כוח-העל של ממשלת ישראל הוא להפוך נבלים לקדושים

המשטרה עצרה בסוף השבוע שעבר את עזרא נאווי, שכיכב בסרטון של השתולים מהימין שהוקרן ב”עובדה”, והיא מחזיקה אותו ללא גישה לעורך דין. בית משפט הורה על המשך מעצרו של נאווי לעשרה ימים.

אפשר, בדוחק, להגן על מעצרו של נאווי. אחרי הכל, המשטרה עצרה אותו בנמל התעופה בן גוריון בדרכו החוצה מישראל, לדברי עורכת דינו לאה צמל משום שהוא עבר ימים מחרידים ורווי איומים והחליט שהגיע הזמן לצאת קצת מהמדינה שמעודדת את כל האזרחים לרגל אחרי אחרים. אפשר לטעון – אני לא מאמין בטיעון הזה, אבל אפשר להעלות אותו – שנאווי מתכוון להמלט מישראל ועל כן יש לעצור אותו כדי לא לשבש את החקירה בפרשת קשירת הקשר להסגרת אדם לעינויים. יש, כזכור, שתי סיבות עיקריות למעצר, שהוא סנקציה חמורה של הפרת זכותו של אדם לחירות: מסוכנות, מה שנראה לי שאפילו שונאיו של נאווי יודו שאין פה, וחשש לשיבוש חקירה.

נניח שהחשש לשיבוש חקירה אכן קיים והמעצר אכן מוצדק. כאן עולות שתי שאלות: כמה לעזאזל מסובכת חקירה שבה אדם מוקלט כשהוא אומר שהוא מתכנן להסגיר מישהו? כמה זמן צריך כדי לחקור דבר כזה? יופ? יומיים? כי כשהמשטרה הביאה את נאווי להארכת מעצר, הוא כבר היה יומיים במעצר.

ונניח שצריך להחזיק אותו ליותר מיומיים, למה לעזאזל מונעים ממנו עורך דין? אפילו אם נקבל את הטענה – ושוב, למען הסר ספק, אני דוחה אותה – שיש מדי פעם, במקרים חריגים, צורך למנוע עורך דין מחשוד כדי שהמשטרה תוכל לשבור אותו (והרי אין משמעות אחרת למניעת עורך דין מעצור), איך לעזאזל התיק של נאווי הופך לתיק כזה? מעצר בלי עורך דין הוא מעצר מנהלי לייט. בשנים האחרונות, שבו התופעה הזו התרחבה, הוא היה שמור בדרך כלל לחשודים בטרור עם ניחוח קל של פצצה מתקתקת. המעשה שביצע נאווי, נזכיר, התרחש בדצמבר 2014. נניח עכשיו לשאלה האם ארגון השתולים עד כאן ביצע עבירה של שיבוש חקירה בכך ששמר על הקלטת במשך שנה – הטענה שאירוע מדצמבר 2014 הוא פצצה מתקתקת מרחיבה את הגבולות של המושג הזה, שרחב מדי גם כך, לעבר האבסורד.

[…]

כוחותינו האמיצים חיסלו בשבוע שעבר את נשאת מלחם, שממשלת ישראל טענה שביצע את הפיגוע בדיזינגוף לפני שבועיים. כוחותינו האמיצים טוענים גם שהוא פתח עליהם באש ושמשום כך הם לא טרחו לנסות לקחת אזרח ישראלי בחיים, מה שעד שתצוץ קלטת שמראה אחרת נשמע סביר למדי.

ואז נקטה ממשלת ישראל, בדמותו של הנער לעניינים מלוכלכים של ליברמן, גלעד ארדן, את השטיק הדוחה הרגיל שלה: היא הודיעה שהיא משהה את מסירת גופתו של מלחם לקבורה עד שיובטח לה ש”לא תהיה הסתה בהלוויה.”

התרגיל הזה חוזר על עצמו כבר שנים. ממשלת ישראל – לארדן אין זכויות יוצרים על השטיק הזה, ספק אם היתה לו מחשבה מקורית אי פעם – מנהלת מלחמה כנגד גופות ומתים כבר שנים רבות. מי שזוכר את האינתיפאדה הראשונה, יזכור איך כבר שר הבטחון יצחק רבין נקט במהלך הזה.

לכל אדם יש זכות לקבורה. בהחזקת גופתו של מלחם, ממשלת ישראל אפילו לא יכולה לטעון שהיא משמרת אותה לצרכי מיקוח – וזה אפילו אם נניח שמיקוח כזה בכלל לגיטימי. ממשלת ישראל וגלעד ארדן מנעו במשך חמישה ימים את הבאת גופתו של אזרח ישראלי לקבורה.

אני לא יודע, אבל אם הייתי אזרח פלסטיני ישראלי, והייתי רואה איך מתנהלת הממשלה במקרה הזה, הייתי מתחיל לתהות מה בעצם ההבדל ביני ובין פלסטיני מהגדה, ולמה בעצם אני לא אמור לראות את הממשלה הזו כממשלת כיבוש. אני לא יודע איזו “הסתה” יכלה להיות בלוויית מלחם; ספק אם יש משהו ש”יסית” יותר מאשר ההתנהלות הזו. כל זה, מעבר לנקודה הטריוויאלית שאם אכן ממשלת ישראל חוששת מ”הסתה” בהלוויה הזו, היא יכולה לעקוב אחריה ובמידת הצורך להעמיד אנשים לדין. אבל לא: היא התעקשה לסכל סיכון עתידי ולא ברור על ידי עוול מיידי ומובהק.

[…]

בסוף השבוע, הודיע שר הפנים החדש אריה מכלוף דרעי על כך ש”חתמתי על צו יציאה מהארץ לראאד סלאח מהפלג הצפוני, לסגנו כמאל חטיב ולפעילים נוספים. רוצים ללכלך? תשארו בארץ! בטחון מדינת ישראל חשוב קצת יותר מהזכויות שלכם.”

ציטטתי את ההודעה של דרעי כלשונה משום שהיא מעידה על כמה נקודות. קודם כל, ביקורת על ממשלת ישראל היא היום “ללכלך” על המדינה. זה מהלך כל כך חמור, ששר הפנים – שמחזיק בסמכויות של הפחה הטורקי והנציב העליון הבריטי – מונע מאזרחים ישראלים זכות בסיס של יציאה מהארץ.

שימו לב: דרעי משווה פה בין “לכלוך” ובין פגיעה ב”בטחון מדינת ישראל”, ואז אומר שהבטחון חשוב “קצת יותר” מהזכויות ששלל. כאן אנחנו משלימים את המהלך שהתחיל בן דרור ימיני: הטענה שמילים מסוכנות כמו מעשים, אם לא יותר, ושמותר “בשם הבטחון” לסתום לאנשים את הפה. אני אפילו כבר לא מדבר על ההחלפה בין ממשלת ישראל ומדינת ישראל, שהיא כל כך שגרתית ושקופה עד שכבר לא מבחינים בה. אפשר, ואפילו רצוי, להתנגד לממשלת ישראל ולמדיניותה; אין זו התנגדות ל”מדינת ישראל”, משום שהמתנגד הוא בדרך כלל חלק ממנה.

אגב, אני לא רוצה להרוס לרב אריה את החגיגה, אבל יש משהו כזה שנקרא אינטרנט. אולי שמעת עליו. הוא מאפשר לראאד סלאח להפיץ את תורתו מחוץ לישראל מבלי לצאת ממנה. רק אומר.

[…]

משטרת ישראל ניהלה בשנה האחרונה חקירה מסועפת כנגד האמנית נטלי כהן וקסברג, ואף עצרה אותה פעם אחת. כהן וקסברג נחקרה חמש פעמים במשטרה ובקרוב היא צפויה לעמוד לדין. סעיף האישום: כהן וקסברג חירבנה על דגל ישראל. זו עבירה על החוק.

שוב, כמו במקרה של נאווי וקשירת הקשר לחטיפה, די ברור מלשון החוק שכהן וקסברג ביצעה עבירה. יש סעיף בחוק שאומר שמי שמבזה את הדגל יכול ללכת למאסר. החוק הוא מ-1949. אני אגלה לפרקליטות סוד קטן: עד 1988 יחסים הומוסקסואליים היו אסורים בחוק ולמרות זאת, במשך יותר מ-30 שנה אף אחד לא הועמד לדין על העבירה הזו.

כשהמשטרה רוצה לסגור תיק, יש לה כמה עילות לכך. אחת מהן היא חוסר עניין לציבור. המשמעות שלו איננה, כנהוג לחשוב, שהנושא לא מעניין את הציבור; לעתים קרובות הוא דווקא מעניין אותו מאד. המשמעות שלו היא שאין עניין לציבור בהוצאות ובבלגאן הנלווים להעמדה לדין ולמשפט. אני מתקשה לחשוב על מקרה שהוא בעליל יותר “חוסר עניין לציבור” מאשר הסרטונים של כהן וקסברג. על החקירה המסובכת הזו – כהן וקסברג תיעדה את עצמה בווידאו – ישבו מיטב החוקרים של משטרת ישראל והיא לוותה על יד המשנה לפרקליט המדינה.

[…]

להוציא נטלי כהן וקסברג, שהיא אמנית שבדרך כלל אני מוצא מעצבנת (אם כי “איך הייתם מסתדרים בלי השואה” שלה מאד שווה צפיה) והתואר “נבל” לא הולם אותה, ממשלת ישראל אילצה אותי להתייצב השבוע בצד שלושה נבלים. אני צריך להגן על עזרא נאווי למרות שאני חושב שהמעשה שהוא עשה מנוול. אני צריך להגן על אדם שחשוד בצורה חריפה בשלושה מעשי רצח בתל אביב ושלגמרי יש סיכוי שביצע פיגוע אסטרטגי כדי לדחוף את כולנו למלחמת אזרחים. אני צריך, לעזאזל, להגן על ראאד סלאח, אדם שמאמין בעלילות הדם. ואני צריך להגן על אמנית שמחרבנת על דגלים, כאילו שיש בזה משהו מקורי או מסעיר ב-2016.

למעשה, מדינת ישראל העמידה אותי השבוע במצב שבו היא מעמידה אותי בכל פעם שהיא עוצרת איזה נער גבעות: אני צריך להגן על אנשים שמתועבים בעיני, ושמטרותיהם הן החרבת מה שנשאר מהדמוקרטיה פה.

למה הממשלה עושה את זה? כי דרך קבע, היא מפריזה בשימוש בכוח. היא לא מסתפקת במעצר של נאווי; היא מחזיקה אותו בלי עורך דין. היא לא מסתפקת בהריגתו של מלחם; היא צריכה גם להלחם בגופתו. לא די לה בהליכים שהיא מנהלת נגד ראאד סלאח; היא צריכה למנוע ממנו יציאה מהארץ בתירוץ שהוא “מלכלך” על המדינה. ורבאק ערס, היא משחיתה זמן יקר וכסף ציבורי על תביעה נגד כהן וקסברג. את זה היא עושה אחרי שהיא מענה נערי גבעות ומונעת, גם מהם, עורך דין.

החולשה הגדולה ביותר של ממשלות היא שימוש-יתר בכוח. אויביהן של מדינות חלשים מהן בדרך כלל. הכלי העיקרי שבידיהם הוא לגרום למדינה להגיב בעוצמת-יתר, שתשכנע את המהססים שיש להתייצב נגד הענק השיכור. דווקא במדינה שמקדשת כל כך את “המרכז”, הממשלה עושה מאמצים ניכרים לדחוק יותר ויותר אנשים לקצוות.

והדבר היחיד שנותר להתנחם בו הוא שעם שרים כמו גלעד ארדן, קשה לחשוד בממשלה שיש לה מדיניות מחושבת ומתוכננת.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)