צפו בסרטון הזה.

הוא מתאר את מה שעובר על משפחה אחת מני רבות של פליטים שנפלו בידיהם של הבדואים בסיני, שמשתמשים בפליטים כבני ערובה. במקרים שבהם לבני הערובה אין קרובי משפחה שיכולים לשלם את הסכום הנדרש, לעתים קרובות הם נרצחים ואיבריהם נמכרים להשתלה. בינתיים, הם עוברים עינויים מחרידים. הנשים נאנסות. כל החטופים מורעבים.

זה לא חדש. זה קורה כבר שנים, פחות או יותר בשתיקה כללית. זה קורה מרחק יריקה מהגבול שלנו, באזור שנמצא בתיאום בטחוני הדוק בין ישראל ומצרים. משרד הבטחון, תוך הפרה אגבית של הסכמי השלום עם מצרים, התיר למצרים להכניס כוחות משוריינים לאזור שבו הם לא אמורים להיות. על הפליטים המעונים אף אחד לא אמר מילה.

עכשיו, האינסטינקט הראשוני שלי אחרי שמיעה של חצי מההקלטה הזו היה זעם מסמא, שרצה לראות את חיל האוויר עושה דרזדן קטנה ממחנות העינויים האלה – הפצצת דרזדן כפי שחווה אותה ויקטור קלמפרר: הפצצה משחררת (כתבתי על זה בשעתו מאמר בעייתי למדי).

זה היה רעיון ממש רע, מכמה סיבות. בתור התחלה, למרות שחלק מהקורבנות ודאי היו מנצלים את ההזדמנות כדי להמלט, חלק ניכר מהם היה נהרג. שנית, זה היה שם קץ מיידי להסכם השלום עם מצרים. אין מצב שמשטר מצרי כלשהו היה עובר לסדר היום על התקפה ישראלית מכוונת על אדמתו הריבונית– בצדק מוחלט, מבחינתו.

הבעיה נעוצה במילה "ריבונית." מחנות העינויים האלה פועלים בהסכמה בשתיקה של ממשלת מצרים. יש לה דברים דחופים יותר לעשות מאשר להתעסק עם השבטים הבדואים. בהתחשב בגזענות כלפי שחורים שטבועה בתרבות הערבית – המילה ל"שחור" היא "עבד", שריד למאות ארוכות של עבדות – ובהיסטוריה המפורסמת של רגישותה של מצרים לזכויות אדם, זה כנראה לא צריך להפתיע אף אחד. מותר גם לחשוד שחוסר העניין של מצרים במחנות העינויים נובע גם מקצת שוחד שמוזרם אליהם מכיוון הבדואים. כך או כך, מצרים אחראית למה שקורה בהם.

רק שזה לא פוטר את ישראל מאחריות. זה קורה במרחק אפסי מהגבול שלה. היא מדינה שחרטה על דגלה את המושג "לעולם לא עוד." אפשר היה לצפות ממנה שמאחר והפצצה, או פלישה קרקעית, יסבו נזק ניכר הרבה יותר מהתועלת – מלחמה שרק מפלצת הספגטי המעופפת יודעת לאן היא יכולה להתפתח – שהיא תעשה משהו אחר בנידון. למשל, לחץ בינלאומי על מצרים. למשל, דרישה חוזרת ונשנית במליאת האו"ם לטיפול בבעיה הזו. למשל, להזכיר את העובדה שיש כוח בינלאומי בסיני, ושמה שקורה במחנות האלה מעמיד אותו במצב שמזכיר את אלה של כוחות האו"ם בסרברניצה וברואנדה. אפשר היה לצפות, אילו היה אכפת לישראל מגורלם של האנשים האלה, שהיא תשקיע בלחץ בינלאומי בנושא, אני לא יודע, עשרה אחוזים מהלחץ שהיא מפעילה בנושא איראן.

אלא שכמובן, האמת העגומה היא שלישראל אין שום עניין בהם. גרוע מכך, היא רואה בפליטים האלה סכנה לאומית. לאחרונה פורסם דו"ח נלעג למדי, שממליץ למדינת ישראל להתעלם מהאו"ם ולהתייחס לארגוני זכויות האדם כאל "מטרד אסטרטגי" (זה בסדר, משרד ראש הממשלה, באמצעות שלוחותיו ב"אם תרצו", כבר עושה את זה), ולעצור "חתרנים ומסיתים." המסמך פורסם זמן קצר לאחר שנודע שישראל העבירה, בניגוד לחוק ולהסכמים הבינלאומיים, כאלפיים פליטים סודאניים חזרה לסודאן, ואחרי שנודע שהיא מוליכה שולל פליטים אריתראים ומחתימה אותם על "הסכם חזרה מרצון", כשהברירה שלהם היא בין גירוש ובין שלוש שנות מאסר. זה, בתורו, קרה אחרי שישראל קיבלה תקנה מזעזעת, שאומרת שאפשר לעצור פליטים במה שהוא לכל דבר ועניין מעצר מנהלי לשלוש שנים אם מוגשת נגדם תלונה – גם אם מתברר מיד שלתלונה הזו אין בסיס וגם אם הפליט הוא זה שהתלונן.

קשה שלא להגיע למסקנה שהאינטרסים של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון, כפי שהם מובנים על ידי בנימין נתניהו ואלי ישי, דווקא עולים בקנה אחד עם אלה של המענים הבדואים; קשה שלא להתרשם שמבחינתם, דווקא טוב שיש שם כמה חלאות המין האנושי, שמענים, אונסים ורוצחים, שמרעיבים ילדות בנות שמונה ומחזיקים אותן כבולות. הברברים האלה הם סוג של פתרון. הם מספקים לישראל הרתעה מסוימת כלפי עלובי החיים שמנסים להגיע אליה מהדיקטטורה הצבאית האריתראית – דיקטטורה צבאית שישראל היא בין המדינות שמקיימות אותה.

פעם ההגנה על המדינה היהודית – כלומר, על הפריבילגיות של מה שיהיה בקרוב המיעוט היהודי בתחום שליטתה של ישראל, וההגנה על תומת דמן של בנותיו – כללה החזקה תחת שלטון צבאי של מליוני פלסטינים. עכשיו היא כוללת הסכמה בשתיקה, תוך חילול זכר השואה שישראל מתיימרת לייצג, עם עינויין של ילדות בנות שמונה ועם רצח לשם קצירת איברים. בשתיקה? הלוואי שאתבדה, אבל אף אחד לא יופתע אם עוד כמה שנים ייפתחו פרוטוקולים שיראו שכמה אובר-חוכמים מאיזה ארגון שו-שו ישראלי היו במגעים עם השבטים הבדואים הללו ודירבנו אותם, במתנות נשק וכסף, לשמש כשומרי הגבול הלא רשמיים של ישראל, אלה שעושים את מה שלקוזאקים של אלי ישי אסור.

אור לגויים, כן?

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)