הקשקשן: טקס מרשים נערך היום בווארשה: באיחור של 65 שנים האומה הפולנית אימצה אליה את לוחמי גטו ווארשה, כשותפים למאבק נגד החיה הפאשיסטית, אחת משתי כובשותיה ומחריבותיה של פולין המודרנית. חיילים פולנים ירו שלושה מטחים לכבודם של אלו שעמדו מול הפאנצרים של האס.אס. עם אקדחים.

למרבה הצער, נשיא ישראל שמעון פרס נכח בטקס. נדמה שמאז עזר וייצמן שכחו הפוליטיקאים הכושלים שנבחרו לתפקיד שהתפקיד שלהם הוא לא בחישה בפוליטיקה, אלא יצוגיות. אף אחד מהם לא עמד במבחן. עזר וייצמן הצליח להכשל באירוע החשוב ביותר בקדנציה שלו, הלווייתו של ראש הממשלה הנרצח רבין, בנאום ה"אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים" האומלל שלו. על קצב מיותר להרחיב את הדיבור.

ופרס? בדצמבר 2007 הוא היה בכפר קאסם, המקום שבו טבחה ישראל הרשמית באזרחיה ואחר כך טאטאה את האירועים. מה היה לו לומר? "כאן קרה בעבר אירוע קשה ביותר שאנחנו מצטערים עליו מאד". איזה יופי של לשון מתחמקת: לא "טבח", אלא "אירוע קשה ביותר"; ואנחנו כל כך מצטערים עליו, שכל הרוצחים שוחררו תוך זמן קצר והמדינה ארגנה להם ג'ובים. אגב, למה לא נאמרו הדברים בטקס השנתי לציון הטבח, באוקטובר? כי אז זו היתה התנצלות מפורשת מדי. אנו חוזים שוב ב"כן ולא" שהוציא לפרס את שמו הרע. כך לא מתנצלת מדינה באזני צאצאי האזרחים שטבחה – במיוחד לא כאשר הנשיא היה מזכ"ל משרד הבטחון בעת הטבח, והבוס הישיר שלו עשה כל מאמץ להסתיר את הטבח.

בווארשה הצליח פרס לומר ש"קמה מדינה יהודית – זו נקמה… מדינות ערב תקפו אותנו שבע פעמים ולא הצליחו להכניע – זו נקמה. כאשר אחרי שואה, אורניום מועשר, מלחמות ואינתיפאדה אנו שואפים לשלום – זו נקמה". הבה ננתח את הטקסט המבולבל הזה.

ראשית, פרס קובע שעצם קיומה של מדינת ישראל הוא נקמה. הנקמה הזו, יש להניח, מכוונת כלפי הנאצים. דא עקא, שהיא נעשית על חשבונם של עמים אחרים. מדינות ערב, יש לשוב ולהזכיר, לא "תקפו אותנו שבע פעמים": הן תקפו ב-1948 וב-1973. ישראל היא זו שפתחה במלחמת 1956 – ושוב, לא מיותר לציין שפרס עצמו היה הקושר הראשי אז – וגם ב-1967. מלחמת לבנון הראשונה היתה מתקפה ישראלית בוטה. במלחמת לבנון השניה לא הותקפה ישראל על ידי מדינה ערבית כלשהי, ורובן היו לצידה. רגע: 1948, 1956, 1967, 1973, 1982, 2006 – חסרה לי מלחמה. לעזאזל עם מספרים טיפולוגיים – יכול להיות שהוא התייחס למתקפת הטילים של סדאם ב-1991 כמלחמה כדי להשלים את הסדרה?

יתר על כן, פרס ודאי יודע מי היה הראשון באזור שהתעסק עם אורניום מועשר, ואלו לא היו האיראנים. גולת הכותרת של שפריץ דברי ההבל הזה, כמובן, הוא הגדרת שאיפתה-לכאורה של ישראל לשלום כנקמה. נקמה היא בדרך כלל דבר שלילי; אולי כדאי שנמנע ממנה, ובאותה מידה נמנע מתחבולות שלום של פרס?

גם ההתייחסות ל"מעטים, מעטים מאד" שהתנגדו לנאצים על אדמת אומה ששכלה שמונה מליון מבניה, שצבאה האמיץ עמד עם פרשים מול פאנצרים, היא סרת טעם, בלשון המעטה, וכנראה שאם היתה באה מכל ראש מדינה אחר היתה גוררת תקרית דיפלומטית. אבל זה בסדר: פרס לא מדבר אל הפולנים, אלא מעל לראשיהם אל הישראלים. האם איש לא יפטור אותנו מעונשו של הפוליטיקאי הקשקשן הזה?

חסינים מעונש: שלשום פרסם "הוועד הציבורי נגד עינויים" דו"ח, ממנו עולה כי למרות פסיקת בג"צ ב-1999 שאסרה על עינויים, ממשיך השב"כ להוציא הודאות באמצעות איומים בעינויים על בני משפחתם של עצורים. נציג השב"כ אישר, במהלך דיון בכנסת, את קיומו של לפחות מקרה אחד כזה.

אני יכול להעיד על מקרה נוסף. במהלך שירותי כחייל ברצועת עזה, הייתי נוכח כאשר אנשי שב"כ לקחו ילד בן חמש כבן ערובה ודרשו ממשפחתו שאחיו יסגיר את עצמו. בעיתונות נכתב באותה תקופה שרכז השב"כ איים על המשפחה כי הילד יועבר למחנה מעצר, שם ייאנס. האיום עבד; האח הסגיר את עצמו. האח לא היה מלאך – הוא צולם כשהוא מצית חייל צה"ל שהניח את נשקו – אבל לקיחת בני ערובה, ועל אחת כמה וכמה ילדים, היא בזויה בה במידה.

המעניין הוא שבפועל, חוקרי השב"כ חסינים מפני העמדה לדין. עו"ד אליהו אברהם, משפטן מטעם הוועד, אמר לי שרק היועץ המשפטי לממשלה מוסמך להורות על חקירת מח"ש כנגד חוקרי שב"כ. אלא שלפני שהיועץ המשפטי מקבל החלטה כזו, הנוהל המקובל הוא שהיא צריכה לקבל את אישורו של המבת"ן.

המבת"ן – מבקר תלונות הנחקרים – הוא איש שב"כ, המקבל את משכורתו מן השב"כ ותלוי בו לקידומו. התוצאה הבלתי מפתיעה היא שאברהם איננו זוכר ולו מקרה אחד מאז 1995, שבו הוחלט לפתוח בחקירה כנגד חוקרי השב"כ. "אם היו דוחים 99% מהתלונות שלנו, הייתי יכול להבין את זה," אמר לי, "אבל 100%?".

האם אתם מאמינים ש-100% מהחקירות בשב"כ מתנהלות ללא חריגות? במשרד המשפטים היו רוצים שתאמינו בכך. מצד שני, הם גם רוצים שתאמינו שהתביעה צודקת ב-99.8% מהמקרים – שהוא שיעור ההרשעות בבתי המשפט בישראל, הרשעות שנשענות רובן ככולן על הודאת הנאשם ועל עסקת טיעון. ואין לדעת מה הוליד את מה.

הגיון עקום: המחאה כנגד אולימפיאדת הגולאגים צוברת תאוצה. הלפיד האולימפי נתקל במהומות בכל מקום שהוא עובר בו, ויחידת מאבטחים תוקפנית של משטרת סין מלווה אותו בכל אשר ילך. סרקוזי, מרקל ומנהיגים אחרים הודיעו כי לא יגיעו לטקס הפתיחה של האולימפיאדה.

ועל כך יצא קצפו של השמאל האופנתי הישראלי. גדעון לוי כותב ב"הארץ", תחת הכותרת "מה פתאום טיבט?", שזו ממש חוצפה מצד ישראלים להתנגד לאולימפיאדה. כלומר, ישראלי שחלוק על לוי בשאלת הכיבוש הפלסטיני וסבור שהיה מאד נחמד אם היינו יכולים לסגת, אבל נסיגה תוביל להרעשת ערי ישראל – היינו, סבור שלפלסטינים יש אחריות מסוימת למצבם כשבט קניבליסטי – איבד את זכותו להביע מחאה על פגיעה בזכויות אדם בכל מקום בעולם.

"העולם התאהב בטיבט," מקונן לוי, "כמה קל להתאהב בטיבט…. הפלסטינים פחות נחמדים מהטיבטים בעיני העולם". מעניין איך הגענו למצב הזה. אולי זה קשור למחבלים מתאבדים באוטובוסים ומסעדות, לירי רקטות על ישראל לאחר נסיגתה מהרצועה, להנפה הפראית של אברי גוף כרותים של חיילים? אולי הפלסטינים, מה לעשות, מאוסים? אולי זה קשור לעובדה שלטיבט אין תביעות על סין, והרוב בקרבם לא בחר בתנועה שאימצה אל חיקה את הפרוטוקולים של זקני ציון?

אורי אבנרי מודיע שלא רק שהוא לא יפגין בעד שחרורה של טיבט – שהוא אומר שהוא תומך בו – אלא שהוא משוכנע שהמהומות בטיבט הן תוצאה של פעולה של הסי.איי.איי – שכנראה קושר להוריד את הפלסטינים האומללים מהכותרות. גם אני הייתי צוחק, אם אלה לא היו אושיות השמאל של ארצי.

עוד שבוע ודי: טוב, אולי לא. ב-22 באפריל, יום שלישי הבא, תצביע פנסילבניה. קלינטון חייבת לנצח בה, אם היא רוצה לשכנע מישהו שיש לה סיכוי. מי מוביל? אלוהים יודע. יש סקרים שמדברים על שוויון בין קלינטון ובין אובאמה; יש סקרים שנותנים לה יתרון של 20%.

הפער הארוך הזה בין הסיבוב הקודם ובין פנסילבניה – שישה שבועות של ריק – מעלה יותר ויותר חששות שההליך הארוך יפגע בסיכוייו של המועמד הדמוקרטי (אובאמה, ככל הנראה) מול מק'קיין בנובמבר. קלינטון משתמשת בכל אמצעי ציני כנגדו, והיא נשמעת לרבים יותר ויותר כמו העתק של רפובליקנית. הסיכוי הסטטיסטי שלה לנצח בפריימריז הוא אפסי, אבל אנשיה טוענים שיש סיכוי שהיא תצליח להשיג יותר מצביעים מאובאמה; כרגע הוא מוביל ביותר מחצי מיליון. נראה.

אובמאה עלה על עוד מוקש קטן לפני שבוע. הוא אמר שהבוחרים בפנסילבניה "מרירים" ושהמרירות שלהם מכשלון הפוליטיקה גורמת להם לאמץ את הדת ואת הרובים. בתגובה הודיעה קלינטון שהיא לא מרירה – היא אפילו הדפיסה סטיקר כזה – וטענה שאובאמה מתנשא. הוא, בתגובה, אמר שהוא בסך הכל הביע את חששותיהם של תושבי "חגורת החלודה" – שרידיה של התעשיה הכבדה המפוארת במערב התיכון.

האם זו טעות מצד אובאמה? בכלל לא ברור. בסקר בלתי מחייב, הצהירו 60% מתושבי פנסילבניה שהם אכן מרירים – מה שלא מפתיע, בהתחשב בכך שכ-81% מהאמריקנים חושבים שארצם נמצאת במסלול הלא נכון. וקלינטון (שלזכותה ייאמר שתמכה באי הגעה לאולימפיאדת הגולאגים לפני אובאמה, שהיסס כיומיים) ממשיכה לקבור את עצמה: היא נצפתה לאחרונה כשהיא מורידה שוטים של וויסקי במסבאות כורים, ואף התגאתה שאביה לימד אותה לירות.

אלא שהיא תתקשה להציב את אובאמה בתפקיד האליטיסט המתנשא, אחרי שנחשף שהוא ואשתו מישל בקושי הספיקו להחזיר את הלוואות הסטודנטים שלהם, בעוד שהיא ובעלה שוחים ביותר מ-100 מיליוני דולרים – שעה שב-2000 הצהירו על הכנסה של כ-400,000 בלבד. גם העובדה שהרועץ האסטרטגי שלה, מרק פן, לא עף מהקמפיין אחרי שנתפס כשהוא נפגש עם נציגי ממשלת קולומביה כדי לקדם הצעת סחר שקלינטון מתנגדת לה רשמית – פן משמש במקביל כנשיא חברת חקר שוק – לא נראית טוב. אבל בכלל לא בטוח שקלינטון יכולה לפטר את פן: היא חייבת לו המון כסף (יותר משני מיליונים, על פי ההערכות) – ומה שהוא יספר אם הוא יעזוב את הקמפיין עשוי להיות הרסני.

אולי, אולי, בפנסילווניה זה ייגמר – אם קלינטון תובס. אם לא, זה יימשך כל הדרך לוועידה. יהיה מעניין.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אמש נערך טקס הדלקת הלפיד האולימפי, שבאירוניה חריפה יינשא לסין דרך טיבט. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטקס, נערך נסיון לשבש אותו: פעילים פרו-טיבטיים הגיעו למקום, בין השאר, עם דגלים שחורים ועליהם חמישה עיגולי-אזיקים. המשטרה הרחיקה אותם.

בסין, כמובן, שום דבר מזה לא דווח. העיתונות הסינית היום דיווחה על הטקס ללא דיווחים על ההפרעה. אנשי הטלוויזיה הסיניים, מיומנים מאד כמסתבר, הפסיקו את השידור בדיוק כשהתחיל הבלגאן.

סין מנהלת עכשיו מסע דיכוי נרחב. היא הודתה כבר שלא מדובר רק בטיבט, שם היא מנהלת מסע נישול של התושבים באמצעות מדיניות התנחלות פרועה (וכמובן, מנוגדת לחוק הבינלאומי) ובאמצעות הכחדת תרבותם; המהומות פשטו גם לחלקים אחרים של סין. כדי לוודא שאף סיני לא יראה שום דבר שהוא לא צריך לראות, יש שמועות שסין מתכוונת – לראשונה בהיסטוריה – למנוע שידור חי של טכס פתיחת האולימפיאדה. איזה ספורטאי עם מצפון עוד יכול ללבוש חולצה שכתוב בה משהו על טיבט, על דארפור, על זיבאבוואה, אולי אפילו על סין עצמה.

מספר המתקוממים שנרצחו על ידי כוחות הבטחון של סין איננו ידוע. גם לא מספר האנשים שנשלחו לגולאגים, או מספר המעונים. כמה יפה שאפשר, גם במאה ה-21, לנהל מדיניות כזו. נחשו מה היה קורה לדנמרק, נניח, אילו היתה נוקטת בצעדים דומים כנגד פוגרומצ'יקים מוסלמים עם הרבה פחות סיבות מוצדקות למרירות. איך היו מתייחסים אליה – או, למשל, לישראל – אם היתה חוסמת גישה ליוטיוב או לעשרות אתרי תקשורת אחרים, בטענה שהם "מלבים את האלימות". במקרה של אל ג'זירה, למשל, אפשר לטעון שזה בדיוק מה שהיא עושה.

אבל לסין השמאל – שתמיד יודע מתי כדאי ומתי לא כדאי למחות על פגיעה בזכויות אדם – קצת מוותר. סין, אחרי הכל, היא בצד של המלאכים. רק תאמר 'סין', ומיד שבה הנוסטלגיה לימים הטובים ההם, שבהם כל מה שידענו על היו"ר מאו הוא מה שהוא רצה שנדע.

ישנה תנועה הקוראת לביטול או החרמת האולימפיאדה בסין. איתמר שאלתיאל הסביר יפה מאד מדוע ראוי להחרים אותה. אבל החברים הוותיקים, שכל מה שנשאר מהקומוניזם שלהם הוא שנאה אוטומטית של המערב הארור, שניצח במלחמה הקרה, מתעלמים ממערכת הבריאות המזעזעת של סין; מתעלמים מכך שמצב זכויות העובדים בה הוא מהגרועים ביותר בעולם, שיש בה יותר הרוגים בתאונות עבודה מבכל שאר העולם כולו; מפנים את מבטם הלאה מהתעשיה של אברי האדם – ביניהם של נרצחים פוליטיים – שמשגשגת בה; מסתכלים הצידה, כמו אז, כשסארטר צווח שנמאס לו לשמוע על הגולאגים הסובייטיים; לא רוצים לדעת על היעדר החופש המוחלט, על הקפיטליזם-החזירי-של-מפלגה-אחת; ומעדיפים לייבב על גורלם של האיסלמיסטים בעזה מאשר להישיר מבט אל טיבט.

התירוץ האחרון, כפי שמכרו לנו הבוקר ב"הארץ", הוא שאין שום קשר בין ספורט ופוליטיקה ושחוץ מזה, חרם לא עובד. עד כמה שזה מפתה – ועד כמה שזה מוכיח את הטענה – נניח לשקר של הכותב, המנסה לטעון שג'ורג' בוש חתם על מספר הוצאות להורג השווה לזה של סין; סין מוציאה להורג כ-10,000 איש מדי שנה, בוש הרג 300. כולם, יש לציין, אחרי שעברו הליך משפטי שגם כאשר הוא כושל בעליל, לוקח בהליכה כל הצגה של הליך משפטי סיני, נתמקד, אם כן, בשתי הטענות הראשונות.

הטענה הראשונה, במחילה, היא בולשיט טהור. אתלטים באולימפיאדה מתחרים בקבוצות לאומיות ולא כפרטים. נערך חישוב מדוקדק של איזו מדינה קיבלה כמה מדליות. זה תמיד היה כך. האולימפיאדה היא, במידה רבה, ההתגלמות הפוליטית של הספורט. וכאקט פוליטי, האולימפיאדה היתה לעיתים קרובות בעייתית: ב-1936 פרץ ויכוח סביב השאלה האם להצדיע במועל יד כשהנבחרת עוברת מול היטלר; ב-1980, ניסו האמריקנים להחרים את האולימפיאדה במוסקווה בשל הפלישה הרוסית לאפגניסטן; וב-1984 הרוסים השיבו באותו מטבע והגוש המזרחי החרים את האולימפיאדה בלוס אנגל'ס.

או, טוענים תומכי סין; החרם לא עובד. באיזה מובן הוא "לא עובד"? סביר להניח שאולימפיאדה, מסוג כלשהו, תתקיים בסין. אבל הרודנות הסינית מתכוונת להפוך את האולימפיאדה לאירוע יחסי-ציבור, שמטרתו – כמו זו של האולימפיאדה של היטלר – להוכיח שסין היא חלק מהעולם התרבותי.

ואת זה אפשר לשבש. ההחרמה האמריקנית של אולימפיאדת מוסקווה לא ביטלה את האולימפיאדה – אבל היא העלתה משמעותית את המודעות לפלישה הסובייטית לאפגניסטן, גם בקרב תושבי ברית המועצות. וכמובן, יש דוגמא אחרת, מוצלחת הרבה יותר, שלא במקרה מעדיפים מעריצי מאו להתעלם ממנה: זו של דרום אפריקה בזמן האפרטהייד.

החרם על דרום אפריקה היה לא רק כלכלי אלא גם ספורטיבי. הספורטאים הדרום אפריקנים לא הורשו להשתתף באולימפיאדות, וגם לא במשחקי חבר העמים הבריטי. ולאומה שהדת השניה שלה היתה קריקט, זה כאב לא פחות ויש מי שיאמר שאף יותר מאשר החרם הפוליטי.

אז למה, בעצם, לא לנהוג בסין כפי שנהג העולם בדרום אפריקה? האם המשטר שלה יותר חופשי? יותר הוגן? פחות רצחני? או, שמא, סין פשוט גדולה מדי וחזקה מדי? זה תירוץ רווח – וזה משונה, כי הוא רווח בעיקר בקרב אנשים שאין להם שום בעיה עם ביקורת על ארצות הברית, למשל. בסופו של דבר, זה תמיד חוזר לתפיסה הנפשעת-מוסרית שכל האומות שוות, אבל יש אומות – בעיקר כאלו מהעולם השלישי, רצוי כאלו עם עבר קומוניסטי או פסוודו-קומוניסטי – ששוות יותר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אחת הסיסמאות הרווחות בהפגנות לפני הפלישה לעיראק היתה "No blood for oil": לא לשפיכות דמים עבור נפט. ההנחה הרווחת היתה שמטרת המלחמה בעיראק היתה השתלטות אמריקנית על שדות הנפט. את ההתנגדות למלחמה הובילה צרפת.

מאז, כידוע, מחירי הנפט רק האמירו. המלחמה בעיראק לא הוזילה את מחיר הנפט, ולא העבירה אותו לידיים אמריקניות: אם נפט היתה מטרת המלחמה, היא היתה כשלון מוחלט.

אבל ישנה מלחמה אחרת בה משחק הנפט תפקיד – אם אפשר לקרוא לרצח עם מלחמה. מזה שלוש שנים, מבצעת ממשלת חרטום המוסלמית רצח עם בתושבי חבל דארפור השחורים. בדארפור פועלות מיליציות רצחניות, הג'נגאוויד, המצוידות על ידי ממשלת חרטום והנתמכות על ידי חיל האוויר שלה. במאמר קורע לב לפני שנתיים בניו יורק טיימס, תיאר ניקולאס קריסטוף את הברירות שבפני הפליטים: לסכן את הילדים או את עצמם? וכשהילדים נאנסים – האם להגן עליהם?

כ=200,000 בני אדם נרצחו; כ-2,500,000 הפכו לפליטים; והעולם שותק. כלומר, לא בדיוק שותק: מועצת הביטחון הורתה לסודאן ביולי 2004 לפרק את הג'נג'אוויד, ודרשה שהדבר יתבצע תוך 30 ימים, ולא – תנקוט בסנקציות. הסנקציות לא ננקטו מעולם. ואשר לג'נג'אוויד – הם הפכו למשטרת דארפור, כלומר – הפכו לכוח רשמי. האו"ם איים להעמיד את האחראים לדין – Human Rights Watch קובע כי נשיא סודאן היה מעורב אישית במתן הוראות הטבח – אבל הסודאנים הקימו "בתי דין" משלהם, וצחקו צחוק חלול: אי אפשר להעמיד אדם לדין על פשעי מלחמה, אם נשפט במדינתו.

למה לא נעשה דבר? למה לא יושמה החלטת האו"ם? שלוש מדינות בולמות החלטה בעלת שיניים: רוסיה, סין וצרפת. צרפת הודיעה כי לא תתמוך בהחלטה על סנקציות "כל עוד נמשכת האלימות בדארפור"; סין ורוסיה התנגדו לכך מלכתחילה. לכל שלוש המדינות זכות ווטו במועצת הביטחון.

רוסיה מתנגדת אוטומטית לכל הצעה אמריקנית, מאז שוולדימיר פוטין החל לבנות מחדש את אימפריית-הפח הסובייטית. לסין אין כל עניין בזכויות אדם. אבל מה עם צרפת? הבה נביט במפה הזו, המשרטטת את זכיונות הנפט בסודאן.

לסין יש שני זכיונות גדולים – מס' 4 ומס' 6; מספר 6 נמצא בדארפור עצמה. נו, טוב: מסין לא ציפינו לשום דבר. אבל מי מחזיק בזכיון הגדול מכולם, מס' 5? חברה בשם TotalFinaElf. וראה זה פלא, TFE היא חברה צרפתית. ברור, אם כן, מדוע מתנגד שיראק לכל פעולה בדארפור, או להפלת השלטון בחארטום: זה השלטון שהעניק לחברה צרפתית חוזה נפט שמן במיוחד. הבה לא נזעזע את הסירה.

וזכויות האדם? והחוק הבינלאומי? והאו"ם? ומועצת הביטחון? ואלפי הורים שאינם יודעים אם לסכן את עצמם, או את ילדיהם? ילדים שנאנסים ונרצחים לעיני הוריהם? נו, אל תהיה כה פשטני. את המוסר הזה, את הטיעונים האלה, יש להפנות לכיוון אחד בלבד.

(יוסי גורביץ)