החברים של ג'ורג'

לצאת מספירלת היאוש

ההתחנפות לימין של אבי גבאי בנושא אונסק”ו לא תעזור לו לקושש קולות, רק תעמוד לו לרועץ. יומרץ גבאי

דונלד טראמפ המתחרפן והולך הכריז אתמול (חמישי. על כל פנים, אני חושב שזה היה חמישי. או אתמול) על הפסקת פעילותה של ארה”ב באונסק”ו, ונימק זאת בין השאר בהטיה האנטי-ישראלית של הארגון. ספק אם אכן יש כזו, אבל כמובן שנתניהו ושריו מיהרו לקפוץ על העגלה. נתניהו הורה “להיערך” לפרישה ישראלית מאונסק”ו, ככל הנראה כדי לקושש זמן לנהל משא ומתן עם אוכל החינם כרמל שאמה לאמה דינג דונג הכהן, השגריר שם, כדי למצוא לו ג’וב אחר.

עד כה, בנוהל. מה שהיה לא צפוי היתה ההכרזה של ראש מפלגת העבודה, אבי גבאי: הוא מיהר לברך על ההחלטה האמריקאית, והוסיף ש”אונסק”ו לא עוסק בתרבות אלא בעיוות ההיסטוריה היהודית ובפוליטיקה של סמלים.” בכך אימץ גבאי אחד לאחד את הטיעון השקרי של ממשלת נתניהו.

למה? מה יצא לו מזה? ישנה, כמובן, האפשרות שגבאי אכן מאמין בכך כי הוא לא מכיר את העובדות. מביך, אבל לגיטימי: גבאי הוא הרי איש ימין רך, שנתפס משקר בשאלה האם הוא מצביע ליכוד לשעבר, והגיע לפוליטיקה על כנפיו של משה כחלון. גם אז הטענה ש”אונסק”ו לא עוסק בתרבות” משונה.

אבל גבאי הוא לא רק האדם הפרטי גבאי, אלא גם ראש מפלגת העבודה. והקפיצה שלו על עגלת ממשלת נתניהו אתמול מריחה יותר מדי כמו ההתנהלות של מפלגת העבודה בשני העשורים האחרונים: התחנפות לימין כדי לקושש קולות. גבאי כנראה מיהר להודיע שהוא תומך בנתניהו – ובפועל, משמש כינור שני שלו – כדי להקדים את יאיר לפיד.

יש כאן אספקט פוליטי-מפלגתי, שגם הוא לא מרנין: לפיד וגבאי רבים על אותם הקולות, בתוך אותו המחנה – מחנה השמאל-מרכז. הם לא מושכים מצביעים מן הימין. אבל יש לפיד היא ענן פורח. מפלגת העבודה היא בכל זאת מפלגה בעלת היסטוריה ומשקל. נכון, ב-30 השנים האחרונות היא מתפקדת על תקן ערפד שמסרב למות ולפנות את מקומו, אבל בכל זאת.

מה שגבאי עשה אתמול הוא מה שמפלגת העבודה עושה מאז 1996 לפחות וכנראה מאז 1992: מעמידה פנים שהיא יותר ימנית ממה שהיא כדי למשוך קולות של אנשי ימין. זה עבד לרבין, ב-1992 – ואז התחילה הנפילה. רבין נבחר בעקבות האינתיפאדה הראשונה, שבה הוא היה מר “לשבור להם את הידיים והרגליים”, ושנה לאחר מכן הוא כבר היה במו”מ על החזרת הגולן ובדרך להסכם אוסלו. בדרך, ניהל שר החוץ שלו, שמעון פרס, מו”מ חשאי עם הפלסטינים בנושא ירושלים, שיקר לכנסת בנושא ונתפס. לרבין היה רוב םרלמנטרי ועל פי הסקרים בתקופה, רוב ניכר להסכמים שביצע – אבל פה נוצרה התפיסה שמפלגת העבודה תשקר לימין כדי למשוך מצביעים ממנו, ואחר כך תפנה לנתיב שמאלי יותר.

ימי הקריסה המבוהלים של אהוד ברק, כנראה הפוליטיקאי הכושל בתולדות ישראל – הוא איבד את הקואליציה שלו תוך פחות משנה, וצלע שבעה חודשים עם ממשלת מיעוט שהפסידה בהצבעות אי אמון – רק חיזקו את התפיסה הזו. כשברק ראה שהוא עומד להיות מובס על ידי אריק שרון (והיום קשה להבין עד כמה הרעיון של שרון כמועמד רציני לראשות הממשלה היה ביזארי בתחילת ימיו של ברק), הוא ניסה להעניק לפלסטינים ויתורים שסירב לבצע קודם לכן, כדי להפסיק את האלימות. הוא נכשל, כי הפלסטינים הבינו שאין לו שום סמכות לבצע את הוויתורים הללו ושעל כל פנים, הממשלה שתבוא אחריו לא תהיה מחויבת להם; אבל הזכרון של ימי טאבה נשאר.

ולא במקרה, מפלגת העבודה לא מצליחה לחזור לשלטון מאז. היא נתפסת, בצדק היסטורי, כמי שתרמה את המצביעים שהיא תמשוך מן הימין. אבל יש לה בעיה אחרת: ככל שהיא מנסה להתחזות יותר לליכוד, אנשים אומרים לעצמם שרגע, אם כבר, יש לנו כבר ליכוד. ואפשר לסמוך עליו יותר בנושאי בטחון. (נניח עכשיו לעובדה שבניגוד למפלגת העבודה, הליכוד פינה את סיני ואת רצועת עזה; אף אחד לא זוכר את הפינוי הראשון, ונתניהו הצליח לנטוע בלב רוב המצביעים את האמונה השקרית שמי שביצע את ההתנתקות היתה קדימה.)

הסטיה היחידה מהקו הזה, ב-20 השנים האחרונות, היתה של עמיר פרץ ב-2006, כשהוא דיבר על כך שכפי שילדי שדרות כמהים לשקט, כך גם ילדי עזה. אבל פרץ חטף סכין בגב משמעון פרס והגזענים הלבנים הזקנים של העבודה, ולמרות שהביא קולות חדשים רבים, לא הצליח להזניק את המפלגה קדימה. אחר כך באה הטרגדיה של מינויו כשר בטחון ומלחמת לבנון. אבל חשוב להזכיר: פרץ משך קולות חדשים בדיוק כאשר חלק במפורש על המדיניות של שרון והציע קו שמאלי יותר.

ברק, שהחליף את פרץ, היה אותו הברק. שהדי במרומים שאני לא מבין מדוע אנשים עדיין חושבים על האיש הזה כעל תקווה כלשהי. הוא זחל לממשלת נתניהו – למרות הבטחות שלא יעשה זאת – ואחר כך פרש והקים את מפלגת עצמאות, אותה כינה בלעג איסתכלל; זו כלל לא העמידה את עצמה לבחירה. אחר כך באה שלי יחימוביץ’, וביצעה פחות או יותר את ההימור של גבאי: מדיניות סוציאליסטית לאומית. לשפר את מצבן של השכבות הנמוכות תוך כדי הסכמה בשתיקה עם “ניהול הסכסוך” של נתניהו. זה לא עבד, ואין סיבה טובה לחשוב שזה יעבוד בהמשך.

כרגע, מה שגבאי מציע הוא אותה מדיניות בתחום המדיני-צבאי של נתניהו, תוך שיפורים בתחום הכלכלי. ספק אם מי מנהל בכיר בבזק הוא האיש המתאים לשפר את הכלכלה הישראלית, כלומר לשפר את מצב רוב העובדים בה. אבל זו הבחירה של חברי העבודה, וזה עניינם. אלא שכשגבאי לא חולק על תפיסת המציאות של נתניהו – היאוש, האמונה בלנצח תאכל חרב, הטענה שכך דברים יכולים להמשך – הוא מעניק לו את הנצחון במו ידיו. אם אנחנו אכן על סף השמדה וכל העולם נגדנו, אז – לפחות עד שנרגיש את הסנקציות – באמת שהנושא הכלכלי זניח. אם התפיסה הצבאית-מדינית שלך היא אכן זו של נתניהו, תפיסת “החיים עצמם” לפני הכלכלה, תותחים והתנחלויות לפני חמאה, אתה לא יכול לנצח אותו. נתניהו טוב ממך בזה. הוא המקור. אתה החיקוי. ובך, כזכור, חושדים שוב ושוב שאתה מרמה.

רוצה לנצח, או לפחות לנסות? לך בנתיב האבוד של פרץ. כן, זה יעצבן הרבה אנשים. התקשורת, שהיא במחנה המרכז-ימין, תעשה לך מצנע. זה בסדר. למד מנתניהו ועקוף אותה. יש לך טוויטר ופייסבוק ואתה נפגש עם הרבה מצביעים. אלץ את השמאל הישראלי לנהל את הדיון בשאלה שזמנה הגיע ב-2002: מה עושים ביום שאחרי אוסלו. הקפד להביא פלסטינים לדיון הזה. לא בטוח שתנצח בבחירות הקרובות, כי קשה לשנות כיוון של ספינה, אבל זה בסדר. לא מנצחים בחירות בסיבוב אחד. זה לוקח זמן. קח אוויר. אבל לא תנצח אם לא תהיה אופוזיציה.

נכון, זה לא בגנים של מפלגת העבודה. בעסה. לא אמרנו שיהיה קל. בחרת להנהיג? יש לזה מחיר. הבחירה בפניך: לנסות לשנות כיוון או לריב עם יאיר לפיד על רבע מנדט. את הקול שלי לא תקבל – קונם אם לבוקר אשוב לסורי, ומאום לא אלמד גם הפעם – אבל יהיה נחמד להיות בקואליציה שלך.

ועוד דבר אחד: חמושינו האמיצים ביצעו היום ענישה קולקטיבית ומנעו מלקוחות להכנס למאפיה בעמק הירדן, בתואנה שמישהו זרק באזור אבן אתמול. טוב לדעת שישראל לומדת מההיסטוריה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אם תעבוד עלי פעם שניה…

עמיר פרץ אמר אמש שהוא יסרב בעתיד לקבל את תפקיד שר הבטחון.

כאילו שמישהו יציע לו אותו.

* * * * *

עמיר פרץ היה כנראה האכזבה המהירה ביותר בהיסטוריה שבעת האכזבות של הפוליטיקה הישראלית. אחרי שנים שמפלגת העבודה נשלטה על ידי פרס, ברק, פרס, בן אליעזר, מצנע, ופרס, הגיע עמיר פרץ, הסב לפרס את התבוסה האחרונה והמשפילה בתולדות הזיקית הפוליטית הזו, ושלח אותו אל קלונו הסופי כאיש קדימה. פרץ אמר אז דברים מדהימים: הוא השווה בין זכותם לשלום של ילדי שדרות וילדי עזה, ואף אחד לא יכול היה לגעת בו: הוא גר שם. למרות העריקה הבזיונית של שלישיית הבוגדים פרס, איציק ורמון, ולמרות הקמתה של מפלגת הגמלאים, חביבת הרגע של האדישים פוליטית, פרץ הצליח להשיג 19 מנדטים. אחר כך, כידוע, הוא נפל למלכודת, קיבל את תפקיד שר הבטחון, מלחמת לבנון פרצה וההבטחה הגדולה נגוזה בעשן. אפילו ברק נדרש ליותר זמן כדי לזמבר כך את בוחריו, אם כי הוא זרע הרבה, הרבה יותר חורבן.

מאז מנסה פרץ, שוב ושוב, לתרץ את אירועי שלושת החודשים ההם של קיץ 2006, ללא הצלחה. כוונותיו רצויות. מעשיו, קצת פחות.

* * * * *

נפגשנו אמש, שורה של בלוגרים משחרים לטרף, עם פרץ. קודם לפגישה, ומאוחר מכדי שיהיה לנו מספיק מידע מספיק ברור כדי שנוכל להתייחס אליו במהלכה, פלט פרץ את השטות על ה"שמאלנים שותי האספרסו". מעבר לעלבון המיותר לפלג שהצביע עבורו ב-2006 ושעשוי היה, במאמץ, להצביע עבורו גם הפעם, ההתבטאות הזו הצביעה על הניתוק של אומרה. אספרסו? באמת? זה מה שיש לך לומר? "נוער האספרסו" הוא ביטוי גנאי משנות החמישים, שנבע מטינתה ההיסטורית של הציונות – במיוחד תנועת העבודה – לערים ולאורבניות. הביטוי היה כל כך רטרו, שלרגע ניתן היה למצמץ ולחשוב שפרץ הפך להיפסטר.

אבל זו לא היתה אירוניה מודעת לעצמה. מותר לנחש שזה היה נסיון נואל לקושש קולות מן הימין על גבם של מצביעים שפרץ מעריך שתומכים בשאר המועמדים במפלגה, כלומר אבודים מבחינתו – מצביעי הרצוג או יחימוביץ', למשל.

* * * * *

הפגישה לא הלכה טוב. פרץ התחיל אותה במונולוג ארוך, שהתמקד בימיו בצבא ואחר כך בשדרות – כלומר, אירועים שהם בני שלושים עד ארבעים שנה. אף שהוא הודה ששגה כאשר קיבל את תיק הבטחון – אם כי הוא טען שלא היתה לו ברירה – נראה שהוא די מתגעגע. הלשכה שלו מעוטרת בדגם זכוכית טנק, אביר (עם חרב שבורה למראה), תמונה של מטס חיל האוויר מעל אושוויץ, ושאר מזכרות. באמצעות המונולוג, הוא ניסה לנטרל את השאלות הקשות שידע שעומדות להגיע. זה לא הלך.

מוקף במזכרות - מהתקופה הטובה ביותר בחייו? עמיר פרץ, אתמול.

התשובות היו מתחמקות, לעיתים – כפי שהבחין איתמר – שגויות עד שקריות, מתגוננות, תוקפניות. הוא היה אגרסיבי מאד כלפי רחביה ברמן, שנעץ את שיניו כבולדוג בשאלה מדוע הסכים פרץ לקבל את משרד הבטחון ולא ניהל משחק פוקר ראוי לשמו מול אולמרט; זה האחרון הרי לא יכול היה להקים ממשלת מרכז-שמאל בלעדי העבודה. את ליהי הוא שאל בפטרנליזם בוטה אם היא בכלל נולדה בתקופה שהוא דיבר עליה (תחילת שנות השמונים, כמדומני). לשאלה שלי, מדוע להצביע למפלגת העבודה כאשר נציג בולט של הקוד הגנטי שלה הוא בוז'י הרצוג, שעוד לא ראה ממשלת ימין שהוא לא אהב, הוא ענה פחות או יותר ב"אז אל תצביע". כשהאני זוביידה קרא לו לזרוק את הממסד הישן של המפלגה לכלבים, בדיוק בגלל אותו מטען גנטי, ולהצהיר על כך מראש, לפני הפריימריז, הוא חייך ולא ענה.

נשארתי אחר כך לשיחה עם היועצים שלו, חזרתי על כמה מהבעיות שיש לי עם התנהלותו במלחמת לבנון – היציאה החפוזה למלחמה, העובדה שיצחק גרשון יכול היה לסרב פקודה בזמן מלחמה ולצאת מזה בלי עונש, שלא לדבר על כיתת היורים שהוא היה ראוי לה – התוצאה היתה התנשאות זחוחה: תחילה אמירה שפרץ כבר ענה על השאלות האלה בעבר; אחר כך שאלה האם קראתי את החלק הסודי של דו"ח וינוגרד ורמיזה, שדחיתי מיד, שאם לא קראתי אותו, אינני יכול לשפוט מה קרה שם; ואחר כך שאלה בוטה האם שירתתי בכלל בלבנון, כשהעוזר טוען שהוא דווקא כן, כצנחן. מה זה קשור, לא ממש הבנתי. אני מניח שאם הייתי נשאר שם עוד קצת, היתה עולה השאלה האם בכלל שירתתי בצה"ל.

עוזריו של פרץ טענו בלהט שהוא לא יכול היה להיערך למלחמה שפרצה בהתרעה, לדבריהם, של שבועיים; רחביה ברמן ואנוכי הצבענו על כך שכל המלחמות בישראל – להוציא מלחמת סיני ב-1956 ומלחמת לבנון הראשונה, שתוכננו מראש על ידי ישראל – פרצו בהתרעה של שבועיים. זה המצב כאן. מי שלא יכול להיערך לכך, שלא יקח את תפקיד שר הבטחון.

לא, כאמור, שיש סיכוי שהמצב הזה יחזור על עצמו. הזדמנות כזו מפספסים רק פעם אחת.

הבהרה מראש: אני לא תומך באף מועמד בפריימריז של מפלגת העבודה. מבחינתי היא זומבי חולני שהגיע זמנו להתפגר סופית, ושעצם קיומו מונע שידוד מערכות במה שנשאר מהשמאל הישראלי.

ועוד דבר אחד: בעוד הטמטום הישראלי מול ה"מטס" מגיע לשיאים נדירים – על כך, אולי, מחר – מזכיר לנו עקיבא אלדר שהמשטר הציוני נקט באמצעים חריפים נגד מחאה לא-אלימה כבר בשנות השמונים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מצנע צריך ללכת

לעמרם מצנע, בחור טוב במובן הרע של המילה, קרתה תקלה מביכה: כחלק ממאבקו על הנהגת מפלגת העבודה, הוא הצליח להקלע לאמירות שנראות דומות מאד לאמירות גזעניות. מצנע, שיצא נגד "מפקד הארגזים" שכביכול מארגן עמיר פרץ, הוא אמר (על פי גרסה אחת) ש"אני, שלי ובוז'י רבים על אותו הקול. אלה אנשים מפלנטה אחת. לעמיר יש את הקולות שלו, כי הוא פקד הרבה. אלה אנשים מפלנטה אחרת." על פי גרסה אחרת, מחמירה יותר, מצנע אמר ש"הוא [פרץ] בא מארץ אחרת […] עמיר פרץ מביא אנשים שבכלל לא שייכים למפלגת העבודה. הוא מביא את החמולות." מצנע ניסה לסגת מהאמירה הזו, שנאמרה בגבעתיים, כלומר פחות או יותר במקום הלבן ביותר בארץ, וטען שהוא התכוון לומר שפרץ בא מ"תרבות" אחרת. וואלה.

שגיאה של טירון או שריקה לכלבים? עמרם מצנע, פברואר 2011

מצנע התלונן על "מפקד ארגזים" כביכול שעורך פרץ. זה משונה, כי בפעם האחרונה ששמעתי על מפקד ארגזים, גם אז הוא לכאורה נערך על ידי פרץ. אבל ארגזים, כפי שכתב היטב היום גדעון לוי, תמיד היו: זו היתה שיטת הפטרונות הקבועה של העבודה. כך היא השיגה מתפקדים ערבים ודרוזים: מישהו – שיעול, פואד בן אליעזר, שיעול – היה מבטיח לראשי חמולות גזר כלשהו, למשל חיבור של השכונה שלהם לחשמל, והם היו מתפקדים ומצייתים לו. כל זמן שפואד "מלך השטח" פעל עבור ראיס אשכנזי כזה או אחר, בדרך כלל אהוד ברק או שמעון פרס, אף אחד לא אמר מילה על "מפקדי ארגזים". עכשיו דווקא כן.

ההאשמה כנגד פרץ חצופה במיוחד, כי פרץ היה היחיד שהביא בשלושת העשורים האחרונים מצביעים חדשים למפלגת העבודה. מה מצנע ידע לעשות, כבר ראינו; אני בספק אם שלי יחימוביץ' תהיה טובה יותר, גם אם היא תתחנף עוד יותר לימין; ואשר לבוז'י הרצוג, אל תצחיקו אותי, טוב? אבל פרץ הביא ב-2006, אחרי שהאשכנזים הקשישים ערקו עם פרס לקדימה, 19 מנדטים. שישה מנדטים מהם, אמרו בשעתו הסוקרים, היו חדשים, של אנשים שלא הצביעו קודם לעבודה. האמירה ש"פרץ מביא אנשים שלא שייכים למפלגת העבודה" היא פשוט לא נכונה עובדתית.

האמירה של מצנע, במקום שבו היא נאמרה, היא אחד משניים: או רשלנות כושלת של מועמד שנכשל בדבריו, או נסיון בוטה ועלוב להוציא את השד העדתי של מפלגת העבודה – שד לבן וקשיש – באמצעות שריקות. אם זו רשלנות, היא מצטרפת לזו של הפעם הקודמת, ב-2003, והיא צריכה להוציא את מצנע מהמגרש. אם אלה אכן "שריקות כלבים" – ואני מתקשה להאמין שזה לא המצב, במיוחד לאור האמירה של מצנע שתושבי ירוחם "לא בשלים לדמוקרטיה" – אז ודאי שמצנע לא ראוי לקולות הציבור הישראלי.

לא שמפלגת העבודה, שהיא זומבי פוליטי חולני שראוי שמישהו יגאל אותו מיסוריו, ראויה לקולות האלה. אבל ודאי לא מצנע. יש גבול.

ועוד דבר אחד: האגודה לזכויות האדם ומועצת הכפרים הבלתי מוכרים בנגב הופתעה לשמוע שאחד הגופים שינהל מטעם לשכת ראש הממשלה את הטיפול בכפרים הבלתי מוכרים תהיה המועצה לבטחון לאומי, בהנהלת האלוף יעקב "כדור בראש" עמידרור. מה למל"ל ולכפרים הבלתי מוכרים? מסתבר שגם זה "בטחון לאומי". או, במילותיה של האגודה, "מעורבות המועצה לביטחון לאומי בטיפול בנושא הכפרים הבלתי מוכרים מראה, כי הממשלה מתנהלת כמו בימי הממשל הצבאי, ומתעקשת לראות בבדווים איום ביטחוני. בכך, היא רק מחריפה את מצוקתם של הבדווים ומרחיקה אותנו מכל פיתרון אפשרי". ההדגשה שלי. בישראל פינו כבר כמה דיירים מבתיהם. זו פעם ראשונה, למיטב ידיעתי, שהמועצה לבטחון לאומי מתערבת בנושא.

(יוסי גורביץ)

הספינר המושחת, שקיעתו של ברק, ימי חסד לפרץ, ולמה אולמרט צריך ללכת: ארבע הערות קצרות על ספיחי וינוגרד

על ראש הפשלונר בוער הכובע: הזכרון הציבורי קצר פה, אז רצוי להזכיר: הרעיון שאולמרט יצא למבצע של הרגע האחרון והרג 33 חיילים למען מטרה פוליטית, הוא של בוגי "משה" יעלון, שכינה את ימי המלחמה האחרונים "ספין מושחת".

אם לא שמעתם מבוגי מאז יום רביעי, זה לא במקרה. ועדת וינוגרד ריסקה את התיאוריה הזו. מעולם לא היו לה רגליים: הצעת התקיפה נדחפה בעוצמה על ידי הצבא – דן חלוץ אף הודיע לממשלה בפסקנות ש"אין הצעה אחרת", כשמופז ניסה להעלות הצעה כזו בדיוק – ואולמרט היה זה שהיסס.

האם היה כאן ספין? כן, כנראה. אבל הוא היה מצד הצבא. חלוץ דרש מבצע אחרון של תשעים שעות; אחרי יומיים, הוא הסתפק בשישים; והוא הורה לעצור את ההתקדמות אחרי 24 שעות בלבד. למה הוא עצר, כשהוא טען שוב ושוב ש"אי אפשר לעצור"? 33 ההרוגים. הנסיון הנואש שלו לארגן 'תמונת נצחון' היה אמור להוציא את שמו של צה"ל – ואת שמו שלו – מן הביצה שבה שקע.

זה לא עבד. אבל בוגי הוא האחרון שרשאי לפתוח את הלוע. הוא היה הרמטכ"ל שקדם לחלוץ, והוא היה סגן הרמטכ"ל המשפיע ביותר בעשרים השנה האחרונות – מאז אהוד ברק. הוא פיקח על הפיכתו של צה"ל לכוח בט"ש, הגה את תפיסת "הקטיושות יחלידו" שרווחה בשש השנים שבהן צה"ל לא היה בלבנון, ופיקד על צבא שיותר ויותר ויתר על עמידה במשימות למען המנעות מנפגעים. מאז שניסה לסחוט את אריאל שרון כדי לקבל שנה רביעית בתפקיד ונכשל, הוא משפריץ ארס לעבר מחליפיו והמערכת הפוליטית. אם יש כאן ספינר, הריהו הצדקן הידוע מגרופית.

שמחה קטנה לאיד: הסקר של 'ידיעות אחרונות' הראה הבוקר, לראשונה מאז חזרתו של ברק לפוליטיקה, שאולמרט עקף את ברק בסקרים. אמנם, עם 18% קצת קשה ללכת למכולת – במיוחד כשנתניהו מסתובב עם 30% – אבל זה לוקח 14%.

הלקח כאן פשוט למדי: כדאי לפוליטיקאים לומר מה הם חושבים. ברק הבטיח נחרצות – למרות השקרים של האתרוגן יאיר לפיד – לפרוש מהממשלה. מאז ההבטחה ההיא, הוא עושה כל תרגיל אפשרי כדי לא לעמוד במילתו. ברק מעולם לא הצטיין בעמידה במילתו, כפי שיודע כל מי שזוכר איך בסוף שבוע אחד הכריז ברק על "מהפכה חילונית" ביום שישי, שהפכה ל"מהפכה אזרחית" במוצ"ש והתאדתה לחלוטין ביום ראשון.

אני לא מחבב את אולמרט ואני מאמין שהוא צריך ללכת הביתה – ועל כך, למטה – אבל מאז שחל אצלו המהפך המחשבתי, הוא לא מהסס לומר את דעתו. הוא תקף בחריפות את המתנחבלים, הוא שימש כלב התקיפה של שרון לאורך כל ההתנתקות, והוא הודיע – בניגוד לעצת הספינרים שלו – על תכנית ההתכנסות במהלך הבחירות.

שניהם היו מוקד כשלונות. של ברק היו גדולים משמעותית יותר.

קצת חסד: דו"ח וינוגרד עשה חסד עם האדם המושמץ ביותר במלחמה, עמיר פרץ. הוא לא גאון צבאי גדול, וקבלת תיק הבטחון היתה עדיין שגיאה מצידו, אבל אין ספק שהוא היה שר בטחון יותר טוב מבוגי, למשל.

הוא התעקש – בניגוד לדעתו של חלוץ – לפתוח את המלחמה בהשמדת הטילים לטווח בינוני וארוך של החיזבאללה. זו היתה ההצלחה העיקרית במלחמה, והיא נבעה מתפיסתו של פרץ שהאזרחים לא צריכים להיות השכפ"ץ של צה"ל.

מאותה סיבה הוא הורה לעלוב יצחק גרשון לשלוח את כוחות פיקוד העורף לסייע לישובים המופגזים. גרשון, שהקטין ראש במידה שבמדינה נורמלית היתה מעמידה אותו מול כיתת יורים, לא ביצע את הפקודה.

הטעות שלו, כמו זו של אולמרט, היתה להאמין למה שהקצינים הבכירים אמרו להם. לשרון זה לא היה קורה; הוא היה מורגל בשקריה של הבהמה – והיה השקרן המוצלח יותר.

ובכל זאת, הביתה: אז אולמרט הוא לא ערפד ששותה דם חיילים כדי לעלות כמה נקודות בסקרים – למעשה, הוא צריך להודות לבוגי על הספין האידיוטי הזה, שהסיט את האש מהבעיות האמיתיות שלו – אבל הוא עדיין צריך להתפטר.

ועדת וינוגרד ציינה, והלשכה של אולמרט אוהבת לשכוח, שדו"ח הביניים שלה הוא חלק מהדו"ח הסופי. ודו"ח הביניים היה קטלני. אולמרט יצא למלחמה בלי לבדוק את מצב הצבא, בלי לבדוק אופציות אחרות, בלי לנסות דיפלומטיה.

אמנם, חלוץ תקע לו – ולנו – סכין בגב. אמנם, הבהמה הירוקה איבדה את כל הבלמים אחרי שדפקו אותה פעם שניה בשלושה שבועות. אבל מלחמה איננה דבר שיוצאים אליו בקלות ראש. מעבר לכך, מי שלא הצליח להשתלט על הבהמה כשהיא חוטפת את הג'ננה, לא בטוח שיצליח לעשות זאת בפעם הבאה כשהיא תכנס להתקף. יתר על כן, היה ויעלה צורך ממשי לצאת למלחמה – עזה נראית כמו המטרה הברורה כאן – אסור שיעמוד בראש הממשלה אדם שאיננו נהנה מאמון הציבור, ושכבר כשל במלחמה אחת. ומעבר לכל: ראש ממשלה שנוא, שאיננו מתפטר ומנצל תכסיסים פוליטיים ואת חולשתם של פוליטיקאים אחרים כדי לשרוד, שוחק את האמון במערכת הפוליטית כולה.

ועם כל הכבוד, ישראל חשובה יותר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ארבע הערות על המצב

תודה, אחותי: אלישבע פדרמן – ראו פיענוח מוצלח שלה שכתבה דנה רוטשילד – הועמדה אתמול לדין, באשמת הסתה לגזענות. על פי החשד – חשד, עלק; יש תיעוד מצולם – היא אמרה, בהתייחסה לפלסטינים, ש"אנחנו מדברים עם אנשים שהם תתי אנשים. אין מה לעשות חוץ מלזרוק אותם מפה, ולא לירדן, רחוק, כי אם הם יהיו בירדן, הם ינסו לחזור. רחוק ככל האפשר. ואני אומרת במקרה הטוב צריך לזרוק אותם". ובמקרה הפחות טוב? ובכן, “39 ערבים שגולדשטיין הרג זה טיפה בים לעומת מה שצריך להיות פה".

ובכך חשפה אחת הקיצוניות שבמתנחלות את שקר הטרנספר. אם נגרש אותם לירדן, הם ינסו לחזור. ואלישבע מתבססת על הנסיון: הטרנספר "הגדול" של 1948 והטרנספר "הקטן" של 1967 – שניהם לא הביאו לשלווה. בשני המקרים, “הם ניסו לחזור".

כלומר, אפילו אם יצליחו הליברמנים להעלות על את הפלסטינים על משאיות – אין לנו רכבות ראויות לשמן, למרבה הצער, לשלוח בהן אנשים ליישוב מחדש במזרח – זה לא יפתור את "הבעיה הפלסטינית". וההליך הזה עצמו, אין להעלות על הדעת שיתבצע ללא אלימות ואלפי הרוגים. ואולי גם איזו מלחמונת קטנה עם ירדן, עם אופציה למלחמת עולם שלישית.

הכבוד והיקר לפלדמן, שהצליחה לומר בבהירות את מה שהמרכז הישראלי מסרב לראות: שהברירה היא בין היפרדות ובין רצח עם, בין מדינת ישראל בגבולות 1967 ובין מדינת באבי יאר (לא הייתי סומך על המהנדסים שלנו, שיצליחו לבנות תאי גז ראויים לשמם, אבל צה”ל הוכיח נסיון רב בירי בחסרי ישע). אין אופציה לטרנספר: החלום הרטוב של רוב הישראלים, לקום בבוקר ולגלות שהערבים נעלמו, ידרוש ערימה כה גבוהה של גוויות, שהיא תקבור תחתיה את מדינת ישראל.

ראיתיכם שוב:

מִי הִפְרִיחַ בִּבְשַׂרְכֶם, לַהֲמִקּוֹ, צָרַעַת מִתְנַבְּאִים נִכְפִּים,
טְמֵאֵי נֶפֶשׁ מִתְקַדְּשִׁים, שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת וּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים בְּלִבָּם,
הַמְשַׁוְּעִים כָּל-הַיּוֹם, אֲחוּזֵי עֲוִית וּמְרֻתְּחֵי קֶצֶף, לַגְּדֹלוֹת,
וּבְתָפְשָׂם בְּפִיהֶם אֶת-הַמְרֻבֶּה וּבְתָבְעָם אוֹתוֹ מִזּוּלָתָם,
נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר, כְּאִלּוּ כְבָר בִּצְּעוּהוּ.

(ח.נ. ביאליק, "ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם". מוקדש למפלגת העבודה)

רעל: מקובל לומר שאופנות שהושרשו בציבור החילוני מגיעות אל הציבור הדתי-לאומני באיחור של 20 שנים. אפילו על פי קנה המידה הזה, אלעזר שטרן הוא שמרן קיצוני.

ההצעה שלו, להטביע אות קלון בכל מי שהצליח שלא לשמש כעבד מדינה, מחזירה אותנו 50 שנים אחורה, לימי הרהב שבין מלחמת סיני למלחמת ששת הימים, כשהצבא היה הכל והאזרח היה כלום. בינתיים, השתנו כמה דברים בישראל: דה-מיליטריזציה צנועה, שהיא לצנינים בעיני המורעל שבכל האלופים.

במה תועיל ההצעה שלו? מה תרוויח המדינה מאלפי צעירים שאינם מסוגלים למצוא עבודה, ושאם יש להם עבודה, הם יתקשו בה משום שאין להם רשיון נהיגה? מה תועלת יש לצה"ל באלפי הפקידים, שבטלנותם מלאכתם, הממלאים את הקריה, את צריפין ובסיסים אחרים? השאלות האלה לא מעניינות את שטרן. אלה שאלות של אזרחים.

ובכן, אם הוא יצליח לבצע את זממו, ולכפות עבדות על עוד אלפי צעירים, ראוי שהם ישיבו לו כגמולו: במעשי סבוטאז' זעירים, בביצוע כל פקודה על הצד הרע ביותר שלה, בהתחמקות מכל משימה שניתן להתחמק ממנה, בגרימת נזק יומיומי למערכת בעצם קיומם. אם כפיה, אז עד הסוף. אולי, אחרי כמה שנים, קצין נבון יותר משטרן – חייבים להיות כאלה – יבין את הטעות.

צחוק צבאי קצר: שר הביטחון, עמיר פרץ, הודיע אתמול כי הופתע לשמוע על מינויו של יום טוב סמיה ל"סגן אלוף פיקוד הדרום בעת חירום". סמיה, שמעולם לא היה הכפית החדה שבמגירה, הודיע – במדים – שהנסיגה מציר פילדלפי היתה טעות. לזה כבר הורגלנו.

הבעיה היא שפרץ לא יודע הרבה דברים. מתקבל הרושם שהוא לא עודכן, למשל, על הסרת הסגר הימי מעל לבנון – ואם עודכן, לא הפנים. במהלך המלחמה, התחיל הצבא פעולה מורכבת, מבלי לעדכן את פרץ; הוא עודכן רק משעה שהכוחות היו בדרכם. ואלה רק המקרים שדווחו עד כה בתקשורת.

מתקבל הרושם שהצבא החליט לאלף את שר הבטחון, להראות לו מי הבוס, ולרמוז למערכת הפוליטית אם תנסה להעמיד בראשו מישהו שלא מתוך המערכת. הרמטכ"ל מופז התנהג כך כלפי ממשלת ברק בימיה האחרונים, בשיא חולשתה; הוא נהג כך גם כלפי שר הבטחון החלש פואד. יורשו, בוגי, ניסה לפעול באותה שיטה – וגילה ששרון הוא לא ברק או פואד.

אבל אולמרט הוא לא שרון, ופרץ הוא אפילו לא פואד. הצבא מתחיל לחזור לעצמו, לאחר כמה שנות ריסון.

(יוסי גורביץ)

טרגדיה, פארסה, היסטוריה

טרגדיה: מעקב אחר מהלכיו בשבועות האחרונים של יו"ר העבודה ושר הביטחון, עמיר פרץ, מאפשר לצפות בדאגה כיצד הוא הופך, יום אחר יום, לפואד בן אליעזר. המריבה הזו על המאחזים, בדיוק כשיש לו צרות פנימיות וכשאולמרט פועל להכנסת ליברמן לממשלה, הזכירה מאד את מהלכיו של פואד, קודם התבוסה למצנע.

העסקאות האפלות עם מועצת יש"ע – נוריד חלק מהמאחזים, אתם לא תתנגדו, ואנחנו נכשיר את השאר – הן בבואה מדויקת להתנהלותו של פואד כשר ביטחון. הגמגום סביב כניסת ליברמן לממשלה, חוסר היכולת לומר בנאום חד "לא, על גופתי"; חוסר היכולת למנף את 19 המנדטים שלו, שבלעדיהם אין לאולמרט ממשלה יציבה; אובדן השליטה על חברי המפלגה שלו-עצמו, וכשלונו בהבהרת הנקודה שאם העבודה תתמוך בליברמן, היא גמורה – פואד, פואד, ועוד פעם פואד.

ואני, מכל האנשים, הייתי צריך לדעת.

פארסה: החשוד הבכיר ביותר במדינה נסוג לקו הגנה אחורי. בטקס הכנסת ספר תורה לישיבה מיותרת במיוחד, אמר כבוד נשיא מדינת ישראל, משה קצב, את הדברים הבאים: "אל תתלוננו ואל תכעסו… אל תכעסו על מי שבדורנו אינו בקיא בעיקרי היהדות ואיננו יודע תורה (…) מה הם אשמים? במה הם חטאו שאנחנו באים אליהם בטענות, בביקורת, תוקפים אותם, מסרבים לקבל אותם, מסרבים לקרב אותם?… נדמה לי שאלה תינוקות שנשבו, הרב, הם גדלו במשטרים שמנעו מהם את לימוד היהדות, את לימוד התורה. זה יכול לקרות לכל אחד מאתנו. כל אחד ואחד מאתנו אילו היה במשטר הקומוניסטי, הסובייטי, בארצות הגוש המזרחי (…) – עלול חס וחלילה להיות באותו מצב…”

זו, למעשה, לא עמדה חדשה מצד קצב: הנשיא הדתי ביותר בתולדות המדינה הצליח להוכיח, שוב ושוב, למה אסור להניח לחובשי כיפה להגיע למשרות ציבוריות. כמו הפונדמנטליסטים האמריקנים, הם אינם מצליחים להבין את ההבדל בין מה שעליהם לעשות כעובדי ציבור ובין עמדתם הדתית. אבל למה אמר קצב את הדברים דווקא עכשיו?

מפני שהוא הבין שהמשחק נגמר. שהממלכתיות שלו התקלפה ולא נותר ממנה דבר. על כן הוא נסוג אל בעלי בריתו הטבעיים, אלו שסבורים שכל הנשים מפתות, כל הנאנסות אשמות, ואשה שנאנסה אסורה על בעלה. להם הוא מזמר את הזמירות שהם תמיד אוהבים לשמוע: על כך שהם הציבור הנבחר, ושהאנשים המקיימים אותם, המשלמים את דמי מחייתם ונלחמים למען קיומם, הם בעצם "תינוקות שנשבו".

הוא משחק אותה אריה דרעי. באומן הוא כבר היה. עכשיו הוא החוזר בתשובה, המוקף ברשעים. וכשהוא ייכנס לכלא, שליש מהציבור יאמין שהוא נפל למלכודת. בהחלט יתכן שקצב מתחיל עכשיו קריירה חדשה, של רב מסוגף. או, לפחות, מנסה: אריה דרעי פעל רבות למען ציבור הבוחרים שלו, והציל את ישראל מאסון אסטרטגי במלחמת המפרץ הראשונה. קצב לא עשה דבר, מעולם, עבור אף אחד שלא היה חבר מרכז ליכוד. מה שעבד לדרעי, יכול מאד שלא יעבוד לקצב.

היסטוריה: ב-29 באוקטובר 1956, נתן אל"מ ישכה כרמי הוראה לאכוף עוצר משעות הצהרים בשורה של כפרים בגבול עם ירדן. כשנשאל על ידי אחד המג"דים שלו, שמואל מלינקי איש מג”ב, מה לעשות בכפריים החוזרים מהעבודה, שלא ידעו על העוצר – באותו זמן היו הישובים הערביים בישראל תחת משטר צבאי, ועוצר לילה היה דבר נפוץ, אך לא כן עוצר בצהרים – ענה כרמי "אללה ירחמו".

שוטריו של מלינקי טבחו ב-43 מתושבי כפר קאסם. הם הורידו אותם מכלי הרכב שלהם, העמידו אותם בשורה, וירו בהם למוות. באבי-יאר בישראל. אחד מהם, במשפטו, יאמר בלי מצמוץ או האשמה עצמית "פעלנו כמו הנאצים".

ממשלת בן גוריון, שבדיוק חרחרה מלחמה כנגד מצרים, ניסתה להסתיר את הטבח באמצעות הצנזורה. חבר הכנסת תופיק טובי עשה שימוש מופתי בחסינותו הפרלמנטרית, והציג את העובדות מעל בימת הכנסת. הממשלה נאלצה להודות בטבח, העמידה את השוטרים לדין – כרמי קיבל קנס של אגורה אחת, הכפופים לנו נידונו לתקופות מאסר שונות – וערכה "סולחה" עם תושבי הכפר. כל הרוצחים שוחררו בתוך שנה אחת; בשקט, סידרה להם הממשלה גם עבודות.

ביום ראשון הקרוב צפוי אביגדור ליברמן להכנס לממשלה על תקן "שר לאסטרטגיה". ליברמן רוצה בגירושם של ערביי ישראל, והכריז שצריך לתלות את חברי הכנסת שלהם. ביום ראשון, ה-29 באוקטובר 2006, 50 שנה אחרי טבח כפר קאסם, תכריז מדינת ישראל רשמית ש-20% מאזרחיה הם אויבים.

(יוסי גורביץ)

הקדוש פרץ ומסע הצלב לבינת ג'בל

אחד האנשים המשפיעים ביותר בימי הביניים היה ברנרד, אב המנזר של קלרוו; למיליוני קתולים, גם היום, הוא פשוט "הקדוש ברנרד". אדם פעלתן, שתלטן, יעיל, נבון, בעל עט זהב: מי אירגן מחדש את המסדר הקיסטרקיאני והחזיר אותו לחוקת העוני שלו; שדחף להקמת המסדר הטמפלארי, וכתב את החוקה שלו; שכתב דרשות ופרשנות שמלומדים חופרים בהן עד היום; הצלחה.

היו לו צדדים אפלים, כמובן. הוא רדף את אבלאר והביא לשריפת ספרו כספר מינות – אבל פחד מאד מעימות פומבי עמו. והיה מסע הצלב השני, כשלון מונומנטלי אפילו בקנה המידה של הטיפשות ההמונית שהיו מסעות הצלב. ברנרד, שנחרד מהמוני ההרוגים ללא כל תכלית, כתב לאחר מכן שמסע הצלב לא היה כשלון מוחלט; הוא איכלס את גן העדן בהמוני קדושים.

היום נזכרתי בו בגלל עמיר פרץ.

 

sic transit gloria mundi

 

אוי.

מעולם לא חשבתי שעמיר פרץ הוא אדם טיפש. תמיד חשבתי שהלעג כלפיו – לא ראיתי, אבל הדי המגאפון של "ארץ נהדרת" הגיעו גם אלי – הוא אווילי, על גבול הגזעני. כשפגשתי אותו, בימים האחרונים של מערכת הבחירות, מצאתי אדם כמעט מחוק מעייפות, אבל אינטליגנטי, רהוט, מהיר חשיבה. תמכתי בו בכל לב במערכת הבחירות.

אבל היום הוא הוכיח, סופית, שהוא לא מתאים לכהן כשר בטחון. כן, הגנרלים עשו לו כל תרגיל בספר, אבל הוא היה צריך לדעת שצל"ש לא מעיד על הצלחה. להיפך. במקום שבו יש תכנון וחשיבה, אין צורך בגבורה ולא מוענקים צל"שים. האותות נשלפים מן המגירה, כאשר התוכנית לא שורדת מגע ראשון עם האויב, כאשר הכל קורס וכל מה שנותר ללוחמים הוא גבורה עירומה.

עמיר פרץ לא אחראי ליהירות של חלוץ ולדוקטרינת "השלטנות האווירית" – קציני יבשה מכנים אות ה"שרלטנות האווירית" – שלו; הוא לא שהה מספיק זמן בתפקיד כדי לשאת באחריות לכך שראש אט"ל, או איך שזה לא נקרא עכשיו, ממליץ לחיילים על ביזה; ספק אם הספיק לסייר בימ"חים, כך שחסרונם אינו באשמתו; כל חייו הפוליטיים היה אזרח, כך שאין להאשים אותו שלא הבין שצה"ל הפך לגרוטאה, ושככל שרבו בו תורות הניהול כך התרחק מן היעילות.

אבל הוא לא מתאים. רצוי שיעזוב את התפקיד הזה, שמלכתחילה לא רצה בו, ועדיף שיעשה זאת קודם שיכזיב את האחרונות שבתקוות, בטרם יניח לצה"ל לבלוע עוד 30 מיליארדים מן הכסף שהיה מיועד למהפכה החברתית.

קשה לעמוד על הריסותיה של קריירה שנבנתה במשך שנים; קשה להסתכל אחורה ולא להבין איך הכל נשרף כל כך מהר, בששה שבועות קצרים. אבל עדיף ללכת, אפילו כך, מאשר להצמד לקרנות המזבח. זה הלקח ששמעון פרס מעולם לא הבין, ודי לנו באחד.

(יוסי גורביץ)

הקדוש פרץ ומסע הצלב לבינת ג'בל

אחד האנשים המשפיעים ביותר בימי הביניים היה ברנרד, אב המנזר של קלרוו; למיליוני קתולים, גם היום, הוא פשוט "הקדוש ברנרד". אדם פעלתן, שתלטן, יעיל, נבון, בעל עט זהב: מי אירגן מחדש את המסדר הקיסטרקיאני והחזיר אותו לחוקת העוני שלו; שדחף להקמת המסדר הטמפלארי, וכתב את החוקה שלו; שכתב דרשות ופרשנות שמלומדים חופרים בהן עד היום; הצלחה.

היו לו צדדים אפלים, כמובן. הוא רדף את אבלאר והביא לשריפת ספרו כספר מינות – אבל פחד מאד מעימות פומבי עמו. והיה מסע הצלב השני, כשלון מונומנטלי אפילו בקנה המידה של הטיפשות ההמונית שהיו מסעות הצלב. ברנרד, שנחרד מהמוני ההרוגים ללא כל תכלית, כתב לאחר מכן שמסע הצלב לא היה כשלון מוחלט; הוא איכלס את גן העדן בהמוני קדושים.

היום נזכרתי בו בגלל עמיר פרץ.

אוי.

מעולם לא חשבתי שעמיר פרץ הוא אדם טיפש. תמיד חשבתי שהלעג כלפיו – לא ראיתי, אבל הדי המגאפון של "ארץ נהדרת" הגיעו גם אלי – הוא אווילי, על גבול הגזעני. כשפגשתי אותו, בימים האחרונים של מערכת הבחירות, מצאתי אדם כמעט מחוק מעייפות, אבל אינטליגנטי, רהוט, מהיר חשיבה. תמכתי בו בכל לב במערכת הבחירות.

אבל היום הוא הוכיח, סופית, שהוא לא מתאים לכהן כשר בטחון. כן, הגנרלים עשו לו כל תרגיל בספר, אבל הוא היה צריך לדעת שצל"ש לא מעיד על הצלחה. להיפך. במקום שבו יש תכנון וחשיבה, אין צורך בגבורה ולא מוענקים צל"שים. האותות נשלפים מן המגירה, כאשר התוכנית לא שורדת מגע ראשון עם האויב, כאשר הכל קורס וכל מה שנותר ללוחמים הוא גבורה עירומה.

עמיר פרץ לא אחראי ליהירות של חלוץ ולדוקטרינת "השלטנות האווירית" – קציני יבשה מכנים אות ה"שרלטנות האווירית" – שלו; הוא לא שהה מספיק זמן בתפקיד כדי לשאת באחריות לכך שראש אט"ל, או איך שזה לא נקרא עכשיו, ממליץ לחיילים על ביזה; ספק אם הספיק לסייר בימ"חים, כך שחסרונם אינו באשמתו; כל חייו הפוליטיים היה אזרח, כך שאין להאשים אותו שלא הבין שצה"ל הפך לגרוטאה, ושככל שרבו בו תורות הניהול כך התרחק מן היעילות.

אבל הוא לא מתאים. רצוי שיעזוב את התפקיד הזה, שמלכתחילה לא רצה בו, ועדיף שיעשה זאת קודם שיכזיב את האחרונות שבתקוות, בטרם יניח לצה"ל לבלוע עוד 30 מיליארדים מן הכסף שהיה מיועד למהפכה החברתית.

קשה לעמוד על הריסותיה של קריירה שנבנתה במשך שנים; קשה להסתכל אחורה ולא להבין איך הכל נשרף כל כך מהר, בששה שבועות קצרים. אבל עדיף ללכת, אפילו כך, מאשר להצמד לקרנות המזבח. זה הלקח ששמעון פרס מעולם לא הבין, ודי לנו באחד.

(יוסי גורביץ)

למה?


צה"ל פתח היום במבצע יחסי ציבור חסר תקדים: זמן קצר לאחר שמועצת הבטחון קיבלה החלטה על הפסקת אש, החל צה"ל בהנחתת הכוחות "הגדולה ביותר מאז מלחמת יום הכיפורים". זו היתה הכותרת שהחזיקה ברוב אתרי החדשות הישראלים היום.

דני חלוץ החליט, ככל הנראה, לסיים את המלחמה בבום ולא ביבבה. צה"ל "שילש" את כוחותיו בלבנון, אמר. מי שזקף גבות למראה הביצועים הכושלים במלחמה עד כה – ירי על כוחותינו, חוסר משווע באספקה נדרשת, חוסר תיאום בין יחידות – לא יכול היה שלא לדאוג. אחרי הכל, שילוש מספר הכוחות משלש גם את מספר המטרות שעומדות מול החיזבאללה, בעוד שתוספת כוח האש היא זניחה, ביחס למה שכבר הופעל.

ואכן – עוד זה מדבר וזה בא. בטרם הספקנו להתבשם מהידיעות המופלאות, נאלץ דובר צה"ל להודיע ששבעה חיילים נהרגו. שניים מהם נדרסו על ידי טנק. עוד כ-40 נפצעו, ויש שמועות שמספר ההרוגים גדול עוד יותר. כרגיל, החיזבאללה יירט את תרגיל היח"צ של צה"ל.

כשתגיע ועדת החקירה למלחמה הקטנה והארורה הזו – ואפילו דני חלוץ כבר הבין שהיא תגיע – היא תצטרך לבדוק, קודם כל, את היום הזה. היא תצטרך לבדוק מדוע הפעיל פתאום צה"ל כוחות אדירים, שנמנע מלהפעיל במשך חודש. היא תשאל מה היתה המטרה במתקפה הזו, כשהסוף כבר ידוע וכבר הוסכם על הפסקת אש. האם היתה כאן רק מתקפת יחסי ציבור, שעל מזבח שמו הטוב של צה"ל ומעמדו בציבור העלתה לקורבן שבעה חיילים? ואולי הצבא, שביום שישי צווח שהוא לא מסכים להפסקת אש, ניסה לטרפד אותה על ידי הגברת הפעולה?

שבעה אנשים מתו – או, ליתר דיוק, לפחות שבעה אנשים מתו – היום ללא כל מטרה נראית לעין. דמם על ידינו. אנחנו שלחנו אותם לשם. אנחנו שלפנו אותם מהחיים האזרחיים שלהם והשלכנו אותם אל מול האש. הם היו שליחי הציבור.

אנחנו שלחנו אותם, ואנחנו חייבים לתבוע את דמם מידי האנשים שהשתמשו בהם בבזבזנות שכזו.

(יוסי גורביץ)

שתי הערות על המצב

נצחונה של האיסלמופוביה: במהלך הדיון בכנסת היום, נשא שר הביטחון נאום שקול, בהתחשב בנסיבות. דליה איציק ניהלה את הישיבה כמו המורה שתמיד היתה, הרחיקה שניים מנציגי האחים המוסלמים מהמליאה, אבל התקשתה להשליט סדר.

בשלב מסוים, לקראת סוף נאומו, החליט פרץ להשיב מלחמה. בתגובה לקריאת ביניים של אחמד טיבי, "למה אתה לא נפגש עם אבו מאזן", פרץ מעך אותו. "אני תמיד מוכן להפגש עם אבו מאזן," עקץ, "אבל כוחו של אבו מאזן לא יכול לנבוע מכך שהוא נפגש עם בכירים בישראל. זה" – חיוך רחב – "פטרונאז', ואני דוחה אותו. כוחו של אבו מאזן צריך לבוא מכך שכאשר הוא נותן הוראה, היא מתבצעת". טיבי נותר המום.

הטבח הקטן שביצעה ישראל בכפר קנא עורר את זעמם של ליברלים-כביכול ברחבי העולם. הרוגיה האזרחים של ישראל אינם זוכים ליחס כזה, גם כאשר נכד מת בזרועות סבתו. חלק מזה נובע מכך שהתקשורת הישראלית איננה מציגה, ובצדק איננה מציגה, גופות. אבל זו לא הסיבה העיקרית.

נהוג לחשוב שהסיבה לכך היא אנטישמיות. אין ספק שהאנטישמיות היא מקום המפגש הקלאסי בין הימין ההזוי לשמאל המוטרף. שני הצדדים חיים בעולם קונספירציה משלהם, והיהודים – בו זמנית קוסמופוליטיים ושבטיים, קומוניסטים וקפיטליסטים – כיכבו תמיד בספרות הזו. אין ספק שהברית הלא קדושה, הירוקה-אדומה, בין האיסלמיסטים באירופה ובין ארגוני השמאל הקיצוני שם, תחת רוח הקודש של המלחמה בעיראק, מדיפה ריח רע. הומניסט לא עומד באותו מקום עם תומך ברצח על כבוד המשפחה, עם תומך בהלקאת נשים, או עם סוקל-הומוסקסואלים.

אך אף שאין לי ספק באנטישמיות של המוסלמים החברים בברית הזו, אני רוצה להציע הסבר אחר לשותפות אנשי השמאל, ולשתיקתם על רצח יהודים: בוז מעורב בפחד. האנשים האלו יודעים היטב שהם עומדים בחברתם של ברברים; הם יודעים שהאספסוף הערבי – וכל כך קל להפוך את הציבור הערבי-מוסלמי לאספסוף; ראו פרשיית הקריקטורות – הוא נחות. אי אפשר לצפות ממנו לקנה מידה מערבי של שמירה על חיי אדם. בקצרה, אנשי השמאל לוקים בפטרונאז'.

אבל הם יודעים שעד כמה שמדובר באספסוף נחות, מדובר באספסוף נחות ומסוכן. קבוצה רצחנית, חסרת מעצורים. הליברלים המאשימים את המתריעים בשער בשנאת מוסלמים; הקבוצות התובעות את העמדתה לדין של אוריאנה פלאצ'י על אמירת אמת; האנשים הרואים בחיזבאללה קבוצת שחרור, ובישראל "כובשת" תמידית – הם למעשה איסלמופובים, במובן הישן של המילה: הם פוחדים פחד מוות מן האיסלם. ובניגוד ל"איסלמופבים" אותם הם מגנים, אנשים השונאים את האיסלם, הם מוכנים להתרפס בפני הברברים המסוכנים האלה. אחרי הכל, אחרי שישים שנים של שנאת המערב, כבר לא נשאר בעבור מה להלחם.

את הגל הזה, כמובן, מובילה צרפת, על המוני הזרים המאיימים שלה. שר החוץ שלה, שלא הצליח בביקורו ביד ושם להבין מדוע אין שלט המציין את מספר היהודים הבריטים שנרצחו בידי הבריטים, הגדיר היום את איראן "אומה דגולה ומכובדת". דוסט-בלאזי אמר גם ש"איראן היא גורם מייצב באזור". שלא במקרה, הדברים נאמרו ביום שבו מצביעה מועצת הביטחון על תכנית הגרעין האיראנית. נראה שצרפת החליטה מי ניצח במאבק האזורי, והיא ממהרת לעמוד לצידו.

ד'זה וו: שוב הרגנו עשרות אזרחים בכפר כנא. שוב עמד – לכאורה – בראש הצבא שר ביטחון מן השמאל. שוב ממציא הצבא, כמו בחוף בית להיה, תיאורייה משונה, האומרת שאף שחיל האוויר הפציץ פעמיים את הבית, יכול להיות שהוא בעצם לא אשם, שאפשר שהבניין קרס בשל פיצוץ חומרי חבלה שהיו בו.

ואכן, אם היו שם חומרי חבלה, הדבר מצדיק את תקיפת הבית. כפי שאמר דני גילרמן, באימרה שאני חושש שתהפוך לשגורה בקרוב, מי שהולך לישון עם רקטות, מסתכן בכך שלא יתעורר.

אבל האם אכן היו בבית רקטות? חיל האוויר טוען שהיה לו מידע מודיעיני על כך. אה-הא. לאחר שהסתבר שקצין מודיעין ישראלי בחר את בסיס האו"ם באל חיאם כמטרה לתקיפה – עובדה המאששת, אגב, את דבריו של קופי ענאן, על פיהם הבסיס הותקף במכוון – מותר לפקפק באיכות המודיעין של צה"ל. אם ישנן רקטות, יוצגו נא מיד.

טענה אחת של צה"ל יש לדחות על הסף: שהוא פיזר כרוזים במקום וקרא לתושבים להתחפף, ומשלא עשו כן – דמם בראשם. יש לדחות אותה משתי סיבות: לא היינו מעניקים הנחות לחיזבאללה, אילו הרג תושבים בקרית שמונה לאחר שקרא לפינויה; זה עדיין היה פשע מלחמה. השניה, כמובן, היא שצה"ל החריב את הגשרים בדרום לבנון, השמיד את תחנות הדלק, הרס את הכבישים, ובלפחות שני מקרים צלף מהאוויר בפליטים שנסו על נפשם. זה לא בדיוק אקלים המעודד נטישה.

בקצרה, אנחנו חוזרים לשאלה הישנה של מידתיות. ולצה"ל לא נותרו עוד משאבי אמינות לסגת אליהם. מי שהתחיל את המלחמה בהכרזה על כך ש"נחזיר את השעון 20 שנים אחורה", ושלאחר מכן הורה "להרוס עשרה בניינים על כל רקטה בחיפה", הוא זה שצריך להביא הוכחות לחפותו, כאשר הוא – שוב – הורג אזרחים.

(יוסי גורביץ)