעבירת בניה (הרחיב מרפסת או משהו – בדיר אל בלח ב-1990, כן?), לקח אותו לחדר החקירות שלו עם שני הבריונים. כעבור כמה דקות הוא התפרץ לחדר המבצעים, חיוור, ואמר שהאיש התעלף לו. רופא של פלוגת המילואים טיפל באיש, וכמובן לא דיווח על כלום. אני התחלתי לכתוב דיווח על התקרית ביומן המבצעים. כתבתי, אבל לא הספקתי להעביר. ע.ק. נכנס לחדר המבצעים, הסתכל על היומן, ופשוט תלש את הדף.

היה ברור לי שאין טעם לדבר עם מפקד היחידה. על מצ”ח לא סמכתי. בצר לי, פניתי ליו”ר רצ בפתח תקווה, עו”ד אבי אורן ז”ל (שנרצח כעבור כמה שנים בידי בן עוולה), וזה ציין בפני שלחייל יש זכות חוקית לדבר עם חבר כנסת. הפנה אותי לדדי צוקר. מסרתי לצוקר את הפרטים על התקרית הזו ועוד כמה. צוקר העביר את המידע לבצלם, שהיה אז בחיתוליו. בצלם העבירו אותו ל”חדשות”; כתבה על זה יפה חנה קים.

לקח להם בערך שעה למצוא את השמאלן היחיד ביחידה, ההוא שניסה לכתוב דיווח, ומכאן זה התגלגל הלאה. היה את הטוויסט הלא צפוי בעלילה, כשע.ק. ניסה לנטוש אותי במחנה הפליטים דיר אל בלאח ואני נאלצתי לדרוך עליו נשק (משום מה, המהלך הזה גרם לרוב החמושים האחרים בבסיס לסלוח לי על עצם ההדלפה), אבל באופן כללי זה היה פגישה עם ראש המנהל האזרחי, שתחקר אותי באריכות, והבטחה שלא אועמד לדין אם אספר כל מה שאני יודע. כזכור, לא ביצעתי עבירה.

סיפרתי.

את ע.ק. הם בחרו לקדם.

אחרי חצי שנה, כשכולם שכחו מהנושא, הם העמידו לדין. סגן ראש המנהל האזרחי הגיע לבסיס באמצע הלילה כדי לשפוט אותי.

אז לא, אני לא סומך על רשויות צה”ל. אף חייל שפוי לא סומך.

[…]

מה המטרה של חשיפת העדויות? להפחיד. להטיל אימה על מי שחושב לשבור את קשר השתיקה ולספר מה הוא ראה. לומר לו שאם הוא יעצבן מספיק את צה”ל ורשויות ה-hasbara, הוא ייחשף ויבואו איתו חשבון. הבטיחו לך אנונימיות? אנחנו נשקיע את כל המשאבים הנדרשים כדי לחדור אותה. עדיין רוצה לדבר? לא חראם? לא כדאי שתצא להודו, או אולי תסתגר בבוטקה בלילה, עם הנשק והמחסנית בהכנס? אנחנו מבטיחים לשמור על הכבוד שלך: נקרא לזה תאונה.

בפרקליטות טוענים שהם צריכים את זהותו של החייל כדי לסגור תיק חיוני. כלבתא, במטותא.

קודם כל, העדויות בצוק איתן (וזה המקרה שלפנינו) מגיעות עם ציון היחידה, המיקום ובדרך כלל גם התאריך. אם המשטרה הצבאית החוקרת לא מסוגלת למצוא עדים אחרים או ממצאים אחרים, יש לה ולנו בעיה. אגב, היא כנראה לא מסוגלת: החוקרים שלה טובים בהפללה של משתמשים בסמים ולא בהרבה דברים אחרים. ראו למשל המקרה הזה, שבו היא נדרשה ל-11 חודשים של אי-חקירה רק כדי לזהות את יחידת צה”ל שפעלה בגזרה הספציפית. אבל אם היא לא מסוגלת, שתשתפר. לא תחסל את היכולת של חיילים לתאר מה הם ראו.

אגב, זו אותה מצ”ח ואותה פרקליטות צבאית שלא מצאו לנכון לחקור את רועי פלד על ההדלפה הלכאורה מסוכנת שלו, וגם לא התעניינו במיוחד בכך שיש ארגון שלם שעוסק בהדלפת המידע הזה. זו אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח שעוד לא הצליחו להחליט אם לפתוח בחקירה של הטבח ברפיח בעקבות פקודת חניבעל; אותה הפרקליטות ואותה מצ”ח ששנתיים לאחר מעשה, אחרי פשע מלחמה מובהק שתועד על ידי הפושע ופורסם על ידי צה”ל (!), עוד לא הצליחה להחליט אם להעמיד לדין את סא”ל נריה ישורון. אגב, היא חוקרת את התיק היחסית פשוט הזה כבר שנה כמעט. המגזר של הטרור היהודי מנהל מערכה תקשורתית למען הבן היקיר שלו, ישורון, וזו כנראה אחת הסיבות לכך – אבל מותר לחשוד שסיבה אחרת היא הפחד שישורון יפתח את הפה.

אבל על שוברים שתיקה, פתאום הפרקליטות הצבאית ומצ”ח מגלים אומץ. והם אומרים לנו שמה פתאום, אין פה שום דבר פוליטי, אנחנו רק רוצים לסגור תיק. אם אתם מאמינים לזה, טוב, נו, אתם בטח גם מאמינים ליאיר לפיד.

אבל אם אתם לא מאמינים, מחר ייערך הדיון בנושא בבית המשפט השלום בפתח תקווה (בית המשפט המאולף של מערכת הבטחון; איזו מקריות), ברח’ בזל 1, בשעה 14:00. בואו להראות לאנשים שמתעקשים להדליק נר מול החושך שהם לא לבד.

ועוד דבר אחד: רוני דניאל התפוצץ אתמול (ו’) והודיע שהוא לא יכול יותר, הוא לא היה מתנגד לזה שהילדים שלו יעזבו את המדינה. הטריגר להחלטה הזו, כמסתבר, היה הפגנת מחאה של תומכי גופשטיין מול ביתו של יעלון, שבה הם חגגו את ההדחה שלו. לא שמענו את דניאל כשהגופשטיינים השתוללו בירושלים והכו פלסטינים; לא שמענו אותו כשגופשטיין זומן להעיד בכנסת כעד מומחה לנושאי סכנת ההתבוללות. הפגנה מול בית יעלון, זה מה ששבר אותו. אומר עליו, ועל פלג שלם של דת הדגמ”ח הרבה דברים. רובם לא חיוביים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מותק, האנטישמיות התכווצה

מכון סופרי התקריות נאלץ לדווח, במבוכה מסוימת, על ירידה חדה באנטישמיות בשנת 2015. מה קרה?

אירוע מביך קרה למרכז קנטור לחקר האנטישמיות בדרך אל הדו”ח השנתי שלו, שמשוחרר מסורתית ערב יום השואה: הוא גילה שהאנטישמיות התכווצה. בשנת 2015 היו ברחבי העולם כולו 410 תקריות אנטישמיות בלבד, בהשוואה ל-766 תקריות שנרשמו ב-2014. כלומר, ירידה של 40% בערך. הליגה נגד השמצה מצאה נתונים דומים: בצרפת, למשל, ירידה במספר האנשים שמביעים עמדות אנטישמיות מ-37% ל-17% ב-2015 לעומת 2014.

פה צריך לזכור שהקריטריונים של ה-ADL להגדרת גמישים משהו: ב-2014 היא טענה שרבע מהעולם (!) אנטישמי. מבחינתה, האמירה שחלק מהיהודים נאמנים לישראל יותר מאשר למולדתם (היי שוב, שלדון אדלסון!) היא אנטישמית; האמירה שליהודים יש “יותר מדי כוח” בתחום הפיננסים (ביחס למה? היא לא שואלת) היא אנטישמית; כך גם האמירה שיהודים מדברים יותר מדי על השואה, או שהם חושבים שהם טובים יותר מאנשים אחרים, וכן הלאה. רב מוסמך גילה להפתעתו שהוא, על פי ההגדרות של הליגה שלא מוכנה להכיר בשואה הארמנית, אנטישמי. אם הוא אנטישמי, אני לא יודע מה הסיכוי של סתם גוי (מותר להשתמש במילה הזו בהקשרים האלה?) לצאת בלי פגע מהסקר הזה.

אז בואו נניח שרבע מהעולם אכן אנטישמי. זה שם אותנו עם, המממ, בערך 1.7 מיליארדי אנטישמים בעולם. הרבה מאד אנשים. כל האנשים האלה ביחד קוששו בשנת 2015 410 תקריות אלימות בלבד. זה די מעט. אפילו אם נניח שכל אחת מהתקריות הללו בוצעה על ידי אדם שונה, וזה לא סביר, אז אם הסיכוי שלך לפגוש סתם אנטישמי הוא 1:4 בחו”ל, הסיכוי שהוא גם יהיה אלים הוא 1:4,250,000 בערך, כלומר טיפה יותר משליש מהסיכוי שלך לזכות בפרס הגדול בלוטו הבריטי. האוכלוסיה האנטישמית היא כמסתבר אוכלוסיה רגועה למדי: אמנם, אין לי נתונים עדכניים ביחס למספר הכולל של תקיפות אלימות מצד מתנחלים, אבל בשנת 2013 הוא היה 399. אני יודע שהוא ירד מאז תחילת אינתיפאדת החיים עצמם (פתאום נהיה מסוכן לתקוף פלסטינים), אבל אין שום ספק שאוכלוסיית המתנחלים היא אוכלוסיה הרבה יותר אלימה מאוכלוסיית האנטישמים, שב-2013 הצליחה להפיק רק 594 תקריות אלימות. משום מה, לא כל כך מדברים על זה.

הסיכוי שתחטוף ברק גבוה משמעותית יותר: הוא 1:3000. כלומר, בערך פי 1,300 גבוה יותר מהסיכוי שתותקף על ידי אנטישמי. מסיבות שטרם הובהרו, מערכת החינוך הישראלית לא מקדישה מספיק מאמץ להתגוננות מפני הסכנה מפני ברקים.

רגע, תאמרו לי, רגע. למה אתה משתמש בנתונים של 2015 ולא של 2014? כי אני הולך לטעון שמה שהיה ב-2014 לא היה אנטישמיות פר סה.

למה ב-2015 יש פחות אנטישמיות מאשר ב-2014? בדיוק מאותה הסיבה שב-2009 היתה עליה באנטישמיות: כי ב-2014 טבחה המדינה היהודית בתושבי רצועת עזה ושרפה, חנקה, והרגה במיתות משונות 2,200 מהם, כ-500 מהם ילדים. בשנת 2009, טענה הליגה להשמצת לא יהודים ששליש מהספרדים אנטישמים; ואף על פי כן, למרות שבספרד חיו אז כ-40 מיליון תושבים, היא נאלצה להודות שהיו שם רק שלוש תקריות אנטישמיות.

ואפילו הליגה נאלצה להודות שיש פה בעיה: אחת התקריות היתה ונדליזם בבית חב”ד וריסוס הכתובת “רוצחים”, והליגה אמרה בחירוק שיניים שמדובר היה במחאה על מדיניות ישראל; תקרית אחרת היתה על פניה אנטישמית פרופר (תקיפה של בית כנסת ושמש); והתקרית השלישית היתה צעקות אנטישמיות כלפי השגריר הישראלי בספרד, שהליגה הודתה שהיה מוכר בציבור בשל הופעותיו במהלך מבצע “עופרת יצוקה.”

אופס.

עסקני האנטישמיות נוהגים לטעון שהאמירה שיהודים אחראים לאנטישמיות היא אנטישמית בעצמה, כפי שהיינו מכנים אנשים שאומרים שנשים אחראיות לתקיפה מינית מיזוגנים. לכאורה זו טענה מוצדקת; בפועל יש כאן אחיזת עיניים. הניסוח הנכון הוא “מדינת היהודים אחראית לאנטישמיות, או למצער לחלק ניכר ממנה.”

פעולותיה של ישראל, וזה כבר מדיד, מעוררות אנטישמיות. גלים של אנטישמיות מגיעים אחרי שאנחנו צולים ילדים ומחריבים ערים. הם תגובה לפעולותיה של ישראל. זו אולי לא תגובה חכמה, ובעליל לא תגובה מוצדקת – אבל לגמרי הגיונית. אחרי הכל, ישראל שוב ושוב אומרת שהסירוב להכיר בה כמדינת היהודים הוא אנטישמיות. ואם היא מדינת היהודים, ואם היא טוענת שהיא מוסמכת לייצג את כל היהודים בעולם (כפי שהיא אכן טוענת), ואם ראש הממשלה שלה נוחת בצרפת אחרי פיגוע כדי לקרוא ליהודים לשוב למולדתם, התוצאה הבלתי נמנעת היא שמי שרוצה לפגוע בישראל ואין לו ישראלי להוציא עליו את זעמו, יסתפק ביהודי. אחרי הכל, ישראל אומרת שהיא נציגתו; האם זה לא הופך אותו, בעיני אדם חמום מוח ואלים, לנציגה?

אם ישראל היתה רצינית בדאגתה ליהודי העולם, היא היתה שוקלת היטב את פעולותיה הצבאיות ומביאה בחשבון את העובדה שפעולות צבאיות לא מדודות יגררו תקריות אנטישמיות. אבל כפי שדאע”ש נהנית מעליה בשנאת מוסלמים ולמעשה מדרבנת אותה, כי שנאת מוסלמים היא כלי גיוס עיקרי שלה, כך גם ישראל נהנית מהאנטישמיות. למעשה, ישראל נהנית ממנה פי שניים: מצד אחד, היא יכולה לגייס לשורותיה יהודים חדשים, ולוודא שהם כבר יגיעו עם שנאת זרים מובנית; מצד שני, היא יכולה להפחיד את אזרחיה – שרבים מהם מחפשים את הדרך החוצה – שיש זאב מסוכן בחוץ.

זה יהיה הרבה פחות מפחיד, אחרי הכל, אם היא תאמר להם שהסיכוי שהם יפגעו מברק בשנה שבה היא לא יוצאת להפצצת משפחות גבוה פי 1,300 מהסיכוי שהם יפגעו מאנטישמי.

זכרו את המספרים. הם יועילו בפעם הבאה שהמפחידן הלאומי יפער את לועו.

ועוד דבר אחד: בנאום יום השואה שלו טען אמש נתניהו שאונסק”ו העבירה החלטה שלא מכירה בירושלים העתיקה כאתר יהודי. כהרגלו, הוא משקר: הנה ההחלטה של אונסק”ו. היא עשויה לעצבן, אבל היא לא אומרת דבר וחצי דבר על מעמדה של ירושלים כמקודשת ליהדות, רק על כך שישראל מפירה את חובותיה ככוח כובש במקום. בפעם הבאה שמישהו שמחייתו היא על הפצת פחדים מאנטישמיות יטען שמשהו הוא אנטישמי, קראו את האותיות הקטנות. יש סיכוי סביר שהוא בונה על כך שזה בדיוק מה שלא תעשו.

הערה מנהלתית: בשבועות האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. אני חוזר מחופשה ארוכה ביחס באוקראינה, בהדרכתו של שלום בוגוסלבסקי, ואני מקווה שהיא תחזיר לי קצת אנרגיה.

(יוסי גורביץ)

הנה רוח המפקד

צה”ל התשחץ בפשע מלחמה מול העיניים שלנו, והיינו צריכים עיניים זרות כדי לראות אותו. יש למצות את הדין עם פושע המלחמה סא”ל נריה ישורון

“אני זוכר את זה, כל הטנקים עמדו בשורה, אני אישית שאלתי את המפקד שלי: לאן אנחנו יורים?

הוא אמר לי: תבחר לאן שבא לך. וגם אחר כך בשיחות עם שאר החבר'ה, כל אחד בעצם בחר את המטרה שלו, והמפקד קרא לזה בקשר "בוקר טוב, אל-בורייג'. "אנחנו נבצע, חבר'ה, בוקר טוב, אל-בורייג'", זה הציטוט.

בעצם [כדי] להעיר את השכונה, להראות לחבר'ה, צה"ל פה ולבצע את ההרתעה הזאת.

אני זוכר שכל הטנקים עמדו בשורה, אנחנו גם עמדנו, אני התותחן, אני הסתכלתי על איזה בית, גם בית גבוה מאוד, במרכז השכונה ההיא, ושאלתי את המפקד שלי: "טוב, לאן לירות בבית?" וסגרנו בינינו: "טוב, אם בא לך קצת ימינה, קצת שמאלה, קצת לחלון הזה, קצת לקומה הזאת, סגרנו." ואז המפקד עלה בקשר, " 3 , 2 , 1 , ירי". כולם ירו פגזים לאן שהם רצו, מן הסתם. אף אחד לא ירה עלינו לא לפני, לא אחרי, לא במהלך.”

(”ככה נלחמנו בעזה 2014,” עדות מס’ 29, שריון, דיר אל בלאח)

הבלוגרית האמריקאית שארלוט סילבר פרסמה בשבוע שעבר ב”אלקטרוניק אינתיפאדה” פשע מלחמה שביצע צה”ל במהלך מבצע “עופרת יצוקה.” ב-22 ביולי 2014, במהלך הקרבות בס’געיה, ירה צלף פלסטיני לא ידוע בסרן דימיטרי לויטס מגדוד געש של חטיבה 7; לויטס מת לאחר מכן מםצעיו. כיממה לאחר מכן, בעת הלווייתו, הורה מפקד הגדוד שלו, סא”ל נריה ישורון, לחמושיו לירות מטח פגזים “של כבוד” לעבר מרפאה במקום. ישורון אמר את המילים הבאות: “אני רוצה שאנחנו, פה, באמצע שכונת שג'עייה בעזה, נצטרף לכל האנשים שמלווים את דימה בדרכו האחרונה, ונירה מטח של כבוד והצדעה לקצין הזה, על המרפאה ממנה ירו הנבלות על הטנק שלו וקיפדו את חייו. אני סומך עליכם וגאה בכם. היכונו למגע לזכרו של דימה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.” מקורות פלסטיניים אמרו שב-23 ביולי נהרגו בסג’עיה חמישה פלסטינים ונפצעו עשרות, אם כי בינתיים אי אפשר לקשר ישירות בין הירי עליו הורה סא”ל ישורון ובין ההרוגים.

מה שמעניין בפרסום של סילבר הוא שהוא עמד לנו מול העיניים. פקודת פשע המלחמה של ישורון שודרה יממה לאחר מכן בתקשורת האדלסונית. מאוחר יותר ב-2014, פרסום רשמי של צה”ל – “ביבשה,” הבטאון של חיל היבשה, גליון 29, עמ’ 52 – השתחץ גם הוא באותו פשע.

bayabasha

וזה פשע מלחמה שאי אפשר לתרץ. נעבור על העובדות.

א. הירי בוצע לעבר מטרה אזרחית במובהק, מרפאה.

ב. הוא בוצע באמצעות תותחים, מבלי לוודא שהמרפאה ריקה מאדם.

ג. חשוב מכל, זה היה ירי שלא היתה לו שום מטרה צבאית. אפילו אם הצלף הפלסטיני שחיסל את סרן לויטס אכן ירה מאותה מרפאה יום קודם לכן, הוא ודאי לא נשאר שם יממה אחר כך, ואין שום אינדיקציה שיש איום כלשהו מהמרפאה על החמושים – אפילו אם נקבל את הטענה, ואין סיבה טובה לקבל אותה, שיממה קודם לכן אכן היה שם איום. צלפים לא נשארים באותו המקום יממה. ישורון לא מדבר על שום סכנה, הוא מדבר על “מטח כבוד” וההפגזה של מטרה אזרחית היא חד וחלק לשם נקמה.

הפרסום של סילבר לא זכה לשום התייחסות בתקשורת היהודית בישראל, עד שערוץ 10 העז להעלות את הנושא אמש (א’), מבלי לציין שבאותו היום נהרגו בסג’עיה חמישה פלסטינים. מתגובת צה”ל לא ברור באילו צעדים הוא נוקט – ככל הנראה, לא נפתחה חקירת מצ”ח. בהתחשב ביעילות המפורסמת של חקירות מצ”ח, לא הייתי בונה על כך יותר מדי – וכאן יש בעיה נוספת. שתיים, בעצם.

קודם כל, לחבר ישורון יש מפקדים. יש לו מח”ט, אוגדונר, ואלוף פיקוד. המפקדים האלה, על פי המשפט הבינלאומי, נושאים באחריות לפקודות בלתי חוקיות בעליל שנותנים הפקודים שלהם. אלא שקודם כל, במשפט הצבאי הישראלי הקפידו עד כה לא להטיל אחריות פיקודית. ועדת טירקל קבעה לפני שנתיים וחצי שיש צורך בחקיקה שתטיל אחריות פיקודית, גם על הדרג המדיני במידת הצורך, כאשר הם “לא נקטו כל האמצעים הסבירים למנוע ביצוע עבירות או לא פעלו להביא את האחראים לדין כאשר נודע להם על העבירות לאחר מעשה” (ההדגשה שלי) – אבל עד כה צה”ל לא יישם את ההנחיות הללו.

אז יש מפקדים שאחראים לפקודה הבלתי חוקית בעליל של ישורון, ולמצער על כך שהוא לא הועמד לדין על כך – אבל החוק הצבאי לא מאפשר את העמדתם לדין. יתר על כן, מישהו באמת רואה את מצ”ח גוררת אלוף פיקוד לחדר חקירות?

וזו הבעיה הקלה. הבעיה הרצינית באמת היא שסא”ל ישורון לא ראה שום בעיה בהתרברבות בפשע המלחמה שלו. הוא לא ראה שום בעיה – כי הוא, כמו כל החיילים שהשתתפו ב”צוק איתן,” ידעו מה רוח המפקד. וזו היתה אותה רוח המפקד שעליה עמד הדו”ח של שוברים שתיקה שכולם אהבו לשנוא: “אין אזרחים.”

סא”ל ישורון לא ראה שום בעיה בירי על מרפאה, כי הוא – וכל מי שסביבו, והדרג המדיני, והציבור היהודי בישראל כמעט כולו – הפנימו את התפיסה ש”אין אזרחים.” שאפשר להכנס לאחד האזורים המאוכלסים ביותר בעולם ולהפעיל יותר כוח אש משהפעילו האמריקאים בפאלוג’ה ושזה לגמרי בסדר. שאפשר לירות בלי חשש לכל כיוון, בלב שטח עירוני, ושאין שום בעיה. הרי זרקנו כמה כרוזים, תצווח מקהלת ה-Hasbara, והיה נוהל הקש בגג.

איזה “הקש בגג” היה למרפאה שאת באיה החליט סא”ל ישורון להעלות עולה לריצוי נשמת סרן לויטס, כאילו היה אכילס הרוצח ילדים על קבר פטרוקלוס?

כמה עוד מקרים כאלו היו, שלא עמדו מול עינינו או שעמדו מולנו, מנסים נואשות למשוך את תשומת ליבנו, ולא ראינו אותם בתוך כל העשן והדם?

אילו חשב סא”ל ישורון שהוא מבצע פשע מלחמה, הוא היה מנסה להסתיר אותו. אבל הוא עשה הכל חוץ מלהסתיר אותו: הוא השתחץ בו. בטאון חיל היבשה גם הוא לא ראה פה שום פשע, להיפך. הוא ראה את מוסר הלחימה המקובל של צה”ל בפעולה, והחליט להעלות אותו על נס. אי אפשר לומר שצה”ל לא ידע. אלא שהיינו צריכים את עיני הזר של שארלוט סילבר כדי לראות שיש פה בעיה. היהודים בישראל, אחרי הכל, היו עסוקים בלצווח שדו”ח שוברים שתיקה הוא שקר.

יש כמה אנשים בישראל שחיים מהצדקת פשעי מלחמה. יועז הנדל, בן דרור ימיני. יש עוד, אבל הם אלה שמובלטים על ידי כלי התקשורת. הם תמיד אומרים ש”יש חריגות” ושמטפלים בהן. הנה, החברים ימיני והנדל, פשע מלחמה פר אקסלס. האם תדרשו למצות את הדין עם סא”ל ישורון, או ששוב תנסו לתרץ את הפשע?

אני מעריך שאתם תטייחו את הפשע. אתם תאמרו שרגע, עוד לא היתה חקירת מצ”ח, דברו איתנו שוב ב-2023. רגע, עוד לא ראינו את כל הפרטים ובכל מקרה, לא הראו לנו מה קרה קודם ובכל מקרה, גם אם זה נכון, דאע”ש יותר גרועים.

הנה, יש לכם הזדמנות להוכיח שאתם לא רק מטייחי פשעים. דרשו את השעייתו של סא”ל ישורון לאלתר וחקירת מצ”ח מהירה. ובאותה הזדמנות, התנצלו בפני שוברים שתיקה.

ועוד דבר אחד: במסגרת הסדרה “גיבורי רשת” של הטלוויזיה החינוכית, הועלה היום ראיון איתי. הוא מופיע למטה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

צה”ל מקריב את הדרום

אלוף פיקוד הדרום חשף את המדיניות הממשלתית של ישראל כלפי רצועת עזה: מלחמה כל כמה שנים, תמיד ללא הכרעה

אם אתם גרים בדרום, אז כדאי שתדעו שמבחינת צה”ל מה שחוויתם בצוק איתן עומד לחזור על עצמו בשנים הקרובות, פעם אחר פעם. הסיבה לכך היא שצה”ל מעדיף שאתם תספגו אש מאשר שהוא יצטרך לנהל את רצועת עזה. זו המשמעות הברורה של הדברים שאמר אתמול (ב’) אלוף פיקוד הדרום סמי תורג’מן (כאן, שם ובכל מקום.)

יש לציין שעצם ההתבטאות של תורג’מן ביחס למדיניות של ישראל לגבי רצועת עזה – “רוצים לשמור שם את המצב בסטטוס קוו”, כפי שציטט נרג, “זו התפיסה של המדינה ומי שלא מבין את הבסיס שלה, לא יכול להבין את הצעדים הצבאיים שננקטים” – היא חריגה. הממשלה וצה”ל נמנעים בעקביות בשנים האחרונות, מאז ההתנתקות והלאה, לומר לציבור מה המדיניות שלהם כלפי רצועת עזה. זה צריך היה להיות מפתיע: בהתחשב בכך שאנחנו יוצאים למבצע צבאי בעזה כל שנתיים בערך בשש השנים האחרונות, מבצע שבמהלכו בעקביות מוצאים ישובי הדרום את עצמם תחת אש מסיבית, צריך היה לצפות שהשאלה “מה עושים עם עזה” תהיה שאלה יומיומית בשיח הציבורי הישראלי.

אבל זו עזה. אף אחד לא רוצה לדעת, אף אחד לא רוצה לחשוב. לכולם נוח שזו נשארת בעיה צבאית בלבד, בלי אספקטים אחרים, ולכולם נוח עם מדיניות צבאית שאין כמעט אפשרות לבקר אותה, מדיניות שנקבעת במחשכים.

מה בעצם אומר תורג’מן? אפשר לחלק את המסר שלו לכמה חלקים:

א. יש שלושה מצבים אפשריים ברצועת עזה: שליטה של צה”ל, כאוס, או שליטה של החמאס.

ב. הצבא לא מאמין ביכולת של שליטה פלסטינית שאיננה חמאס ברצועת עזה.

ג. המטרה שלו היא המנעות מכאוס.

ד. מצד שני, צה”ל לא רוצה לשלוט ברצועה.

ה. ברירת המחדל, אם כן, היא שלטון חמאס.

ו. כתוצאה מברירת המחדל הזו, ישראל תהיה בסבב לחימה עם עזה כל כמה שנים.

המטרה של צה”ל, אליבא דתורג’מן – והמסר שלו מסתדר היטב עם כל מה שאנחנו יודעים על המדיניות של צה”ל כלפי הרצועה – היא למנוע משבר הומניטרי, כלומר רעב, בעזה. מצד שני, צה”ל לא מוכן לאפשר למשטר החמאס להצליח. יש צורך, אם כן, להשאיר את עזה במצב של משבר כלכלי נצחי. הנתונים כרגע מדברים על שיעור עוני של כ-70% ועל שיעור אבטלה של כ-40%.

זה איננו מקרה: זו בחירה מודעת של צה”ל, שכמסתמן נכנס לוואקום שהשאירה הממשלה בקביעת המדיניות כלפי רצועת עזה. צה”ל מקדם מזה שנים את מה שהוא מכנה “מדיניות הבידול”: ניתוק בין הגדה המערבית ובין רצועת עזה. הבעיה העיקרית של הכלכלה העזתית כרגע – אם נשאיר לרגע את נושא השיקום בצד – היא לאו דווקא האיסור הישראלי על הכנסת סחורה לרצועה; היא האיסור הישראלי על הוצאת סחורה מהרצועה לגדה ולישראל. צה”ל אוהב להשתמש הרבה בתירוץ הבטחוני, בטענה שאין לדעת מה ינסו העזתים להבריח לגדה, אבל כפי שכבר ראינו, זה רק תירוץ – ותירוץ חלול במיוחד.

העובדה שלישראל יש מדיניות של המטת עוני וסבל על רצועת עזה כדי לנקום בממשלת החמאס, כשבו זמנית היא תומכת בהמשך שלטונו של החמאס, היא זו שמעניקה לגיטימציה לחמאס בסבבי הלחימה שחוזרים פעם אחר פעם. ברוב המקרים, ישראל היא זו שיוזמת אותם, או מפירה את הסטטוס קוו; בשלב מסוים, החמאס מעריך שהוא לא יכול יותר לספוג בלי להגיב, שאם לא כן הוא יאבד ממעמדו, והוא מגיב. אז מגיעה תגובת יתר ישראלית, וסבב הלחימה מתלקח. הישראלים אולי לא יודעים שהמדיניות של ישראל היא להשאיר את העזתים חנוקים למחצה על עץ התליה, אבל העזתים מבינים את המדיניות הזו היטב.

אפשר, וצריך, לעמוד על העובדה שכאשר תורג’מן מסביר לנו שזו המדיניות הישראלית כלפי רצועת עזה מזה שנים, הוא מוציא את ראש הממשלה נתניהו שקרן. זה האחרון, אחרי הכל, דיבר כמה וכמה פעמים על הכרעת החמאס, כשידע היטב שזו לא המטרה שלשמה הוא חותר. החשיפה של תורג’מן מוציאה את שר החוץ ליברמן לא רק כשקרן, אלא גם כמוקיון שהציבור, אילו היה טורח לשים לב, היה מגרש בזפת ונוצות.

אבל הציבור לא שם לב, ותורג’מן הרשה לעצמו לומר את הדברים כשהוא יודע שאף אחד לא יטרח להבין מה המשמעות שלהם. והמשמעות שלהם היא כזו: צה”ל לא רוצה לשלוט ברצועת עזה, כי זה יהיה ממש לא נוח לו; זה ידרוש ממנו משאבים, זה ידרוש ממנו לוחמת גרילה יקרה.

וכיוון שצה”ל לא רוצה לשלוט ברצועת עזה, הוא מעדיף להרוג מדי שנתיים אלפי אזרחים עזתים – ולהפקיר את הדרום הישראלי לירי שהוא יודע שאין לו מענה אפקטיבי אליו. הוא יודע שיהיו קורבנות בקרב אזרחי ישראל, הוא יודע שמאות אלפי ישראלים יירדו למקלטים, הוא יודע שחייהם לא יהיו חיים במשך הקרב והוא יודע שגם מצבם הכלכלי יתרסק – לא כמו מצבם של העזתים, אבל יתרסק; הוא יודע שעשרות אלפי ישראלים יסבלו מפוסט טראומה. הוא יודע – וזו הבחירה המודעת שלו.

כלומר, צה”ל הפך את הפירמידה. במקור, הוא היה אמור להיות הכוח שמגן על אזרחי ישראל, באמצעות גופות חייליו במידת הצורך. אבל מזה כשני עשורים, זה לא המצב. פעם אחר פעם, האזרחים נאלצים לספוג התקפות כדי למנוע אבידות מהצבא. צה”ל, אם להיות בוטה, עושה בדיוק את מה שהוא טוען שהחמאס עושה: משתמש באזרחי ישראל כמגנים אנושיים.

וכמובן, כמו באינתיפאדה השניה, צה”ל לא יכול סתם להשתמש בישראלים כמגן אנושי; הוא גם חייב להאשים אןתם במצבם. באינתיפאדה השניה זה היה בוגי “החוליה החלשה” יעלון, במלחמת לבנון השניה היה זה הבוגד יצחק גרשון, אלוף פיקוד העורף שסירב לפקודת שר הבטחון בזמן מלחמה לפרוס את אנשיו בישובים המופגזים, ועכשיו תורג’מן מייבב שהכותרת “נטושים בעורף” – מדויקת ככל שתהיה – היא “נצחון של חמאס,” כמו גם הדיבורים על קורבנות כעל אסון.

אגב, תושבי הדרום? הולך להיות רע יותר. תורג’מן מדבר על כך שבעתיד, צה”ל יבצע פינוי יזום של “אוכלוסיה לא חיונית” מהאזורים שבקו האש. כלומר, הוא יעדיף להחזיר אותנו למצב של 1948, ובלבד שלא יצטרך לעשות אחד משני דברים: או לשלם את המחיר, לכבוש את הרצועה ולשלוט בה; או לאפשר לתושבי הרצועה קיום בכבוד וקשר עם הגדה המערבית.

ועכשיו, כשאנחנו יודעים מה המדיניות; כשאנחנו יודעים שהיא מבטיחה לנו סבבי לחימה בלתי פוסקים; כשאנחנו יודעים שצה”ל ימשיך להשתמש בתושבי הדרום כמגנים אנושיים, ושהוא ימוטט את חייהם על ידי פינוי – עכשיו הגיע הזמן להתעורר ולדבר על עזה.

לפני הקיץ. לפני התירוץ הבא לשפיכות הדמים.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

“הדבר הכי מוסרי בעולם הוא שאם אתה חש איום, אתה תירה”

הדו”ח החדש של שוברים שתיקה לא מחדש, אבל מאשש, את מה שידענו: בעזה, ביצעה ישראל “רצח לב מושחת”

“מה נאמר בשיחות סיכום?”

“דיברו על הנתונים: אלפיים הרוגים ו-11 אלף פצועים, חצי מיליון פליטים, הרס של עשרות שנים. פגיעה בהרבה מבכירי החמאס ובבתים שלהם. במשפחות שלהם. זה נאמר כהישג כדי שלמישהו לא יהיה ספק אם למה שעשינו היתה משמעות במהלך התקופה הזאת.”

אלה ההישגים של צה”ל ב”צוק איתן”: אלפיים הרוגים, יותר מ-500 מהם ילדים; 11 אלף פצועים; חצי מיליון פליטים; הרס של עשרות שנים; פגיעה מכוונת ומודעת במשפחות של אנשי החמאס. אלה הדברים שצה”ל התהדר בהם, לפחות בפני עצמו.

הם מופיעים בדו”ח החדש של שוברים שתיקה, “ככה נלחמנו בעזה 2014.” הדו”ח מורכב מעדויותיהם של כ-60 חמושי צה”ל שהשתתפו ב”צוק איתן.” מי שעקב אחרי מה שהתרחש בזמן אמת, לא ימצא שם מידע סטטיסטי חדש, אבל האיסוף השקדני מאשש את מה שידענו ואת מה שהציבור הישראלי מנסה כמיטב יכולתו להדחיק: שישראל ביצעה ברצועת עזה שווה ערך של “רצח לב מושחת.”

המונח הזה הוא תרגום שלי של המונח האמריקאי Depraved Heart Murder, שמתייחס להריגה שנובעת מאדישות נפשעת ומכוונת לאפשרות שהפעולה שמבצע ההורג תוביל למוות. זה הסעיף שבגינו הועמד לאחרונה השוטר שהרג את פרדי גריי לדין.

עדות 24, שריונר, דיר אל בלח

“נשלחנו לאבטח עבודות של הנדסה לחשוף מנהרה. אנחנו מאבטחים את ה-D9 [בולדוזר משוריין] שעושים את העבודה שלהם ואנחנו עם הטנקים קצת זזים ימינה, קצת זזים שמאלה, קצת קדימה, תופסים פינה על איזה בית. פתאום אני מזהה תריסים ישנים […] אני מזהה אחד נפתח-נסגר, נפתח-נסגר. אני לא רואה שמישהו עושה שם משהו, אני פשוט מזהה את זה נסגר-נפתח בלי קשר לרוח. אני אומר לקצין שלי “אני רואה את זה זז, התריס זז.” הוא עושה לי “מה פתאום,” מסתכל, אומר לי “אתה מדמיין.” אחרי שניה אני אומר לו “תסתכל עכשיו עוד פעם.” אומר לי “כן, זה זז. יאללה, פגז לשם.” ואמרתי “יאללה, פגז לשם.” ירינו לשם שני פגזים.

הייתם בסכנה?

לא.

למה יריתם?

כי ההוראה היתה: כל מי שאתה מזהה במרחב – אתה יורה.”

ביטוי שחוזר על עצמו שוב ושוב בעדויות הוא “פגז לכל בית” כל מבנה שהחמושים הישראלים עמדו לפלוש אליו הפך למטרה לירי של פגזי טנקים. כמובן, מבלי לברר האם יש מישהו בבית. התירוצים שהחמושים מכרו לעצמם הוא שממילא אף אחד לא היה אמור להיות שם, כי צה”ל פיזר כרוזים וקרא לאוכלוסיה לברוח. בהתאם, אמר הצבא לחמושים שלו שהוא צריך להתייחס לכל אדם שנותר בביתו כאילו הוא אויב חמוש, גם אם הוא לא היה כזה. הוא יכול היה להיות כזה, ועל כן דינו מוות.

עדות מס’ 17, חי”ר, צפון הרצועה

“אם אתה יורה במישהו בעזה זה סבבה, לא קורה כלום, גם כי זה עזה וגם כי זה חלק מהמלחמה. גם הבהירו לנו את זה. אמרו לנו “אל תפחדו לירות,” וגם הבהירו לנו שאין אזרחים.”

אין אזרחים. בהתאם, אם הרגת מישהו, הוא לא יכול להיות אזרח.

עדות מס’ 35, חי”ר, דרום הרצועה

“היה כוח שזיהה שתי דמויות הולכות בתוך מטע חקלאי בערך 800-900 מטר מגזרת הכוח. אלה היו שתי בחורות שהלכו בתוך המטע החקלאי. המפקד ביקש לזהות “מה אתה רואה,” ואם הן מופללות או לא. זה היה ביום, 11-12 בצהרים. כוחות התצפית לא ראו טוב אז המפקד העלה מזל”ט לאוויר שיראה את זה ממש מלמעלה, והמזל”ט הפליל. הוא זיהה אותן עם פלאפונים, מדברות, הולכות. הכווינו לשם כלי טיס, על הבנות האלה, והרגו אותן. אחרי שהן הופללו היתה לי הרגשה שזה חארטה. […] הם סורקים את הגופות, וזה היה שתי נשים מעל גיל 30. גופות של נשים ואין נשק עליהן. הוא חזר וממשיכים הלאה. הן נספרו כמחבלות. הן נורו אז ברור שהן מחבלות.”

או, כמו שקראו לזה מדורי הסאטירה במהלך האינתיפאדה השניה, “הפלסטיני הועלה לדרגת מבוקש לאחר מותו.” תירוץ מקובל אחר של החמושים הוא לומר שכל גבר בגילאי הלחימה, או כל פלסטיני בכלל, שנמצא באזור שצה”ל פלש אליו, הוא בעצם תצפיתן של חמאס, או מישהו שיכול להיות תצפיתן של חמאס, ועל כן דמו מותר.

יש כמה בעיות עם הטיעון הזה. ישנה, כמובן, העובדה שזו שטות מוחלטת ופשוט הרשאה לחמושים להתפרק מכל כללי הפתיחה באש: אתה פולש לאזור מיושב בכבדות ואם מישהו חי שם, אתה מתקן את זה וקורא לכך הגנה עצמית. כללי המלחמה אומרים שאתה צריך לזהות מטרה לפני שאתה יורה בה, שאתה לא יכול לירות באנשים סתם כך וללא אזהרה. על השטיק הזה חתום אסא כשר, שבעגלא ובזמן קריב יתן את הדין בפני בית דין בינלאומי, שהמציא את הרעיון של “חיי חיילינו קודמים לחיי אזרחי האויב”, שפשוט מכשיר פחות או יותר כל שרץ. לא הכל, כמובן. החמוש צריך להסתכל במראה אחר כך.

עדות מס’ 65, חרמ”ש, דיר אל בלח

“אני אומר את זה בבירור. לא הייתי מסכן את החיים שלי על שום בן אדם כזה במקום שידוע שהוא אזור קרבות. אתה רואה אשה בהריון, אפילו שאשה בהריון זה דבר שיכול להתפוצץ עליך, אתה בכל זאת בן אדם אנושי שלא ישר יזרוק עליה רימון. יש הגיון. אבל אתה רואה גבר, שנות ה-20-40, שזה ממש מובהק – אתה לא מתבלבל.”

הבעיה השניה המרכזית בטיעון היא שלא כולם התפנו. היו לכך כמה סיבות. קודם כל, להרבה מאד אנשים לא היתה דרך להתפנות. שנית, לא היה להם לאן. צה”ל תקף את הרצועה משלושה כיוונים, ואם הם היו מנסים לצאת לים, חיל הים היה זה שטובח בהם. במהלך המבצע, ארגוני זכויות אדם קראו שוב ושוב לצה”ל ליצור מסדרון בטוח שיאפשר לתושבים להגיע לאזורים בטוחים; צה”ל לא עשה את זה. יתר על כן, פעם אחר פעם הארטילריה של צה”ל וחיל האוויר שלו תקפו אזורים שאמורים היו להיות בטוחים. לתושבים לא היה לאן לברוח, הדרכים היו לעתים תכופות מלכודת מוות, וכמובן – לעתים קרובות, המשפחה שמנסה להתפנות מכילה “גבר בשנות ה-20-40, שזה ממש מובהק”, כלומר חמושי צה”ל מזהים חלק מהפליטים כמטרות לגיטימיות.

נקודה שלישית היא שהרבה מאד מתושבי עזה חשדו, בצדק, שאם הם יפנו את בתיהם, צה”ל יהרוס אותם. הדרישה שהם יהפכו לפליטים חסרי כל היתה לרבים מהם בלתי נסבלת. והם צדקו. בכל מקום שבו דרכה הנעל הצבאית הישראלית, לא נשאר בית עומד.

עדות מס’ 33, חי”ר, צפון הרצועה

איך נראית שהיה בתוך בית פלסטיני?

[…] היה קטע ממש חזק של ויכוח על אם מותר להשתמש להם במטבח או לא. אני הייתי מהאסכולה שכן, היו הרבה חבר’ה מהאסכולה שלא. היה מישהו שהכין ראשון קפה שחור ואז היו הרבה לבטים: לשתות, לא לשתות. אני הייתי בתפיסה שהמשפחה תחזור לבית ותראה בית הרוס, כל החלונות שבורים, הרצפה שבורה וקירות מרוססים ברימון ואז הם יגידו “בני זונות, אכלו לי מהקורנפלקס, אני לא מאמין?” זה לא יקרה, ולא אכפת להם שאתה משתמש להם בגז, שאתה משתמש להם במטבח. אני חושב שזה חארטה, אני לא חושב שזה שאלות קשות […]

זה היה לפני שידענו שמפוצצים את הבית כשאנחנו עוזבים. ביום שיצאנו מעזה, הנדסה קרבית וכוח מצומצם פוצצו את כל הבתים ששהינו בהם, ואז אמרו לנו “אפשר להתחיל ללכת.”

ההרס למבנים, זה שצה”ל התגאה שהפך חצי מיליון איש לפליטים, זה שישראל מונעת את שיפוצו גם כיום, היה נרחב מאד. פעם אחר פעם מתארים החמושים את ההלם שלהם מההרס שזרע צה”ל במבנים, את המנהג להביא דחפורים ולהרוס מבנה אחר מבנה, בלי שום צורך מבצעי – ובמיוחד את הבתים שבהם שהו החמושים עצמם. ההרס הזה התרחש, יש לציין, אחרי הקרבות, בלי התקלויות, ובלי כל סיבה – אלא אם אתה מבין שגרימת סבל לאוכלוסיה היתה חלק מובהק ממטרות המבצע. כמות הארטילריה שצה”ל השתמש בה כשבכל זאת היו קרבות – למשל, בסג’עיה – היתה כל כך חריגה שהיא הדהימה את הצבא האמריקאי, שלא ממש ידוע באנינותו, והיא שגרמה לקרי להפטיר את ה”חתיכת מבצע מוגבל” הידוע שלו.

כמובן, לאסטרטגיה של הקודקודים מתווסף גם יצר ההרס של החפ”שים.

עדות מס’ 31, הנדסה, עזה

“אם לבניין יש שישה עמודי תווך, מספיק שאתה שם שלושה, שלושה מהם נופלים – הבניין נפל. אבל מה? אתה מביא איתך 40-50 מוקשים. אתה לא יכול לחזור איתם, אתה כבר חייב לפוצץ, זה מין קטע כזה. אז אתה שם בבית 40-50 מוקשים. מן הסתם הבתים ליד חוטפים את כל הזעזוע, גם הם קורסים, או שזה יוצר לך שרפה או שכל החממה או המסגריה או כל מה שיש ליד הבית – גם זה עף. המ”פ אומר לך “תפוצץ, תפוצץ, שים, אין לי מה לעשות עם כל התחמושת הזאת, אני לא אחזיר אותה ואנחנו לא נלך באמצע עזה עם מוקש על הגב ובלי יכולת להכנס למצב אם מתקילים אותך.”

ואליו נלווה גם יצר ההרג. רוב החמושים לא ראו חמאסניק מימיהם. הם באו למלחמה, מחוממים, וירו רק על מבנים ועל אזרחים. מספר ההתקלויות היה שולי. אז מדי פעם, החמוש צריך לפרוק את זה איכשהו.

עדות 38, שריון, דיר אל בלח

“כעבור שלושה שבועות בתוך הטנק עלינו לעמדה וראינו את הציר הזה והתחילה מין תחרות, “אתה תותחן, בוא נראה אם אתה גבר, בוא נראה אם אתה מצליח לפגוע ברכב נוסע. אז מצאתי רכב, מונית. ניסיתי לירות פגז, לא הצלחתי [לפגוע]. עלו עוד שני רכבים, ניסיתי עוד פגז או שניים, לא הצלחתי. המפקד אמר “יאללה, חלאס, אתה מסיים לי את כל הפגזים, תפסיק.” אז עברנו למקלע כבד. [עם ה]מקלע כבד לא הצלחנו [לפגוע] כמה פעמים גם על מכוניות, עד שפתאום ראיתי רוכב אופניים שסתם מדווח לו בכיף. אמרתי, יאללה, אותו אני מוריד. מצאתי את הטווח, כיוונתי, לא פגעתי. פגע קצת מלפניו ואז פתאום הוא התחיל לדווש במהירות פסיכית כי יורים עלי. אז כל הצוות בטנק התחיל להקרע מצחוק ש”וואלה, תראו איזה מהיר הוא.” אחר כך גם דיברתי על זה עם עוד תותחנים ומסתבר שזה היה מין תחרות כזו בין כל מיני אנשים – “בוא נראה אם התותחן הזה פוגע ברכב, או התותחן הזה פוגע ברכב.”

ומאליו צף אלתרמן:

הוא חצה עלי ג’יפ את העיר הכבושה,

נער עז וחמוש – נער כפיר.

וברחוב המודבר

איש זקן ואישה

נלחצו מפניו אל הקיר.

והנער חייך בשיניים חלב:

“אנסה המקלע” … וניסה!

רק הליט הזקן את פניו בידיו,

ודמו את הכותל כיסה.

זה טיבה של החיה. זה מה שאנחנו משחררים כשאנחנו אומרים לאנשים ש”אין אזרחים,” שאנחנו במלחמה, שהם יכולים להרוג את מי שהם רוצים ושהמפקדים שלהם כבר ידאגו לחפות עליהם. זו לא חיה ייחודית לצה”ל; היא קיימת בכל אדם חמוש. הברזל עצמו, ידע הומרוס, משתוקק לדם. ולכן אנחנו מנסים לרסן אותה. ופעם ידעו את זה פה, ופעם השורות של אלתרמן הפכו לפקודת יום של שר הבטחון.

לא עוד. שר בטחון שהיה מתיר לפרסם שורות כאלה היום לא היה נשאר בתפקידו שעה, והיה מוגדר כבוגד. כי את מה שפעם ידענו שהוא פסול, שידענו שהוא פשע מלחמה, שאפשר היה לדרוש בזעם בעטיו

לו יוכנו בידה עונשים של פלדה!

בתי דין צבאיים של שדה!

היום הפך לחלק מהפקודות. לא הכתובות, כמובן, אבל צה”ל פועל ממזמן עם שני סטים של פקודות, הרשמיות ואלה שכולם מעבירים בעל פה. די בטוח שאם תהיה חקירה רצינית של מה שאוהבים לקרוא אצלנו “חריגות” ובפועל הוא השיטה עצמה, לא ניתן יהיה למצוא אף קצין מעל דרגת רס”ן שחתום עליהן – אבל כולם יכירו אותן.

אלא שלציבור הישראלי לא די בכך שהוא מבצע פשעי מלחמה, ולא די לו בכך שהוא מטייח אותם: הוא חייב לטעון שהם המוסר עצמו.

עדות מס’ 59, שריון, דיר אל בלח

“זה גם מה שהמפקדים אמרו לנו, הקצינים, גם הגבוהים וגם הזוטרים. אמרו לנו “בסופו של דבר הדבר הכי מוסרי בעולם זה שאם אתה מרגיש איום אתה תירה לשם כי הסיכוי שזה יהיה אזרח הוא מאד קטן.” כי כולם התפנו משם.”

“הדבר הכי מוסרי בעולם”, כמובן, על משקל “הצבא הכי מוסרי בעולם.”

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)