רוב השנה הציונות מצליחה להיות שקופה. בימים שבין פסח ויום העצמאות, האלימות שלה עולה מעל פני השטח

כ-4,000 בני אדם השתתפו אמש (א’) בטקס יום הזכרון האלטרנטיבי, שנערך מזה השנה ה-12. הפגנות נגד הטקס תמיד היו; לפני מספר שנים ראיתי כמה עלובי נפש של “אם תרצו” שצרחו מחוץ לאירוע. זה היה פאתטי למדי. אתמול זה היה שונה: באי הטקס, ובמיוחד היוצאים ממנו, הותקפו על ידי אספסוף של כ-200 אנשי ימין ביריקות, השלכת מים ודחיפות. כוחות ניכרים של משטרת ישראל נכחו במקום; איש לא נעצר.

האלימות לא פסחה גם על שלושה מחברי הכנסת של מרצ – זהבה גלאון, עיסאווי פריג’ ומיכל רוזין – שהותקפו במקלות שהושלכו לעברם. שוב, איש לא נעצר. זהותם של מארגני ההפגנה ידועה: פעיל מפלגת השלטון, יואב אליאסי (שהעמיד פעם פני ראפר תחת הכינוי “הצל”) היה בין המארגנים שלה. לאליאסי יש היסטוריה ארוכה של עידוד אלימות כלפי מפגיני שמאל, אבל – בניגוד, למשל, למני נפתלי או ברק כהן – הוא לא נחקר ולא נעצר. האלימות כלפי חברי הכנסת היתה אמורה לזעזע את הציבור, אבל חברי כנסת מהשמאל הם מזמן מחוץ לקונסנסוס. משטרת ישראל ירתה כדור ספוג או גומי בעינו של יו”ר הרשימה המשותפת, ח”כ איימן עודה, במהלך ההשתוללות שלה באום אל ח’יראן. התקשורת היהודית, כהרגלה, בלעה את העלילה של הנער לעניינים מלוכלכים ארדן על כך שעודה “הסית” ועברה הלאה, בלי לשאול איזה סוג של “הסתה” מצדיק ירי בחבר כנסת.

סיימתי לקרוא לאחרונה את הרומן הפוליטי Z. של וואסיליס וואסיליקוס; הוא מוכר יותר בגרסת הסרט שלו. הוא מתאר את רציחתו של חבר הפרלמנט היווני גריגוריס לאמבראקיס במאי 1963, ואת הקשר סביבו. למאבראקיס נרצח על ידי שני עלובי נפש, אבל הקשר לרציחתו הגיע עד הרמות העליונות של המשטרה והממשל הימני ביוון. לתת לשמאלנים להפגין, היתה ההנחיה, אבל בו זמנית לתת ל”אלמנטים הבריאים” בחברה להשתולל ולהוכיח מהי הרוח הלאומית האמיתית.

סביר להניח שהשוטרים שלנו לא היו צריכים הנחיות ישירות ממפקד המחוז בנושא. הם הרי מבינים את רוח המפקד. הם יודעים שאף אחד לא הועמד לדין על הירי בעודה ושאף שוטר מעולם לא נתן את הדין על כך שאיפשר לאספסוף ימני להשתולל. והם אולי לא ראו מה כתב על כך ראש האחים היהודים, שר החינוך בנט, אבל הם ודאי יכלו לנחש.

בנט, אגב, ניסה היום להפיל את התיק על “סטודנט בלשכה” שלו. אתם רשאים להאמין לו אם אין לכם דברים טובים יותר לעשות. אבל גינוי לאלימות הוא לא הוציא. אתם יודעים, למה להסתבך עם הבסיס הפוליטי כשאפשר לקרוץ לו? גם הוא יודע שהוא לא ישלם מחיר.

אבל, במידה ניכרת, רוח המפקד היא הימים עצמם: הימים הלאומניים, שכל שנה מתרחבים עוד יותר, שבין פסח ויום העצמאות. מיד חזקה וזרוע נטויה לשבוע השואה ויום הזכרון – הם מזמן לא יום – ואז לאקסטזה של יום העצמאות. אי אפשר לנשום במרחב הציבורי בתקופה הזו. אם רוב השנה הציונות מנסה להיראות שקופה, אי אפשר להתחמק ממנה: כל העולם נגדנו, ואין לנו על מי לסמוך אלא על טייסינו שבשמיים.

ככל שהאירועים עצמם מתרחקים – הרצח ההמוני נגמר לפני 70 שנים כמעט, הקרבות בעלי המשמעות האחרונים היו לפני 34 שנים – כך ההתרפקות עליהם מתחזקת. בתקשורת היהודית לא תוכלו למצוא כמעט שום ידיעה אחרת בימים הללו: היא מצווה עליך, באלימות כמעט, לחוש את מה שהעורכים שלה חושבים שהרוב רוצה שתחוש. היה עצוב! היה שמח!

הדגש הוא שוב ושוב על מסכנות מעורבת בגבורה. והימים האלה לא יכולים יותר להשאיר מקום לנראטיב אחר, נראטיב שאומר שיש שני עמים במולדת המעונה הזו, נראטיב שאומר שיש כאן התנגשות של צדק, כלומר טרגדיה. עצם ההתעקשות להזכיר שמלחמה היא כמעט תמיד בחירה, שמלחמה איננה ברוב המקרים כורח המציאות, נתפסת כפרובוקציה. ובישראל של ימינו, כמו ביוון של לאמבראקיס, דיבור נתפס כסוג של נשק – הפרחים לבן דרור ימיני – ובהתאם מזמין אלימות.

הרוב, כמובן, לא בעד אלימות, אבל לא מסוגל להבין את ה"פרובוקציות" – אבל מבין הרבה יותר את אלה שמגיבים עליהן, ומשכנע את עצמו שהם פועלים באופן "ספונטני", כמובן; כאילו הם אינם מאורגנים, כאילו אין מאחוריהם פוליטיקאים, כאילו מדובר בזעם עממי ולא באספסוף שקיבל הזדמנות לפרוק את תאוות האלימות שלו.

ספרו לי עוד על הדמוקרטיה היחידה בעיני עצמה.

הערה מנהלתית א’: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב’: לאחר תקופה ארוכה של הזנחה של הבלוג (על כך, בתקווה, בהמשך), אני מנסה לחזור למשטר כתיבה. בהתאם, אני חוזר למסורת הישנה של פרויקט 300: בכל יום במהלך חודש מאי, אשתדל לכתוב 300 מילים.

(יוסי גורביץ)

הפוגרום האחרון של מתנחלי יצהר מזכיר לנו את מה שצה”ל לא רוצה שנזכור – שהוא לא מסוגל לבצע את תפקידו הבסיסי בגדה המערבית

המתנחלים של קן הצרעות ביצהר – הם נוהגים לאיים בתביעות דיבה, אז בואו נראה מה אתם שווים – יצאו לעוד פוגרום הלילה. הפעם, במקום לפשוט על כפר פלסטיני, הם פשטו על מוצב של צה”ל והרסו אותו. אלו היו הדיווחים המזועזעים הבוקר (ג’).

ההתקפה על המוצב הגיעה לאחר שהלילה הגיעו חמושי מג”ב ליצהר והרסו שם כמה מבנים. הם עשו את זה, כך דווח, בתגובה על כך שלפני כמה ימים השפילו תושבי יצהר את הכבוד של המח”ט המקומי ופינצ’רו לו את הרכב. מי שמכיר את הצורה שבה מתנהל צה”ל בגדה, יודע שהוא נמנע בעקביות מהריסת מבנים בלתי חוקיים של מתנחלים. צה”ל, משרד הבטחון והפרקליטות אף פעם לא מכחישים את העובדה שמדובר במבנים בלתי חוקיים – הם פשוט אומרים שהפינוי שלהם יתבצע “על פי סדר העדיפויות” של כוחות הבטחון. פתאום, יומיים אחרי שהכבוד של המח”ט נמרח על הבוץ של יצהר, סדר העדיפויות השתנה בחדות. וואלה. מישהו עוד עשוי לחשוב ש”סדר העדיפויות” הוא בעצם שם נרדף ל”מה שרוצה אלוף הפיקוד בכל רגע נתון.”

ואז, אחרי הצהרים, הגיעה הפאדיחה האמיתית: לא רק שהמתנחלים הצליחו לפרוץ למוצב צה”ל ולהחריב אותו, הם גם עשו את זה ללא כל התנגדות מצד החמושים שם. דבריו של הקצין ראויים לציטוט:

“בתשובה לשאלה אם כוח החיילים עמד מנגד, אמר הקצין: "אני לא יודע מה זה עומדים מהצד. אם צריך להפיק לקחים, נפיק. חיילי עמדו בסיטואציה שלא אני ולא הם דמיינו. הם לא היו ערוכים לתקיפה על ידי יהודים, ואני לא הכנתי את ששת חיילי המילואים האלה להתמודדות עם 40-50 פורעים יהודים". כשנשאל מה היה קורה אילו התוקפים היו פלסטינים, אמר קצין המילואים כי "המשימה שלי היא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר".”

וואלה.

ארגוני זכויות אדם מדווחים בשנים האחרונות על תופעה שמכונה “עמידה מנגד”: פוגרומצ’יקים מהגבעות יורדים לפרעות בכפרים פלסטיניים, כשאליהם מתלווים חמושי צה”ל. החמושים לא מונעים מהמתנחלים לפרוע, ולמעשה מאבטחים אותם מפני תגובה של הפלסטינים. לפני מספר חודשים, אירוע מסוג זה תועד בסרטון וידאו חד משמעי. הארכיונים של “יש דין” (גילוי נאות: אני הבלוגר של “יש דין” ואני מקבל על כך תשלום) מכירים עשרות, אם לא מאות, מקרים של “עמידה מנגד.” אל תטעו: המקרים שמצוינים פה הם רק אלה שהיה לי זמן לכתוב עליהם פוסט.

עכשיו אנחנו רואים שני דברים. קודם כל, שחמושי צה”ל לא מסוגלים אפילו להגן על עצמם מפני מתנחלים. מכירים את האגדה הישנה על כך שחיילים מפחדים לצאת לשטחים בלי עורך דין? אז היא אף פעם לא היתה נכונה לגבי פלסטינים. משנת 2000 ועד 2013, רק שישה חמושי צה”ל הורשעו בעבירות שקשורות להריגת פלסטינים – שיעור אפסי של הרשעות לעומת תלונות. באף אחד מהמקרים לא היתה הרשעה של רצח או של הריגה. לגבי המתנחלים, מצד שני, האגדה הזו לגמרי מוצדקת. החיילים מפחדים מהם, ובצדק. טוב, אולי לא החיילים עצמם – אבל חיל ורעדה אוחזים את הקצינים. הם רוצים קידום, אחרי הכל, והמתנחלים כבר הוכיחו את עצמם כאויבים יעילים מאד של קצינים שלוקחים ברצינות את חובתם החוקית (על החובה הזו, מיד.) כאן יש לשאול שאלת קל וחומר: אם החמושים לא מסוגלים להגן על עצמם מפני המתנחלים, האם אפשר לקחת ברצינות את הטענה של צה”ל שדווקא על הפלסטינים ורכושם הם שומרים כמיטב יכולתם?

ההערה השניה פשוטה ומרה יותר. המשפט הבינלאומי קובע שכוח כובש, וצה”ל מתנהל בגדה המערבית ככוח כובש ומוכר ככזה הן על ידי פקודותיו-שלו הן על ידי פסיקות בג”צ, מחויב בהגנה על האוכלוסיה הכבושה ועל רכושה. זו חובתו העיקרית של צבא כובש. שימו לב לתשובה של הקצין: “התפקיד שלי הוא להגן על יהודים. הסיפור הפלסטיני הוא סיפור אחר.”

אז זהו, שלא. החובה החוקית היחידה שיש לקצין הזה היא להגן על פלסטינים. נוכחותם של אזרחים ישראלים בגדה המערבית היא בלתי חוקית והיא פשע מלחמה. היחידים שמערערים על כך הם פושעי המלחמה ותומכיהם. ההגנה של הקצין על יצהר היא עצמה פשע מלחמה.

אבל הוא לא מבין את זה, ויש שתי סיבות טובות לכך שהוא לא מבין את זה – ושבהתאם, חמושיו לא מבינים את תפקידיו. הראשונה היא התעלמות מוסדית, שורשית, היסטורית של צה”ל מחובותיו החוקיות, תוך שיתוף פעולה הדוק עם פשע המלחמה של התנחלויות. צה”ל לא רוצה לדעת מה החובות החוקיות שלו. מישהו עוד יכול לשאול שאלות לא נעימות.

השניה היא פסיכולוגית. המצב שבו אדם נדרש להגן על אוכלוסיה שהיא עוינת – והפלסטינים, מהיותם בני אדם, עוינים את הכובשים שלהם ועוד איך, ובצדק – הוא בלתי אפשרי. זו הסיבה שכיבוש אמור להיות מצב זמני, קצר מאד. המצב שבו צבא כובש נדרש להגן על האוכלוסיה שכבש סותר את מהותו של צבא. הוא מוביל, כמעט בהכרח, לפשעי מלחמה.

“הלהב עצמו מסית לאלימות,” שר הומרוס, לפני 2,800 שנים כמעט; והמצב שבו חייל ניצב, חמוש, מול אוכלוסיה שכבש ואשר על כן הוא בז לה, ונאלץ לבוא במגע מתמשך איתה יוביל, בהכרח, לאלימות. מלחמה מולידה, בהכרח, פשעי מלחמה; מששוחררה החיה שבאדם, היא לא תלמד עוד משמעת. כיבוש מוליד, בהכרח, פשעי מלחמה נגד הנכבשים; אשר על כן, צבא שרוצה להשאר צבא ולא לרדת למדרגת כנופיה, יוודא שהכיבוש שהוא מנהל הוא קצר, שהוא הקדמה מהירה להסכם שלום.

צה”ל, מימיו הראשונים בגדה, לא נהג כך. הוא קשר עם המתנחלים כדי להפוך את הכיבוש שלו לכיבוש של קבע. בעשור הראשון לאחר הכיבוש, עד בג”צ אלון מורה, נשבעו קצינים לשקר בעליצות וטענו שיש בהתנחלויות צורך צבאי. עכשיו הוא מקבל את גורלו הראוי: הוא הפך לכנופיה מבוהלת, שמובסת על ידי כנופיה אחרת.

והמקרה של אמש לא ייחודי: לפני כשנתיים וחצי, תקף כוח מאורגן של מתנחלים – היו מאות מהם, והם הובאו באוטובוסים – את מפקדת חטמ”ר אפרים. בין השאר, נרגמו המח”ט וסגנו באבנים. בתגובה, אמר דובר צה”ל דאז, תא”ל יואב מרדכי, לכרמלה מנשה ש”אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת.” ירי הוא כלפי פלסטינים בלבד. רוב מוחלט של פורעי חטמ"ר אפרים לא נעצרו, על אחת כמה וכמה לא הועמדו לדין.

ולא רק ירי: במקרה מתועד היטב של עמידה מנגד, כשפורעים יהודים תקפו קבוצה של פלסטינים שעמדו בתפילה, בנוכחות כוחות משטרה וצבא, ירו החמושים גז… על הפלסטינים. למה? כי “לא יורים גז מדמיע על ישראלים.” אלא, כמובן, אם הם מפגיני שמאל. ככה נראה צה”ל מודל 2014. זכרו את זה בפעם הבאה ששר הבטחון שלכם יודיע שהוא ינקוט יד קשה כנגד הפורעים.

להתנהלות הזו, של קריטריונים שונים להפעלת אלימות כלפי אוכלוסיות שונות בשל מוצאן, קוראים אכיפה גזענית, או במילים פשוטות יותר: אפרטהייד.

ברוכים הבאים למשטר הישראלי בגדה המערבית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)