אתמול בבוקר ירו חמושי צה"ל למוות בעומאר אל קוואסמה, בן 66 מחברון, ככל הנראה במיטתו. גרסה ראשונית של הדיווח על האירוע, לפני שצה"ל נאלץ "להביע צער" ולהודות שאופס, היתה כאן פאשלה, הופיעה בנרג: שם נאמר שהחיילים, שעצרו מבוקש, "זיהו פלסטיני אחר, שלא היה אמור להיות במבנה, והתנהג לדבריהם באופן חשוד ומאיים." בעקבות כך, מוסר נרג, "נאלץ הכוח להשיב אש".

הבה נתעמק במשפט הקצר הזה. אליבא דכולי עלמא, אפילו דובר צה"ל, אל קוואסמה לא היה חמוש, לא ירה על אף אחד, ומכאן שאי אפשר היה "להשיב אש". השבת אש היא תהליך, שבו מזהה כוח חמוש ירי לעברו, ומבצע ירי חזרה. כאן היתה אש רק מכיוון אחד, מצד חמושים מפוחדים – תמיד הם מפוחדים, לעזאזל; מי נותן נשק לפאניקרים כאלה? – לעבר קשיש חסר ישע, שבסך הכל יצא ממיטתו. גם ה"נאלץ" מאד מרשים: החמושים לא באמת רצו "להשיב אש" לעבר קשיש, פשוט לא היתה להם שום ברירה אחרת.

לרוב הישראלים, מטבע הדברים, לא אכפת. פחות פלסטיני. סביר להניח שגם לחמושים ולמפקדיהם לא יקרה שום דבר. פלסטיני, אחרי הכל. אפשר רק לשער מה היה קורה אילו במהלך חיפוש מבוקש יהודי – ג'ק טייטל, נניח – היה אחד השוטרים נכנס ללחץ ויורה למוות באביו הקשיש והלא חמוש. אילו מהומות היו פורצות, איך מועצת י"ש היתה נעמדת על טלפיה האחוריים, איך המקרה היה מטלטל את הארץ.

אבל כאן, נו, בסך הכל פלסטיני. והפעם אי אפשר לומר שהוא היה מחבל, תכנן להיות מחבל, שקל פעם להיות מחבל. סתם קשיש, במיטתו בשעת בוקר. הרג חסר כל סיבה. המבוכה הזו, חוסר היכולת לומר שידינו לא שפכו את הדם הזה, הוא ככל הנראה מה שגרר את הביטוי "השיבו אש". הרי לא יכול להיות שסתם ירינו בקשיש במיטה. גם אם האירועים מעידים אחרת, חובה לומר ש"השבנו אש". אחרת, איזה פרצוף יהיה לנו.

(יוסי גורביץ)