לפני כ-20 שנים הייתי מתלמידיו של פרופ' צבי יעבץ, בקורס כללי בהיסטוריה של רומא ששכחתי את שמו – כנראה על קריסת הרפובליקה וימי הקיסרות הראשונים. הגענו עד טיבריוס. הוא היה מרצה בחסד, שאהב את החומר ואת התלמידים (אם כי היה נוקשה מאד כלפי סטודנטים שאיחרו, במיוחד קצינים).

ימים ספורים, יומיים אני חושב, אחרי ההודעה על הסכם אוסלו, הוא נשא הרצאה בפני אולם 144 המלא להתפקע בגילמן. הנושא שלו היה מדוע הסכימו הרומאים לקבל עליהם את הרודנות של אוקטבייאנוס-אוגוסטוס. התשובה שלו היתה שאוגוסטוס הבטיח להפסיק את מלחמות האזרחים ולצמצם את מלחמות החוץ. הוא תיאר שלושה דורות של משפחה רומאית פשוטה, שכל אחד מבניה היה מעורב בדרך זו או אחרת במלחמות האזרחים – החל במאריוס וסולא, עבור בפומפיוס וסרטוריוס בספרד, אחר כך פומפיוס וקיסר, ויורשי קיסר ברוצחיו. די, הוא אמר, די; הרומאים התחננו לשלום. אב נכה התחנן על ילדיו שלא ילכו לצבא. די. הוא לא הזכיר את הסכם אוסלו, שהיום כבר שכחנו עד כמה בא אחרי השנים שבהם עייפה נפשנו להורגים, האינתיפאדה הראשונה הנוראה שהטילה מום נפשי בדור של ישראלים ומום חמור הרבה יותר בדור של פלסטינים, ולו במילה. אבל הוא דיבר, יותר הטיף מאשר הרצה, ובאולם היתה דממה מוחלטת. כולם הבינו על מה הוא מדבר.

צבי יעבץ, שנמלט מגיא ההריגה של צרנוביץ' על סירה רעועה בים השחור, ואחר כך השתתף כקצין במלחמת סיני והתגאה כל כך בדגל ישראל שהניף על הר סיני, והיה ממקימי אוניברסיטת תל אביב, וזכר תמיד את ביקורו כמרצה צעיר אצל בן גוריון (שאמר לו "סלווקים ניצחנו, רומאים לא ניצחנו", בלאקוניות הרומזת על הצורך של ישראל הצעירה בברית עם כוח עולמי חזק), הלך הלילה לעולמו. שלום הוא לא חווה. שלום לעפרו.

(יוסי גורביץ)