החברים של ג'ורג'

Hasbara שיש לה מדינה, חלק 7,285

זוכרים את דני סימן? גם אני העדפתי לשכוח, אבל האיש הדוחה הזה, עוד אחת מהמתנות הקטנות של אהוד ברק לחיים הפוליטיים בישראל, עדיין איתנו כמסתבר. ברק רביד חשף הבוקר (ג') ב"הארץ" שסימן מנסה להקים "יחידות צללים" של hasbara.

סימן מנסה כעת לקבל פטור ממכרז למכרז מסריח במיוחד, שבו יתקשר משרד ראש הממשלה – ספציפית, מטה ה-Hasbara הלאומי שלו – עם קבלן חדש, התאחדות הסטודנטים הארצית. המטרה היא להקים יחידות hasbara מוסוות בקרב הסטודנטים. החזון של סימן הוא של יחידה צבאית-למחצה שתורכב מכ-550 סטודנטים, שתמורת תשלום לא גבוה מדי יקדמו במדיה החברתית את המסרים של משרד ראש הממשלה. בכל אוניברסיטה יוקם "חמ"ל hasbara", בו יהיו המחשבים של היחידה. זו תורכב מ"רכז בכיר," שיקבל משכורת מלאה ממשרד ראש הממשלה; שלושה "רכזים," שיהיו אחראים על שלושה אגפים (שפות, גרפיקה ומחקר) שיקבלו שכר חלקי; ותחתיהם יעבדו "פעילים," שיקבלו "מלגה מינימלית." סך הכל רוצה סימן שמשרד ראש הממשלה ישקיע בפרויקט ההתחלתי הזה 2.78 מיליוני שקלים.

המטרה שלו, כרגיל, היא הונאת הציבור – בחו"ל, לפחות בינתיים – על ידי יצירת צבא קטן של sock poppets, אנשים שיעמידו פנים שהם סתם סטודנטים מן המניין בעוד שבפועל הם תועמלנים בתשלום של ממשלת ישראל. השיטה הזו איננה חדשה: שר החוץ ליברמן קלט כבר ב-2010 שהמותג של ישראל רעיל כל כך, עד שאיש לא יאמין עוד למילה שלה, ועל כן הורה לשגריריה למצוא כ-1,000 אנשים שניתן יהיה להפעיל לצרכי עצרות-דמה, מאמרי דעה מוזמנים ועוד, שכולם ייראו לעין הבלתי מזוינת כאילו הם עצמאיים – בעוד שהם בעצם יהיו שכירי עט ודעה של המשטר הציוני (הביטוי הזה לא נוח לכם? משונה. המשטר עצמו לא מכחיש את זהותו, להיפך.) ציטטתי אז את אודן אחרי רמיסת האביב של פראג על ידי ברה"מ:

About a subjugated plain,

Among its desperate and slain,

The Ogre stalks with hands on hips,

While drivel gushes from his lips.

זה קו ההגנה האחרון של המשטר הציוני: שקרים, העמדת פנים, חוסר נכונות לקחת אחריות על המסרים של עצמו מתוך ידיעה שברגע שהוא יזוהה כמקור שלהם, אף אחד לא יקשיב לו. תהיה לכך השפעה נוספת: אובדן אמון כלפי כל מי שמביע עמדה פרו ישראלית, מתוך הנחת היסוד המוצדקת שסביר להניח שהוא סוכן בתשלום של משטר נתניהו-ליברמן. אבל לזה התרגלנו, לא זה החלק המטריד.

הבעיה האמיתית כאן נחלקת, כמו בכל משטר צבאי, לשלוש. קודם כל, האוניברסיטאות. אלה כבר התרגלו, כפי שהראינו לפני כשנה וחצי, לכך שהתפקיד שלהן הוא לשתף פעולה עם המשטר ולקדם את המסרים שלו ואת מלחמת התעמולה שלו, שזו משמעותה של hasbara. בשתי אוניברסיטאות בישראל כבר יש תכניות hasbara, ובאוניברסיטת תל אביב ניתן לקבל ניקוד אקדמי עבור בליעת תעמולת המשטר והיכולת להקיא אותה חזרה על זרים משתוממים. בהתחשב בכך שממשלות נתניהו, ובמיוחד הממשלה הנוכחית, עושות כמיטב יכולתן, במעשה ובמחדל, לכרסם ביכולת הקיום של האקדמיה כמוסד עצמאי, אין להתפלא אם עוד כמה עשורים יאמרו לנו האחראים לכך באקדמיה שהם ראו זאת כסוג של נסיון נואש להציל את מה שאפשר מפני הברברים. זה התירוץ הקבוע כשאקדמיה צריכה להתקרנף – אלא אם, כמובן, היא נשטפת בלהט לאומני נוסח היידיגר, נותנת ל"נוער הערכי" שלה לומר את דברו, וכלל לא מתביישת במה שהיא עושה.

הבעיה השניה היא הסטודנטים. בעיה מרכזית, כמובן, היא העובדה שחלק ניכר מהסטודנטים הישראלים מגיעים לאקדמיה אחרי שהם עברו את מכבש התודעה של הצבא הישראלי. התכנית אמורה להביא אותם לעשות בחיים האקדמיים את מה שהם עשו בצבא. רביד הצליח להוציא מהגר ישראלי, דוברת התאחדות הסטודנטים הארצית, את הטקסט המופלא הבא: "ישראל מתמודדת עם קמפיין דה־לגיטימציה קיצוני ומתמשך המתנהל כנגדה ברשתות החברתיות. ציבור הסטודנטים הוא ציבור מוכשר, משכיל ובעל דעות עצמאיות ומגוונות והינו דובר שפות, ועל כן הוא יכול לסייע בהתמודדות מול קמפיין שכזה… הסטודנטים הם חלק אינטגרלי מההוויה הישראלית ולכן ראוי בעינינו שייקחו חלק פעיל בהתמודדות מול מסע הדה־לגיטימציה. מקובל בעולם שסטודנטים ישתלבו וייקחו חלק בפעילויות מדיניות שונות. התאחדות הסטודנטים איננה ארגון פוליטי והיא אינה מזוהה פוליטית. החברים בהתאחדות מחזיקים בדעות מגוונות מכל קצוות הקשת הפוליטית בישראל ובכוונתנו לשמר זאת." הבה נפרק אותו.

ישראל מתמודדת עם קמפיין דה-לגיטימציה קיצוני ומתמשך… ראוי בעינינו יקחו חלק פעיל בהתמודדות מול מסע הדה-לגיטימציה – זו בליעה של עמדת המשטר ולא נודע כי בא אל קרבה. ישראל לא מתמודדת עם קמפיין דה-לגיטימציה; ישראל לא לגיטימית. היא המדינה היחידה בעולם שעדיין מפעילה משטר כיבוש. היא אחת המדינות הבודדות בעולם שמסרבת בעקביות להעניק שוויון לכלל אזרחיה ומפעילה משטר כיבוש כנגד חלק ניכר מהאנשים שחשופים למרותה. לא ההתנגדות למשטר כזה היא שאינה לגיטימית; התמיכה בו היא כזו.

מקובל בעולם שסטודנטים ישתלבו וייקחו חלק בפעילויות מדיניות שונות – בהנחה, כמובן, שמבחינתך "העולם" נמצא במרחב שבין סין וצפון קוריאה. כשסטודנטים ברחבי העולם משתתפים בפעולות פוליטיות, הדבר מתבצע בדרך כלל מתוך הבנה שהם בעלי פריבילגיות ושככאלה יש להם מחויבות כלפי שאר האוכלוסיה. בדרך כלל המשמעות היא התייצבות של הסטודנטים נגד הממשלה שלהם, לא פעולת תעמולה (בשכר!) עבורה.

התאחדות הסטודנטים איננה ארגון פוליטי והיא אינה מזוהה פוליטית – כי, כמובן, הגנה על עמדת הממשלה איננה פעולה פוליטית. כאן אנחנו רואים שני דברים: קודם כל, את השקיפות של המשטר הציוני כעמדה פוליטית: הוא כל כך בסיסי עד שהוא לא נראה פוליטי. ושנית, את הבלבול הממאיר שבין "פוליטיות" ובין "מפלגתיות."

החברים בהתאחדות מחזיקים בדעות מגוונות מכל קצוות הקשת הפוליטית בישראל ובכוונתנו לשמר זאת – וואלה? יש לכם חברים גם מחד"ש ובל"ד? אה, לא? אז הבנו מה גבולות הגזרה, מבחינת התאחדות הסטודנטים, של "כל קצוות הקשת הפוליטית."

למשרד ראש הממשלה, אגב, היה טקסט יוצא דופן משלו: "הנושאים המרכזיים שיחידות ההסברה באוניברסיטאות יעסקו בהם יהיו בתחומים המדיניים־ביטחוניים, המאבק בחרמות, באנטישמיות ובדה־לגיטימציה, הדגשת ערכיה הדמוקרטיים של מדינת ישראל, חופש הדת, הפלורליזם הנהוגים בה," כמו גם "נושאים אחרים המביאים לביטוי את מדיניות ההסברה של ממשלת ישראל." לנקודה האחרונה נתייחס מיד; היא אולי החשובה מכולן.

נניח עכשיו לערבוב המכוון בין "חרמות, אנטישמיות ודה-לגיטימציה," שכבר נדוש לעייפה. על אילו ערכים דמוקרטיים אתם מדברים, במטותא? ישראל התחמקה במשך 65 שנותיה מעיגון בחוק של הזכות לשוויון, תחילה בלחץ של המפלגות הדתיות ואחר כך בלחץ של המפלגות הציוניות. בישראל אין חופש דת; דו"ח של הארגון הבינלאומי CIRI דירג את חופש הדת בישראל בציון של אפס, כמו זה שנהוג באיראן, אפגניסטן וסעודיה. כל אזרח ישראלי נולד לעדה דתית ואין לו דרך לעזוב אותה אלא בהמרת דת. בישראל אין נישואים אזרחיים (כדי למנוע את חילול הדם היהודי), ומשרד החינוך שלה סירב ללמד את התלמידים את הצהרת זכויות האדם האוניברסלית, מחשש שהם יגלו שמותר להם להמיר את דתם. כתחליף, הוא כפה עליהם ללמוד את מסכת אבות. על פלורליזם מיותר להרחיב את הדיבור.

ונעבור לנקודה השלישית, הקריטית. הארגון הזה יהיה חשאי למחצה. ההנחיות שלו יגיעו ישירות ממשרד ראש הממשלה וישרתו את ראש הממשלה. לא ברור איזה פיקוח, אם בכלל, יהיה עליו. זליגת המשימה בארגונים כאלה היא כמעט מובנית: תחילה ישלחו סטודנטים עילגים לדברר את ישראל בעולם (ג'ון בראון כבר הלעיג אותם בכמה ממים מוצלחים), ואחר כך, כשמחאה פנימית תתעורר בישראל כנגד המשטר, יפעילו אותם – בכספי ציבור, נזכיר – גם לצורך מלחמת תעמולה פנימית. צריך לציין שכבר משרד ראש הממשלה אומר שהמנדט של יחידת הסטודנטים רחב מאד: "נושאים אחרים המביאים לביטוי את מדיניות ההסברה של ממשלת ישראל." ומי יקבע מהם? מטה ההסברה בלשכת ראש הממשלה.

לא מאמינים שזה יקרה? ממשלת נתניהו כבר נתפסה בכך שעובדיה כתבו מסרים אנונימיים נגד המחאה החברתית של 2011. אנשים נוטים לתמוך באלה שמשלמים את המשכורת שלהם ולאמץ באיטיות את עמדותיהם, גם אם אלה לא היו עמדותיהם מלכתחילה. והרי מערכת ה-hasbara היא, בעיקרה, מערכה פנימית: היא מיועדת לשכנע קודם כל את הישראלים, לא את תושבי העולם. אחרת קשה להאמין שהיא היתה מעסיקה בשורותיה אנשים כמו דני סימן, שמבחינתו כל העולם "על הזין."

נתניהו כבר השתלט כמעט על כל התקשורת הישראלית. על המעוזים הבודדים שעדיין נותרו עצמאיים – "הארץ", "ידיעות", ערוץ 10 – הוא קידש מלחמה. את "הארץ" (ואת ה"ניו יורק טיימס") הוא כבר הגדיר כאויבי ישראל, קרי אויבי נתניהו. עכשיו הוא בונה לעצמו צבא קטן של סטודנטים שיפיצו את המסר שלו בזירה שעוד נותרה חופשית, זו של התקשורת החברתית.

מישהו באמת מאמין שדווקא נתניהו, האיש מ"השמאל שכח מה זה להיות יהודי", "כולם כאן ליכודניקים?" ו"הם מ פ ח ד י ם", יעמוד בפיתוי שלא להפעיל אותם לצרכי פנים? מישהו באמת מאמין שנתניהו יאמר את האמת על כך? אסור לתת לנתניהו עוד כלים למלחמה פסיכולוגית נגד הציבור שמשלם את המשכורת שלו. אם היינו חיים במדינה הדמוקרטית שקיימת בהזיותיהם של אנשי לשכת ראש הממשלה, זה אמור היה להיות מובן מאליו; אנחנו לא, ולכן צריך להזכיר זאת.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

הערה מנהלתית ב': אני רוצה להביע תודה בפני כל הקוראים של הבלוג שהגיעו לפסטיבל הקומיקס כדי לומר שהם אוהבים את מה שנכתב פה. זה סוג הדברים שמדרבנים אותי להמשיך הלאה.

(יוסי גורביץ)

ירידה מהירה לתהומות הנשיה, כשהחיזבאללה צודק, התנגשות לאומנית במכללת ספיר, וריטואל ההתאבדות הפלסטיני: ארבע הערות על המצב

פג תוקף: האמירה האומללה של פרופ' יחזקאל דרור, על פיה 'אם אנחנו חושבים שראש הממשלה יקדם את תהליך השלום, זה שיקול מכובד מאד… לא נכון להסתכל רק על צד אחד', קברה סופית את דו"ח וינוגרד בטרם מלא לו שבוע.

כי כל ההתפתלויות וכל ההצטדקויות לא יעזרו. חודשים סיפרו לנו איך הוועדה מתייסרת על כל משפט, איך סעיף אחד גרר דיון של כמה שעות, ועכשיו מתברר לנו שאחד מהחמישה – לפחות – הגיע עם דעות מוקדמות ברורות מאד ("מה אתה מעדיף? ממשלה של אולמרט וברק, או בחירות חדשות שבהן יעלה נתניהו?") לדיונים.

לוועדה היו בעיות אמינות מלכתחילה, משום שאולמרט התעקש שלא ללכת על ועדת חקירה, והוא זה שמינה את חבריה. הצבא, מתוך נסיון לכסות את ערוות בכיריו, מוטט חלק ניכר מאמינותה כשאילץ אותה להמנע מהדחות. ועכשיו זה.

קשה לחשוב על מהלומה כבדה יותר לאמינות המשטר בישראל, במיוחד עכשיו. ועדת וינוגרד עוד עשויה להכנס להיסטוריה כמקבילה הישראלית של ועדת וורן, שחקרה את רצח קנדי ושהדו"ח הצמחוני שלה התקבל בחוסר אמון רחב.

כשהם צודקים, הם צודקים: שלושה שבויים, אנשי חיזבאללה, שנשבו במלחמה האחרונה, הודיעו כי לא ישתתפו במשפט הראווה שישראל מארגנת להם. בין ההאשמות "המופרכות עד גיחוך" שהועלו נגדם אפשר למצוא השתתפות באימונים צבאיים ללא אישור ממשלת ישראל, ונשיאת נשק ללא אישור משרד הפנים. כל זה, כזכור, בשטח לבנון – שהריבונות הישראלית עליו, איך לומר, מפוקפקת משהו.

יש משהו נלעג באובססיה הישראלית להעמדתם לדין של לוחמים מהצד השני. אם ביצעו פשעי מלחמה – ירי לעבר אזרחים, למשל – יש להעמיד אותם לדין על הפשעים הללו. ירי לעבר חיילי צה"ל איננו פשע, הוא מלחמה. אפילו מבחינה תעמולתית גרידא, ראוי היה להעניק לאנשי החיזבאללה וללוחמים פלסטינים (להבדיל מפושעי מלחמה פלסטינים, שיש להעניש כנדרש) מעמד של שבויי מלחמה, עם ביקורים של הצלב האדום וכל הנדרש; זה היה מדגיש את ההבדל בין ישראל ובין הברברים שבהם היא נלחמת.

במכתבם של אנשי החיזבאללה נאמר לסיום ש"הצגת לוחמי חיזבאללה כעבריינים ולא כלוחמים מבזה גם את לוחמי צה"ל שלחמו נגדם. האם חיילי צה"ל חירפו נפשם בפעולת שיטור מול עבריינים, או שהשתתפו בלחימה מול אויב של ממש?". צודקים בכל מילה.

התנגשות לאומנית: שום דבר טוב לא יצא מהבלגאן במכללת ספיר, שפרץ לאחר שמרצה ערבי-ישראלי, נזאר חסן, דרש מחייל מילואים שהגיע לשיעור במדים לחזור לכיתה ללא מדים.

חסן הפך את הכיתה שלו לקהל שבוי לדעותיו הפוליטיות, וביזה אדם שבסך הכל מילא את חובתו על פי חוק, ביצע שירות ציבורי וחשב לתומו שמותר לו למרות זאת לקבל שירות שעליו שילם. ראוי היה שהמכללה תשעה את חסן או תפטר אותו.

אבל ההחלטה של הנשיא, פרופ' צחור, היתה לקויה לא פחות: הוא דרש מחסן "לכבד את מדי צה"ל", והוסיף שלא יקבל "התנצלות שאיננה מתייחס לכיבוד מדי צה"ל". עם כל הכבוד, ויש פחות מיום ליום, אף אחד לא חייב לסגוד למדי צה"ל. זכותו של חסן להפגין מול הקריה, לשרוף את דגלי צה"ל, לראות במפקדיו פושעי מלחמה ולדרוש את העמדתם בבית דין בינלאומי, אם חפץ בכך; הוא חייב בכבודו של הסטודנט שלו, לא בכבודו של צה"ל.

במקביל, הגיע הזמן להפסיק עם הקשקשת הרואה בחיילים המגיעים במדים ללימודים "מיליטריזם". יש בארץ צבא. הוא מגייס בכפיה מאות אלפי אנשים, ולאנשים האלה יש זכות להשכלה. לחיילים אין שום סמכות כפיה בתחומי האוניברסיטה, וכל השטות הזו היא העתקה עמומה וחסרת הבנה מהאוניברסיטאות האמריקניות במהלך מלחמת ויאטנם. וגם שם העסק היה די מטומטם. די.

ריטואל קבוע: המשקיף על המתרחש באזורנו האומלל יבחין בוודאי בתסמונת העקרב של הפלסטינים. באמנות יוצאת דופן, תוך סיוע מהאגפים הרב-תרבותיים של התקשורת העולמית, הם מצליחים להציג את עצמם שוב ושוב כקורבן – ואז, חמש דקות אחרי ההפקה סוחטת הדמעות, מפוצצים את הכל.

הם הצליחו בזה באופן יפהפה ברצועת עזה, כשייבבו על מצור, יצרו יופי של הצגה של "התקוממות עממית" – נשים וילדים תחילה, כמקובל – ופרצו את הגבול. העולם העדיף למחוא כפיים להפקה המשומנת – ולהתעלם מתופעות מציקות כמו ירי על חיילים מצרים, התעמתות חמושה עם אזרחים מצרים, ושאר מעשי תוקפנות יומיומיים. הצד המשעשע של כל העניין, כמובן, הגיע כשהפלסטינים שילמו למצרים בכסף ישראלי מזויף – וקיבלו בתמורה מזון שפג תוקפו.

ואז, ימים ספורים אחרי הנצחון התקשורתי הסוחף בעזה, המצלמות הופנו אליה שוב – הפעם כדי לתעד את חלוקת הפרחים והממתקים, חגיגה לרגל הצלחתן של צמד חיות אדם לבצע פשע מלחמה כנגד אזרחים לא מוגנים. והתקשורת העולמית התחילה להזכר בממתקים פלסטינים קודמים, אלו שחולקו ב-11 בספטמבר 2001.

ההצלחה בדימונה היתה כל כך גדולה, שאפילו שמעון פרס נאלץ לומר ש"החמאס הופך את החלום של מדינה פלסטינית אחודה [כך – יצ"ג] לבלתי אפשרי". לכו בכוחכם זה, חברים.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הטובים לאוקספורד

אחד המסלולים המקצועיים הגרועים ביותר – אם לא הגרוע שבהם – שיכול אדם לבור לעצמו בישראל הוא המסלול האקדמי. כיום, הבחירה להיות אקדמאי בארץ הזו אינה שונה בהרבה מהבחירה לשמור מצוות. בשני המסלולים, משליך אדם מאחורי גוו את שנותיו הטובות ביותר תמורת הבטחה מעורפלת, שהתגשמותה מוטלת בספק.

כהתחלה, עליך לשלם. לשלם שכר עושק כדי לסיים תואר ראשון (יותר מ-30 אלף שקלים כשכר לימוד לשלוש שנים), לשלם שכר עושק נוסף כדי לסיים תואר שני, ואז לשלם עוד קצת כדי לסיים דוקטורט. אבל התשלום אינו נמדד רק בכסף, אלא גם, ובעיקר, בזמן. כל תואר דורש השקעת זמן עצומה, שרוב האנשים אינם מסוגלים להרשות לעצמם, ואחרים מרשים לעצמם בדוחק רב.

בכדי לסיים תואר ראשון במדעי הרוח עליך להשיג בין 110 ל-120 שעות סמסטריאליות. מאחר שהמל"ג (מועצה להשכלה גבוהה) והות"ת (ועדה לתכנון ותקצוב) דורשות מן הסטודנט לסיים תואר ראשון בשלוש שנים, מתפרשות שעות אלה על פני 6 סמסטרים. כלומר, על הסטודנט התקין ללמוד בין 18 ל-20 שעות בשבוע בכל סמסטר. אבל לימודים, כמובן, אינם רק הימצאות בכיתה, הם גובים גם זמן נוסף – מטלות, מטלות קריאה ומבחנים, שלא לדבר על נסיעות. כדי להשלים תואר בשלוש שנים, ולנסות לעשות זאת בהצטיינות, עליך להיות עשיר או בן להורים עשירים. כאן לא מספיק להיות מבוסס, אלא אם יש לך אפשרות לגור אצל ההורים. אתה צריך מישהו שיממן את שכר הלימוד שלך, יממן לך דירה ויממן לך אוכל.

לחילופין, אתה יכול לחיות כמו כלב. לעבוד וללמוד, ולעבוד וללמוד, ובמקומות מסוימים לעגל פינות, בתקווה שלא ישימו לב. ויהי ערב, ויהי בוקר, תואר שני.

 

אולי עכשיו יעשו ממך מתרגל או עוזר הוראה או עוזר מחקר (ה"אתה" כאן הוא היפותטי, כמובן, ומתייחס גם למין השני). תזכה להכניס את הרגל למפתן דלתות השיש של האקדמיה, הפנים שלך יוכרו תחת אצטלת החוג, שמך יכנס לידיעון. העבודה שלך, עכשיו, היא באקדמיה, גם אם אתה רק סגל זוטר. לפחות את הנסיעות חסכת.

איני יודע כמה מרוויחים עוזרי הוראה או מתרגלים, ואני חושד שהמספרים משתנים בהתאם לחוג. השכר, עם זאת, אינו גבוה. ידידה שלי, למשל, שמתרגלת בחוג לספרות אנגלית, קיבלה לפני זמן מה, בהתפרצות מרושעת של מקריות ושררה, תלוש משכורת על סך 200- שקלים. ושוב, היא קיבלה שכר שלילי. השכר, כאמור, אינו גבוה.

אולם גם החסד הזה אינו מובטח. ב-2004, מבלי לספר דבר לארגון הסגל הזוטר או לסטודנטים, כינסה אוניברסיטת ת"א ועדה לבדיקת מעמד הסגל הזוטר. הוועדה, בראשות פרופסור יאיר אורגלר, המליצה, בפשטות, שלא להעסיק תלמידי מחקר חדשים ב-2005, ולהעסיק את כל הדוקטורנטים כ"מורים מן החוץ". "מורים מן החוץ" הוא שם נהדר לעובדי קבלן. אנשים שיעבדו עבור האוניברסיטה, יפוטרו כל קיץ, ולא יזכו לזכויות סוציאליות. כך יכולה האוניברסיטה לחסוך כ-50 אחוזים משכרם.

האוניברסיטה ראתה בחיוב את ההמלצות. וזה לא מפתיע, בעצם. אורגלר היה אחראי לאותה מדיניות בדיוק ב-1987 וב-1994. בשתי הפעמים נאלצה האוניברסיטה להתקפל. הסגל הזוטר, משום מה, לא מצא את המדיניות חיובית. תוצאות הוועדה היו ידועות מראש.

כאז כן עתה, אגב, האוניברסיטה נסוגה לאחר עיצומים של הסגל הזוטר, הבטיחה להעסיק דוקטורנטים חדשים, ולפצות כמה מהישנים. אבל זה היה רק הסיבוב הראשון. במסמך התגובה לוועדת אורגלר, שנכתב לאחר בדיקה של דו"ח הוועדה, נטען כי הוועדה לא רק שטעתה בהמלצותיה, אלא גם בחישובים שערכה, לעתים תוך התעלמות מנתונים מכריעים. במלים אחרות, האוניברסיטה החליטה לקצץ, והוועדה המליצה לקצץ, בסדר זה. ואם לא יקצצו עתה, יקצצו מחר. ככה זה. ואם תמצא את עצמך מלמד סטודנטים, אל תתפלא אם יהיה עליך לעבוד בעבודה נוספת, זמנית כמובן, לא רצינית, אולי במק'דונלדס, איפה שאפשר לעבוד במשמרות.

ודרך אגב, אל תשכח לכתוב את התזה. בתוך שנתיים, זוכר? כך הוחלט מלמעלה, מהמועצה להשכלה גבוהה. אולי, אם תשתדל אצל הפרנסים, ותסביר שאתה עובד בשתי משרות, תקבל עוד שנה. אולי. ואחר כך הדוקטורט, 4.5 שנים על פי הוראות מל"ג, ובאותם התנאים. לפעמים זה קשה, אבל חשוב על הגמול.

אלא שהגמול, כמובן, לא מובטח מעולם. לא כל מתרגל נעשה מרצה, ופחות ופחות מרצים מקבלים קביעות. האקדמיה (ואין הכוונה רק לאוניברסיטת תל אביב) בקיצוצים. יתכן שתהיה "מרצה מן החוץ", אבל אולי, אם תשתדל, יהיה בסדר.

 


כך מתקצבים את האוניברסיטאות. מתוך דו"ח על מצב ההשכלה הגבוהה של "עמותת שופר".

 

כאשר אומרים לנו שעל האוניברסיטאות להתייעל, זו, בין היתר, המשמעות. כאשר ב"הארץ" כותבים שאוניברסיטת תל אביב הצליחה לצמצם את הוצאות השכר בכ-15% מ-1999 ועד 2005, כך הדברים נעשים. כך, ועל ידי החזקת פחות ופחות מתרגלים. הצפיפות בכיתות, שאוהבים לדבר עליה, אין פירושה כיתות קטנות, כי אם פחות מתרגלים.

ובמצב הזה, רק מעטים בוחרים להישאר בארץ. זו פשוט אינה תעסוקה משתלמת, ואקדמיה ניתן לעשות גם בחו"ל, בתנאים טובים יותר ובשכר גבוה יותר. ובעצם, זה אפילו לא עניין של שכר. זה עניין של פחד. פחד מעתיד, שכרגע אף אחת מהבטחותיו אינה נראית חיובית.

באוניברסיטת ת"א יש כרגע, אם להאמין לד"ר דניאל מישורי, שמלמד אתיקה סביבתית, כ-450 מורים מן החוץ על כל אלף חברי סגל בכיר. באוניברסיטת חיפה מספר המורים מן החוץ גבוה כמעט פי שניים ממספר חברי הסגל הבכיר. ועדת אורגלר לא המציאה את עובדי הקבלן האקדמיים, היא פשוט דורשת הקצנה רדיקלית של התהליך. ד"ר מישורי אמר את הדברים בישיבה של ועדת החינוך של הכנסת.

 


הישיבה הזו מעניינת משום שהיא מראה את הסד, שאליו הוכנסו האוניברסיטאות. כי אוניברסיטת תל אביב, בכל הכנות, אינה יכולה לשאת בכל נטל האשם. האוניברסיטאות בארץ צריכות להתמודד עם גירעונות, שקשה לטעון כי הן היחידות האשמות בו.

משנת 2000 ועד 2004 קוצץ תקציב ההשכלה הגבוהה בכ-18%, שהם כמיליארד שקלים. זאת, מבלי לדבר על החלטת המדינה לקצץ בשכר הלימוד של הסטודנטים (על פי המלצות ועדת וינוגרד). המדינה קיצצה את שכר הלימוד – אמנם לא בשיעור שהובטח – אולם לא החזירה לאוניברסיטאות את הכסף שקוצץ. הסטודנטים, אם כן, שילמו פחות עבור אוניברסיטאות צולעות יותר, ועכשיו אנו גם משלמים את המחיר.

כדאי לתת על זה את הדעת. האוניברסיטאות בארץ אינן קובעות את גובה שכר הלימוד. המדינה עושה זאת. יתרה מכך, שכר הלימוד אינו גבוה מספיק כדי לשלם את עלות אחזקתו של סטודנט ממוצע. המדינה, שקובעת שכר לימוד אחיד לכל החוגים והפקולטות, אמורה להביא את יתרת הסכום לאוניברסיטאות. למעשה, המדינה מממנת באמצעות ות"ת 66 אחוזים מתקציב האוניברסיטאות, ו-21 אחוזים מגיעים משכר הלימוד. שאר הכסף מגיע מתוכניות מיוחדות של האוניברסיטה ומגיוס כספים מנדבנים.

יצויין כי הות"ת אינו מעביר סתם כספים. כפי שהוזכר קודם, לוועדה לתכנון ותקצוב יש דרישות. אם כסטודנט לתואר שני אתה מושך את התואר שלוש שנים, האוניברסיטה אינה מקבלת ממנה החזר על אותה שנה "מיותרת". דרישות המל"ג והות"ת, אם כן, אינן הצהרת כוונות נטולת תוכן, יש להן השפעה כלכלית ממשית.

וזו, אגב, אחת הסיבות שבאוניברסיטת ת"א מעודדים פתאום אנשים לעשות מסלול ישיר לדוקטורט או תואר שני נטול תזה. מעטים בלבד יכולים לסיים בשנתיים תואר שני עם תזה, ורוב האנשים הללו אינם עובדים. התוצאה נראית גם בשטח: בתחילת שנות התשעים 72 אחוזים ממסיימי תואר שני סיימו עם תזה. כיום המספר עומד על כשליש. וכן, יש לכך השפעה על טיב הלימודים.

וזו, אגב, אחת הסיבות לכך שהאוניברסיטאות פותחות "תוכניות לימוד חוץ תקציביות", שבהן משלמים הסטודנטים שכר לימוד מופקע (בתוכנית קלוג-רקנאטי, אם להשתמש בדוגמה קיצונית, מגיע שכר הלימוד לכ-200 אלף שקלים), ומקבלים תוכנית ייחודית, לרוב קלה יותר. וזו גם הסיבה שאוניברסיטת ת"א מפסיקה את עבודתן של נשים בהריון. כאשר מקצצים בשכר הלימוד מכאן ובתקציב האוניברסיטאות משם, אין לאוניברסיטאות הרבה ברירה.

יש גם בעיות נוספות. פנסיות המרצים אוכלות בתקציב האוניברסיטאות, והמגמה הזו צפויה להתגבר עד 2025, ורק אז להתחיל לרדת (בשל המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת).

אבל לא בזה העניין. האוניברסיטאות יכולות היו לקום על רגליהן האחוריות, ולהילחם. במקום זאת, הן העדיפו לקצץ, לקצץ עד יעבור זעם. בשנה הבאה יוחלפו 6 דיקנים באוניברסיטת ת"א. הדיקנים נבחרו בהתאם לתמיכתם בתכנית הקיצוצים.

"בראש ובראשונה לטעמי הדברים ופרטי התוכנית שהצגנו לא הובנו נכון", אמר נשיא אוניברסיטת ת"א, איתמר רבינוביץ', בריאיון לעיתון ת"א בזמן מאבק הסטודנטים. "הדבר היחיד שעניין את המפגינים ואת התקשורת היה שטחי וקליט – איזה חוגים סוגרים, כמה חברי סגל יפוטרו וכו'. אף אחד לא נכנס לעומק. הרי למעשה מדובר בתוכנית חומש שעיקרה אקדמי ולא כלכלי, מתוך הסתכלות על האוניברסיטה כפי שתיראה בשנת 2010".

כן, תכנית שעיקרה אקדמי.

(איתמר שאלתאל)