דו"ח המבקר על פרשת המשט וחוסר ההתייחסות למטה לבטחון לאומי (מל"ל) הוגש בשבוע שעבר, עורר מהומה קצרת מועד, ונעלם. הפרשנים הפוליטיים הקדישו הרבה תשומת לב לביקורת האישית – המוצדקת ללא ספק – שנמתחה על נתניהו וברק, וכתבו שורות ארוכות של מלל פסיכולוגיסטי זול על כך שנתניהו שבוי בידיו של ברק משום שהלז היה מפקדו בסיירת המיתולוגית בשנות השבעים.

כשלעצמי, אני נוטה לפרשנות אחרת של היחסים בין השניים: ברק הוא (סליחה מראש על השנינה הדלוחה) כליא הברק של נתניהו. אם וכאשר ישתבש משהו בתחום הבטחוני, נתניהו יוכל לזרוק את כל התיק על "הגאון האנליטי", ובמידת הצורך גם להקריב אותו. אם ייראו סימנים לקריסה חברתית, נתניהו יוכל להצביע על כך ששר הבטחון הבהיר לו שאין כל אפשרות סבירה לקצץ בתקציב הבטחון. אחרי הכל, לברק אין כוח אלקטורלי מדיד – הוא נטל, לא נכס – ואם יקרב מר המוות אל כסאו של ראש הממשלה, לא יהיו לו שום עכבות בנושא. למעשה, פרשנים פוליטיים כנראה ימהרו להכתיר אותו כ"גבר-גבר" וכנחש חסר מצפון ועל כן ראוי להערצה – שהרי במשך שנים הם מפמפמים את המיתוס על כך שהציבור הישראלי מעריץ נוכלים ובעלי killer instinct.

אבל מערכת היחסים בין ברק ונתניהו, שוודאי תפרנס מתי שהוא רומן טיסות (הצעה לשם: "כנף המטוס ההיא"), היא לא הנושא, היא רק הסחת הדעת. הנושא הוא ההתעלמות מן המל"ל.

למל"ל יש היסטוריה ארוכה וכאובה; להלן תקציר. לאחר התבוסה הישראלית במלחמת יום הכיפורים (כן, תבוסה; ישראל איבדה את רצונה להחזיק בסיני אחריה), המליצה ועדת אגרנט כי מול אמ"ן, בתוקף תפקידו כמעריך הלאומי של ישראל, יוצב גוף אזרחי, שיספק לממשלה הערכות אחרות. אם מישהו צריך דוגמא לכוחו העצום של צה"ל בישראל, הוא יוכל לקבל אותה בכך שלמרות שההמלצה ניתנה זמן קצר לאחר הפאשלה הקולוסאלית ביותר בתולדות אמ"ן, זו שהעניקה לביטוי "סבירות נמוכה" את הנופך האירוני-מריר שלו, גוף כזה לא הוקם להלכה עד 1999 ובפועל עד עצם היום הזה. ראש הממשלה שהחליף את גולדה מאיר, יצחק רבין, היה בעצמו איש צבא, ולא מי שיישם רפורמה כזו; שר הבטחון שלו, שמעון "חתרן בלתי נלאה" פרס, היה עסוק מדי בתככים. שניהם, על כל פנים, היו בשר מבשרו של הממסד הבטחוני. שרי הבטחון עזר ויצמן ואריק שרון לא היו שונים, מבחינה זו, מרבין ופרס, והם היו חזקים יותר, משום שהתמודדו עם ראש ממשלה בעל רקע אזרחי מובהק. רק ב-1992, כלומר 18 שנים אחרי ועדת אגרנט, עם תיקון חוק יסוד: הממשלה, נקבע בחוק שיש להקים גוף כזה.

אלא שראש הממשלה שנבחר ב-1992 היה שוב יצחק רבין (ששימש, יש לזכור, כשר בטחון גם בין 1984-1990), והפעם – למוד נסיון – הוא החזיק את תיק הבטחון בידיו. שום רפורמה לא קרתה. לשר הבטחון קצר הימים פרס (נובמבר 1995-יוני 1996) היו דאגות אחרות ומערכת בחירות לנהל. שר הבטחון שהחליף אותו, יצחק מרדכי, בא ממערכת הבטחון ושמר על האינטרסים שלה. רק כאשר הוחלף מרדכי לתקופה קצרה על ידי האזרחי שבשרי הבטחון של ישראל, משה ארנס, ב-1999 – כלומר, 25 שנה אחרי מסקנות אגרנט – קיבלה הממשלה החלטה שמימשה את מה שקבע החוק ב-1992.

אלא ששר הבטחון הבא היה אהוד ברק, ואחריו שב לזירה הפוליטית אריאל שרון. המל"ל לא הצליח, בשל אדישותם של ראשי הממשלה ועוינותם של שרי הבטחון, לכבוש לעצמו את מעמדו. ראשי המל"ל היו ידועים בעיקר בהתפטרויותיהם, ברוב המקרים לאחר שהבינו שהם בובה חסרת כוח; שמונה מהם כיהנו בין 1999 ל-2012.

אחרי מסקנות ועדת וינוגרד, קיבל המל"ל מעמד מחייב יותר: ב-2008 נחקק חוק המל"ל. אבל, בישראל, חוקים לחוד ומציאות לחוד. מערכת הבטחון עמדה בהתנגדותה לגוף חיצוני לה, שיספק הערכות אסטרטגיות לממשלה.

עוזי ארד, בראיון החריג שהעניק לפני שלושה חודשים ל"ידיעות אחרונות", ציין שהוא שוב ושוב מצא את עצמו מתמודד עם הפרעות מצד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אז יוחנן לוקר. בדו"ח המבקר על המשט, מביא ארד מידע מפתיע: לדבריו, נתניהו ביקש ממנו כבר בשנת 2009 לגבש, כראש המל"ל, חלופות לסגר על רצועת עזה, שעמד אז במלוא עוזו. הבקשה של נתניהו הפכה להחלטה מס' ב/6 של ועדת השרים לבטחון לאומי.

המל"ל, ועל כך לא נראה שיש חולק, עמד במשימה. נתניהו ביקש ממנו את המסמך ב-10 ביוני 2009, ובספטמבר 2009 – שמונה חודשים ויותר קודם להגעת המשט – העביר המל"ל חוות דעת, שכלל סקירה על המצב ברצועת עזה, סקירה על התגברות הלחץ הבינלאומי ו"הצגת חלופות לשינוי במדיניות ובניתוחן." (דו"ח המבקר, עמ' 76) עותקים של המסמך הועברו למשרד הבטחון, השב"כ, משרד החוץ ולבקשתו של נתניהו, גם ללשכת ראש הממשלה.

כאן קרה משהו מוזר: ארד רצה להביא את הנושא לדיון בקבינט, אך נבלם. ארד עצמו לא אומר מה בדיוק קרה, אלא מסתפק בביטוי "בוצעה חסימה". מי חסם? אולי מי שבלם את התערבות המל"ל במשט עצמו.

כאשר ניסה המל"ל להשתלב בהכנות לקראת המשט, כותב המבקר (עמ' 71), הוא לא שולב בעבודת המטה, "וכאשר ביקש לעסוק בתחום, משרד הבטחון וצה"ל לא שיתפו איתו פעולה." במילים מנומסות פחות: מתוך רצון לשמור על מעמדם הבלעדי כיועצים בטחוניים לממשלה, צה"ל ומשרד הבטחון חיבלו בעבודת המטה של הממשלה.

כאן המקום להזכיר את הסיפור הקצר של מנהלת השלום, שהקים ברק עם הפיכתו לראש הממשלה. היא היתה אמורה לתאם את כל נושא השיחות מול הפלסטינים – אבל היא לא הצליחה לעשות הרבה, וזאת משום שצה"ל סירב להעביר לה את המפות המדויקות שברשותו. שר הבטחון, נזכיר, היה אז אהוד ברק.

איך בלמה מערכת הבטחון את הדיון בקבינט בהמלצת המל"ל? אנחנו עוד לא יודעים, אבל שיטות לא חסרות. תמיד אפשר לבקש דחיה בנושא – תמיד יש נושאים דחופים יותר. נציגי מערכת הבטחון תמיד יכולים לבקש עוד זמן כדי "לגבש את עמדתם" – כל מי שהתמודד מולם בבתי המשפט או ניסה להוציא מהם תגובה יודע שבכל מה שקשור למריחת זמן, צה"ל הוא הצבא הטוב ביותר בעולם. שיטה אחרת היא לטעון שהמל"ל עוד לא עיין בכל החומר ששלח לו צה"ל – ואז להפיל עליו 17,234,532 עמודים של חומר.

כך או כך, מערכת הבטחון הצליחה למנוע דיון בקבינט בנושא שכבר נכתב עליו מסמך ושעניין אישית את נתניהו. מי יכול להיות אחראי למהלך כזה? ובכן, בסוף כל פאשלה בטחונית שעליה כותבים בעברית, יושב עמוס גלעד עם טראומה. גלעד, אולי התוצר הכושל ביותר של אמ"ן לדורותיו, ניהל בשנים האחרונות את המדיניות הישראלית כלפי עזה. והוא לא אוהב שמתערבים לו במדיניות. המל"ל, נרמז, הציעה הקלות במצור על עזה. גלעד הוא האיש שבאותם ימים היה מחליט איזה מזון ייכנס לעזה ואיזה לא. התירוץ שלו אז היה "שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו X מעל הראש." הוא עדיין אחראי על מדיניות עוועים מרושעת מהסוג שתואר כאן.

סופה של הטרגדיה מוכר. המל"ל לא היתה מעורבת בדיונים לקראת המשט, לא הציגה לממשלה חלופה לפעולה הצבאית שדחף אהוד ברק (ב. מיכאל עמד עוד באמצע שנות התשעים על האובססיה המשונה שיש לברק עם מבצעים שכוללים סנפלינג), והתוצאה היתה התנגשות אלימה בלב ים, במהלכה הרגו חמושי צה"ל תשעה טורקים ופצעו כ-60 מהם – ויש לומר שוב שבחלק מהמקרים, זה נראה הרבה יותר כמו רצח מאשר כמו הרג. בעקבות התבוסה המרשימה הזו – עוד הוכחה, אם מישהו היה זקוק לה, שפעילות צבאית שמגיעה במנותק ממטרה מדינית היא מתכון לאסון, ושנצחון צבאי בהחלט יכול להיות אסון מדיני – הסתלקה ישראל במהירות ממדיניות המצור שלה בעזה.

עד המרמרה, התעקש עמוס גלעד על הסכנה שיש בהכנסת שוקולד, חומוס מבושל, קיווי ועוד לרצועת עזה; עם שטף הדם על סיפוניה, הסכנה הצבאית הזו התפוגגה כאילו לא קבעה את סדרי החיים של רצועת עזה במשך שלוש שנים. מותר לחשוד שהמדיניות כלפי עזה אחרי המרמרה היתה זו שאליה שאף נתניהו מלכתחילה, שחלק ממנה הותווה במסמך של המל"ל, שכלל אליבא דארד הצעה לשורת הקלות במצור.

אז הנה, שילמנו עוד מחיר על סירובה העיקש של הבהמה הירוקה, סירוב שעוד מעט יחגוג 40 שנה, לאפשר לגוף אזרחי להעלות אלטרנטיבות משלו בפני הממשלה. ראוי, לסיום, לומר שאין זו אשמתה של מערכת הבטחון: זה טיבה. האשמה היא בשרים ובראשי הממשלה, שבמשך שנים נרתעו מפני יישום חובתם לרסן אותה, להזכיר לה שהיא כפופה למערכת האזרחית ולא להיפך. זאת, למרות שרבים מהם מכירים היטב את הצורה שבה היא פועלת: צה"ל נוהג להציע לקברניטים שלוש דרכי פעולה, ששתי הראשונות בהן בלתי סבירות במכוון והשלישית היא זו שהוא רוצה. דני מרידור נהג לומר לאנשי מערכת הבטחון שאיתם נפגש "עברו ישר לאפשרות השלישית."

אבל אחריותם של שרים לא כוללת הוצאת סיפורים מרירים לתקשורת. אחריותם היא ליישם מדיניות, לאלץ את הבהמה חסרת הרסן לסור למרותם. בכך הם נכשלים, בעקביות. בוועדת חקירה של מעלה הם יוכלו לטעון להגנתם שהציבור אשם, משום שהוא סוגד למערכת הבטחון, משום שהוא יעדיף תמיד את הגנרל על השר, וזו תהיה האמת; אבל אלה יהיו רק טיעונים לעונש. חובתם של מדינאים היא גם לומר לציבור שלהם אמיתות קשות. והאמת הזו לא מושמעת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כחודש לפני הפלישה הגרמנית לברית המועצות, התרחש אחד האירועים המשונים ביותר בהיסטוריה של המלחמה: סגנו של היטלר, רודולף הס, טס על דעת עצמו לבריטניה וצנח מעל סקוטלנד. עד כמה שאפשר להבין – ויש פרשנויות רבות לסיפור הזה – המטרה של הס היתה להביא להסכם שלום בין בריטניה וגרמניה, כדי למנוע מגרמניה להלחם בשתי חזיתות. העמדה הנאצית הרשמית היתה שהס היה מטורף, מה שגרם לגבלס – שהיה צריך למכור את הלוקש הזה לציבור הגרמני – ללא מעט בעיות. איך מסבירים, הוא תהה, שמי שהיה עד לפני כמה שעות הסגן הנערץ של הפיהרר הפך תוך זמן קצר כל כך למשוגע מזיל ריר?

למזלו של גבלס, הוא נאלץ להתמודד עם הבעיה הזו רק פעם אחת. לרוע מזלו של נתניהו, הוא נתקל בה יותר מדי פעמים. זה התחיל עם מאיר דגן. ראש המוסד הוותיק תקף את בבת עינו של נתניהו, המלחמה המיועדת באיראן. הוא הוגדר במהירות "כמשוגע." אחר כך הגיע תורו של עוזי ארד, ראש המטה לבטחון לאומי, שהעז גם הוא לפתוח את הפה. את ארד קל היה להגדיר כמשוגע, משום שבמשך שנים הוא אכן בתקשורת תואר ככזה: כמין ד"ר סטריינג'לאב עם התמחות בפראנויה. חשוב, עם זאת, לזכור שעל פי ארד עצמו, חינו סר בעיני נתניהו כאשר הוא החל לעשות את תפקידו כראש המב"ל ולספק לשרים הערכה שונה מזו של נתניהו על המצב מול איראן.

עכשיו הגיע תורו של יובל דיסקין, ראש השב"כ הבעייתי מאד לשעבר, מי שהודיע לבל"ד שהשב"כ יעקוב גם אחרי פעולות חוקיות שלה ומי שהגדיר את ענת קם כמרגלת מסוכנת. דיסקין חורר את העמדות של ממשלת נתניהו בשתי נקודות: הראשונה, כרגיל, היא איראן. דיסקין ציין שבהחלט יתכן שהתקפה על איראן לא רק שלא תסכל את תכנית הגרעין האיראנית, אלא אף תדרבן אותה – כפי שקרה, למשל, לתכנית הגרעין העיראקית אחרי ההתקפה ב-1981. כאן ראוי לציין את הדברים האחרונים והזהירים מאד שאמר הרמטכ"ל גנץ לאחרונה בנושא: לדבריו, ההנהגה האיראנית טרם קיבלה החלטה על פיתוח פצצה גרעינית. בהחלט יתכן שגנץ טועה – הוא נשען על אמ"ן, אחרי הכל, שעם רקורד ההצלחות שלו אולי עדיף היה לנו לו נשען על פותח בקלפים – אבל הדברים האלה סותרים את מה שאומר נתניהו כבר עשור, כלומר שהשנה היא 1938 וגרמניה היא איראן. ולנתניהו עצמו אין כנראה על מה להסתמך.

הנקודה השניה, והחשובה לא פחות, בדבריו של דיסקין היא פיצוץ בועת ה-Hasbara שניפח נתניהו, על פיה האחראים להעדר שיחות השלום הם הפלסטינים. דיסקין אמר את מה שיודעים כולם: שממשלת נתניהו לא מנסה להגיע להסדר כי אם תגיע לכזה, היא תחדל להתקיים. המשמעות, שהפכנו אדישים כלפיה, היא שממשלת נתניהו מוכרת את עתידה של ישראל ואת הסיכוי האחרון שלנו להמנע ממדינה דו לאומית תמורת שרידותה-שלה.

כמו בסיבוב הקודם, מנסים עכשיו נתניהו והתוכיים שלו – הבולט שבהם הוא, כרגיל, דני דנון הבלתי נמנע – לשנות את הנושא. במקום לדון במה שאמר דיסקין, שעליו קצת קשה יותר לטעון שהוא משוגע, הם רוצים שנדון בשאלה האם מותר לו לומר אותם.

התשובה היא חד משמעית. לא רק שמותר לו, זו גם חובתו. דיסקין הוא משרת ציבור, לא משרתה של הממשלה (בניגוד, למשל, לאופן שבו תופס יהודה ווינשטיין את תפקידו). כל זמן שהוא בתפקיד, אסור לו למתוח ביקורת עליה בפומבי. לפקיד ממונה אין זכות כזו מול נבחר ציבור. אבל כשהשתחרר מתפקידו? אם הוא סבור שהממשלה מסכנת בפעולותיה את הציבור, הוא חייב לומר זאת, או שימעל באמון הציבור. הוא לא עבד אצל נתניהו; הוא עבד אצלנו. אנחנו שילמנו את משכורתו.

בן דרור ימיני, שסימן את כל מי שאומר שיש צדק בדברי הפלסטינים כאויבי ישראל, מקונן על כך שדבריו של דיסקין הם טורפדו במערכת ה-Hasbara, וש"מלאכתם של רשעים נעשית על ידי טיפשים," אבל נאלץ להודות שכנראה שהוא צודק, רק שלא כדאי היה שיאמר את האמת. זו עמדה מדהימה לעיתונאי, שכנראה שכח שתפקידה של העיתונות הוא לדווח לציבור על מה שהממשלה עושה, לא לקדם את התעמולה שהיא מפיצה.

כתב חצר אחר, ארי שביט, משרתם של שני האדונים ברק ונתניהו, האשים את דיסקין בכך שהוא השתמש ב"משאית תופת פוליטית" כנגד הממשלה וביצע בה "סיכול תקשורתי ממוקד." שביט יוצר מצג שווא בדבריו כאילו דיסקין עדיין נמצא בתפקידו, אבל זה הרי כל ההבדל: הבעיה עם קצין בכיר שמדבר נגד הממשלה הנבחרת היא שהוא עשוי לסחוף חיילים כנגדה. הבעיה הזו לא קיימת כאשר מדובר במי שכבר פשט את מדיו או יצא מתפקידו, אבל שביט היה רוצה שתחשבו שכן.

שביט טוען עוד שדיסקין "פגע באופן מודע באסטרטגיה הלאומית של ישראל", הידועה בשמה "תחזיקו אותי." סליחה, אבל מי החליט שמדובר באסטרטגיה לאומית, ומתי? האמורה להחליט על כך היא הממשלה, שככל הידוע ולמרות כל הברברת, טרם התכנסה ולו לדיון אסטרטגי אחד על איראן. החלטות שמקבלים ברק ונתניהו בינם לבין עצמם אינן מחייבות – ועל אחת כמה וכמה אינן מחייבות פקידים לשעבר שחושבים שהציבור צריך לדעת שהעומדים בראשו מסכנים אותו.

המפחיד בכל זה הוא שנראה שדיסקין, דגן וארד מדברים כבר עכשיו מתוך מחשבה על ועדת החקירה העתידית, לכשתקום. אם הם מפחדים, אנחנו צריכים לפחד עוד יותר.

ועוד דבר אחד: השגריר לשעבר בבלארוס, זאב בן אריה, הודה בהסכם טיעון כי הוא העביר לשר החוץ ליברמן חומר מחקירה משטרתית שנערכה נגדו, שעה שליברמן היה עדיין חבר כנסת. בן אריה מונה לתפקידו, על פי דיווחים, לאחר לחץ של ליברמן שעה שהלז עדיין היה שר התחבורה בממשלת שרון. זאת, לאחר שליברמן הפעיל לחץ לפתיחתה מחדש של השגרירות בבלארוס, שנסגרה מפאת קיצוצי תקציב. במדינה נורמלית, שר החוץ היה מודיע היום על התפטרותו. בישראל של נתניהו וליברמן, זה אפילו לא עולה על הדעת אלא כבדיחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

דיני נפשות: המוסף לשבת של ידיעות אחרונות פרסם הבוקר (ו') ראיון ארוך מאד ומדהים עוד יותר עם עוזי ארד, לשעבר היועץ לבטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו. אני לא רוצה להתייחס לטענות של ארד על תככים בחצר נתניהו, וגם לא לעובדה ההזויה שהוא נחקר על ידי השב"כ במשך שעות עם הגעתו לנתב"ג בחשד להדלפה כלשהי. יש נקודה אחת, שכל ישראלי חייב להתעקש על בירורה.

במהלך הראיון אומר ארד פעמיים שחינו בעיני נתניהו סר כאשר הוא החל לחלוק במהלך דיונים על עמדותיו של נתניהו בנושא איראן, וגרוע מכך מבחינת נתניהו – לספק לשרים הערכה אחרת על עמדותיה של איראן ועל הדרכים להתמודד איתה. בשלב מסוים, כך ארד, ניהל איתו נתניהו שיחה פרטית שבו הורה לו להפסיק לחלוק עליו בנוכחות אנשים אחרים. אליבא דארד, נתניהו חשש שהמסמכים שהוא הציג ישמשו את ועדת החקירה שתבוא אחרי ההתקפה הישראלית על איראן. לשכת נתניהו לא הכחישה את הדברים.

וזו הנקודה שאסור לאף אחד להניח לה לחמוק. ראש הממשלה איננו מפקד הצבא הישראלי. גם לא שר הבטחון. הממשלה כולה היא המפקדת על הצבא. ראש ממשלה שמסרב למסור לשרים שלו מידע שחולק על עמדתו, הוא ראש ממשלה שמונע את יכולתה של הממשלה לקבל החלטה מושכלת בנושא.

לישראל יש היסטוריה בעייתית בנושא. בעוד שדיונים סוערים התנהלו בממשלה במהלך מלחמת העצמאות וערב מלחמת ששת הימים, ערב מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה כמעט לא היו כאלה: ראש ממשלה עוינת לביקורת ושר בטחון עם הילת גנרל מהולל השתיקו את כל מתנגדיהם. במלחמת לבנון הראשונה, הוליכו שר הבטחון שרון והרמטכ"ל איתן את הממשלה שולל, בין השאר בהציגם להם מפות שגויות. בשלב מסוים, בצעד נטול תקדים שלא חזר על עצמו מאז, שללה הממשלה משר הבטחון את הזכות להפעיל את חיל האוויר בלבנון ללא עדכונה.

במלחמת המפרץ הראשונה, הוכיחה השיטה את עצמה: אריה דרעי הצליח, לבדו, להתגבר על נטייתם של השרים לאמץ את עמדת שר הבטחון, והוא מנע התקפה בעיראק, שהיתה אמורה לכלול גם פשיטה לעבר ירדן. באינתיפאדה השניה, עם זאת, נמנעו ראשי הממשלה ברק ושרון משיתוף הממשלה בניהול המלחמה, ויצרו בפועל קבינט בטחוני מצומצם שבהפיכה שקטה – בהסכמתם בפועל של השרים – לקח לעצמו את סמכותה של הממשלה.

השיטה נשברה לגמרי במלחמת לבנון השניה. הממשלה החליטה על יציאה למלחמה תוך 20 דקות, כשהיחיד שמתנגד לה בפועל – שמעון פרס – מצביע בסופו של דבר עם אולמרט. פרס יסביר לוועדת וינוגרד שאסור להתנגד לראש ממשלה בזמן מלחמה – תפיסה מדהימה של תפקידו, שיא של חוסר אחריות בקריירה ארוכה שהיתה רצופה בה.

עכשיו אומר לנו ארד שלקראת המלחמה הבאה, זו שעליה מדברים כבר 20 שנה כמעט, מחליט נתניהו למנוע ערוצי מידע אחרים לשרים. ספק אם יש עילה טובה מזו לוועדת חקירה – ואם יש אמת בדברים, לשליחתו של נתניהו הביתה, ולאות קלון לכל השרים שידעו על כך ושתקו, בהסכימם בפועל לכך שיהפכו אותם למריונטות. הספיק לנו שמעון פרס אחד.

חשוב עוד יותר לציין שבין ישראל לאיראן אין מצב של מלחמה, כפי שהעיד שר החוץ דוד לוי במשפטו של נחום מנבר. שתי המדינות מעולם לא הכריזו מלחמה זו על זו. אם נתניהו – או, ליתר דיוק, אם אהוד ברק – רוצה להוציא אותנו למלחמה באיראן, יואיל ויביא את הנושא לא רק לממשלה, אלא גם לכנסת. החלטות קודמות על יציאה למלחמה או מבצעים התקבלו על ידי הממשלה, אבל אלו היו מדינות שעמן היתה ישראל ביחסי איבה ושלכל היותר היו לה איתן הסכמי שביתת אש; זה לא המצב עם איראן. אסור להחלטה גורלית כמו זו להתקבל בפורום מצומצם. הפרלמנט, בדין, הוא זה שצריך לקבל החלטה בדיני נפשות כאלה. זה נכון במיוחד אם נתניהו אכן מנסה למנוע מידע המנוגד להשקפת עולמו משרי הממשלה; את חברי הכנסת, בשל מספרם, יהיה קשה יותר להוליך שולל.

עובדות הן דבר עיקש: רון פלג האשים אותי כאן בכך שאני "לא נטול פניות" בקשר למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אני מודה לגמרי באשמה. המפלגה הקומוניסטית הישראלית היתה, עד קריסתה של ברית המועצות, שפחה חרופה של המשטר הסובייטי. היא תמכה במשטר סטאלין בהתלהבות. המפלגה הנוכחית היא ילידת פילוג שנוצר כאשר עיתון המפלגה בערבית סירב לפרסם מאמר של מיקוניס, שתקף את קריאתו של זוכה פרס לנין, אחמד בן בלה, להשמדת ישראל. ההבדלים בין הפרסומים של מק"י בעברית וערבית הם, בלשון המעטה, לא חדשים. עד שנות השישים המאוחרות, חברים במק"י (ביניהם בנו של הח"כ המיתולוגי שלה, מאיר וילנר) קיבלו אימונים מהשירותים החשאיים הסובייטים. בעוד שמפלגות קומוניסטיות במערב גינו את הפלישה הסובייטית להונגריה ב-1956, והפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה גרמה לקרע בלתי הפיך בין המפלגות המערביות למפלגה הקומוניסטית הסובייטית, הפק"פ/רק"ח/מק"י המשיכה לתמוך בה. תמר גוז'נסקי, שאותה אני מעריך מאד בשל תרומתה החברתית, תמכה בהפיכה של הגנרלים והקג"ב נגד גורבצ'וב ב-1991.

ספק אם יש, לאורך ההיסטוריה, גוף שגרם נזק וסבל גדולים למין האנושי כמו התנועה הקומוניסטית העולמית, שיש מעריכים את מספר הנרצחים על ידיה ביותר מ-200 מיליוני בני אדם. מק"י מעולם לא התמודדה כראוי עם ההיסטוריה שלה בתחום התמיכה בדיקטטורות. מבחינה זו, העמדה שלה לגבי משטר אסד – מהוססת במקרה הטוב, תומכת במקרה הרע – לא צריכה להפתיע אף אחד. הפעילות המבורכת של ח"כ דב חנין, שאני מעריך ומכבד מאד ומעריך שייזכר כאחד הפרלמנטרים הגדולים שלנו, גורמת להרבה שמאלנים ישראלים להעלים עין מההיסטוריה הבעייתית של המפלגה שלו, ומההשפעות של ההיסטוריה הזו על התנהלותה גם בימינו. אבל חד"ש היא לא רק דב חנין, היא גם – ומותר לומר בזהירות, אפילו יותר – מוחמד נפאע. (פורסם לראשונה בעמוד הפייסבוק של הבלוג.)

(יוסי גורביץ)