אמש, כשהפגנת המחאה ברחוב קפלן בתל אביב התחילה להתמסמס, יצא משה סילמן מבין שני הבניינים שבין קפלן 11 וקפלן 13. הוא חילק למפגינים במקום מכתב, ובעודם מתבוננים בו שפך על עצמו במהירות חומר דליק והצית את עצמו. הוא פונה לבית החולים ומצבו הוגדר לאחרונה כקריטי.

הצתה עצמית היא צורה נדירה מאד של מחאה, הכלי האחרון שנותר לאדם למשוך תשומת לב למצוקתו. המכתב שחילק סילמן למפגינים הבהיר את מי הוא מאשים: את הממשלה, בראשות בנימין נתניהו יחד עם שר האוצר שלו, יובל שטייניץ; את פקידי הממשלה, ובעיקר את פקידי הביטוח הלאומי.

המעשה, שממנו לא יכול הימין להתעלם, גרר כמה סוגים של תגובות. מתנחלים התחרו ביניהם בנאצות של סילמן. תמהוני בשם אמיר חצרוני, שמתהדר בתואר פרופסור לתקשורת ממכללת אריאל, מיהר לכתוב ש"עצם ההצתה לא עושה עלי רושם, יתכן שאפילו ניצלנו בזול מפרזיט." אחר כך הוסיף ש"בראיה גלובלית, אנשים כמוהו מוסיפים מאד מעט מאד לכלכלה הישראלית, שאני חלק ממנה. נכון, יש חן בידורי מסוים במדורות, אבל כשלוקחים בחשבון את העלות של כיבוי האש – יוצא שכרנו בהפסדנו." ה"מרפאה לרפואה טבעית" בהתנחלות יצהר מיהרה להודיע שהאשמה באירוע היא של "אוכלי האדם מהמחאה החברתית […] הם הצליחו לגרום לאדם תמים וטיפש להצית עצמו ברחובות, סטייל תוניס." ויש עוד. הליצן הדוחה קובי "חזקי, איפה אתה" אריאלי אץ לקבוע ש"המחאה החברתית שרפה את משה סילמן." ישראל היום, שמשמש את נתניהו כפי שתישרין משמש את אסד, פשוט השמיט את השמות שטייניץ ונתניהו מהגרסה של המכתב של סילמן שפרסם. כולם תהו למה; הרי זה שקר אווילי כל כך. זה לא משנה: הסיכון שמי שצורך את החדשות שלו מישראל היום יתקל במקורות סותרים שהוא לא יכול לפטור בקלילות כ"סמולנים" נמוך.

ראש הממשלה עצמו, כמובן, לא יכול היה להרשות לעצמו להתבטא כך. הוא מחויב לממלכתיות מסוימת בהתבטאויותיו הרשמיות. מה שהיה לו לומר הוא ש"מדובר בטרגדיה אישית." המטרה של הספין היתה שקופה: להפוך את ההצהרה הפומבית מאד של סילמן למעשה פרטי של אדם תמהוני.

אלא שזה לא המצב. למרות ההתנשאות של חצרוני על "מוסיפים מעט מאד לכלכלה", סילמן היה, ולא כל כך מזמן, אזרח מועיל מאד, מזה שכל משטר נאור מתגאה בו: בעל עסק לשינוע שהחזיק שלוש משאיות. ואז הוא נפל: הוא היה חייב לביטוח הלאומי 5,000 ₪, וכתוצאה מכך מיהר הארגון להחרים את אחת המשאיות שלו ("שעיקלו לי שלא כחוק ציוד לעבודה משאית," הוא כתב במכתבו האחרון) ואחר כך מכר אותה במחיר מופרך. סילמן ניסה להציל את עצמו: הוא פנה בתביעה לבית המשפט כנגד הביטוח הלאומי – אבל בית המשפט סירב לרשום את התביעה משום שלסילמן לא היה די כסף כדי לשלם את האגרה ("ובית המשפט המחוזי בת"א חסם אותי לקבל צדק, חנן ברנר רשם בית המשפט המחוזי ת"א, שעבר על החוק, ושיבש הליכי משפט, מתוך התנשאות"). לרשם בית המשפט היתה סמכות לאשר אגרה מופחתת, אך הוא סירב לעשות זאת. רשיון הנהיגה שלו למשאית, כלי העבודה שלו, עוקל על ידי ההוצאה לפועל – סמכות שאפילו ההוצאה לפועל עצמה אומרת שהיא לא סבירה. היא מזכירה מאד את בתי הכלא לחייבים של המאות ה-18 וה-19, שהיו כלי נהדר לוודא שהחייב לעולם לא יוכל להחזיר את כספו ורק ישקע עוד ועוד, שהרי הוא כלוא.

ולמרות זאת, סילמן סירב לקרוס. הוא עשה הסבה לנהג מונית, עבר לחיפה כדי להקטין את הוצאותיו – ואז לקה בשורה של אירועים מוחיים, וזו היתה תחילת הסוף. הוא לא היה זכאי לדירה בדיור ציבורי, אפילו אם היה כזה, משום שפעם היתה לו דירה – ולא משנה שהבנק עיקל אותה בזמן. "אפילו סיוע בשכר דירה היא לא נותנת," כתב סילמן על המדינה שהיתה אמורה לספק לו רשת בטחון, "שתי ועדות של משרד השיכון, דחו אותי, אף על פי שעברתי אירוע מוחי, וקיבלתי 100% אובדן כושר עבודה. תשאלו את מנהלת עמידר, בחיפה, ברחוב הנביאים." הוא ביקש סיוע לחודשיים בשכר דירה, והעובד הסוציאלי שטיפל בו לא חזר אליו.

על קצבת הנכות שלו הוא כותב ש"מ-2300 שקל לחדש, אני משלם מס בריאות ועוד עבור תרופות. אין לי כסף לתרופות ולשכר דירה, ואין לי בכלל להתחיל את החדש. אחרי ששילמתי מיליונים במיסים, עשיתי צבא, ועד גיל 46 עשיתי מילואים

ואני לא אהיה חסר בית, לכן אני מוחה

כנגד כל העוולות שהמדינה עושה לי ושכמותי." ההדגשה שלי.

משה סילמן שירת את המדינה שלו בנאמנות, שילם לה מיליונים במסים, ומזה סכומים עצומים לביטוח הלאומי – שטורף 16% מההכנסות של עצמאים – וכשהוא נפל, היא לא היתה שם בשבילו.

וכולנו, במובנים רבים, משה סילמן. כולנו שני צעדים, שלושה במקרה הטוב, מחורבן טוטאלי שהמדינה לא תנקוף אצבע כדי להציל אותנו ממנו. כלכליסט מצא לאחרונה שרק שליש מהציבור יכול לגייס 8,000 ₪ בלתי צפויים תוך חודש. ל-63% ממה שמוגדר כאן בטעות כ"מעמד הביניים" – אין כזה, בישראל רק העשירונים השמיני עד העשירי סוגרים את החודש – "יהיה קשה עד בלתי אפשרי לעמוד בהוצאה חד פעמית ובלתי מתוכננת." תאונה אחת, מחלה אחת, ואתם מחוסלים.

אין בן אדם שלא מכיר את הפחד הזה, אין מי שאין לו סיפור דומה. עבדכם הנאמן פסע יום אחד לפני כמה שנים מעדנות אל מחוץ לדירתו, ומצא למרגלותיו פתק. כשפתחתי אותו היתה שם הודעה שחוב ארנונה – שאותו לא קיבלתי, אגב, כי מישהו דאג להפריט את שירות הדואר – של 756 ₪ תפח ל-1,100 ומשהו ₪, ושאם לא אשלם אותו תוך 24 שעות, תעוקל הדירה. המסמך הזה לא נשלח אלי בדואר רשום; הוא לא הושאר בתיבת הדואר שלי; הוא הונח ליד הדלת. הוא יכול היה באותה מידה לעוף ברוח. הביטוח הלאומי דרש ממני בארבע השנים האחרונות, כל שנה, 5,000 ומשהו שקל שלא הגיעו לו. בפעם הראשונה הייתי מטומטם, נפלתי בשיטת המצליח ושילמתי. בשלוש הפעמים האחרות – וזה קרה פעם אחר פעם, בנוהל קבוע – פניתי לרואה החשבון שלי וזה נגמר לא בכסף ששילמתי לבט"ל, אלא בהחזרים שהם שלחו לי.

כאן המקום לציין שלמרות שסילמן סובל מכוויות בשיעור של 92%, הוא לא אושפז ביחידה המיוחדת לטיפול בכוויות – משום שיש רק יחידה אחת כזו בארץ, יש בה רק שמונה מיטות, והן כולן תפוסות. חבר הכנסת דב חנין שאל היום איך, במצב כזה, בכלל חושבים כאן לצאת למלחמה באיראן. אבל זה בסדר: האיש שיוציא אתכם למלחמה באיראן, בנימין נתניהו, הוא גם שר הבריאות שלא דואג שיהיו יחידות כאלה. כשרקטות יפגעו בישראל ומאות אנשים יישרפו, הוא ישלוף איזה סופרטנקר או משהו.

ואם כבר נתניהו, הוא הורה היום לשר הרווחה שלו, משה כחלון, לטפל בנושא. כחלון מחזיק גם בתיק התקשורת (שבו הוא התפרסם). בממשלת נתניהו עמוסת השרים המיותרים, הגדולה בהיסטוריה, אין מקום לשר רווחה או שר בריאות במשרה מלאה.

להוציא המתנחלים והימין הדתי, שהדרישה לשוויון מפחידה אותם פחד מוות הן משום שהיא מנוגדת לאידיאולוגיה שלהם והן משום שמשמעה פגיעה במדינת הרווחה שבנו לעצמם על חשבוננו בגדה המערבית, כשישראלים מן השורה תקפו את סילמן, מותר לנחש שבהרבה מקרים זו היתה הדחקה: הרצון לא להתמודד עם העובדה שדחיפה קלה, ואנחנו כולנו גולשים אחרי סילמן במדרון.

וכשרשת הבטחון החברתית קורסת, כל מה שיש הוא המשפחה. אבל במקרה של חלק מאיתנו, ההורים לא יכולים לתמוך; הם בעצמם נזקקים לתמיכה. וככל שהם מזדקנים, עולות ההוצאות הרפואיות. הדבר נכון במיוחד למהגרים החדשים בישראל, שהגיעו מחבר העמים ומאתיופיה; לצעירים שלהם אין הורים שיכולים לתמוך בהם. אין שום דבר שעומד בינינו ובין התהום.

מי בכל זאת עזר למשה סילמן? עידית לב מ"רבנים למען זכויות אדם." ביום חמישי, דחתה הממשלה את בקשתה של עמותת "רבנים למען זכויות אדם" לקבל החזר מס עבור תרומות למענה. הממשלה העניקה החזרים כאלה לעמותת חננו שעליה ועל העידוד המוסווה למחצה שלה לטרור יהודי כבר כתבתי, לשורה של עמותות שתומכות במאחזים בלתי חוקיים, לשורה של גופי ימין דתיים שמקדמים התנחלויות, לזו ארצנו. ארגונים שמזוהים עם השמאל לא קיבלו את הפטור, בתואנה שמדובר ב"ארגונים פוליטיים." זו המדיניות של ממשלת נתניהו במערומיה: כן לחננו, לא למשה סילמן.

המקרה של משה סילמן איננו "טרגדיה אישית": הוא פשוט התוצאה הסופית של מדיניות מכוונת, שהיד המרכזית בה היא זו של מי שמשמש כיום כראש הממשלה, לפרק את מדינת הרווחה הישראלית כדי לחמוס את אדמותיהם של הפלסטינים ולהקים מדינת רווחה ליהודים טובים שם. לא מעט אנשים התאבדו בשנים האחרונות – ב-2003, השנה שבה הפך נתניהו לשר האוצר, חלה גאות במספרם – בשל מצבם הכלכלי. בשיטה שנתניהו מעדיף, עדיף להיות איש עסקים כושל כמו אילן בן דב או יצחק תשובה, שמפילים את חובות המיליארדים שלהם על הציבור, מאשר להיות חייב 5,000 ₪ לביטוח לאומי.

ואת השיטה הקניבלית הזו, שרואה בבני אדם יחידות יצור שמטרתן לשרת את "קברניטי המשק" ותו לא, צריך לעקור מן השורש – כהגנה עצמית, לפני שהיא תחסל אותנו.

הערב, בשעה 20:00, תיערך מחאה מול משרדי הממשלה בפינת קפלן ובגין בתל אביב. כל מי שיכול לבוא, שיבוא.

ועוד דבר אחד: עירית תל אביב הודיעה היום על נוהל מס' 834 שלה, שבו היא מפקיעה את המרחב הציבורי והיא דורשת ש"הפגנה, עצרת, טקס, אירוע סולידריות, אירוע התרמה, אירועי חג וכל פעילות אחרת להבעת רעיון, דעה, ערך, אמונה או תפיסת עולם" ייערכו רק בתיאום איתה. התיאום כולל תשלום החזר הוצאות, צ'ק ערבון ופוליסת ביטוח – והמפגין עדיין צריך את הסכמתה של העיריה, שניתנת באופן סלקטיבי. מהאגודה לזכויות האזרח נמסר בתגובה כי "נדהמנו לקרוא את תגובת העירייה, שמתייחסת לרחובות כאל רכושה הפרטי. עיריית תל אביב מנסה, בניגוד מוחלט לחוק, להפוך עצמה לסמכות עליונה לאישור פעילות מחאה. הטרטור הבירוקרטי של המפגינים, שכרוך גם בהוצאה כספית לא מבוטלת, הוא אמצעי בדוק לדיכוי מחאות. כפי שעולה מהתנהלות העירייה כלפי העותרים השונים, נראה כי היא אוכפת את מדיניותה באופן סלקטיבי, כך שמחאה 'בעייתית' תושתק באמצעות בירוקרטיה."

הערה מנהלתית: תורם שלח לי היום ספר קינדל, Finding George Orwell in Burma. אני רוצה להודות לו בזאת על המתנה.

(יוסי גורביץ)