החברים של ג'ורג'

הגנב, הכתבלב, הקונספירטור והטמבל: סיכום פרשת פרנקל

"העשירים שונים מאיתנו," כתב סקוט פיצג'ראלד. פרשת מינוי פרנקל לנגיד הוכיחה עד כמה צדק: מסתבר שאפשר לעצור אנשים עם יותר מדי כסף ולהעמיד אותם לדין, והם לא יזכרו שום דבר מכל זה, כשיגיעו לוועדה שתבחן אותם לקראת התפקיד הרם הבא.

זה נגמר. כשבוע לאחר שיעקב פרנקל הודיע בפתאומיות על כך שהוא מוותר על משרת הנגיד, וימים ספורים אחרי שסירב לוותר על הסודיות בנושא, מתחוור שהוא ידע למה: הוא שיקר לאורך כל הדרך. הבוקר חשף אמיר אורן ב"הארץ" את גרסת הרשויות בהונג קונג. זו סותרת את גרסת פרנקל בשורה של נקודות. כזכור, פרנקל שיקר לעיתונות הישראלית מיד עם הפרשה, וטען שבסך הכל הוא נכנס לתור הלא נכון. כשהגיע לוועדת טירקל, הוא השמיט את כל האירוע. כשאולץ להתעמת עם הפרשה, הוא טען שלא רק שלא קרה שום דבר, אלא שהרשויות בהונג קונג התנצלו בפניו והודו לו על כך שלא תבע אותם.

המכתב של הרשויות שם אומר בדיוק את ההיפך. פרנקל נעצר בחשד לגניבה, הוגש נגדו כתב אישום, הוא הובא בפני שופט ונקבע לו תאריך למשפט. בין לבין, שוכנעו הרשויות שאין טעם להעמיד אותו לדין וכתב האישום בוטל, אבל הם מעולם לא התנצלו בפניו – לא היה על מה.

למה פרנקל לא עמד לדין? כנראה משום שלרשויות בהונג קונג, שידועות בכך שהן נוקטות איפה ואיפה אפילו יותר מבתי המשפט הישראלים שמתקשים להשתכנע שלבכירים יש "יסוד נפשי" לגניבה או קבלת שוחד, לא התאים להעמיד לדין אח"מ בנקאות בולט שמגיע מצויד בעורכת דין כבדה, וכל זה בשביל תיק. רק זה חסר להם, שיגידו שהם לא ידידותיים לעסקים. התירוץ של פרנקל – לקחתי תיק מהדיוטי פרי וסמכתי על זה שמישהי תשלם – נשאר מופרך.

מעבר לפרנקל, שהרוויח ביושר – ממה שאנחנו יודעים על התנהלותו כנגיד, כנראה שבניגוד לכל דבר אחר – את הקלון שלו, לא מעט אנשים יוצאים מהסיפור הזה וביצה מרוחה על פרצופם. ראש וראשון להם הוא נחמיה שטרסלר, שיצא בהגנה שוצפת על פרנקל יומיים אחרי שנמלט וימים ספורים לאחר שנחשפו המסמכים מהונג קונג. שטרסלר אץ רץ להגן על פרנקל, שכזכור נמנע מלספק לציבור הישראלי גרסה כי מה הוא חייב לו, והציג עבורו את גרסתו. אבוי – בגרסה הזו אין זכר למעצר, אין זכר להעמדה לדין ולהגעה בפני שופט. שטרסלר נפל קורבן לאנשי היח"צ של פרנקל ובלע את גרסתם ולא נודע כי באה אל קרבו. בטור שקשה להגדיר אותו אלא כסהרורי, מוחה שטרסלר על הדרישה לשקיפות מצד בכירים במנהל המדינה, והאיש שבמשך שנים מוכר לנו את ארה"ב מתנגד פתאום לשימועים בנימוק ש"זה בדיוק מה שחסר לנו, שמירי רגב ושלי יחימוביץ' יבחנו בפומבי את המועמד." כי נתניהו ולפיד הרי עשו עבודה טובה כל כך. כי אין כמו בוז לנבחרי הציבור כדי להפגין עד כמה אתה בעד אליטות בלתי נבחרות שכבר נתפסו עם ידן בצנצנת העוגיות ("הרי מרגע שאדם וחווה חטאו בגן עדן, כל בני האדם מועדים לחטא" הוא משפט בל ייאמן של שטרסלר.) אם הייתי העורך של שטרסלר, הייתי ממליץ לו על חופשה ארוכה מאד.

בן דרור ימיני מנגן על מיתר דומה מאד לזה של שטרסלר. הוא כתב שיש "כנופיית בחישה," ש"לא ברור מה קרה בעניינם של פרופסורים יעקב פרנקל וליאו ליידרמן, אבל יש חשש – ויותר מחשש – שהיה בעל או בעלי עניין מאחורי הקלעים. הם ידעו להתקשר לעיתונאי "הנכון" בזמן הנכון, להעלות מהאוב פרשה שלא היה בה כלום, ולמכור אותה לציבור ככתם בל יימחה בביוגרפיה של המועמד." הנושא של ליידרמן עדיין לא ברור, אכן, וזו בדיוק הסיבה שליידרמן מיהר להסיר את מועמדותו: הוא לא רצה שהנושא יובהר. יתר על כן, מדהימה העובדה שבה חותר ימיני תחת מקצוע העיתונות: אין הדלפה שלא מגיעה מבעל עניין. מה שחשוב הוא לא האם יש בעל עניין אלא האם יש אמת בהדלפה. ובמקרה של פרנקל, אנחנו יודעים שהוא, למצער, שיקר לוועדת טירקל פעמיים – פעם כשלא דיווח על הפרשה ופעם כשטען שהיא הסתיימה בהתנצלות , תוך שהוא מעלים את העמדתו לדין – דבר שדי בו כדי לפסול את מועמדותו. "פרשה שאין בה כלום"? רק אם לא אכפת לך משקרים של בעלי עניין. אגב, חשוב לציין שאם היו כאן "בעלי עניין" שפעלו נגד פרנקל, הרי שהיו גם בעלי עניין שפעלו בדיוק בכיוון ההפוך: פרנקל שכר דובר, מישהו הדליף לשטרסלר את הגרסה השקרית של פרנקל, ומישהו הפיץ בתקשורת את הסיפור שמדובר בסך הכל בבקבוק בושם ולא בתיק בשווי מאות דולרים.

אחר כך עושה ימיני טריק רטורי נפוץ: הוא מבלבל במכוון בין חזקת החפות ובין הדרישה ממועמדים שיפריכו את הדיווחים נגדם. חזקת החפות היא מושג פלילי, שהוא הכרחי כדי למנוע סנקציות פליליות על חפים מפשע. אם אתה מבקש תפקיד ציבורי, אם אתה רוצה לאכול את לחם הציבור, אתה צריך להיות כמה מדרגות מעל "חזקת החפות." כן, אתה צריך להסביר כל מהלך שביצעת בחיים שלך. אתה צריך להסביר מהם הסכומים המשונים בחשבון הבנק שלך וכן, גם למה נעצרת בנמל התעופה של הונג קונג או מדוע התבקשת לעזוב בנק חשוב. אם הדרישה שלנו לפקידי ציבור בכירים היא שהם יוכלו לנפנף בכך שהם יצאו זכאים, אנחנו מורידים את הרף בצורה דרסטית מדי.

ואחרי הגנב, הכתבלב והקונספירטור, אנחנו נשארים עם הטמבל. זה שמינה את פרנקל בלי שום בדיקה בסיסית, זה שאמר בתחילת הפרשה שזה "תוצאה של חיפוש בגוגל" אבל לא טרח לעשות חיפוש כזה בעצמו לפני המינוי, זה שהשתחץ בכך שהוא שכן של פרנקל ושמעתה המפגינים – אלה שאת המגאפון שלהם הוא לא שומע – יוכלו להפגין ביחד נגד שניהם, שכתב אחרי פרישתו של פרנקל ש"איזה פספוס. פרנקל יכול היה להיות בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו. נגיד מנוסה, חכם, מבין-עניין, שהחליט לוותר על הון תועפות ולבוא "לעשות מילואים". לא שאני מאשים אותו על כך שהוא פרש. איש בן 70, חתן פרס ישראל, אחד הכלכלנים המוערכים בעולם, גילה פתאום שלכל מי שיש לו מקלדת מותר ללכלך להכפיש ולכתוב עליו דברים איומים שאפילו לא נבדקו." אז זהו, יאיר, שהם נבדקו ונמצאו כדברי אמת. מי שלא בדק היה אתה, מה שכמובן לא הפריע לך ללכלך ולהכפיש באמצעות מקלדת.

וכמובן,ישנה ועדת טירקל, שהתבזתה כבר פעמיים: פעם במינויו של נוכל הנדל"ן גלנט כרמטכ"ל, למרות שכל הראיות היו זמינות לה; ופעם כשמינתה את פרנקל בלי, בלשונו של לפיד, לעשות חיפוש בגוגל. אם זו רמת הבדיקה שלה, למה אנחנו זקוקים לה? שתשמש כחותמת גומי?

כפי שלמדים פרנקל ולפיד על בשרם, הזמנים האלה חולפים, ומהר.

עוד דבר אחד: "עיתונות היא פרסום מה שמישהו אחר לא רוצה שיתפרסם. כל השאר הוא יחצ"נות." ג'ורג' אורוול.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה, אחת מהן גדולה מאד. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: בשורה משמחת בחום הקיץ

בשורה טובה אחת לפחות כבר יצאה מהמאבק העממי הנוכחי: מסתבר שברחובות ישראל מסתובבים לא עשרות כי אם אלפים ורבבות של צדיקים. מנין? מן הידוע שצדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. מאז השבוע שעבר אנו שומעים שוב ושוב שהמסרים של המפגינים והמוחים "אינם ברורים" ושהדרישות שלהם "אינן ממוקדות" – והנה בא נחמיה שטרסלר ומיקד היטב את המסרים ואת הדרישות. "המדינה לא יודעת לנהל שום עסק ושום מוסד” כותב שטרסלר (“מחאת האוהלים עוברת למעשים”, הארץ, 3.8.2011), ובזה שם את האצבע בדיוק על מוקד המחלוקת.

כעת מוקד המחלוקת ברור: השאלה היא האם המדינה יכולה לנהל עסקים ומוסדות או שתפקידה להיות מנהל ומפקח בלבד. על דרך המשל: האם המדינה היא בעלת בריכה המעבירה שיעורי שחיה לילדים ומספקת מצופים למתקשים, או שהיא בבחינת מציל או למצער פראמדיק של מד"א הבא לבצע החיאה בטובעים.

כוחות השוק זה אנחנו. הוויכוח הוא פוליטי, ויש לנהל אותו.

נחמיה שטרסלר (והוא אינו לבד) חושב שמדינה אינה יכולה ליזום, לעשות ולנהל, ושתפקידה רק לפקח על השוק. המוחים והמפגינים בחוצות ישראל בקיץ 2011, לעומתו, דורשים מהמדינה לעשות בדיוק את הדברים האלה: ליזום, לתכנן, לבצע ולנהל – ובאופן שישרת את כלל האוכלוסיה באופן שויוני ככל האפשר.

מצדדי השוק החופשי הביאו ומביאים כראיה לחוסנו ולאיתנותו של המשק הישראלי את ה"צמיחה" היפה שרשם בשנים האחרונות ואת העליות במדדים ממוצעים של רמת חיים והכנסה לנפש – הכל הודות ל"כלכלה החופשית" שנוהלה כאן בעשור האחרון. אבל הממוצעים הללו לא עוזרים לאלפים ולרבבות הנאנקים בעוד שמיעוט קטן שוחה בשמנת. נתוני צמיחה ממוצעים מעידים על מעט מאד, כי גם בבריכה שעומקה הממוצע 20 ס“מ אפשר לטבוע למוות.

האמירה ש"המדינה לא יודעת לנהל שום עסק ושום מוסד” היא אמירה אידיאולוגית – וככזו גם לגיטימית בהחלט. אבל כדאי לזכור שבחברות אנושיות, האידיאולוגיה התאורטית מוצאת את ביטויה בפוליטיקה המעשית, ולכן במוקד ההתקוממות – הפוליטית לעילא ולעילא – נמצאת אידיאולוגיה. חבל יהיה לבזבז את הזמן והכחות שכבר הושקעו במאבק הזה בפריטתם לסעיפים תקציביים, אחוזי פטור, זכאויות לקצבאות וכהנה וכהנה פרטי פרטים. העימות המתחולל ברחובות, כפי שסייע נחמיה שטרסלר להבהיר, הוא פוליטי ואידיאולוגי – ויש לנהלו ככזה.

(דן תמיר)