לפני חמשה חודשים בדיוק פרסמתי כאן את הפוסט הזה. תמציתו: כספי הפנסיה של החוסכים בקופות הפנסיוניות הגדולות מונחים על קרן הצבי, מכיון שהציפיה להחזר פנסיוני מהן בגיל הפרישה מבוססת על הנחה של צמיחה כלכלית מתמדת, שבה דורות של צעירים נמרצים ויעילים יממנו בעבודתם ציבור הולך וגדל של גמלאים – מה שככל הנראה לא עומד להתרחש.

בתחילת השבוע התפרסמה בדר-מרקר כתבה של מירב ארלוזורוב, שכותרתה "מהפכה בביטוח הלאומי". לפי הנאמר בכתבה, "ועדה לבחינת האיתנות הפיננסית של הביטוח הלאומי תמליץ כי החלטות הממשלה והכנסת ייבחנו לפי השפעתן על האיזון התקציבי של המוסד" כשמטרת הצעד היא "למנוע את כניסתו של הביטוח הלאומי לגירעון בתוך 25-40 שנה".

מן הכתבה עולה שהאוצר בעצם "לווה" משך שנים מיליארדים מקופת הביטוח הלאומי; הסכום המדהים של 180 מיליארד שקלים שהמדינה אמורה לתת לביטוח הלאומי הוא בעצם החזר של ההלוואה הזו. אבל לא זה עיקר העניין.

השאלה העיקרית היא: מדוע הביטוח הלאומי עתיד לקרוס? בדיוק מהסיבה שקרנות הפנסיה הגדולות במתכונתן הנוכחית עתידות לקרוס, אם לא יוקטן משמעותית "יחס התלות" שבין עובדים לגמלאים, קרי היחס בין מספר העובדים למספר הגמלאים. לפי הערכת המוסד לביטוח לאומי שמצטטת ארלוזורוב צפוי יחס התלות הזה, שהיה 1 ל-5.7 בשנת 1980, ליחס של 1 ל-3 בשנת 2050 (הנתון המשמעותי הוא לא חלוקת הגילאים, אלא היחס בין עובדים לגמלאים, כי העובדה ששיעור ההשתתפות בכוח העבודה במדינת ישראל נמוך למדי מאזנת את השפעת הפריון; במלים אחרות: יש לנו הרבה אנשים צעירים, אבל הם אינם עובדים ואינם תומכים בגמלאים).

מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? להגדיל את מספר העובדים, על ידי העלאת גיל הפרישה ושילוב אוכלוסיות רבות יותר בעבודה. אך גם אז הגמלאות עתידות לרדת, כי עם הדלדלות מקורות האנרגיה הזמינים לכלכלה התפוקה הממוצעת לעובד עתידה לקטון, ככל הנראה.

אז החדשות הטובות הן, שיש מי שמודע לבעיה בחלונות הגבוהים, ומסב אליה את תשומת לב מקבלי ההחלטות במדינת ישראל. החדשות הרעות הן שמקבלי ההחלטות הם אותם מקבלי ההחלטות המוכרים לנו, שלא עושים כלום במקרה הטוב, מזגזגים במקרה הרווח ושולפים פתרונות פופוליסטיים ולאומניים במקרה הרע (וזה עוד לפני שהזכרנו את "חוק ההסדרים").

אז מה נותר לנו לעשות? לסמוך על עצמנו בעיקר, ולהכין רשתות בטחון חברתיות שירפדו מעט את הנחיתה הכואבת עם המשך קריסתה של מדינת ישראל. אל תבנו על קצבאות הזקנה.

(דן תמיר)