החברים של ג'ורג'

ושוב הציבור משלם על הפאשלות של צה”ל

המיליונים שהולכים לפיצוי קורבנות הטבח על המרמרה הם תוצאה של צבא שיצא משליטה ותקשורת רצועה

בנימין נתניהו, גאון אסטרטגי, שוב הצליח להגיע לעסקה אחרי שקנה את הדגים הבאושים, הולקה וגורש מהעיר: הוא הודיע היום (ב’) על חתימת הסכם עם טורקיה, במסגרתו התחייבה ישראל לפצות את קורבנות הטבח על המרמרה ב-21 מיליוני דולרים. הציבור הישראלי, שהוטעה על ידי הצבא, הממשלה והתקשורת שלו בפרשה, לא מבין איך זה קרה. אז הנה תזכורת.

עד מאי 2010, ניהלה ישראל מדיניות של כמעט-הרעבה של רצועת עזה. עמוס גלעד ספר את הקלוריות שיכלו תושבי רצועת עזה לקבל, ואסר עליהם לייבא שוקולד או צעצועים. המדיניות הזו לוותה בשתיקה מתמדת של התקשורת היהודית, וכאשר העזה עמותת גישה לדרוש את המידע על מדיניות הכמעט-רעב באמצעות בתי המשפט, התועמלן הלאומי בן דרור ימיני הגדיר את המידע כמשמש ל”תעמולת זוועה נגד המדינה.”

שורה של משטי הזדהות עם תושבי רצועת עזה, אחד האזורים האומללים בעולם, נועדו להעלות את התודעה העולמית לנסיבות המצור על עזה. ישראל הניחה לחלק מהם להכנס. את המשט שהספינה המרכזית בו היתה המאווי מרמרה החליטו צה”ל והממשלה לעצור.

ימים ספורים קודם למשט, הודיע “קצין בכיר” בצה”ל שיש לצה”ל “חשש גדול מפעולת טרור שתתבצע מהספינות […] אנחנו רוצים להמנע מהפעלת כוח אבל ברגע שתהיה סכנת חיים לכוחות ניאלץ להשתמש באש חיה כמוצא אחרון.”

בלילה של ה-31 במאי, הסתער הקומנדו הימי על המשט שהמרמרה היתה הספינה המרכזית בו. כפי שמצא דו”ח האו”ם בנושא של ועדת פאלמר (כאן המסמך עצמו, כאן ההתייחסות המפורטת שלי אליו), חמושי צה”ל ירו על הספינה אש חיה ממסוקים ומספינות לפני שניסו להסתער עליה; ה”מוצא האחרון” שתיאר צה”ל היה בפועל המוצא הראשון. חמושי צה”ל ירו על הספינה 308 קליעים חיים – ואלה הנתונים של ישראל.

כשהכל נגמר, היו תשעה הרוגים על הסיפון של המאווי מרמרה וכ-50 פצועים מירי צה”ל – זאת, כשגם לטענת צה”ל מספר האנשים שהיו מעורבים בתקיפה של חמושים היה כמחצית מכך, כ-30. חמישה מן ההרוגים נורו מגבם ובטטח קצר; שלושה מהם נורו בעורפם; אחד מהם נורה על ידי ספינה של צה”ל, כשהחזיק נשק להשמדה המונית בדמות צינור כיבוי אש; אחד מהם, פורקם דוגאן, נורה בעורפו, כשהוא שוכב על הסיפון, מטווח אפס, במה שהוועדה היתה קרובה מאד לומר שהוא רצח בסנגון הוצאה להורג (סעיף 128 לדו”ח שלה.) נציג צה”ל לא הצליח להסביר את הפגיעות (סעיף 127) או לספק כל הוכחות שהאנשים הללו היו חמושים (סעיף 128).

אבל דו”ח פאלמר יצא בספטמבר 2011, שנה וחצי אחרי האירועים. בינתיים, יצא צה”ל במהירות למתקפה פסיכולוגית על הציבור הישראלי. השלב הראשון שלה היה האפלה. ישראל נמנעה מלמסור גרסה ראשונית במשך כ-12 שעות. אחר כך, יצאה הגרסה שאמרה שחיילי צה”ל הותקפו על ידי טרוריסטים בזמן שהם ניסו להשתלט על הספינה בדרכי שלום; החלו להפיץ את הגרסה השקרית על פיה החמושים הישראלים הגיעו לספינה כשהם מצוידים באקדחי פיינטבול בלבד ושהם הפכו לקורבן ללינץ’. דובר צה”ל העלים או השמיד את כל המידע העצמאי שצולם על הספינה ומעולם לא שחרר את המידע שהוא עצמו צילם, פרט לכמה עשרות שניות. אירוע ההשתלטות נמשך שעות.

מה קרה שם? לפי אחת הגרסאות של צה”ל, והוא החליף גרסאות כמו גרביים, חלק מהחמושים נתפסו כבני ערובה. עם זאת, צה”ל נאלץ להודות שמתוך שלושה בני ערובה כאלה (שקיבלו טיפול רפואי ולא היו בסכנת חיים), שניים נמלטו. הם לא היו אזוקים או קשורים. זו כנראה גרסה שיש לה קשר למציאות: חייל או שניים נתפסו, אבד איתם הקשר, וקצין כלשהו איבד את העשתונות והורה להגביר את הירי (זה, כזכור, החל עוד קודם להסתערות) ולירות בכל מה שזז.

היינו יכולים לדעת מה קרה, אם צה”ל היה טורח לשחרר את הצילומים של האנשים על הספינה או את אלה שלו; אבל, כמו כל פושע, צה”ל בחר להשמיד ראיות.

למזלו, היתה לו תקשורת מאולפת. היא מיהרה לפמפם את הגרסה שלו, מיהרה לשתף פעולה עם האגדה על כך שהחמושים הסתערו על הספינה בלי נשק חם, תוך שהיא פשוט לא מדברת על כך שהיו שם 60 נפגעים מאש חיה, ואחר כך עשתה הכל כדי לקבור את דו”ח פאלמר באי דיווח עליו. כשישראל הקימה דמיקולו של ועדת חקירה, ועדת טירקל, הרמטכ”ל מיהר להודיע שהוא לא יאפשר לחיילים להופיע בפני ועדת החקירה; הוא ורק הוא אחראי. כפי שהסתבר לנו שנה ומשהו אחר כך, אשכנזי אולי לא היה גנרל מוצלח כל כך, אבל בטיוח וקשירת קשר לביצוע פשע הוא היה מדופלם.

אז לא היתה עדות רשמית של החיילים על מה שהתרחש שם. את התיעוד צה”ל העלים או השמיד. והתקשורת היהודית התאמצה מאד לא לשאול מה באמת קרה שם.

המצב הזה היה מאד נוח לממשלת נתניהו. היא לא היתה צריכה להתמודד עם שאלות קשות. היא יכלה להתקרבן ולהאשים את ממשלת טורקיה במה שאתם לא רוצים. גם העובדה שלא היה נשק על המרמרה לא בלבלה את התקשורת היהודית, והיא הפיצה לכל עבר את התמונות של כמה סכינים שנתפסו על הספינה.

כתוצאה מן הסיוע הארטילרי התקשורתי, צה”ל חמק משאלות כמו איך הוא הצליח להפוך פשיטה על ספינה לא חמושה לאסון אסטרטגי. כולם היו עסוקים בלחבק את הילדים שלנו וליילל שהם עברו לינץ’, ואף אחד לא שאל שאלות על שיקול דעת.

אבל טורקיה היא לא ישראל, והיא המשיכה במשבר דיפלומטי עם ישראל על רצח אזרחיה במשך שש שנים. היום, כשלוש שנים אחרי ההתנצלות הרשמית, ישראל הודיעה שהיא תשלם פיצויים של 21 מיליוני דולרים לקורבנות הפשיטה של צה”ל. בתמורה הטורקים צפויים להעביר חוק שיגנוז את התביעות שהוגשו נגד ישראל ונגד שורה של קצינים ושרים בבתי משפט טורקיים.

מעבר לסיוע שישראל מספקת לארדואן בחיסול מערכת המשפט העצמאית בארצו, יש פה שתי נקודות חשובות. ישראל מודה במשתמע שלתביעות הללו היה בסיס. אתה לא משלם 21 מיליונים ללא סיבה. יתר על כן, משהו שהתקשורת היהודית שוב מתעלמת ממנו: ארדואן אולי יכול להעביר חוק ולקבור את התביעות בארצו, אבל אין לו השפעה על ההליכים בהאג. ואלה כבר נפתחו, ביוזמת איי קומורו (שהמאווי מרמרה היתה רשומה בהם.) בניגוד לעמדת התובעת בבית הדין, שסבורה שהטבח על המרמרה היה כנראה פשע מלחמה אבל שהוא לא עולה לדרגת החומרה (gravity) הנדרשת להעמדה לדין בבית המשפט הבינלאומי, השופטים דווקא חושבים שכן.

עוד שתי נקודות שצריך לשים אליהן לב כי התקשורת מתעלמת מהן: נתניהו טוען שהוא קיבל מכתב מארדואן שמורה לשירותי המודיעין שלו לפעול כמיטב יכולתם לשחרור הנעדרים הישראלים ברצועת עזה. יכול שיש מכתב כזה, יכול להיות שאין, יכול להיות שיש מכתב אבל שהנוסח שלו מעורפל משמעותית ממה שנתניהו טוען, ויכול להיות שמדובר במכתב כסת”ח ששירותי המודיעין של טורקיה יודעים שהם צריכים להתעלם ממנו. אין לנו מושג, שכן אף אחד לא ראה את המכתב, אבל הטענה של נתניהו – הידוע באמינותו – דווחה בכלי התקשורת כעובדה.

שנית, ראש ממשלת טורקיה הודיע היום שההסכם מכיל התייחסות לשאלת המצור על רצועת עזה, שעדיין בעינו – אם כי בעקבות אירועי המרמרה, הסירה ישראל את מרבית מדיניות החנק של עמוס גלעד. נתניהו הכחיש. כדאי יהיה מאד לבחון את ההסכם הזה, כשמישהו סוף סוף יזכה לקבל אותו, בשבע עיניים. הסבירות שנתניהו משקר גבוהה למדי.

אז מה היה לנו? מדיניות אנטי-אנושית של מניעת צעצועים ושוקולד מאוכלוסיה שהגיל החציוני שלה היה בשעת המצור 17; כשל אסטרטגי של הצבא הממומן ביותר במזרח התיכון, כמה קילומטרים מהחופים שלו, בשל הבעיה הקבועה שלו, משמעת ירי; העלמת כל המידע הרלוונטי על ידי הצבא; עיתונות נרצעת שלא מעיזה להצביע על העובדות הללו; ועדת חקירה שמסכימה שהחיילים המעורבים לא יעידו בפניה (וששנתיים אחר כך, לגמרי במקרה, מוציאה דו”ח שקובע שצה”ל לא יודע לחקור חשדות לפשעי מלחמה); ובסופו של דבר, כניעה לדרישות הטורקיות מלפני שלוש וארבע שנים.

נהדר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שקט, מפציצים

(סוג של תשובה לאליזבת צורקוב)

ישראל התחילה בימים האחרונים במלחמה בסוריה. או, ליתר דיוק, יצאה בהפרה גסה של הפסקת האש. בסוריה, או מה שנשאר מהמשטר שלה, מיהרו להתייחס לכך כהכרזת מלחמה.

טייסינו האמיצים, אם אכן היו אלה טייסים ולא מל"טים, הפציצו שורה של מטרות באזור דמשק. מקורות לא רשמיים מיהרו להפיץ את הרושם שמדובר היה בחומר לוחמה כימי שמועבר לאנשי החיזבאללה. לשמועה הזו אין עד כה כל בסיס רשמי; מקורות בינלאומיים מדווחים על התקפה על שיירה של כלי נשק קונבנציונאליים, ומקורות ישראליים אישרו את הדבר. עמוס גלעד, שאיכשהו עדיין איתנו, אומר שאסד שולט היטב בכלי הנשק הכימיים שלו. האמירה הזו צריכה להדאיג, כי בהתחשב במוניטין של אמ"ן בכלל ושל גלעד בפרט, כנראה שכנופיית הרחוב הקרובה למקום מגוריכם מצטיידת ברגעים אלה בחל"כ סורי. מה שמעניין באמת בדבריו של גלעד הוא הטענה שלו שלחיזבאללה אין עניין בנשק כימי.

למה זה מעניין? כי כשאתה נתקל בחומה בצורה של טקסטים רשמיים שמנסים להעביר מסר זהה, כל חריגה מהמסר הרשמי עשויה להציג את האמת הלא רשמית. גלעד, שעדיין משמש בתפקיד ראש המטה המדיני-בטחוני במשרד הבטחון, חלק בכך בפומבי על העמדה הישראלית הרשמית: ישראל לא תתן לסוריה להעביר לחיזבאללה נשק כימי. אבל האם החיזבאללה בכלל רוצה בו? עמוס גלעד אומר שלא.

עכשיו, אני לא מאמין למילה אחת שאומר גלעד; נכוותי מספיק. מה שחשוב פה הוא שהוא חושף פער בין מה שחושב חלק מקהילת המודיעין ובין מה שאומרת לנו הממשלה שוב ושוב. אני לא יודע מה היחס בין מספר האנשים בקהילת המודיעין שמחזיקים בעמדתו של גלעד ובין המספר שסבורים ההיפך, או שמחזיקים בדעת אמצע (למשל, שהחיזבאללה רוצה נשק כימי, אבל הוא רוצה אותו כאמצעי הרתעה כלפי המשוגעת של המזרח התיכון), אבל הדברים שלו מבהירים שיש מחלוקת בנושא. והמחלוקת הזו כלל לא מגיעה אל הציבור הישראלי: לו מוכרת מערכת הבטחון, באמצעות התקשורת הממוסדת, רק גרסה אחת, חד משמעית.

העלמת המחלוקת הזו מעידה על כך שמבצעים מניפולציה במודיעין לצרכים פוליטיים. גלעד עצמו הוא מומחה בתחום; זה מה שהוא עשה במהלך השנים שבהן טען שערפאת התחיל באינתיפאדה בכוונת מכוון ושהוא "שולט בגובה הלהבות," לכאורה בלי קשר לפעילותה של ישראל. היום, כבר אמרו שני ראשי אמ"ן שהוא השתיק קולות מתנגדים. מאוחר יותר יאמר גלעד ש"העולם יעמוד נדהם" כשיתברר אילו כלי נשק בלתי חוקיים החזיק סדאם; באמ"ן היו קולות מתנגדים. הם הושתקו. חשוב לציין עוד שההתקפה בסוריה מגיעה ימים ספורים אחרי שאמ"ן הודיע בפומבי שאסד השתמש בנשק כימי. זה שאמ"ן אומר משהו עוד לא אומר שמדובר באמת, כמובן, אבל הפרסום הזה תואר כמיועד להפעיל לחץ על ארה"ב ואובמה. יכול להיות, אבל במרחק של שבוע, זה נראה יותר כמו הצדקה להתקפה שבאמ"ן ידעו שהיא עומדת לבוא. יש גם מי שחושב שכל הסיפור על שימוש בנשק כימי מצד אנשי אסד לא היה ולא נברא, ואולי היה פרובוקציה ישראלית. גם את זה אין להוציא מכלל אפשרות.

אבל מעבר לסיפור הזה, של פוליטיקאים שעושים במודיעין שימוש ציני, סיפור שהוא עתיק כשירותי המודיעין עצמם, יש בעיה חמורה הרבה יותר: העובדה שאין שום דיון ציבורי במלחמה הזו. צה"ל משמיע, מזה שלושה חודשים ויותר, קולות שהוא ירצה לפלוש לסוריה כדי להקים שם רצועת בטחון. ואף אחד לא מדבר על זה.

הכנסת לא מתכנסת, הממשלה לא מתכנסת, וספק אם הקבינט מקבל דיווחים מלאים. הציבור מקבל בצייתנות את המידע שמאכיל לו המרקע, ולא שואל שום שאלות. אנחנו צועדים בעיניים עצומות לרווחה לקראת התערבות במלחמת השחרור הסורית, וכלום. שום דיון. שום צעקה.

[]

האמת, לא מדויק. ברית הנוער הקומוניסטי (בנק"י) קראה לערוך היום הפגנה בחיפה. באחד במאי האחרון נשאו שם פעילי מק"י דגלי סוריה ושלטי תמיכה באסד. היום, במודעה שפורסמה באתר של חד"ש, לא היו שום פקפוקים: היא התייצבה "לצד סוריה, נגד האימפריאליזם, הריאקציה והציונות." המילה "סוריה", כמובן, היא שקר: המשמעות שלה היא "לצד שושלת אסד."

נו, ככה זה עם קומוניסטים. 70,000 הרוגים במלחמת השחרור הסורית לא גרמו להם לצאת להפגנה רשמית; אבל התקפה ישראלית, שלפחות על פי כל הידוע בינתיים לא הרגה אזרחים אלא מחקה מעל פני האדמה, באלימות קדושה, שורה של בסיסים ששימשו רובם ככולם לטיהור אתני – הבסיס בקודסיה, למשל, הוביל להחרבה של שכונה סונית סמוכה אליו – זה כבר קצת יותר מדי, ובחד"ש נעמדים על הרגליים האחוריות.

תזכירו לי את זה בפעם הבאה שהם יצאו להפגנה נגד הכיבוש.

[]

אבל הבעיה היא לא חד"ש והצביעות הקומוניסטית, או הנטיה המשונה של מפלגות קומוניסטיות ברחבי העולם לשמש כאידיוטים מועילים של מוסקווה ומדינות הלווין שלה גם אחרי שברית המועצות התפגרה. הבעיה, בסופו של דבר, היא סוריה.

מה עושים? התשובה שלי היא שמה שלא נעשה, אסור לצה"ל לעשות את זה. לישראל אסור להיות מעורבת בכל פעולה צבאית בסוריה שאיננה הגנה עצמית מובהקת כנגד סוריה.

הסיבות לכך עגומות ופשוטות. צה"ל לא יודע להלחם. כשהחיילים שלו נכנסים לקרב, הם הורגים המון אזרחים כדי שלא להסתכן בעצמם. ואם במקרה של הפלסטינים עוד יש שרידים של מעצורים, הידיעה שיש מי שמסתכל ועשוי לנקוט בצעדי ענישה, בסוריה סביר שלא יהיו כאלה. מלחמה בסוריה תהיה מלחמת לילה וערפל. לא יהיו דיווחים, והתירוץ שמדובר בשעת מלחמה יאפשר הפעלת עוצמת אש פסיכוטית כנגד אזרחים.

במלחמת לבנון הראשונה, פעולות ישראליות היו אחראיות למותם של כ-17,000 בני אדם, אלפים מהם אזרחים. חלק ניכר מהם מתו בהפצצות הבלתי פוסקות על ביירות (טייסי חיל האוויר התאמנו על חיפה). אם יסירו את הרסן מעל צה"ל בסוריה, בהחלט יתכן שהמספר יהיה גדול יותר. במיוחד בהתחשב באדם שמחזיק בתיק הבטחון.

חוסר המעצורים של החמושים הישראלים צפוי להתגבר, בהתחשב בעובדה שצה"ל – והתקשורת הישראלית – מקדמים את התעמולה של משטר אסד, על פיה המורדים הם אנשי אל קאעדה. אין ספק שחלק מהמורדים הם איסלמיסטים קיצוניים – מבזק: אנחנו חיים במזרח התיכון, ואיסלמיסטים הם היסטורית כוח ההתנגדות העיקרי למשטרים צבאיים רודניים; ההתנגדות לדיקטטור תמיד התרכזה במסגד – אבל יהיה מופרך לטעון שרוב המתקוממים הם כאלה. המאבק במשטר אסד הוא מאבק עממי אמיץ. אם נכניס את צה"ל לסוריה – וכזכור, צה"ל כבר מדבר על רצועת בטחון, ורצועת בטחון גוררת רצועת בטחון שמגינה על רצועת הבטחון, כלומר פשיטות לעומק סוריה – סביר להניח שחמושינו הבורים יזהו כל חמוש סורי כאיש אל קאעדה. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה שישראל תהרוג סורים שנלחמים על חירותם.

זו נקודה אחת. נקודה אחרת היא שסורים, כמו כל עם אחר – במיוחד עם מדוכא – הם אנשים בעלי תודעה לאומית. פלישה ישראלית לסוריה עשויה להתפס, בתחילת הדרך, כמו תמיכה בהפלת משטר אסד, אבל תוך זמן קצר להדהים היא תתפס כפגיעה בסוריה. במיוחד אם כוחותינו האמיצים יוכיחו את כישורי הלחימה באוכלוסיה שעליהם התאמנו ברצועת עזה ובלבנון. תוך זמן קצר, ישראל תדחוף את המתקוממים הסורים, אם לא לזרועות אסד, אז לזרועות ארגון או ארגון גג שיישבע לשחרר את האדמה הסורית הכבושה.

חושבים שזה יהיה אחרת? חשבו על עיראק אחרי הכיבוש האמריקאי. חשבו על מלחמת לבנון הראשונה, שם השיעים אכן תפסו את ישראל – בחודשים הראשונים של המלחמה – ככוח משחרר. וישראל של 2013 היא לא ישראל של 1982. שרידי שמה הטוב התפוגגו מזמן, ובעולם הערבי ספק אם היה לה שם כזה אי פעם. רשתות הטלוויזיה הערביות דיווחו, בניגוד לכלי התקשורת הישראלים, על איך נראתה עזה בזמן ההפגזה וההפצצה שלה.

אז, מצד אחד, תבורך כל פצצה שמשמידה קצין נאמן למשטר ואת חבורת הרוצחים שעליה הוא מפקד. ומצד שני, אסור לנו להיות אלו שמטילים אותה. מעורבות צבאית ישראלית בסוריה צפויה להיות אסון, שלעומתו הפלישה של 1982 ללבנון תיראה כמו פיקניק.

סוריה צריכה להשתחרר; המורדים לא מסוגלים להתמודד עם כוחות העריצות בכוחות עצמם; הפתרון הוא התערבות בינלאומית מצד מדינות שעוד יש להן אשראי בנושא – צרפת, בריטניה, אולי ארה"ב. רק שהתערבות כזו תיחסם על ידי הידידים הטובים של מק"י במועצת הבטחון, רוסיה וסין.

אז מה עושים? לא יודע. לא יודע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יקבל צו שמונה.

(יוסי גורביץ)

ארכיבישוף תעשיית השקרים רוכב שוב

בכיר תועמלני ישראל, בן דרור ימיני, כותב הבוקר (ג') בשצף קצף על חשיפת מסמך הכמעט-רעב של עמוס גלעד (למסמך עצמו התייחסתי כאן). הטקסט של ימיני תמוה, בלשון המעטה, אפילו ביחס לטקסטים הרגילים שלו.

הוא מתחיל בשקר ראשון: הדיון בבית המשפט העליון בחשיפת הנתונים של גלעד היה "דיון סרק, משום שהנתונים פורסמו עוד לפני כן." הם לא פורסמו. זו היתה כל המטרה של הפניה לבית המשפט: לפרסם אותם. מיד לאחר מכן, מאשים ימיני את בתי המשפט על כך שאישרו לפרסום "חשיפת מסמכים שנועדו רק, ואך ורק, לתעמולת זוועה נגד המדינה."

זו התבטאות מדהימה מצד מי שעדיין יש כאלה שרואים בו עיתונאי. הוא אומר שהשיקול העליון של בתי המשפט, מעבר לזכות הציבור לדעת מה עושה הממשלה שלו, צריך להיות האם המידע עשוי לשמש ל"תעמולה נגד המדינה." ימיני עושה כאן את הטריק הידוע של החלפת מדיניות של ממשלה במדינה. אמור מעתה, מידע שעשוי להציג את ממשלת ישראל באור לא נוח ("תעמולת זוועה") יהיה חסוי אפריורי. צה"ל יבצע פשעי מלחמה? אין על מה לדווח, אסור לדווח. המאבק לחשיפת המידע על טבח כפר קאסם, אליבא דימיני, היה מיועד ל"תעמולת זוועה" נגד המדינה.

כאן מגיע השקר השני. ימיני כותב שהמסמך היה רק "הצגת נתונים בדיון פנימי." כנראה שגם הוא אימץ את העמדה של יאיר לפיד, לפיה הוא מקבל תמיד את עמדת מערכת הבטחון. המסמך לא שימש רק לצרכים פנימיים. המספר 106 משאיות מזון, שהופיע במסמכים האלה, שימש את סגן השר וילנאי בהנחיות שהוציא, ובבג"צ טענה המדינה שאסור להכניס יותר מ-300 עגלים בשבוע לרצועה – בדיוק המספר שננקב במצגת שצה"ל הכחיש תחילה את עצם קיומה ואחר כך טען ששימשה רק לדיונים.

הלאה. שקר שלישי, אולי הנלוז מביניהם: ימיני כותב ש"היו הגבלות מסוימות על מוצרים מסוימים. קוויאר ופירות ים לא היו כלולים ברשימת הסחורות שהגיעו לעזה." בכך מאמץ ימיני מבלי משים את התפיסה הישראלית הרווחת, שלפלסטינים לא מגיע ליהנות מאותם המוצרים שהישראלים נהנים מהם. אבל הוא משקר.

הנה רשימה חלקית שדברים שעל פי עמוס גלעד (ושר הבטחון ברק, וראשי הממשלה אולמרט ונתניהו) אסור היה להכניס לרצועת עזה עד אחרי שהרוגי המרמרה פרצו את המצור בדמם:

כלי נגינה

חכות

מצופים

צעצועים (צעצועים!)

ציוד כתיבה

נייר A4 (אלא לארגונים בינלאומיים)

פיצוחים

שוקולד (פאקינג שוקולד)

ממתקים בכלל

הכוסברה המפורסמת

אגוז מוסקט

צ'יפס

ריבה

חלבה

מלט

קופסאות פלסטיק/זכוכית/מתכת

מוצרי קוסמטיקה

ויש עוד. הרשימה, הארוכה למדי, כאן (זהירות, מסמך, שכולל גם את התאריכים שבהם הוטל האיסור – שימו לב לסמיכות התאריכים להתקפה על המרמרה). עברתי בקפידה על המסמך, אבל לא מצאתי כל שריד לאיסור על הכנסת סושי ופירות ים לרצועה. אני חושד שאוכלוסיה שנמנעו ממנה מוצרים בסיסיים כמו שוקולד וצעצועים, הכל בשם השמירה על בטחון ישראל, לא כמהה לסושי דווקא. אבל גם אם כן, מה הפשע כאן? כמה בהמה אפשר להיות בשם הציונות? עזבו, אני לא רוצה תשובה על השאלה הזו.

כאן המקום לציין שהרשימה המלאה של עמוס גלעד, זו שמנעה מילדי עזה צעצועים ושוקולד וכלי נגינה, עדיין חסויה. ימיני, יש להניח, יגן בהתלהבות על המשך החסיון הזה. העובדה שקלגסי מסוף המחשב שלנו מנעו מאוכלוסיה שמורכבת ברובה מבני 18 ומטה ממתקים וצ'יפס עוד עשויה להיות "תעמולת זוועה."

שקר רביעי: ישראל, טוען ימיני, בכלל לא רצתה להטיל סגר. החמאס המרושע הוא זה שאילץ אותה להטיל אותו בכך שירה רקטות. אבל הסגר הוטל על הרצועה לפני שהחמאס פתח בירי רקטות: הוא הוטל אחרי שחמאס השתלט על הרצועה. המצור, בקיצור, היה מיועד להעניש את האוכלוסיה העזתית על תמיכתה בחמאס. משום מה, מאחר והפלסטינים הם בני אדם – מה שמפתיע את מקבלי ההחלטות שלנו פעם אחר פעם – זה לא עבד. הפלסטינים התאגדו סביב המשטר, שלא כולם – בלשון המעטה – תמכו בו. ירי הרקטות המאורגן של החמאס החל אחרי הטלת המצור: הוא היה מיועד לשכנע את ישראל לפתוח את המעברים. אבל ימיני טוען שישראל "היתה ששה" לבטל את המצור, אלא ש"חמאס התעקש על המשכו."

ישראל כל כך ששה לבטל את המצור, שלפני כמה ימים היא השתלטה על עוד ספינה שהיתה בדרכה לעזה, והחמושים תקפו בשוקרים את הפעילים הישראליים שהיו עליה. אם ישראל כל כך רוצה להסיר את המצור, מה מונע ממנה מלהניח לספינות פשוט לעבור? אדרבא, תודיע ישראל שהיא מסירה את התנגדותה לבניית הנמל בעזה, תתחייב שלא להפציץ אותו, ותכריז שבמקביל היא מצפה שתוך מספר חודשים, עם תחילת פעילותו של הנמל, כל המזון והסחורות האחרות יגעו לעזה דרך הנמל שלה, לא דרך נמל אשדוד. זה, כמובן, לא יקרה. כי ישראל לא רוצה להפסיק לשלוט בעזה. היא רק רוצה לעשות את זה בלי להתפס כאחראית לגורלם של האנשים שהיא מחזיקה בכלא הפתוח הגדול בעולם. חושבים שזה לא המצב? נסו לשכנע את ישראל לאפשר לתושבי עזה להתאחד עם קרוביהם בגדה המערבית.

ומעל לכל זה מרחף שקר גדול במיוחד. כשפסקה שופטת בית המשפט המחוזי רות רונן שהמדינה חייבת למסור את המצגת לגישה, יצא נגדה בן דרור ימיני במסע צלב קטן. הוא חיטט ומצא שהיא היתה – אתם יושבים? – העוזרת של יוסי שריד, כשעדיין למדה משפטים. מסתבר שהבטחוניסט שבאנשי השמאל הציוני פסול גם הוא בעיני ימיני. עוד טען ימיני שרונן היתה צריכה לפסול את עצמה, משום שבעלה עובד בקרן החדשה לישראל, שגישה היא אחד הארגונים שמקבל ממנה מימון. בעלה של רונן לא עובד בגישה, היא עצמה לא מכירה את העמותה, אבל מבחינת ימיני זה לא משנה. הוא רמז בגסות שהפסיקה הזו היתה מוטה פוליטית.

עכשיו בא בג"צ ודחה את ערעור המדינה על החלטתה של רונן, מה ששומט את תזת ה"שופטת השמאלנית המוטה שמכירה את יוסי שריד" של ימיני. ימיני כתב הבוקר מחדש על כל הנושא. האם הוא הזכיר במילה את העלילה שלו מלפני שנתיים? כמובן שלא. האם הוא התנצל עליה? לא, כי רונן – בניגוד, למשל, לאחמד טיבי – לא עושה רעש בנושא. אלא שבעקבות המעקב אחרי התחרפנותו של ימיני מותר לחשוד שהוא עסוק במרץ בחיפוש ראיות לכך שגם שופטי בג"צ האלה חשודים ב"דה לגיטימציה." אחד מהם הוא ערבי, אומרים, ואחד אחר בטח פסק פעם לטובת ארגון זכויות אדם. חכו למאמר הבא, שבו מלב הקונסנסוס ולב הממסד הציוני יזהיר אותנו בן דרור ימיני, בהיסטריה העולה ביחס זהה לירידת ערך האמת בטקסט, מפני אנשי "תעשיית השקרים" שעסוקים ב"דמוניזציה."

(יוסי גורביץ)

כשעמוס גלעד סופר קלוריות

בתחילת 2007, אחרי שהחמאס השתלט על רצועת עזה, החליטה ממשלת ישראל להטיל חנק כלכלי על הרצועה כדי להעניש קולקטיבית את תושביה על בחירתם. כניסתם של מוצרי מזון לרצועה הוגבלה משמעותית. כדי להמנע ממצב של רעב המוני ברצועת עזה, שיש להניח שהיה מצטלם רע מאד, ערכו במערכת הבטחון עבודת מטה כדי לקבוע כמה מזון צריך העזתי הממוצע לקבל לפני שיגיע למצב של רעב. התשובה של מערכת הבטחון היתה שיש לאפשר כניסה יומית (חמישה ימים בשבוע) לרצועה של 106 משאיות מזון וציוד הכרחי אחר, כדי לאפשר לעזתי הממוצע גישה לכ-2,279 קלוריות מדי יום.

תחקיר של "הארץ" חשף את דבר קיומו של המסמך בתחילת 2009, ומאז ניהלה עמותת גישה מאבק משפטי ממושך כדי לחשוף את המסמך. בצה"ל ומערכת הבטחון נקטו בעמדה הקבועה שלהם, ושיקרו: הם טענו שאין מסמך כזה. אחר כך האלוף במיל' עמוס גלעד נאלץ להודות שהמסמך קיים; למותר לציין שהנסיון של גוף שממומן בכספי הציבור להוליך שולל את הציבור לא נענשו בשום צורה. במערכת הבטחון התנגדו בעקשנות לחשיפת המסמכים, בטענה – שמיד נראה שהיא לוקה בחוסר תום לב, אם לא בשקר ממש – שהמסמך הזה שימש רק כטיוטה ומעולם לא יושם. בסופו של דבר, בספטמבר האחרון הורה בג"צ למתאם הפעולות בשטחים לחשוף את המסמך, והלז עשה זאת בחוסר רצון בולט כחודש לאחר מכן.

טיוטה בלבד? אם אתם קונים את זה, יש לי בדרן מולטי-מיליונר למכור לכם על תקן של נציג מעמד הביניים. זוכרים את המספר 106 משאיות? ובכן, מתן וילנאי, מי ששימש בשעתו כסגן שר הבטחון, הורה להגביל את כניסת המשאיות לרצועה ל-106 בלבד. איזה צירוף מקרים.

עוד דוגמא: הכמות שקובעות המצגות של המתפ"ש – אפשר לראות אותן כאן – לכניסת בשר לרצועה עומדת על 300 עגלים מדי שבוע. וראה זה פלא, בתשובת הצבא לבג"צ בדרישה להכניס יותר בשר לרצועה, נאמר ש"הגורמים הרלוונטיים במערכת הבטחון מצאו כי […] די בכמות שבועית של 300 עגלים כדי לענות על הצרכים ההומניטריים ברצועת עזה." באותו המסמך, כותב הצבא ש"לא רמת הביקוש המסחרי למוצר היא המכתיבה את נפח האספקה של אותו המוצר לרצועה, אלא אך הצורך הממשי במוצר לצריכה ישירה (להבדיל מאגירת מלאי)." ההדגשות שלי. כלומר, הגוף שתחילה שיקר והכחיש את קיומו של המסמך, מצפה עכשיו שנאמין לו שהוא שימש רק כטיוטה, למרות שהוא שימש את מקבלי ההחלטות לפחות פעמיים בקביעת כמות המזון שנכנסה לרצועה.

גם ההערה על החשש ש-1.4 מיליוני בני אדם, שהגיל החציוני שלהם הוא 17.9, ראויה לציון. מדיניות ההרעבה-לייט (מדיניות הדיאטה?) של אהוד אולמרט, אהוד ברק ועמוס גלעד הובילה לכך שבתקופות מסוימות נוצר מחסור ברצועה במוצרי יסוד כמו קמח, אורז, שמן ומוצרי חלב. רעב של ממש לא היה – רק זה היה חסר לישראל, שבכלא הפתוח הגדול שהיא מנהלת, כדברי ראש ממשלת בריטניה, יפרוץ רעב; חשבו מה זה היה עושה לתקציב ה-Hasbara – אבל מחסור היה גם היה.

הסיבה לכך היא, בין השאר, שמערכת הבטחון לא הצליחה לעמוד ביעד של 106 משאיות ביום. כפי שמעיד הגרף הזה של גישה, רוב הזמן לא נכנסו לרצועה 106 משאיות; בחלק ניכר מהזמן נכנסו הרבה פחות מכך. רצוי להזכיר שחלק ניכר מתושבי הרצועה הם קטינים – מחצית מתושבי הרצועה, כזכור, בני פחות מ-17.9 שנים – ושישראל הגבילה גם את הכנסת מוצרי החלב לרצועה. על פי טענותיהם של ארגוני או"ם שונים, נרשמה תת תזונה ניכרת בקרב ילדים.

524957_374253505982915_723202326_n

הסיבה לכך שמשאיות לא נכנסו כסדרן היתה מדיניות הענישה הקולקטיבית של ישראל וצה"ל: בכל פעם שפרצה התלקחות כלשהי, ישראל היתה סוגרת את המעברים. בשלב מסוים, פנתה גישה לבג"צ כדי שיורה לצבא להכניס אחרי כל סגירה כזו כמות מוגברת של משאיות, כדי לכסות את החסר אפילו לשיטתו של עמוס גלעד. אף אחד לא יופתע, אני מניח, כשישמע שהחרשים והרשעים שמאכלסים את המוסד הזה דחו את העתירה.

כל זה התרסק באחת עם ההתקפה הישראלית על המרמרה והטבח שבוצע שם (ולפני שיהיו טענות על המונח, חמושים שמסתערים על הפגנה, הורגים תשעה מאנשיה ופוצעים עוד 60, כשהם יורים יותר קליעים ממספר האנשים על הספינה, מבצעים טבח). פתאום כל מדיניות הדיאטה משתנה באחת. פתאום, אין עוד סיכון בטחוני בכך שהעזתים יאגרו מזון. פתאום, הגרף של גישה שמציין את מספר המשאיות שנכנסות לרצועה מזנק בחדות. פתאום, החרשים והרשעים שסירבו להגדיל את מספר המשאיות הנכנסות לרצועה נחשפים כשוטים ופתאים, שבולעים ברצון את הצ'יזבטים של לובשי המדים על "סכנה בטחונית" שמגולמת בחלב, כוסברה, ובשר עגל – "סכנה בטחונית" שמתפוגגת בתוך ימים, כשהצורך המבוהל להסיט את דעת העולם ממה שמתרחש ברצועה ומה שכבר קרה על המרמרה גובר על הרצון להתעלל בתושביה (חלקם הגדול, נזכיר שוב, ילדים) כדי להתנקם בהם על בחירתם הפוליטית.

ייאמר מפורשות: למצור ומדיניות הדיאטה לא היה דבר וחצי דבר עם מדיניות בטחונית. החוק הבינלאומי מכיר באפשרות של מצור. המצור צריך, עם זאת, להיות קצר ולהיות מוטל לצרכים צבאיים דוחקים. הפעלת לחץ על אוכלוסיה באמצעות יצירת מה שהאו"ם כינה "חוסר בטחון תזונתי" כדי שזו תפנה כלפי קבוצות החמושים הפועלות בתוכה היא עבירה על חוקי המלחמה. היא גם לא צריכה להפתיע אף אחד, בהתחשב בכך שפגיעה באוכלוסיה כדי להטיל עליה טרור ולמנוע ממנה לתמוך בחמושים המתנגדים לחמושי צה"ל היא מדיניות קבועה של אהוד ברק מאז מבצע "דין וחשבון", ב-1993. אמנת ז'נבה אוסרת על פגיעה במחסני מזון; בג"צ קיבל את עמדת המדינה, שפגיעה כזו מותרת כל זמן שהיא עדיין תאפשר "את המשך פעולתם ברמה הנדרשת להשרדות האוכלוסיה." (סעיף 48 כאן – זהירות, מסמך).

במרחק שעה וחצי מכאן, פחות מכך בשעות הבוקר המוקדמות, חיים כמעט מיליון וחצי בני אדם. חלקם הגדול מהם ילדים. כספי המסים שלנו, ולובשי המדים ועוטי הגלימות שלנו הקפידו, במשך שלוש שנים כמעט, על יישומה של מדיניות התעללות בהם. הם היו, רובם ככולם, אנשים רגילים. הם קיבלו פקודות ויישמו צווים, דחו עתירות וכתבו בלשון משפטית על סבירות ועל סכנות.

ורובנו בכלל לא שם לב. לא רצה לשים לב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטון והתודה, כמו גם תרומה אישית של טבק. אני רוצה להודות בזאת לקוראים.

(יוסי גורביץ)

סתימת הפיות של מערכת הבטחון: המקרה של המצור על עזה

דו"ח המבקר על פרשת המשט וחוסר ההתייחסות למטה לבטחון לאומי (מל"ל) הוגש בשבוע שעבר, עורר מהומה קצרת מועד, ונעלם. הפרשנים הפוליטיים הקדישו הרבה תשומת לב לביקורת האישית – המוצדקת ללא ספק – שנמתחה על נתניהו וברק, וכתבו שורות ארוכות של מלל פסיכולוגיסטי זול על כך שנתניהו שבוי בידיו של ברק משום שהלז היה מפקדו בסיירת המיתולוגית בשנות השבעים.

כשלעצמי, אני נוטה לפרשנות אחרת של היחסים בין השניים: ברק הוא (סליחה מראש על השנינה הדלוחה) כליא הברק של נתניהו. אם וכאשר ישתבש משהו בתחום הבטחוני, נתניהו יוכל לזרוק את כל התיק על "הגאון האנליטי", ובמידת הצורך גם להקריב אותו. אם ייראו סימנים לקריסה חברתית, נתניהו יוכל להצביע על כך ששר הבטחון הבהיר לו שאין כל אפשרות סבירה לקצץ בתקציב הבטחון. אחרי הכל, לברק אין כוח אלקטורלי מדיד – הוא נטל, לא נכס – ואם יקרב מר המוות אל כסאו של ראש הממשלה, לא יהיו לו שום עכבות בנושא. למעשה, פרשנים פוליטיים כנראה ימהרו להכתיר אותו כ"גבר-גבר" וכנחש חסר מצפון ועל כן ראוי להערצה – שהרי במשך שנים הם מפמפמים את המיתוס על כך שהציבור הישראלי מעריץ נוכלים ובעלי killer instinct.

אבל מערכת היחסים בין ברק ונתניהו, שוודאי תפרנס מתי שהוא רומן טיסות (הצעה לשם: "כנף המטוס ההיא"), היא לא הנושא, היא רק הסחת הדעת. הנושא הוא ההתעלמות מן המל"ל.

למל"ל יש היסטוריה ארוכה וכאובה; להלן תקציר. לאחר התבוסה הישראלית במלחמת יום הכיפורים (כן, תבוסה; ישראל איבדה את רצונה להחזיק בסיני אחריה), המליצה ועדת אגרנט כי מול אמ"ן, בתוקף תפקידו כמעריך הלאומי של ישראל, יוצב גוף אזרחי, שיספק לממשלה הערכות אחרות. אם מישהו צריך דוגמא לכוחו העצום של צה"ל בישראל, הוא יוכל לקבל אותה בכך שלמרות שההמלצה ניתנה זמן קצר לאחר הפאשלה הקולוסאלית ביותר בתולדות אמ"ן, זו שהעניקה לביטוי "סבירות נמוכה" את הנופך האירוני-מריר שלו, גוף כזה לא הוקם להלכה עד 1999 ובפועל עד עצם היום הזה. ראש הממשלה שהחליף את גולדה מאיר, יצחק רבין, היה בעצמו איש צבא, ולא מי שיישם רפורמה כזו; שר הבטחון שלו, שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, היה עסוק מדי בתככים. שניהם, על כל פנים, היו בשר מבשרו של הממסד הבטחוני. שרי הבטחון עזר ויצמן ואריק שרון לא היו שונים, מבחינה זו, מרבין ופרס, והם היו חזקים יותר, משום שהתמודדו עם ראש ממשלה בעל רקע אזרחי מובהק. רק ב-1992, כלומר 18 שנים אחרי ועדת אגרנט, עם תיקון חוק יסוד: הממשלה, נקבע בחוק שיש להקים גוף כזה.

אלא שראש הממשלה שנבחר ב-1992 היה שוב יצחק רבין (ששימש, יש לזכור, כשר בטחון גם בין 1984-1990), והפעם – למוד נסיון – הוא החזיק את תיק הבטחון בידיו. שום רפורמה לא קרתה. לשר הבטחון קצר הימים פרס (נובמבר 1995-יוני 1996) היו דאגות אחרות ומערכת בחירות לנהל. שר הבטחון שהחליף אותו, יצחק מרדכי, בא ממערכת הבטחון ושמר על האינטרסים שלה. רק כאשר הוחלף מרדכי לתקופה קצרה על ידי האזרחי שבשרי הבטחון של ישראל, משה ארנס, ב-1999 – כלומר, 25 שנה אחרי מסקנות אגרנט – קיבלה הממשלה החלטה שמימשה את מה שקבע החוק ב-1992.

אלא ששר הבטחון הבא היה אהוד ברק, ואחריו שב לזירה הפוליטית אריאל שרון. המל"ל לא הצליח, בשל אדישותם של ראשי הממשלה ועוינותם של שרי הבטחון, לכבוש לעצמו את מעמדו. ראשי המל"ל היו ידועים בעיקר בהתפטרויותיהם, ברוב המקרים לאחר שהבינו שהם בובה חסרת כוח; שמונה מהם כיהנו בין 1999 ל-2012.

אחרי מסקנות ועדת וינוגרד, קיבל המל"ל מעמד מחייב יותר: ב-2008 נחקק חוק המל"ל. אבל, בישראל, חוקים לחוד ומציאות לחוד. מערכת הבטחון עמדה בהתנגדותה לגוף חיצוני לה, שיספק הערכות אסטרטגיות לממשלה.

עוזי ארד, בראיון החריג שהעניק לפני שלושה חודשים ל"ידיעות אחרונות", ציין שהוא שוב ושוב מצא את עצמו מתמודד עם הפרעות מצד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אז יוחנן לוקר. בדו"ח המבקר על המשט, מביא ארד מידע מפתיע: לדבריו, נתניהו ביקש ממנו כבר בשנת 2009 לגבש, כראש המל"ל, חלופות לסגר על רצועת עזה, שעמד אז במלוא עוזו. הבקשה של נתניהו הפכה להחלטה מס' ב/6 של ועדת השרים לבטחון לאומי.

המל"ל, ועל כך לא נראה שיש חולק, עמד במשימה. נתניהו ביקש ממנו את המסמך ב-10 ביוני 2009, ובספטמבר 2009 – שמונה חודשים ויותר קודם להגעת המשט – העביר המל"ל חוות דעת, שכלל סקירה על המצב ברצועת עזה, סקירה על התגברות הלחץ הבינלאומי ו"הצגת חלופות לשינוי במדיניות ובניתוחן." (דו"ח המבקר, עמ' 76) עותקים של המסמך הועברו למשרד הבטחון, השב"כ, משרד החוץ ולבקשתו של נתניהו, גם ללשכת ראש הממשלה.

כאן קרה משהו מוזר: ארד רצה להביא את הנושא לדיון בקבינט, אך נבלם. ארד עצמו לא אומר מה בדיוק קרה, אלא מסתפק בביטוי "בוצעה חסימה". מי חסם? אולי מי שבלם את התערבות המל"ל במשט עצמו.

כאשר ניסה המל"ל להשתלב בהכנות לקראת המשט, כותב המבקר (עמ' 71), הוא לא שולב בעבודת המטה, "וכאשר ביקש לעסוק בתחום, משרד הבטחון וצה"ל לא שיתפו איתו פעולה." במילים מנומסות פחות: מתוך רצון לשמור על מעמדם הבלעדי כיועצים בטחוניים לממשלה, צה"ל ומשרד הבטחון חיבלו בעבודת המטה של הממשלה.

כאן המקום להזכיר את הסיפור הקצר של מנהלת השלום, שהקים ברק עם הפיכתו לראש הממשלה. היא היתה אמורה לתאם את כל נושא השיחות מול הפלסטינים – אבל היא לא הצליחה לעשות הרבה, וזאת משום שצה"ל סירב להעביר לה את המפות המדויקות שברשותו. שר הבטחון, נזכיר, היה אז אהוד ברק.

איך בלמה מערכת הבטחון את הדיון בקבינט בהמלצת המל"ל? אנחנו עוד לא יודעים, אבל שיטות לא חסרות. תמיד אפשר לבקש דחיה בנושא – תמיד יש נושאים דחופים יותר. נציגי מערכת הבטחון תמיד יכולים לבקש עוד זמן כדי "לגבש את עמדתם" – כל מי שהתמודד מולם בבתי המשפט או ניסה להוציא מהם תגובה יודע שבכל מה שקשור למריחת זמן, צה"ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם. שיטה אחרת היא לטעון שהמל"ל עוד לא עיין בכל החומר ששלח לו צה"ל – ואז להפיל עליו 17,234,532 עמודים של חומר.

כך או כך, מערכת הבטחון הצליחה למנוע דיון בקבינט בנושא שכבר נכתב עליו מסמך ושעניין אישית את נתניהו. מי יכול להיות אחראי למהלך כזה? ובכן, בסוף כל פאשלה בטחונית שעליה כותבים בעברית, יושב עמוס גלעד עם טראומה. גלעד, אולי התוצר הכושל ביותר של אמ"ן לדורותיו, ניהל בשנים האחרונות את המדיניות הישראלית כלפי עזה. והוא לא אוהב שמתערבים לו במדיניות. המל"ל, נרמז, הציעה הקלות במצור על עזה. גלעד הוא האיש שבאותם ימים היה מחליט איזה מזון ייכנס לעזה ואיזה לא. התירוץ שלו אז היה "שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו X מעל הראש." הוא עדיין אחראי על מדיניות עוועים מרושעת מהסוג שתואר כאן.

סופה של הטרגדיה מוכר. המל"ל לא היתה מעורבת בדיונים לקראת המשט, לא הציגה לממשלה חלופה לפעולה הצבאית שדחף אהוד ברק (ב. מיכאל עמד עוד באמצע שנות התשעים על האובססיה המשונה שיש לברק עם מבצעים שכוללים סנפלינג), והתוצאה היתה התנגשות אלימה בלב ים, במהלכה הרגו חמושי צה"ל תשעה טורקים ופצעו כ-60 מהם – ויש לומר שוב שבחלק מהמקרים, זה נראה הרבה יותר כמו רצח מאשר כמו הרג. בעקבות התבוסה המרשימה הזו – עוד הוכחה, אם מישהו היה זקוק לה, שפעילות צבאית שמגיעה במנותק ממטרה מדינית היא מתכון לאסון, ושנצחון צבאי בהחלט יכול להיות אסון מדיני – הסתלקה ישראל במהירות ממדיניות המצור שלה בעזה.

עד המרמרה, התעקש עמוס גלעד על הסכנה שיש בהכנסת שוקולד, חומוס מבושל, קיווי ועוד לרצועת עזה; עם שטף הדם על סיפוניה, הסכנה הצבאית הזו התפוגגה כאילו לא קבעה את סדרי החיים של רצועת עזה במשך שלוש שנים. מותר לחשוד שהמדיניות כלפי עזה אחרי המרמרה היתה זו שאליה שאף נתניהו מלכתחילה, שחלק ממנה הותווה במסמך של המל"ל, שכלל אליבא דארד הצעה לשורת הקלות במצור.

אז הנה, שילמנו עוד מחיר על סירובה העיקש של הבהמה הירוקה, סירוב שעוד מעט יחגוג 40 שנה, לאפשר לגוף אזרחי להעלות אלטרנטיבות משלו בפני הממשלה. ראוי, לסיום, לומר שאין זו אשמתה של מערכת הבטחון: זה טיבה. האשמה היא בשרים ובראשי הממשלה, שבמשך שנים נרתעו מפני יישום חובתם לרסן אותה, להזכיר לה שהיא כפופה למערכת האזרחית ולא להיפך. זאת, למרות שרבים מהם מכירים היטב את הצורה שבה היא פועלת: צה"ל נוהג להציע לקברניטים שלוש דרכי פעולה, ששתי הראשונות בהן בלתי סבירות במכוון והשלישית היא זו שהוא רוצה. דני מרידור נהג לומר לאנשי מערכת הבטחון שאיתם נפגש "עברו ישר לאפשרות השלישית."

אבל אחריותם של שרים לא כוללת הוצאת סיפורים מרירים לתקשורת. אחריותם היא ליישם מדיניות, לאלץ את הבהמה חסרת הרסן לסור למרותם. בכך הם נכשלים, בעקביות. בוועדת חקירה של מעלה הם יוכלו לטעון להגנתם שהציבור אשם, משום שהוא סוגד למערכת הבטחון, משום שהוא יעדיף תמיד את הגנרל על השר, וזו תהיה האמת; אבל אלה יהיו רק טיעונים לעונש. חובתם של מדינאים היא גם לומר לציבור שלהם אמיתות קשות. והאמת הזו לא מושמעת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

דורון זהבי, סחטן

המוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות פרסם אתמול (ו') ראיון ארוך עם דורון זהבי, המוכר יותר בכינויו קפטן ג'ורג', מי שהפך למענה המפורסם ביותר בישראל.  זהבי, שתובע בימים אלה את מדינת ישראל משום שהודח מצה"ל, מבהיר בראיון חד משמעית שהמטרה שלו היא סחיטה של מדינת ישראל. "סתמתי את הפה ולא דיברתי על הפרשה הזו [פרשת דיראני – יצ"ג], כמו על פרשיות רבות אחרות שבהן השתמשו באמצעים של טיוח והסתרה ושקרים," אומר זהבי לרונן ברגמן, "כי חיכיתי שמישהו יבוא ויגיד 'סטופ, רגע-רגע, ככה אי אפשר להמשיך'. אם היו באים אלי לפני כמה שנים ואומרים לי 'שילמת מחיר כבד, מה אתה רוצה כדי לסגור את הפרשה הזו בשקט? איזה סוג של פיצוי צריך לתת לך כדי שתשאר מאחורי הקלעים?', אז מבחינתי אפילו אם היו נותנים לי ג'וב בחו"ל, באלסקה נניח, והיו דואגים לי ולמשפחה שלי, הכל היה בסדר והייתי סותם לעולמים והפגישה הזו איתך לא היתה מתקיימת אף פעם. אבל כל זה לא קרה ואני חושב שהיינו ילדים טובים מדי."

בקיצור, כמו הרבה אנשים לפניו שעשו את העבודה המלוכלכת של מערכת הבטחון הישראלית ונחשפו, זהבי מרגיש שמכרואותו, שזרקו אותו לכלבים וזאת למרות שבסך הכל עשה את מה שאחרים עשו. בניגוד לאחרים, שאמרו שהם בסך הכל רוצים לטהר את שמם, לזהבי יש תג מחיר כלפי המערכת: ג'וב באלסקה. מאחר והוא לא קיבל אותו, הוא הולך להפר את שבועת האומרטה של מערכת הבטחון ולהעיד בבית המשפט. "אם ייפתח משפט, מה שאתה שמעת היום זה רק הפתיח," הוא מאיים, "תאמין לי – אף אחד לא באמת רוצה שאעלה על דוכן העדים. אם אני אדרש לעמוד שם ולדבר על דיראני, יתברר שיש לי עוד הרבה דברים לספר על איך המערכת מתנהלת כשהיא רוצה להסתיר כל מיני דברים […] וכולם שקרנים, ובגלל זה אנחנו במדינה נמצאים במקום שבו אנחנו היום, בלי הרתעה ובלי כלום. ומה בסוף? אני השעיר לעזאזל של המערכת."

אמרה שגורה היא שמענים – וזהבי הוא, על פי עדותו-שלו, מענה – הם הפחדנים שבאנשים. עכשיו אנחנו למדים גם שהם המושחתים שבאנשים. זהבי יודע על פשעים, אבל אין לו בעיה איתם. הוא מאיים לחשוף אותם רק אם יאונה לו רע. הוא נוהג כמו קאפו של המאפיה, שצריך לשלם את המחיר: הוא מאיים על הבוסים שלו שאם הם לא ידאגו לו, הוא יפתח עליהם את הפה. למזלו, מערכת הבטחון הישראלית נמצאת עדיין כמה מדרגות מעל הקוזה נוסטרה; אחרת הוא היה מוצא את מותו בתאונה מסתורית.

זהבי לא מבין את מצבו. הוא מיילל שמאשימים אותו בכך שהוא ביצע פשעים מיניים כלפי דיראני – ויש מעט מאד ספק שאם הוא היה מחשמל את דיראני, או מפעיל עליו את שיטת עינויי המים הידועה כ-waterboarding, המקרה היה מעורר הרבה פחות תהודה – אבל נאלץ להודות, כי יש עד שמוכן לדבר, שהוא אמר לחייל צה"ל להתפשט ולהתקרב לדיראני באופן מאיים, ואמר לדיראני שהחייל עומד לאנוס אותו. הוא אף נזף בחייל שחייך במבוכה ואמר לו "זה עסק רציני."

התלונה כנגד זהבי בפרשת דיראני היתה השניה. הקודמת היתה בפרשת חקירתם של עריקים מעיראק, שגם הם טענו שזהבי איים עליהם באונס. את המקרה ההוא הצליח צה"ל לטייח ולא הוגשו כתבי אישום. זהבי עצמו טוען שאיום באונס הוא תרגיל חקירה מקובל ביחידת חוקרי השבויים של צה"ל. יש כמה סיבות טובות להאמין לו: נחקרים פלסטינים רבים דיווחו על האיום הזה; מפקדו של זהבי זוהה בקלטת כשהוא משמיע על דיראני איום זהה; ובלפחות מקרה אחד – בחקירת רצח החייל אמנון פומרנץ ב-1990 – דיווח בשעתו גבי ניצן כי השב"כ לקח ילדים כבני ערובה כדי שאחיהם, החשודים ברצח, יסגירו את עצמם (היה לי הכבוד המפוקפק להשגיח על אחד הילדים האלה), תוך שהוא מאיים שאם החשודים לא יסגירו את עצמם, הילדים יועברו למחנה מעצר, שם ייאנסו.

האם אנס זהבי את דיראני באמצעות אלה? זהבי מכחיש בתוקף. בפי הטבעת של דיראני נמצאו פצעים התואמים אונס; זהבי טוען שהם נובעים מעצירות, ושבשל העצירות הזו אילצו החוקרים את דיראני לבלוע סם משלשל, ולאחר מכן אילצו אותו ללבוש חיתול. בתלונתו טען דיראני כי אולץ ללבוש את החיתול גם כשהיה מלא בצואה. השיטה הזו, של השפלת נחקר על אילוצו להתפלש בצואתו מתוך נסיון לשבור אותו, מוכרת היטב מחקירות עינויים בשלל מדינות – השיטה הזו הופעלה, בין השאר, על ידי האמריקאים באבו גאריב. התירוץ של זהבי – העצירות – נשמע מפוקפק משהו. למעשה, פרט לאונס באלה, זהבי מאשש את כל הטענות של דיראני – ומוסיף עליהן את העובדה שכלפי דיראני הופעל גם עינוי מניעת השינה. בהערה אגבית, כותב ברגמן שבעת תחקורו של דיראני בשטח לבנון, הצמיד אחד החמושים שחטף אותו ("לוחם סיירת," בלשונו של ברגמן) אקדח לראשו של בנו של דיראני ואיים לירות בו, אם דיראני לא יגלה מיד את מיקומו של הנווט הנעדר רון ארד. האיום לא מומש בסופו של דבר.

מה ידעו בכירי צה"ל? באופן נוח למדי לכל הצדדים פרט לדיראני, הקלטות של חקירתו נעלמו באופן מסתורי. זהבי, כאמור, טוען שעשה את הכל ברשות וסמכות – ומציין שהאלוף במיל' (אז עדיין בשירות פעיל) עמוס גלעד צפה בחקירות בזמן אמת, ושאם היה שם משהו חריג, הוא היה אמור להתריע על כך. גלעד, לטענת משרד הבטחון, "לא היה מעורב – לא בידיעה, לא במעשה, לא באישור ולא בכל פעולה אחרת – במעשים אשר מיוחסים או יוחסו לחוקר המכונה ג'ורג'." ההכחשה הזו, ראוי לציין, לא מלווה בהכחשה שגלעד צפה בחקירות. מה ראה? מה קרה שם? בהעדר הקלטות, לא נדע.

זהבי טוען עוד כי נחקרים רבים מתו בחקירות – הוא מציין בעיקר חקירות שב"כ – והנושא טויח. זו טענה שצריך להתייחס אליה ברצינות. בהחלט יכול להיות שכאשר זהבי שובר את קשר השתיקה, הוא מעניק לישראל הרבה יותר הישגים מאשר כאשר השתייך ליחידת המענים של צה"ל. אגב, העינויים שהעבירה היחידה של זהבי – הוא לא היה המענה היחידי שם – את דיראני לא הועילו כפי שלא הועילה הצמדת האקדח לראשו של בנו: דיראני לא מסר מידע מועיל על רון ארד. זהבי טוען אחרת, כמובן – הוא צריך להסתכל במראה בבוקר, אחרי הכל, ולענות מישהו מבלי שתהיה מכך כל תועלת זה כנראה מוגזם אפילו כלפי חלאה כמוהו – אבל המערכת דחתה את ה"מידע" שהוא השיג, והיא כנראה ידעה למה.

הפרשה הזו, אם היו מפנים אליה את הזרקור הנכון, היתה הופכת לפרשת קו 300 של יחידה 504, יחידת חוקרי השבויים שבה שירת זהבי. הזרקור הזה לא הופנה, כי רוב הציבור פשוט לא רוצה לדעת. בישראל 2012, כמו גם בישראל 1994, כמו גם בישראל 1984, הרעיון שלכל אדם – גם לדיראני, גם לזהבי – יש צלם אנוש, ושאסור לשלול אותו באמצעות הורדת אדם לפיסת בשר מייבבת, מתפלשת בצואתה, שאדם הוא לא אמצעי בידי אדם אחר, עודנו רדיקלי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות כאן לתורמים.

(יוסי גורביץ)

תראו מי מחרחר מלחמה עם איראן

הוויכוח הפנימי במערכת הבטחון גולש שוב החוצה: לפני כמה חודשים הזהיר מאיר דגן, ראש המוסד הפורש, כי נתניהו וברק עשויים להוציא את ישראל למלחמה בלתי הכרחית באיראן. הוא הואשם בכך שהוא פותח את הפה.

בשבועות האחרונים, שוב היו אותות דומים. הפעם, בהיעדר אנשים שמוכנים לקחת סיכון אישי כמו דגן – שגם הוא אמר את הדברים רק לאחר פרישתו – הם הגיעו דרך התקשורת. בערב יום הכיפורים כתב בידיעות אחרונות אמנון אברמוביץ' מאמר נפתל, כהרגלו, שבכל זאת אפשר היה להבין ממנו ששורה של בכירים במערכת הבטחון חוששים ממלחמה באיראן. אברמוביץ' התרה בהם שלא להצדיע ולציית, או שיגמרו כמו הקצינים הבכירים של מלחמת יום הכיפורים.

הבוקר (ו') פרסם נחום ברנע מאמר דומה מאד, שהתריע כי חלקים במערכת הבטחון חוששים כי נתניהו וברק יוציאו את ישראל למלחמה בקרוב – קודם לבוא החורף. באופן חריג, המאמר לא פורסם רק במוסף לשבת, המקום הקבוע של הטור של ברנע, אלא הובלט בגדול על עמוד השער של העיתון. או שלידיעות לא היה משהו ראוי יותר להדגשה, או שבעיתון מכינים את עצמם ליום שאחרי ולאווירת "אמרנו לכם". בקיצור, זה נשמע כמו ערמה של קצינים בכירים שנערכים לוועדת החקירה.

בתגובה, פתח האל האכזר את פי האתון. עמוס גלעד, ראש המטה המדיני-בטחוני במשרד הבטחון – שם מנופח למקום שבו מנסחים את מדיניות החוץ האמיתית של ישראל – אמר היום כי איראן היא "איום אדיר" "שיש לטפל בו", וכי "צריך לדעת לתעדף במה לטפל קודם. לדעתי – בחזית האיראנית." בהתחשב בכך שגלעד עובד אצל ברק, זה מדאיג במיוחד.

גלעד טוען עוד כי יש הערכה מודיעינית ש"איראן הולכת לנתיב של טילים וגרעין." זו, איך לומר, לא ההערכה שמסר ראש המוסד לשעבר, שאמר שאם כבר, איראן תגיע לאזור הסכנה ב-2015. הרבה דברים – הסתכלו מה קורה בסוריה, מצרים, טוניסיה ומה קרה באיראן עצמה ב-2009 – יכולים לקרות עד 2015.

יתר על כן, בהחלט יתכן שגלעד משפץ את ההערכה המודיעינית כך שתתאים לצפיות של הבוס שלו וליח"צ שהוא זקוק לו. כך, מזכיר לנו ראובן פדהצור, הוא עשה בתחילת האינתיפאדה השניה, ויצר את התפיסה של עימות מכוון מצד ערפאת, תיאוריה שהשתלבה נהדר עם זו שהתחיל להפיץ אז אהוד ברק ("אין פרטנר").

גלעד, נזכיר, היה הגאון המודיעיני שהבטיח לנו ש"העולם יעמוד נדהם כשיגלה מה היה לסדאם חוסיין" בארסנלים. העולם בהחלט עמד נדהם – המחסנים היו ריקים, כידוע. בכלל, ספק אם אפשר לסמוך על גלעד בצמתי החלטה: לטענתו-שלו, הוא סובל מאז 1982 מ"תשישות פיזית ונפשית קיצונית ביותר", ואשר על כן צריך להכיר בו כנכה ב-50%. כדובר צה"ל, הוא הכחיש בתוקף את הטענה של החיזבאללה שהוא הצליח לתקוע את הדגל שלו על מוצב של צה"ל, ונאלץ, משנחשפה ההוכחה לכך, להפטיר "זה היה חכם מאד מצידם להגיע עם מצלמות וידאו."

זה האיש שכרגע מנסה לסנגר שוב על אדונו, ולקדם מלחמה עם איראן. אף אחד לא יכול להצביע על הצלחה כלשהי שלו, וכאמור על פי עדותו-שלו הוא לא אמור להיות, במצב תשישותו הקשה, בצומתי החלטה. הגיע הזמן לשלוח את האלוף עמוס גלעד אל פח האשפה של ההיסטוריה.

יש כאן גם אירוניה מרירה מאד: במשך עשרות שנים, שתה צה"ל את תקציביה של מדינת ישראל, כשהוא מנפנף בסכנה האיראנית כתירוץ. והנה, אנחנו מתקרבים לרגע האמת – ובכירי צה"ל לגמרי לא רוצים התקפה. מסתבר שזה נורא מסוכן ויש המון סיבוכים בינלאומיים שלא דיברו עליהם קודם, כשהם היו צריכים לקחת את הכסף שלנו. כ-60% מתקציב הבטחון, נזכיר, הולכים על משכורות ופנסיות.

וכשיעמוד נתניהו מול המצלמות, כפי שמסתמן, ובקול עמוק ומבט בוטח ינסה להסביר את עסקת שליט-בושהאר, להגיד שאין ברירה ושהוא נתן בנחישות את ההוראה, לא להאמין לאף מילה שלו. לצאת, גם בזמן מלחמה, אל הרחובות ולהפיל את ממשלת הזדון.

ועוד דבר אחד: גרסה משודרגת של טענת אהוד ברק ש"הצענו הכל, והם פתחו במלחמה" היא הטענה שאהוד אולמרט הציע לאבו מאזן הכל, ואבו מאזן סירב. ובכן, אולמרט עצמו כבר כתב שאבו מאזן מעולם לא דחה את ההצעה שלו, אבל היום אנחנו יודעים קצת יותר על מה שהיה שם. קונדוליסה רייס כותבת בזכרונותיה שלבני אמרה לה לא להתרשם מהצעותיו של אולמרט – ושהיא כנראה אמרה דברים דומים גם לפלסטינים. היא רצתה שהם יחכו עד שהיא תהיה ראש ממשלה. אם אכן זה המצב, אז לבני היא לא סתם חדלת אישים וראש אופוזיציה מהגרועים שהיו לנו: היא מזיקה בפועל. "אל תסכים להגיע להסכם עם הממשלה הנוכחית, חכה לי" הוא אחד התרגילים הבזויים ביותר בספר, על סף הבגידה. זה סוג התרגיל שעשה ניקסון לג'ונסון ב-1968 מול הצפון ויאטנמים, שהאריך את המלחמה בחמש שנים. שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, יש לך יורש.

הערה מנהלתית: אני יוצא לחופשה השנתית שלי. אשתדל לחזור ולכתוב ביום ראשון, השישי בנובמבר. מחר תיערך הפגנה בכיכר רבין ומספר מקומות אחרים ברחבי הארץ, כדי לחדש את תנופת המחאה החברתית. לצערי, עקב הטיסה שלי כנראה שלא אוכל להגיע. אבל כל מי שיכול – שיגיע.

(יוסי גורביץ)