החברים של ג'ורג'

כשהרב”ט האסטרטגי הוא בן 17 מעזה

איך העבירה הממשלה את ההחלטה האם לצאת למלחמה בעזה לידי קטינים עזתים

התנהלותה של הממשלה מול רצועת עזה מגיעה לשיאים של גיחוך: אמש (ה’), לאחר כמה ימים של חילופי אש, הודיע חמאס על הפסקת אש. דובר של הממשלה שסירב להזדהות הודיע נחרצות שאין הפסקת אש. הבוקר (ו’) הודיע צה”ל בשפל רוח על הפסקת אש. יחיא סינוואר הוכיח, שוב, שהמילה שלו שווה יותר מזו של נתניהו ושההודעות של חמאס מדויקות יותר מאלה של ישראל.

הטמטום לא נמצא רק בצד של הממשלה: האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, כתב אתמול (ה’) ש”לא יכול להיות שילדי שדרות יהיו ערים בממ”דים ויחיא סינוואר ישן במיטתו. בטווח הקצר, צה”ל צריך להכנס בהם בכל הכוח. בלי להסס, בלי לחשוב, ובלי לדבר עכשיו על הסדרה.” בלי לחשוב: סיסמת הנצח של מצביעי יש עתיד.

אבל, בכל זאת, האחריות היא לא על כתפיה של החליפה המדברת, אלא על אלה של הממשלה. וזו עושה מזה חודשים שגיאה אסטרטגית גסה: היא מעבירה את היכולת להדליק את הגזרה, עד כדי מלחמה, לידי בן 17 רנדומלי.

תזכורת: הגיל החציוני ברצועת עזה הוא 18. חיים שם, ככל שאפשר לקרוא לכך חיים, כשני מיליוני בני אדם. חלק עצום מהם הוא בן 17. והם לא נמצאים תחת שליטה של אף אחד. אם הם ירצו להפריח בלון תבערה, יהיה מסובך מאד עד בלתי אפשרי למנוע זאת מהם. ישראל מתעקשת שוב ושוב – גם היום, אחרי הפסקת האש – שבלוני תבערה הם מבחינתה סוג של קאזוס בלי. בכך היא כובלת את עצמה לתגובה על החלטה של בן תשחורת אקראי, ומונעת ממשטר החמאס ברצועה להשליט סדר. העובדה שישראל רואה בחמאס אחראי על על כל פעולה כזו ופוגעת באנשיו בעקבותיה, למרות שאין לו שום קשר אליה, גם היא לא מסייעת.

אנשים שקולים היו אומרים לממשלה שהנסיון להגרר אחרי כל בלון תבערה מעפן סופו שייגמר בכך שמישהו ייהרג, וברגע שמישהו ייהרג יהיה מאד קשה לעצור את התבערה. יש בפני ממשלה רציונלית מספר מוגבל של אופציות:

א. להגיע להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס, ולהסיר את המצור על הרצועה. כולל אישור להקמת נמל במקום. כן, חמאס ינצל את זה בוודאי להברחת נשק. אני מניח שצה”ל גם הוא לא יפסיק לקנות נשק ושהמאזן יישאר זהה או דומה. מצב כזה יערער כנראה את שלטון חמאס יותר מכל מהלך אחר של ישראל, אבל ספק אם הארגון יעז להתנגד לו.

הבעיה עם האופציה הזו: הבסיס של ראש הממשלה ישחט את ראש הממשלה אם ינקוט בו. זו תהיה פעולה שתועיל לישראל, אבל תזיק לנתניהו; ובהתאם, נתניהו צפוי לשמור על שרידותו האישית על חשבון האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כפי שעשה כל שנות תפקידו.

בעיה נוספת: המדיניות הלא רשמית שקבע צה”ל, מדיניות הבידול (הפרדה בין הגדה לרצועה) צפויה לקרוס גם היא, או על כל פנים להתערער משמעותית. עזתים יוכלו להגיע לגדה בדרך הסיבובית, גם בלי אישור ישראלי. אמנם, שם הם יהיו חשופים למעצר וגירוש על ידי ישראל, שעדיין שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ומסרבת לאפשר לעזתים להגר לגדה, אבל המדיניות שקבע עמוס גלעד תתערער.

ב. להמשיך את המצב הנוכחי עד שתגיע איזושהי נקודת פיצוץ, עם הרוגים ישראלים, שתאלץ את הממשלה לעשות אחת משלוש:

ב1. להפציץ את הרצועה מהאוויר, תוך גרימת נזק מסיבי לאוכלוסיה, בלי שום תועלת להוציא תאוות הדם של תומכיה.

ב2. לצאת למבצע מוגבל נוסח צוק איתן, שוב עם נזק עצום לאוכלוסיה, אבל הפעם גם עם נפגעים לצה”ל. יעזור כדי לצרוח קצת hasbara בחו”ל, אבל פרט לכך לא יועיל לאיש.

ג. לכבוש את הרצועה, למוטט את שלטון החמאס, ולהחזיק בה. אחרי הכל, אתה לא יכול למנוע הפרחת בלונים אם אתה לא שולט בשטח. ולא כמו פעם, כשהחזיקו את כל הרצועה עם תשע פלוגות: זה יצריך הפניה של חלק ניכר מהסד”כ של צה”ל לפרק זמן בלתי מוגבל. מבחינת העזתים, זו כנראה ההצעה הכי פחות גרועה פרט לא’. מבחינת ישראל זו כנראה ההצעה הגרועה ביותר. היא תיאלץ לקחת אחריות לקיומם של שני מיליוני בני אדם ששונאים אותה, ושהתשתית שלהם ממילא אמורה לקרוס סופית בעוד שנתיים.

כשהממשלה הופכת את השימוש בבלוני תבערה – כלי מטריד אבל לא קטלני – לקאזוס בלי, הוא מונעת טיפול רציונלי במצב, עם שחקנים שאפשר לדרוש מהם אחריות. היא הכניסה את עצמה למלכודת הזו, שצפויה בשלב מסוים להכריח אותה לבחור בווריאציה מסוימת של אופציה ב’, בעיניים פקוחות. הממשלה הזו לא מסוגלת לדבר על הבלגה. אחרי השנים הארוכות של קשקשת על “מיטוט שלטון החמאס”, היא גם לא מסוגלת להודות בכך שהיא מנהלת איתו משא ומתן – מה שהיא עושה ללא הרף.

הממשלה, בקיצור, האכילה נמר, עלתה על גבו ועכשיו לא יודעת איך לרדת ממנו. כאן יש לציין לגנאי מיוחד אחת לאה גולדין, שבנה הדר נפל בקרב לאחר שהפר את הפסקת האש עם החמאס באוגוסט 2014. גולדין משתמשת בתעתוע הקבוע של משפחות שכולות – היא מתייחסת לגופה של בנה כאילו היתה אדם חי – ודורשת מהממשלה למנוע טיפול רפואי ומזון ממשפחות של אנשי חמאס. הלחץ של גולדין נושא פרי: בשנת 2018, מנעה ישראל יציאה של 769 פלסטינים לישראל, לגדה או למזרח ירושלים משום שהם “קרובי משפחה של אנשי חמאס”, זאת בהשוואה ל-21 דחיות בטענה זו בכל 2017. עד כה פנו 13 חולים במצב קשה לארגוני זכויות האדם, וההערכה היא שהמספר האמיתי של חולים שלאה גולדין מונעת מהם טיפול רפואי גדול משמעותית. לאה גולדין, שמונעת טיפול רפואי מילדים בשל מוצאם של הוריהם כדי לקבל את שרידי הגופה של בנה המת, היא מפלצת; אבל אוזנה של ממשלת ישראל כרויה למפלצות מסוגה. הן הנמר שהיא רוכבת עליו – עד שהממשלה מגלה שהנמר נושך. וגולדין החלה לנשוך לאחרונה.

כולנו יודעים כבר שהממשלה הזו מפחדת מהטוקבקיסטים שלה – ראינו איך ראש הממשלה התקפל בפני מאי גולן ושפי פז וביטל את ההסכם עם האו”ם ביחס למבקשי המקלט. בגלל הנהמות הללו, ובגלל אפסותה של ממשלה שרוממות ה”משילות” בגרונה, ילדים נואשים בני 17, שנידונו לחיות בכלא פתוח מאז שהיו בני חמש, יכולים לדון אותנו לסיבוב אלימות בלתי פוסק.

ולא תהא למוות ממשלה.

הערה: מחר תיערך בכיכר רבין בשעה 19:30 עצרת גדולה נגד חוק הלאום, שמונהגת על ידי הציבור הפלסטיני בישראל. הציבור הזה הוא הנפגע העיקרי מחוק הלאום. בואו להביע סולידריות איתו, ולהראות לממשלה שההתנגדות לחוק הנפשע שלה חוצה מגזרים.

(יוסי גורביץ)

מי יידע חייך, משילות עברית

אף אחד לא צריך להתפלא מההשוואה של ליברמן בין ההסכם עם איראן והסכם מינכן. הוא יודע, מנסיון, שהסמרטוט שעומד בראש הממשלה לא יעשה דבר

ביום שישי נשמע קול הרעם מהקריה: משרד הבטחון הוציא הודעה רשמית שבה הוא השווה את ההסכם בין המעצמות ובין איראן להסכם מינכן. ההודעה הגיעה בדיוק בימים שבהם פקידים ישראלים בכירים נמצאים בוושינגטון כדי לתאם את הסכם הסיוע הבטחוני החדש. אין ספק שלאחר ששר הבטחון השווה בין אובמה ובין צ’מברליין המו”מ יתנהל ביתר קלות.

ראש הממשלה נתניהו מיהר להודיע שהוא בכלל לא ידע על ההודעה של שר הבטחון שלו, ושזה כלל לא התייעץ איתו לפני שיצא עם ההודעה הזו. לשם שינוי, אפשר להאמין לנתניהו. ליברמן כבר שנים לא סופר אותו – ובצדק.

בשנת 2010, נאם ליברמן – אז הוא היה שר החוץ, המינוי המגוחך ביותר לתפקיד כזה עד בוריס ג’ונסון – באו”ם, והודיע שהתכנית המדינית שהממשלה שבה הוא חבר לא מציאותית. הוא נשאר בתפקידו, ונתניהו אמר שדבריו לא מייצגים את הממשלה. כמה חודשים אחר כך נשא ליברמן נאום נוסף, שבו קרא לבחירות ברשות שידיחו את אבו מאזן וקבע שראש הממשלה נתניהו לא מציאותי. בתגובה, הוא לא קיבל מכתב פיטורין, ונתניהו אמר ברפיון שהוא מייצג רק את עצמו.

אז פעם שלישית גלידה. וליברמן ידע היטב שהסמרטוט שעומד בראש הממשלה יאמר שהנוזל הצהבהב שמטפטף עליו הוא גשם. למה? כי עם כל הקשקשת על משילות, נתניהו לא מעוניין למשול. הוא מעוניין לשרוד בתפקידו. יש לו את כל הסמכויות שהוא צריך. לעזאזל, לא היה כאן ראש ממשלה עם כל כך הרבה סמכויות ועם כנסת רצועה כל כך מימי בן גוריון. שר שהיה מדבר כך על בן גוריון היה עף מהממשלה וספק אם היה שורד פוליטית. רבאק, אפילו פרס פיטר את שרון, ושרון לא היסס לפטר שרים – בין השאר, את ליברמן עצמו. בפעם היחידה שנתניהו פיטר שרים, הוא עשה זאת כדי ללכת לבחירות. אם אחרי מה שבנט אמר עליו לפני שבוע הוא לא פוטר, ליברמן יודע שאין לו ממה לחשוש.

העיקר שנתניהו מדבר שוב ושוב על משילות. משילות והשרדות הן לעתים ניגודים: כדי למשול צריך לקחת סיכוני השרדות. אם אתה רוצה לעשות משהו גדול, יהיה לזה מחיר פוליטי. כל מה שנתניהו רוצה הוא לשרוד, כי הוא יודע שברגע שהוא יפסיק לאחוז בקרנות המזבח, שלל הפרשיות הפליליות שלו יתפוצצו. ברגע שהוא לא יוכל להפחיד את מי שיודע את הפרטים המפלילים, הוא יהיה במסלול של אולמרט.

אז מקשקשים על “משילות” ונותנים לפר המועד לחרב את התחומים המרכזיים של המדינה. איך אמרה את זה אשתו? נעבור לחוץ לארץ, ושהמדינה תשרף.

ופה צריך לומר מילה על פרשנינו הפוליטיים. אלה אוהבים לצייר את ליברמן כמין יאנוס, מי שבפומבי הוא יואב אליאסי בחליפה וזקן אבל בדיונים סגורים מתבטא באופן שקול ומחושב. נראה שליברמן נהנה, פעם אחר פעם, להציג אותם כאידיוטים. בסופו של דבר מדובר באדם שנמצא בפוליטיקה הישראלית במשך 20 שנים, ושלא יכול להציג ולו הישג אחד. ספק אם יש לו דעות אמיתיות. מדובר ביאיר לפיד עם מבטא והתמחות בקשרים בעולם התחתון. זה הכל.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

משילות, הם רוצים

בבואנו לסכם את פרשת מינוי הנגיד, נתחיל מהפארסה. זו כמובן שייכת לליצן הרודיאו שבעוונותינו משמש כשר אוצר. אמש (א') הוא מיהר להופיע בטלוויזיה ולשבח את הנגידה הנכנסת פלוג. זה מה שמצפים משר אוצר לעשות, אבל, אבוי, רק ארבעה ימים קודם לכן הופיע לפיד בתכנית טלוויזיה אחרת והודיע קוממיות שפלוג לא תהיה הנגידה. אתמול הוא כבר אמר שהדברים שלו היו נכונים לשעתם ושבינתיים הוחלט למנות אותה. אבוי.

מותר לראות כאן את ידו הערמומית של בנימין נתניהו, מי שאילץ את לפיד – שבניגוד לשקרים שלו אחר כך, לגמרי לא רצה את משרד האוצר אלא את משרד החוץ – לקבל את התפקיד כדי שיוכל לעשות לו את מה שעשה לו-עצמו אריאל שרון: לחסל אותו ציבורית. בחיסולים פוליטיים נתניהו אשף, עוד מימי ה"קלטת הלוהטת" שלא היתה ולא נבראה, אבל היתה עלילה טובה מספיק כדי לחסל את הסיכויים של דוד לוי. כתבתי אחרי הבחירות שנתניהו יעשה הכל כדי לפרק את המפלגה של לפיד ושבזה יש לו הצלחות. המפלגה לא מתפרקת, בינתיים, אבל זה בסדר: בקצב הנוכחי שבו נתניהו מסייע ללפיד להוציא את עצמו שקרן ואידיוט, היא לא תעבור את אחוז החסימה בבחירות הבאות. נתניהו הוא מעבר טוב לטרגדיה.

לדברי מקורביו, הוא ניסה עד הרגע האחרון למנות לנו שוב נגיד מארה"ב, הפעם את לארי סאמרס, מי שהיה שר האוצר האחרון של קלינטון. לא ברור מה רע כל כך בישראל בעיני ראש הממשלה שלה: הוא מקיף את עצמו באמריקאים – רון דרמר, דורי גולד, מייקל אורן ועוד – אבל משוכנע שאין בה עצמה מועמד ראוי לתפקיד כלשהו. לסאמרס היה מספיק שכל כדי לדחות את התפקיד, אבל צריך לתהות על מידת האטימות הפוליטית של נתניהו: סאמרס הפך לסמרטוט אדום בעיני פמיניסטיות ונשים רבות, אחרי ההערות השנויות במחלוקת – בלשון המעטה – שלו בשאלת שוויון המינים במדעים. סאמרס אמנם אמר אז שהוא מחפש פרובוקציה, אבל אין ספק שהוא לא ידע איזו סופת אש הוא מדליק. אם נתניהו היה ממנה אותו במקום את פלוג, ספק אם היתה הבעה בוטה יותר למה שהוא חושב על זכויות נשים. אה, סליחה, אני מושך את ההערה הזו: יש דוגמא טובה יותר, והיא חיבוקו של המטריד המורשע נתן אשל.

אם יש משהו שכל הפרשה הזו מראה לנו, הרי שזו הנביבות של הרטוריקה של "משילות." להוציא שני המועמדים הראשונים של נתניהו, שכל אחד מהם ככל הנראה הסתבך בפלילים או על כל פנים החזיק בארון יותר מדי שלדים, לנתניהו וללפיד לא היתה שום בעיה למנות אף אחד אחר. בהנחה שהם לא שמו את ידם על קבוצה של נוכלים בעלי רקורד, כל מינוי היה עובר את הממשלה, וזהו פחות או יותר. ועדת טירקל כבר הוכיחה את עצמה כחותמת גומי. היא הרי אישרה את מינוים של פרנקל לנגיד ושל גלנט לרמטכ"ל.

בצוואתו, חילק אוגוסטוס קיסר מבלי משים את הסמכות שלו לשני חלקים: Potestas, קרי היכולת החוקית או הרשמית שלו לבצע משהו, הכוח; וה-Auctoritas, הסמכות הערכית והמוסרית שלו לבצע דברים. אם יש משהו שהפארסה הנוכחית מוכיחה, הרי הוא שלראש הממשלה והשרים שלו יש potestas כמעט בלתי מוגבל, אבל ה-auctoritas שלהם נמצאת במשיכת יתר.

הכוח, ה-potestas, שם. בהתחשב בכך שבג"צ לא מתערב במינויים אלא אם הם בלתי סבירים באופן קיצוני, נתניהו ולפיד יכלו טכנית למנות את מי שהם רצו. אבל מאחר וה-auctoritas שלהם, במיוחד של לפיד, מגרד את האפס מלמטה, הם נאלצו בסופו של דבר להתפשר על פלוג – שאותה נתניהו סירב בתוקף למנות במשך יותר מ-120 יום.

אומרים לנו שהממשלה לא יכולה למשול ושצריך לחזק את כוחה. בולשיט. ראש הממשלה הישראלי הוא אחד מנבחרי הציבור החזקים ביותר בעולם. נתניהו יכול היה לסבך את ישראל בכמעט מלחמה עם ירדן בפרשת משעל בלי להתייעץ עם אף אחד. אחר כך מתחו ביקורת על השיפוט הלקוי שלו, אבל אף אחד לא ערער על הסמכות. הוא ושר הבטחון יכולים להורות – על פי מקורות זרים ולחישות לתקשורת הישראלית – על תקיפות בסוריה מבלי להתייעץ באף גוף קונסטיטוציוני אחר. טכנית, הממשלה אמורה להיות האחראית אבל היא ממודרת.

ואחרי זה אומרים לנו שצריך לרכז את הכוח בידי ראש הממשלה. זו המשמעות של חוקי המשילות: צמצום כוחן של הכנסת ואפילו של מליאת הממשלה והעברת הכוח לידי ראש הממשלה. אומרים לנו שאנחנו צריכים להיות יותר כמו ארה"ב או כמו בריטניה. לפיד רוצה להעלות את אחוז החסימה לארבעה אחוזים – יכול להיות, בהנתן שעל פי סקר שנערך לאחרונה, רק ארבעה אחוזים מרוצים ממנו, הוא ישקול שוב את עמדתו בנושא – אבל בו זמנית שולט במפלגה שלו כדיקטטור.

אלא שכפי שהראו לנו החודשים האחרונים, זה לא עובד כך בארה"ב או בריטניה. המציאות של גושים גדולים מחייבת חופש מצפון. ספק, אחרי הפיאסקו האחרון של סגירת הממשלה, אם יש מישהו שעדיין חושב שהמודל האמריקאי הוא משהו שיש לשאוף אליו – וגם שם, המשבר הסתיים אחרי ששליש מהרפובליקנים בבית הנבחרים הצטרפו לדמוקרטים (העובדה ששני שליש מהם תמכו בהחרבת הכלכלה האמריקאית היא סיפור לפוסט אחר.) בבריטניה, ראינו לפני כחודשיים מרד של הפרלמנט, שסירב לאפשר לראש הממשלה לצאת למלחמה, כאשר חלק מחברי מפלגתו של ראש הממשלה נעדרים ואחרים מצביעים נגדו. בשני המקרים, הסוטים מהשורה הם אלה שבעליל ייצגו את הרצון העממי.

מה שלפיד ונתניהו רוצים להעביר, תחת השם "משילות", הוא את היכולת שלהם להעביר כל החלטה ולהשתיק כל התנגדות. אין להם, שוב, בעיית כוח (potestas): יש להם בעיית סמכות ערכית (auctoritas). הם רוצים את הסמכות להעביר החלטות מבלי לשלם על כך מחיר פוליטי, הם רוצים ממשלה שאי אפשר להפיל, דווקא משום שאין להם סמכות ערכית.

אם יש משהו שלמדנו מפרשת הנגיד, הרי הוא שאסור לנו לסמוך על שני אלה בכלום – ולא רק על שני אלה, אלא על כל צוות של שניים. אם ככה מתקבלות ההחלטות על יציאה למלחמה, ברמת החאפלאפ הזו, אז באמת צריך לפחד. שלא לדבר על מה שקורה סביב ההדק הגרעיני (פתח מאנטרה) שיש לנו על פי מקורות זרים (סגור מאנטרה).שני סכלים שמפוחדים מהצל של עצמם, כל אחד מהם מוקף בעדת חנפיו שלא נותנת למילה מבחוץ להכנס, מקבלים החלטות גורליות. טוב זה לא יכול להיות.

אז אם אנחנו רוצים משילות, אולי כדאי שנגדיל את מעגל מקבלי ההחלטות: מה שמוחלט בפגישות אישיות בין ראש הממשלה ושרים, או ב"מטבחון" כלשהו, יוחזר למקום הראוי לו – מליאת הממשלה. חלק מהדברים שכרגע מבצעת מליאת הממשלה – למשל, הכרזת מלחמה – יועברו לכנסת. זה לא ימנע סיכון של החלטות מטומטמות – ותעיד ישיבת הממשלה ערב מלחמת לבנון השניה, שבה אמר פרס דברים נוקבים נגד ההחלטה ואחר כך הצביע בעדה, מתוך תפיסה אנטי-דמוקרטית ש"לא מצביעים נגד ראש הממשלה" – אבל זה עשוי לצמצם את הסיכונים.

או שנמשיך לקבל טרגיקומדיות, מעורבות בפארסות ובדיבורים על "משילות."

(יוסי גורביץ)