החברים של ג'ורג'

בין מטרניך ונתניהו

מה בין העריצות הידועה לשמצה של טיראן אוסטרי ובין הדיקטטורה הצבאית של בנימין נתניהו

קלמנס ונצל פון מטרניך היה, במאה ה-19, לשם נרדף לעריצות. הוא היה הקנצלר של אוסטריה במשך כ-27 והוא בנה מדינת משטרה חשאית כדי למנוע כל שינוי מדיני או אפילו דיון באפשרות של שינוי כזה. מטרניך היה האיש שנתן לנו את המושג “ריאקציה”: לא סתם שמרנות, אלא שמרנות לוחמת, שמגלגלת לאחור את הישגי המהפכה הצרפתית. הוא פעל כמיטב יכולתו למניעת איחודה של איטליה, וטען שאיטליה איננה מושג מדיני אלא מושג גיאוגרפי בלבד. הוא הטיל צנזורה כבדה על התקשורת ובאופן כללי היה בחור רע קלאסי.

במהלך המהפכה של 1848, התחוללה הפגנה. הצבא האוסטרי הרג חמישה מפגינים. כתוצאה מן האלימות הבלתי נתפסת הזו, הודיע הקיסר למטרניך שהוא לא יוכל להבטיח את שלומו, וזה נס לגלות.

ההמונים המתקוממים בהונגריה דרשו מיד את שחרור כל האסירים הפוליטיים במה-שהונגריה-לא-היתה-אז. החזקת אנשים במאסר בשל דעותיהם הפוליטיות היתה סימן הכר של משטר מטרניך. הממשלה נכנעה והודיעה מיד על שחרור כל האסירים הפוליטיים בהונגריה.

היה בדיוק אחד כזה. הוא שוחרר.

[..]

זו הדיקטטורה האוסטרית הידועה לשמצה של ראשית המאה ה-19. הנה נבחן מה קורה במדינת האין-כיבוש-זה-בכלל-שטחים-שנויים-במחלוקת הציונית.

ובכן, בסוף אפריל 2016, החזיקה המדינה היהודית ב-692 עצירים מנהליים, ביניהם 13 קטינים. הנתונים על חודש מאי טרם שוחררו (ויוני, כמובן, עוד לא נגמר), אבל המדינה מכריזה מדי יום על מעצרים מנהליים חדשים, וביוני הצטרף אל העצירים המנהליים גם בילאד קאיד. הלה הוא חבר החזית העממית, שנשפט למאסר של 14 שנה בשל פעילות עוינת כנגד המשטר הכובש במולדתו. הוא הוכנס למעצר מנהלי בדיוק ביום שבו הוא היה אמור להשתחרר.

זה, צריך לציין, לא תרגיל של מטרניך; זה תרגיל של הגסטפו. היה ואיכשהו שוחרר עציר על ידי בתי המשפט בניגוד לעמדתה, האנשים של הגסטפו פשוט אספו אותו מבית המשפט ולקחו אותו ל”מעצר מונע”, השם הנאצי למעצר מנהלי. חותמת הגומי של שופט צבאי אישרה את המעצר המנהלי ב-22 ביוני, בנוהל – אף בית משפט ישראלי עוד לא ביטל מעצר מנהלי אי פעם. אבל זה בסדר: אם הים היה נשרף והדגים היו עולים על העצים ושופט היה מבטל את המעצר המנהלי, מיד היה מוגש כתב אישום מפוברק נגדו, ועד שיתברר שהוא היה מפוברק, הוא היה נעצר עד תום ההליכים. כידוע, מעצר מנהלי בישראל ובשטחים המוחזקים על ידיה לא מוגבל בזמן; תמיד אפשר להאריך אותו בעוד חצי שנה. מקסימום שופטי בג”ץ יבכו שקשה להם. יבכו – אבל יאשרו.

קאיד הודיע לפני 11 ימים על שביתת רעב. לאחרונה הצטרפו אליו 27 שובתי רעב אחרים. אחד מהם נשר אתמול בשל בעיות בריאות; 26 ממשיכים בשביתת רעב מזה היום השמיני.

התקשורת היהודית לא דיווחה על שביתות הרעב האלה ודיווחה באופן מצומצם מאד על התרגיל המסריח של מעצרו המנהלי של קאיד. זו לא היתה צנזורה, זו היתה אחותה הגרועה יותר, צנזורה עצמית. אל תעצבן את הקוראים ואל תארגן לנו עכשיו חרם של הצל.

לא שאין צנזורה: המשטרה עוצרת בחודשים האחרונים עשרות פלסטינים בגלל דברים שהם כתבו בפייסבוק. יהודים שכותבים דברים דומים, או גרועים משמעותית מהם, לא נעצרים כלל. המדינה עצרה משוררת פלסטינית בעלת אזרחות ישראלית, דארין טאטור, משום שכתבה שיר שקורא להתנגדות. היא הוחזקה במעצר שלושה חודשים, כעת היא במעצר בית מזה ארבעה חודשים, והמשפט שלה עודו מתנהל. על פניו, נראה שהמדינה מיהרה לעצור את טאטור – ולא טרחה אפילו לארגן תרגום מקצועי של השיר שבשלו היא נשפטת.

הנער לעניינים מלוכלכים, או בתוארו הרשמי שר המשטרה גלעד ארדן, הוציא שלשום (ה’) צו מנהלי שמורה על סגירת ערוץ תקשורת פלסטיני, מוסאווא. הוא נימק אותו בכך שהערוץ מופעל על ידי הרשות ללא אישור בכתב על פי חוק יישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הגבלת פעילות) 1994. צנזורה? מה פתאום. רק צו מנהלי.

פעם, אגב, היתה צנזורה של ממש. כל פרסום היה מצריך את אישור הצנזור וחמושים ישראלים היו פושטים על בתים בנסיון למצוא בהם פרסומים אסורים. זה נמשך עד 1994 בערך. ישראל עדיין מבצעת מדי פעם פשיטות על כלי תקשורת פלסטיניים ומחרימה את הציוד שלהם, אבל הפעם היא קוראת לזה “מאבק בהסתה” – כלומר, עמידה על זכותה למנוע פרסומים שמעצבנים אותה – ולא “צנזורה.” צנזורה נשמעת פחות טוב.

רגע, יאמר האומר, אבל המעצרים המנהליים – הם מיועדים למאבק בטרור, לא לדיכוי פוליטי. באמת? איך אתה יודע? עברת על הראיות? יש בכלל ראיות? ישראל מערבבת, לטובתה, בין מאבק פוליטי ובין טרור. כל קריאה להתנגדות לכיבוש נתפסת, מבחינתה, כהזמנה של טרור או קידום שלו.

אחרי הכל, ישראל כבר לימדה את הפלסטינים שאין טעם לנהל מאבק לא אלים. פעם אחר פעם, היא רצחה את הצועדים ואחר כך נמנעה מלחקור את הרצח. פעם אחר פעם, התובע הצבאי סא”ל מוריס הירש הפליל פלסטינים שניסו לנהל מאבק אזרחי, לעתים באמצעות עינוי של ילדים עד שיודו בדברים שלא היו.

הירש נכח באולם בעת נסיון למעצר עד תום ההליכים של אחד הבולטים שבמנהיגי המחאה הלא אלימה, עבדאללה אבו רחמה. האחרון נעצר – בפעם המי יודע כמה – לאחר שארגן רכיבת אופניים לעבר אדמות כפרו, בילעין, שנתפסו על ידי המשטר הציוני. הוא סירב להתפנות מהמקום והמדינה/הירש מיהרו להגיש נגדו כתב אישום זניח על “הפרעה לשוטר” (מי העניק את הסמכות לשוטר?), ודרשו להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים. למה מעצר עד תום ההליכים? על פי התובע הצבאי ויטל האוזמן, “כדי להרחיק אותו מסביבתו החיידקית.”

כלומר, אדם מארגן מחאה לא אלימה, מסרב להתפנות – אקט מקובל בצעדות מחאה – ומיד תופרים לו תיק ומנסים לכלוא אותו עד תום ההליכים. ואז גם מגדירים את המשפחה שלו, ששניים מבניה נהרגו על ידי צה”ל, כ”סביבה חיידקית.”

בין לבין, הורגים אנשים. יורים ברכב של צעירים שחוזרים מהבריכה ואחר כך מוכרים את זה לתקשורת היהודית כ”חיסול מחבל” שביצע “פיגוע אבנים”, מתוך ידיעה ברורה שהתקשורת לא תנסה לברר. עכשיו מערכת הטיוח צריכה לעבוד שעות נוספות כדי לטפל בהתנהלות השגרתית של חטיבת כפיר שלרוע המזל קיבלה תשומת לב.

ככה נראית דיקטטורה צבאית. היא שם עוד מעט 50 שנה. היא גרועה משמעותית ממשטרי העריצות של המאה ה-19. כמה חודשים לאחר תחילת האינתיפאדה הראשונה, העיר ישעיהו ליבוביץ’ שמספר הילדים שהרג צה”ל עד אותו הזמן כבר עבר את כלל מספר האנשים שהרגה הדיקטטורה הידועה לשמצה של ניקולאי הראשון ברוסיה.

ואחרי שהרגנו אותם כשהם הפגינו, והבהרנו להם שמהפגנות לא יצא להם כלום, אנחנו נורא מזועזעים כשהאנשים שחיים תחת דיקטטורה צבאית מתקוממים ונוקטים באלימות לא מבחינה. ממי הם יכלו ללמוד את זה?

בנימין נתניהו, יש להעריך ולקוות, לא יזכה לכהן בתפקידו 21 שנים כמו מטרניך. אבל מבין הדיקטטורים הצבאיים הישראלים – אשכול, מאיר, רבין, בגין, שמיר, פרס, ברק ושרון – הוא מכהן בתפקידו יותר מכולם: עשור שנים במצטבר. הוא הדיקטטור הנוכחי, הוא האחראי, וממנו יש לקוות שייגבה הדין.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

עד כמה מפחידה התנגדות לא אלימה את צה"ל?

ראש ממשלת צרפת, ז'ורז' קלמנסו, אמר פעם שהקשר בין צדק ובין צדק צבאי דומה לקשר שבין מוזיקה ובין מוזיקה צבאית. אבל כנראה שאפילו הוא היה מופתע מהצרימות הגסות שעולות מהעוול המשפטי האחרון של צה"ל.

כתבתי כאן באוקטובר על מאסרו של עבדאללה אבו רחמה, שנידון לשנת מאסר שאת רובה כבר ריצה במעצר, בשל השתתפות בתהלוכות בלתי אלימות. התביעה טענה אז שהוא היה שותף לאלימות, ושהחזיק באמל"ח – משום שהיה לו אוסף של רימוני גז ריקים. בית המשפט דחה את שתי הטענות הללו.

ביום חמישי האחרון, היום שבו אמור היה אבו רחמה להשתחרר, מיהרה התביעה הצבאית להגיש בקשה דחופה לבית המשפט הצבאי לערעורים, ובה היא דרשה את המשך החזקתו במעצר עד לאחר תום ערעורה על גזר הדין למרות העובדה שהוא סיים לרצות את העונש שהושת עליו על ידי בית המשפט. אמש (ב') קיבל השופט אל"מ אהרן משניות מבית הדין הצבאי לערעורים – זה שבפניו, צחוק מר, אמור אבו רחמה להופיע בערעורה של התביעה – את הדרישה.

עורכת הדין של אבו רחמה, גבי לסקי, אמרה בראיון טלפוני שמדובר בהחלטה נדירה מאד, משום שהיא סותרת פסיקה מפורשת של בג"צ, שקובעת שהמשך מעצרו של אדם שסיים לרצות את עונשו ייעשה רק "לעיתים נדירות וחריגות במיוחד". אין אפשרות ערעור מעל לבית הדין הצבאי לערעורים, והיא שוקלת בקשת הבאס קורפוס בבג"צ כדי לאלץ את המדינה להסביר את התנהלותה, אם כי היא מעריכה שהסיכויים לקבלתה נמוכים.

אל"מ משניות נאלץ להתפתל קשות כדי להכשיר את השרץ. הוא קובע (זהירות, PDF) שבשל העובדה שאבו רחמה היה ממארגני ההפגנות ומשום שהתעלם מאיסור בנושא שהטיל עליו בעבר בית הדין הצבאי, הרי שנשקפת ממנו סכנה לציבור ועל כן יש מקום להחזיק אותו במעצר גם לאחר תום מאסרו. ה"סכנה לשלום הציבור" היא עצם התהלוכות, שכן, כזכור, בית המשפט זיכה את אבו רחמה מידוי אבנים. יצוין גם שבמקביל לערעור של התביעה הצבאית, מערער אבו רחמה על עצם הרשעתו ב"הסתה". כאן המקום להזכיר שוב שעל פי החקיקה הצבאית הנוהגת בשטחים הכבושים, אין לפלסטינים שום זכות להתכנסות או למחאה.

נהוג לשאול "איפה מנדלה הפלסטיני". הנה הוא. ספק אם מנדלה המקורי נאלץ להתמודד עם שפלות משפטית נמוכה כל כך, ולסקי הגדירה את ההחלטה של משניות ככזו ש"שמה ללעג לא רק את החוק, אלא גם את עקרון הצדק עצמו, אך איננה מפתיעה: התביעה הצבאית ובתי המשפט הם מכונה משומנת היטב של הליך חוקי בלתי הוגן ומוכוון פוליטית".

שלבו את הפסיקה הזו יחד עם זו שבה נקבע כי חיילי צה"ל המשתמשים בילדים כמגלי מוקשים צפויים לשלושה חודשי מאסר על תנאי, שימו אותה על רקע התביעה להשליך את האומלל שגנב נשק ואת אקדחו המעוקר של הרמטכ"ל ל-15 שנות מאסר (!), ותראו כיצד מתקלפת מערכת המשפט הצבאית משאריות המהוגנות והלגיטימיות שלה.

ועל מערכת המשפט הצבאית, נזכיר, ממונה בג"צ. זה שאם יעניק סעד משפטי לאדם שריצה את עונשו ובכל זאת הוא כלוא, תהיה זו הפתעה גדולה. חוסר הלגיטימיות של המערכת המשפטית הצבאית, ומעורבותו העמוקה של בג"צ בכל חלק של הכיבוש, מחסלים במהירות גם את הלגיטימיות שלו.

(יוסי גורביץ)