ההתחנפות לימין של אבי גבאי בנושא אונסק”ו לא תעזור לו לקושש קולות, רק תעמוד לו לרועץ. יומרץ גבאי
דונלד טראמפ המתחרפן והולך הכריז אתמול (חמישי. על כל פנים, אני חושב שזה היה חמישי. או אתמול) על הפסקת פעילותה של ארה”ב באונסק”ו, ונימק זאת בין השאר בהטיה האנטי-ישראלית של הארגון. ספק אם אכן יש כזו, אבל כמובן שנתניהו ושריו מיהרו לקפוץ על העגלה. נתניהו הורה “להיערך” לפרישה ישראלית מאונסק”ו, ככל הנראה כדי לקושש זמן לנהל משא ומתן עם אוכל החינם כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, השגריר שם, כדי למצוא לו ג’וב אחר.
עד כה, בנוהל. מה שהיה לא צפוי היתה ההכרזה של ראש מפלגת העבודה, אבי גבאי: הוא מיהר לברך על ההחלטה האמריקאית, והוסיף ש”אונסק”ו לא עוסק בתרבות אלא בעיוות ההיסטוריה היהודית ובפוליטיקה של סמלים.” בכך אימץ גבאי אחד לאחד את הטיעון השקרי של ממשלת נתניהו.
למה? מה יצא לו מזה? ישנה, כמובן, האפשרות שגבאי אכן מאמין בכך כי הוא לא מכיר את העובדות. מביך, אבל לגיטימי: גבאי הוא הרי איש ימין רך, שנתפס משקר בשאלה האם הוא מצביע ליכוד לשעבר, והגיע לפוליטיקה על כנפיו של משה כחלון. גם אז הטענה ש”אונסק”ו לא עוסק בתרבות” משונה.
אבל גבאי הוא לא רק האדם הפרטי גבאי, אלא גם ראש מפלגת העבודה. והקפיצה שלו על עגלת ממשלת נתניהו אתמול מריחה יותר מדי כמו ההתנהלות של מפלגת העבודה בשני העשורים האחרונים: התחנפות לימין כדי לקושש קולות. גבאי כנראה מיהר להודיע שהוא תומך בנתניהו – ובפועל, משמש כינור שני שלו – כדי להקדים את יאיר לפיד.
יש כאן אספקט פוליטי-מפלגתי, שגם הוא לא מרנין: לפיד וגבאי רבים על אותם הקולות, בתוך אותו המחנה – מחנה השמאל-מרכז. הם לא מושכים מצביעים מן הימין. אבל יש לפיד היא ענן פורח. מפלגת העבודה היא בכל זאת מפלגה בעלת היסטוריה ומשקל. נכון, ב-30 השנים האחרונות היא מתפקדת על תקן ערפד שמסרב למות ולפנות את מקומו, אבל בכל זאת.
מה שגבאי עשה אתמול הוא מה שמפלגת העבודה עושה מאז 1996 לפחות וכנראה מאז 1992: מעמידה פנים שהיא יותר ימנית ממה שהיא כדי למשוך קולות של אנשי ימין. זה עבד לרבין, ב-1992 – ואז התחילה הנפילה. רבין נבחר בעקבות האינתיפאדה הראשונה, שבה הוא היה מר “לשבור להם את הידיים והרגליים”, ושנה לאחר מכן הוא כבר היה במו”מ על החזרת הגולן ובדרך להסכם אוסלו. בדרך, ניהל שר החוץ שלו, שמעון פרס, מו”מ חשאי עם הפלסטינים בנושא ירושלים, שיקר לכנסת בנושא ונתפס. לרבין היה רוב םרלמנטרי ועל פי הסקרים בתקופה, רוב ניכר להסכמים שביצע – אבל פה נוצרה התפיסה שמפלגת העבודה תשקר לימין כדי למשוך מצביעים ממנו, ואחר כך תפנה לנתיב שמאלי יותר.
ימי הקריסה המבוהלים של אהוד ברק, כנראה הפוליטיקאי הכושל בתולדות ישראל – הוא איבד את הקואליציה שלו תוך פחות משנה, וצלע שבעה חודשים עם ממשלת מיעוט שהפסידה בהצבעות אי אמון – רק חיזקו את התפיסה הזו. כשברק ראה שהוא עומד להיות מובס על ידי אריק שרון (והיום קשה להבין עד כמה הרעיון של שרון כמועמד רציני לראשות הממשלה היה ביזארי בתחילת ימיו של ברק), הוא ניסה להעניק לפלסטינים ויתורים שסירב לבצע קודם לכן, כדי להפסיק את האלימות. הוא נכשל, כי הפלסטינים הבינו שאין לו שום סמכות לבצע את הוויתורים הללו ושעל כל פנים, הממשלה שתבוא אחריו לא תהיה מחויבת להם; אבל הזכרון של ימי טאבה נשאר.
ולא במקרה, מפלגת העבודה לא מצליחה לחזור לשלטון מאז. היא נתפסת, בצדק היסטורי, כמי שתרמה את המצביעים שהיא תמשוך מן הימין. אבל יש לה בעיה אחרת: ככל שהיא מנסה להתחזות יותר לליכוד, אנשים אומרים לעצמם שרגע, אם כבר, יש לנו כבר ליכוד. ואפשר לסמוך עליו יותר בנושאי בטחון. (נניח עכשיו לעובדה שבניגוד למפלגת העבודה, הליכוד פינה את סיני ואת רצועת עזה; אף אחד לא זוכר את הפינוי הראשון, ונתניהו הצליח לנטוע בלב רוב המצביעים את האמונה השקרית שמי שביצע את ההתנתקות היתה קדימה.)
הסטיה היחידה מהקו הזה, ב-20 השנים האחרונות, היתה של עמיר פרץ ב-2006, כשהוא דיבר על כך שכפי שילדי שדרות כמהים לשקט, כך גם ילדי עזה. אבל פרץ חטף סכין בגב משמעון פרס והגזענים הלבנים הזקנים של העבודה, ולמרות שהביא קולות חדשים רבים, לא הצליח להזניק את המפלגה קדימה. אחר כך באה הטרגדיה של מינויו כשר בטחון ומלחמת לבנון. אבל חשוב להזכיר: פרץ משך קולות חדשים בדיוק כאשר חלק במפורש על המדיניות של שרון והציע קו שמאלי יותר.
ברק, שהחליף את פרץ, היה אותו הברק. שהדי במרומים שאני לא מבין מדוע אנשים עדיין חושבים על האיש הזה כעל תקווה כלשהי. הוא זחל לממשלת נתניהו – למרות הבטחות שלא יעשה זאת – ואחר כך פרש והקים את מפלגת עצמאות, אותה כינה בלעג איסתכלל; זו כלל לא העמידה את עצמה לבחירה. אחר כך באה שלי יחימוביץ’, וביצעה פחות או יותר את ההימור של גבאי: מדיניות סוציאליסטית לאומית. לשפר את מצבן של השכבות הנמוכות תוך כדי הסכמה בשתיקה עם “ניהול הסכסוך” של נתניהו. זה לא עבד, ואין סיבה טובה לחשוב שזה יעבוד בהמשך.
כרגע, מה שגבאי מציע הוא אותה מדיניות בתחום המדיני-צבאי של נתניהו, תוך שיפורים בתחום הכלכלי. ספק אם מי מנהל בכיר בבזק הוא האיש המתאים לשפר את הכלכלה הישראלית, כלומר לשפר את מצב רוב העובדים בה. אבל זו הבחירה של חברי העבודה, וזה עניינם. אלא שכשגבאי לא חולק על תפיסת המציאות של נתניהו – היאוש, האמונה בלנצח תאכל חרב, הטענה שכך דברים יכולים להמשך – הוא מעניק לו את הנצחון במו ידיו. אם אנחנו אכן על סף השמדה וכל העולם נגדנו, אז – לפחות עד שנרגיש את הסנקציות – באמת שהנושא הכלכלי זניח. אם התפיסה הצבאית-מדינית שלך היא אכן זו של נתניהו, תפיסת “החיים עצמם” לפני הכלכלה, תותחים והתנחלויות לפני חמאה, אתה לא יכול לנצח אותו. נתניהו טוב ממך בזה. הוא המקור. אתה החיקוי. ובך, כזכור, חושדים שוב ושוב שאתה מרמה.
רוצה לנצח, או לפחות לנסות? לך בנתיב האבוד של פרץ. כן, זה יעצבן הרבה אנשים. התקשורת, שהיא במחנה המרכז-ימין, תעשה לך מצנע. זה בסדר. למד מנתניהו ועקוף אותה. יש לך טוויטר ופייסבוק ואתה נפגש עם הרבה מצביעים. אלץ את השמאל הישראלי לנהל את הדיון בשאלה שזמנה הגיע ב-2002: מה עושים ביום שאחרי אוסלו. הקפד להביא פלסטינים לדיון הזה. לא בטוח שתנצח בבחירות הקרובות, כי קשה לשנות כיוון של ספינה, אבל זה בסדר. לא מנצחים בחירות בסיבוב אחד. זה לוקח זמן. קח אוויר. אבל לא תנצח אם לא תהיה אופוזיציה.
נכון, זה לא בגנים של מפלגת העבודה. בעסה. לא אמרנו שיהיה קל. בחרת להנהיג? יש לזה מחיר. הבחירה בפניך: לנסות לשנות כיוון או לריב עם יאיר לפיד על רבע מנדט. את הקול שלי לא תקבל – קונם אם לבוקר אשוב לסורי, ומאום לא אלמד גם הפעם – אבל יהיה נחמד להיות בקואליציה שלך.
ועוד דבר אחד: חמושינו האמיצים ביצעו היום ענישה קולקטיבית ומנעו מלקוחות להכנס למאפיה בעמק הירדן, בתואנה שמישהו זרק באזור אבן אתמול. טוב לדעת שישראל לומדת מההיסטוריה.
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות