החברים של ג'ורג'

שקרים, שקרים ארורים, ו-hasbara

התקשורת היהודית התמכרה לגמרי לנראטיב של ה-hasbara, הגרסה החדשה של העולם כולו נגדנו, והופכת במהירות למכשול לציבור

המועצה לזכויות האדם של האו”ם גינתה אמש (ו’) את ישראל בשל התנהלותה במהלך צוק איתן, בהתבסס על דו”ח דיוויס, שעליו כבר כתבתי כאן. כהרגלה של המועצה, היא דפקה לעצמה כדור תעמולתי ברגל ואימצה רק את החלקים בדו”ח שדנו בישראל ולא הזכירה במילה אחת את פשעי המלחמה של חמאס, שבהם דו”ח דיוויס דווקא דן באריכות.

אבל מבחינת התקשורת הישראלית זה כלל לא משנה, משום שמלכתחילה היא לא התייחסה לדו”ח כראוי לו. העיתון הנמכר בישראל, ידיעות אחרונות, מנהל בחודשיים האמרונים מערכת hasbara משלו, שמתחרה בזו של לשכת ראש הממשלה והבטאון שלה, ישראל היום. התוצאה היא שרוב הישראלים לא קיבלו דיווח ראוי על דו”ח האו”ם.

באופן מדאיג למדי, התקשורת היהודית בישראל אימצה את הרטוריקה של לשכת ראש הממשלה. ראו את הדברים שפרסם נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו לפני כעשרה ימים.

tunnels

נתניהו, כצפוי, משקר (אני רוצה להודות לקורא אסף רזון על ההפניה). מי שיפתח את הדו”ח (סעיפים 107-108), יגלה שהוא אכן כותב שאין לוועדה יכולת לברר מה היתה הכוונה מאחורי המנהרות – אבל שעובדתית, הן שימשו אך ורק לתקיפה של חיילי צה”ל, שהם מטרות צבאיות לגיטימיות.

זו קביעה שאי אפשר לחלוק עליה, פשוט משום שהיא עובדתית: המנהרות שימשו אך ורק לתקיפה של חמושי צה”ל. הבעיה עם העובדה הזו היא שהיא סותרת את קמפיין ההפחדה של הממשלה במהלך “צוק איתן,” כביכול מדובר ב”מנהרות טרור.” זה, כזכור, היה הקמפיין שבאמצעותו תירצה הממשלה את המבצע הקרקעי.

זה שנתניהו מאשים את הוועדה בכך שהיא לא מתיישרת עם עמדת ממשלת ישראל – עמדה שכמובן מוצגת לציבור כעובדה – זה צפוי למדי. כמו בנט וכמו לפיד, נתניהו הוא כעת חשוד בפשעי מלחמה. אפילו אלמלא הכרנו את הנטיה הטבעית שלו לשקר, סביר שהוא ישקר בנושא הזה.

השאלה היא למה התקשורת היהודית מתיישרת איתו. הנה מה שדיווח אמש טמקא:

ynet

אפילו אם נניח כרגע לדמגוגיה של הכותרת “בזמן הירי” (אחר כך טענה מערכת הבטחון שהירי הגיע בכלל מסיני), יש פה שני שקרים. קודם כל, השקר של נתניהו שצוין למעלה, ושנית – השקר שכביכול הוועדה טענה שחמאס סיפק אזהרה לירי שלו.

מי שיקרא את הדו”ח (סעיפים 92-95) יראה שהוועדה מצאה שהתראות על ירי מהרצועה הגיעו רק במקרים בודדים בלבד, ושיתר על כן, ספק אם ההתראות היו מועילות. אבל הוועדה כותבת שם שלא זו הבעיה: אפילו אם ההתראות של חמאס היו מספקות, העובדה שהוא הפעיל כלי נשק בלתי מבחינים כלפי ריכוזי אוכלוסיה אומרת שהוא ביצע פשע מלחמה. לזה, משום מה, אין זכר בטמקא.

יש עוד טענה של תועמלני הממשלה, שחוזרת על עצמה שוב ושוב גם בכלי התקשורת: כביכול, מלחמתה של ישראל בחמאס היתה מוצדקת, ועל כן אין מקום לביקורת על האמצעים שבהם נקטה. זה בלבול קלאסי, ומכוון, בין שני ענפים של משפט המלחמה הבינלאומי: ius ad bellum, כלומר ההצדקה ליציאה למלחמה, ו-ius in bello, לחימה צודקת. אלה שני דברים שונים מהותית: יכולה אומה לצאת למלחמה שלא בצדק, אבל לנהל את המלחמה כראוי; והיא יכולה לצאת למלחמה בצדק מוחלט ולבצע פשעי מלחמה מחרידים במסגרתה. ברור למה הממשלה רוצה לבלבל בין השניים: טענת צדקת המלחמה שלה (שלא נכנס כרגע לשאלה האם יש בה ממש) מאפשרת לה להסוות את האמצעים הנפשעים שבהם ניהלה את המלחמה. וכך אפשר בקלות ליצור מצב שבו, אם מישהו מצביע על פשעי המלחמה שביצעה ישראל, לזעוק שהוא טוען שהחמאס צודק!!!!!1!, ולהשתיק אותו.

האמת פשוטה למדי: שני הצדדים פושעי מלחמה ומנהיגי שני הצדדים צריכים לעמוד לדין כפושעי מלחמה. בוגי יוכל לחלוק את התא בהאג של מוחמד דף, ונתניהו – את זה של הנייה. האחרון כנראה יוכל לטעון שאיבד שליטה על הזרוע הצבאית שלו, אבל זה כבר טיעון לעונש.

למה שום דבר מכל זה לא מופיע בתקשורת היהודית? למה טמקא, לכאורה אופוזיציה לנתניהו, פשוט מעתיק את הרטוריקה הממשלתית בנושא צוק איתן? מפני שהתקשורת היהודית מפוחדת ואיבדה את הצפון. היא שכחה שהתפקיד שלה הוא לא לעשות לקוראים שלה נעים בגב, אלא לאתגר אותם. היא צריכה היתה להיות המתריע בשער, אבל אין לה את האומץ. היא חוששת להיות מוקעת כ”שמאלנית.”

אז היא מעדיפה למכור לציבור את השקרים של נתניהו ולפיד, להעלים את העובדה שהשקרנים האלה הם חשודים בפשעי מלחמה, ולעבור לנושא הבא. בדרך, היא מגבירה את הניתוק של הציבור היהודי מהנעשה סביבו, בונה לו קונכייה נעימה ומנותקת – ושוקדת על טיפוח המיתוס של “העולם כולו נגדנו.”

תקשורת כזו הופכת במהירות, ומרצון, למקבילה של התקשורת בדרום אפריקה של האפרטהייד ושל מדינות אחרות שהתדרדרו לדיקטטורה. כשנצא מזה, אם בכלל, נצטרך לשפוט לא רק את הגנרלים והמדינאים; גם העורכים יצטרכו לתת דין וחשבון. וכמו השופטים, גם הבגידה שלהם היא מהגרועות שבהן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה גדולה מאד בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ארכיבישוף תעשיית השקרים רוכב שוב

מועצת זכויות האדם של האו"ם, גוף מפוקפק לא פחות מממשלת ישראל, הוציאה דו"ח שקובע שההתנחלויות הן עבירה על החוק הבינלאומי, שיש לפנותן, שהן מסכלות אפשרות לשלום, ושהתגובה הישראלית הרשמית לפוגרומי "תג מחיר" היא מחפירה. על כל זה אין כל כך ויכוח, אבל הדו"ח מאמץ גם את רעיון ה-BDS – רעיון שכזכור אסור להביע תמיכה בו בישראל, וזאת בעקבות חוק החרם. המועצה קראה לחברות ברחבי העולם לשקול החרמה של פעילות בהתנחלויות. המועצה צפויה לאמץ רשמית את הדו"ח במארס, ומשם יש להניח שיהיה כבר מי שיעלה אותו לדיון באסיפה הכללית של האו"ם ואולי גם במועצת הבטחון.

כשהחלה עבודת הוועדה בנושא, הורה משרד החוץ, בראשות שר החוץ לשעבר ליברמן, לדיפלומטים הישראלים שלא לשתף פעולה עם עבודתה. זה היה לפני כשנה וכבר אז אפשר היה לחזות את העתיד. משרד החוץ התחפר אז בעמדה ההיסטורית של הפלסטינים, זו שגרמה לאבא אבן לומר עליהם שהם לא פספסו שום הזדמנות לפספס הזדמנות: הוא הודיעה שישראל לא במשחק. היא לא תשלח נציגים. התוצאה, כצפוי – במיוחד לאור ההיסטוריה הבעייתית מאד של המועצה לזכויות האדם – היתה דו"ח עוין מאד לישראל.

בן דרור ימיני התייחס לדו"ח אתמול (ו'). באורח משונה, ימיני כלל לא מתווכח עם המסקנות של הדו"ח, אולי כי אי אפשר להתווכח איתן. ימיני הרי מחזיק, לפחות רשמית, בעמדה שההתנחלויות מסוכנות לישראל ושהן מחסלות את הסיכויים לפתרון שתי המדינות, אז הוא לא יכול, כמו מועצת י"ש וסגן השר איילון, לבטל את עצם קיומו של האו"ם ולדהור חזרה להצהרת בלפור. המשמעות הישירה של מהלך כזה, כפי שהוא מבין היטב, היא הקמת מדינה דו לאומית. העולם לא יסכים לקבל את התפיסה שישראלים הם בני אדם והפלסטינים הם נספח.

אז מה הוא עושה? הוא פונה לאד הומינם הישן והטוב שלו ושל "אם תרצו." הוא מיילל על כך שהדו"ח נשען על מידע שהגיע מארגוני זכויות אדם ומ… עיתון "הארץ." הוא מונה כתגרן את מספר האזכורים: 17 אזכורים ל"בצלם", שמונה ל"שלום עכשיו", ארבעה ל"יש דין," שבע אזכורים ל"הארץ."

מה הם האזכורים הללו? ימיני לא מפרט. מה הם אומרים? אף לא מילה. מה הטענות שהם מבססים? חפשו בעצמכם. כל מה שחשוב לו הוא שארגוני זכויות אדם ועיתון העזו להיות מצוטטים על ידי ארגון בינלאומי, מפוקפק אמנם, בתחום זכויות האדם, והעזו להעביר לו מידע – מידע שעליו ימיני לא טורח לערער. ימיני דורש, בעצם, שארגוני זכויות האדם והתקשורת הישראלית יאמצו את העמדות של משרד החוץ הישראלי, שמחרים את המועצה. הוא טוען שאסור לשתף איתה פעולה, משום שהאנשים שעומדים מאחוריה "אינם תומכים מוכרים בהסדר הוגן של שתי מדינות לשני עמים."

וואלה. גם ממשלת ישראל, כידוע, לא בדיוק תומכת ב"הסדר הוגן של שתי מדינות לשני עמים." היא דורשת לספח חלק מהשטחים הפלסטיניים ומגדירה את אריאל, שתקועה עמוק בתוך השטח הפלסטיני ושכל ההגיון של קיומה מיועד למנוע כזו, כעיר שאין להעלות על הדעת שלא תהיה בריבונות ישראלית – טענה מוזרה, בהתחשב שהיא מחוץ לריבונות ישראלית כרגע. שר החוץ ליברמן עמד על בימת האו"ם ודחה את תכנית שתי המדינות, ואמר שהמקסימום שאפשר להגיע אליו הוא הסכם ביניים ארוך טווח – קרי, המשך הכיבוש. אבל אם ארגוני זכויות האדם היו דורשים שלא לדבר עם משרד החוץ הישראלי כל זמן שליברמן עומד בראשו, על פי העיקרון של סירוב לדבר עם מי שמתנגד ל"הסדר הוגן של שתי מדינות," בן דרור ימיני היה מאשים אותם באנטי ישראליות, שלא לומר אנטישמיות ונאציפיקציה. יתר על כן, בשבועות האחרונים נוקטים הפלסטינים בשיטה של הקמת מאחזים בגדה; צה"ל מפגין שוב ושוב עד כמה צדק הדו"ח של מועצת זכויות האדם בכך שהוא מפנה אותם תוך זמן קצר במיוחד, בעוד שכמאה מאחזים שישראל התחייבה לפנות לפני יותר מעשור עדיין עומדים על מכונם. היום (ז') פינו חמושי צה"ל מאחז כזה, תוך שהם נמנעים מלבלום מתנחלים שניצלו את ההזדמנות כדי לעקור עצי זית. לפני מספר שבועות, פינו החמושים את המאחז באב אל שמס, תוך התעלמות מכך שהוא עדיין עומד לדיון בבג"צ.

אם בן דרור ימיני אכן היה רוצה להציל את שמה הטוב של ישראל, הוא היה מקדיש מאמצים ניכרים למאבק במאחזים, ומצביע על כפל הלשון של מדינת ישראל בכל מה שקשור אליהם. אבל, בעליל, לא זה מה שמעניין אותו: הוא מעוניין ברדיפה מק'ארתיסטית אחרי אנשים שסוטים מהקו הרשמי של ההסברה הישראלית. במקום לדרוש דין וחשבון מממשלת ישראל, שהיא-היא האחראית לקריסת פתרון שתי המדינות, הוא מעדיף לצוד "בוגדים."

זה בוודאי הרבה יותר נוח. השאלה היא אם זהו תפקידו של עיתונאי, לדרוש מעיתונאים וארגוני זכויות אדם נאמנות לממשלה שלהם. ימיני אולי לא מבין, אבל זה בדיוק מה שהוא עושה: הוא שוט (לזכותו ייאמר שבניגוד ל"אם תרצו," הוא כנראה לא מודע לכך) בידי הממשלה. הוא משמש אידיוט מועיל שלה.

עדכון: הבלוגר נועם ר. עבר על התגובה של NGO Monitor, ארגון ה-Hasbara המוביל שלמרבה הצער האמת איננה נר לרגליו, וראה זה פלא – כמו בשורה של מקרים אחרים, בן דרור ימיני נשען בעליל על הדו”ח הזה. ואם זה לא היה מספיק, אז הדו”ח של NGO Monitor רווי שקרים ואי אמיתות. למשל, נהוג לטעון שמועצת זכויות האדם מתעסקת כמעט אך ורק בישראל. בפועל, שיעור ההחלטות שלה העוסק בישראל הוא שבעה אחוזים.

ועוד דבר אחד: בעניין דומה, צפוי לצאת בקרוב מחקר שמשווה בין ספרי הלימוד הפלסטיניים ובין אלה הישראלים. אף שנראה שהדו"ח יהיה ביקורתי יותר כלפי ספרי הלימוד הפלסטיניים, בישראל ניסו להרוג אותו מלכתחילה וסירבו לשתף איתו פעולה. למה? כפי שאמר מנכ"ל המשרד לאיומים אסטרטגיים, יוסי קופרווסר (אתם עשויים לזכור אותו כאצטגנין כושל מאמ"ן מחקר), בדיונים פנימיים, מדובר ב"דו"ח שערורייתי במיוחד, כי החוקרים שופטים את ישראל והפלסטינים על אותה סקאלה." וואלה. מה למנכ"ל המשרד לאיומים אסטרטגיים ולדו"ח על ספרי לימוד? ובכן, ב-Hasbara שיש לה מדינה, כלומר במדינה שכבר מזמן שכנעה את עצמה שלא משנה מה היא עושה, משנה רק איך מדווחים על זה, גם דו"ח על ספרי לימוד הוא "איום אסטרטגי," שלא לומר פיגוע איכות תודעתי.

(יוסי גורביץ)

הגברת מוחה יותר מדי

משרד החוץ הודיע היום כי ישראל החליטה לנתק את כל קשריה עם מועצת זכויות האדם, ולא לענות לה "אפילו בטלפון." אין ספק, בניתוק קשרים משרד החוץ דווקא מוצלח. השלב הבא יהיה להתעלם ממועצת זכויות האדם אפילו כשהיא שולחת מסרוני "ערה?"

עכשיו, מועצת זכויות האדם היא מועמדת מובילה לפרס "הגוף הגרוטסקי ביותר של האו"ם", והקשר שלה לזכויות אדם קלוש כמעט כמו זה של ישראל. מצד שני, לישראל אין "זכויות אדם" בשם, ולה יש. מדובר בארגון שהצליח להביא את המנגנונים הבינלאומיים לכדי אבסורד, כשלוב הועמדה בשעתו בראשו. הנטיה האוטומטית, והמוצדקת, היא להתעלם ממה שהגוף המיותר הזה עושה, שהוא בעיקרו לספק לבן דרור ימני חומר למאמרים.

הפעם, מצד שני, זה לא יהיה כל כך פשוט. לא במקרה החליטה ישראל להתנתק מהמועצה דווקא עכשיו. זה היה אותו הגוף, נזכיר, ששלח לכאן את גולדסטון. במקרה ההוא החליטה ישראל שלא לשתף פעולה עם ועדת החקירה שלו, אבל לא התנתקה ממנה.

אז מה קרה עכשיו? או. הפעם הורתה המועצה על הקמת ועדת חקירה לנקודת התורפה של ה-Hasbara הישראלית, ההתנחלויות. אפילו ידידיה של ישראל בעולם עוצרים בהגנה על ההתנחלויות, כי הן לא ניתנות להגנה. כשנוכלי Hasbara בעלי שם, כמו תומך העינויים אלן דרשוביץ, יוצאים להגנתה של ישראל, הם מקפידים קודם כל לומר שהם מתנגדים להתנחלויות. מותר לחשוד בהתנגדות הזו: דרשוביץ ודומיו מעולם לא הפעילו על ישראל את הלחץ שהם מפעילים על מתנגדיה בדרישה שתפסיק את ההתנחלויות. אבלו זו המנטרה המקובלת. מכאן אפשר להמשיך ולבצע את הספין, שאומר שאתה מתנגד להתנחלויות אבל יריבך מסתיר את העובדה שהוא רוצה בעצם להשמיד את ישראל, אם לא משתמש בדם ילדים יהודים כתבלין מרכזי בבישוליו.

רצוי להתבונן היטב באופן שבו התקבלה ההחלטה הזו. רק מדינה אחת – ארצות הברית – התנגדה להחלטה. היא התקבלה ברוב של 36 מדינות. עשר מדינות אחרות, אירופאיות ברובן, שבדרך כלל היו מצביעות עם ארצות הברית, העדיפו להמנע. הן לא אוהבות את הצחנה שעולה ממועצת זכויות האדם, אבל הן לא יכולות להצביע נגד ועדת חקירה להתנחלויות. עמדתה של ארה"ב היתה מגוחכת משהו: השגריר שלה טען ש"ההחלטה פוגעת בנסיונות לחדש את המו"מ בין ישראל לפלסטינים ואינה מסייעת לקידום זכויות האדם של הישראלים והפלסטינים." מישהו ראה מו"מ לאחרונה? ושוב, כאן חוזר ועולה משל הפיצה של עלי אבו ניעמה: ישראל היא אדם שמעמיד פנים שהוא מנהל מו"מ על חלוקתה של פיצה, בעודו בולע משולש אחרי משולש.

זו, ראויה האמת להיאמר, היתה צריכה להיות מוקמת לפני 40 שנה. אז היא היתה עשויה להיות הוגנת. היא מוקמת באיחור ניכר, והיא לא תהיה הוגנת – אבל היא עדיין תהיה הוגנת הרבה יותר מהחזקתו של עם שלם תחת כיבוש במשך 45 שנה (יום השנה מגיע בעוד חודשיים ומשהו).

ומאחר וההתנחלויות חשובות לישראל יותר מאשר, למשל, זכות הפעולה של צבאה, היא נקטה צעד דרסטי, נואש, של ניתוק היחסים עם המועצה. אולי הפעולה הזו תסיח את דעת העולם ממה שעומדת ועדת החקירה לחשוף רשמית ופומבית.

ישראל כבר הודיעה שכמובן, היא לא תשתף פעולה עם ועדת החקירה הזו. המשמעות היא אסון דיפלומטי מתמשך: ישראל תמנע מוועדה רשמית של האו"ם כניסה לשטחים הכבושים על ידיה, ותדגיש בכך שוב את עובדת הכיבוש ואת השקר הנוצץ של השליטה הפלסטינית בשטחי A. אחר כך ייכתב הדו"ח, יופץ, יהפוך לעובדה מצוטטת בכל העולם חוץ מפגישות AIPAC, וישראל תצטרך לכתוב דו"ח משלה. אולי דני איילון ינסה לשכנע, בטיעונים של מועצת יש"ע, שיש לנו זכות על השטח מתוקף החלטת ועדת סאן רמו ושצווים של מעצמות קולוניאליסטיות מ-1918 חשובים יותר ממה שחושבים האנשים החיים בשטח היום. וכשזה לא יקרה, משום מה, הישראלים יוכלו להתכווץ לתנוחת העובר החביבה עליהם ולייבב שהעולם כולו נגדם.

עד שיגיעו הסנקציות הבינלאומיות, ויפה שעה אחת קודם.

ועוד דבר אחד: כתבתי כאן בשעתו על העובדה שאורי אליצור הוא כותב נאומים בשכר של לשכת ראש הממשלה. הוא גם, במסגרת גילוי העריות החביב בלשכת נתניהו, גם עורך המוסף של "מקור ראשון." בסוף השבוע הוא כתב שם ש"אי אפשר להתחמק מהאמת: התרבות האסלאמית היא רצחנית. היא נמשכת לדם, היא הורגת מתוך איזו תשוקה או עונג, היא מביאה אדם לטבול את כפות ידיו בדמם החם של נרצחים ולהרגיש אושר." עד כה, לשכת נתניהו לא התנערה מדבריו אלו של השכיר שלה, ולא הפסיקה את ההתקשרות איתו. מסתבר שאם הם לא נאמרו על דעתה, הם גם לא מטרידים אותה יותר מדי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות על אירועים בעולם

חוסר התוחלת שבאו"ם, חלק 1#. צפון קוריאה ערכה הבוקר ניסוי גרעיני. המדינה המטורפת ביותר בעולם, שרשמית מונהגת על ידי גוויה – קים איל סונג, שהתפגר ב-1994, הוא "הנשיא הנצחי" שלה – שמה את ידיה על הפצצה. ובהתחשב במנהגה של צפון קוריאה לערוך ניסויי טילים בשמיה של יפן דווקא, אפשר להניח שיהיה מעניין, במובן הסיני של המונח. ואם השקעתם במניות דרום קוריאניות, אני הייתי מוכר.

ובתוך כל מחול התרנגולת הערופה שסביב הניסוי, בולטת עובדה אחת: חוסר התוחלת שבארגון האו"ם. האו"ם כבר יצא פעם למלחמה נגד צפון קוריאה, ב-1950, אבל לא הצליח להשלים את המלאכה עקב התערבותה הצבאית של סין. הפעם, סין לא התערבה צבאית, אבל היא הגנה על בת חסותה במועצת הביטחון. ומאחר ויש לה זכות וטו, כל מה שהאו"ם הצליח לעשות הוא לומר "נו נו נו". אומרים עכשיו שהניסוי הצפון קוריאני מביך את סין ופוגע במעמדה: היא חפצה רק בשקט תעשייתי, ועכשיו התגלתה כנמר של נייר, שאין לו יכולת לכפות את רצונו אפילו על החלשה שבבנות חסותה, שאין לה קיום בלעדיו. נו, לפחות דבר אחד טוב יצא מזה.

ומה עכשיו? נמשכים הדיונים העקרים סביב הפצצה האיראנית. לאו"ם אין יכולת לבלום את התגרענותה של איראן. ספק אם יש אופציה צבאית בת קיימא – האיראנים הטמינו את המתקנים שלהם עמוק באדמה, ובלמעלה מ-70 אתרים – אבל אחרי היום, מה שברור הוא שאין אופציה דיפלומטית. לא כשלרוסיה ולסין יש זכות וטו.

הגיע הזמן שגם ישראל תבצע ניסוי גרעיני ותודיע שיש לה יכולת מכה שניה מצוללות. לחילופין, אופציה עדיפה יותר, אפשר לחשוף את הניסוי שביצעה ישראל <מנטרה> על פי מקורות זרים <סגור מנטרה> בדרום אפריקה לפני שנים. כי כל מה שנשאר לנו מול איראן, זו הרתעת MAD, היינו, Mutually Assured Destruction. עבד לאמריקנים מול הרוסים. אולי יעבוד גם כאן, כל זמן שהאצבע על ההדק היא של חמינאי ולא של אחמדניג'אד.

חוסר התוחלת שבאו"ם, 2#. ימים טובים הגיעו: ארגוני זכויות אדם תוקפים את "מועצת זכויות האדם" של האו"ם. המועצה היא גוף חדש, שנועד להחליף את "הוועדה לזכויות האדם", שהיתה בזיון אפילו במונחי האו"ם של קופי ענאן. לפני כמה שנים, כשהגיע תורה של אפריקה למנות נציג להנהגת הוועדה, לוב שיחדה את שאר מדינות אפריקה וקיבלה את התפקיד. הצעד הראשון שלה היה גירוש ארה"ב מהוועדה, בתואנה שיש בה עונש מוות ואפליה כלפי שחורים.

מאחר והפארסה הזו היתה קצת יותר מדי, הוקמה המועצה, שאמורה היתה להחליף את הוועדה. לאחרונה הסתיים המושב הראשון של המועצה ללא כל תוצאות. ארה"ב, שזכרה את הקרקס הקודם, העדיפה שלא להשתתף. האירופאים ומדינות האיסלם נכנסו למחול הצפוי: האירופאים דרשו גינוי חריף לרצח העם בדארפור, שם שוחטת ממשלה מוסלמית מאות אלפי שחורים, והמדינות המוסלמיות לא היו מוכנות לשמוע על כך. כתחליף, הן הציעו גינויים פראיים של ישראל, שאפילו האירופאים דחו על הסף, והעלו דרישה – שנדחתה גם היא – להכריז על 'השמצת דת' כעל 'פגיעה בזכויות האדם'. יש להניח שהם לא התכוונו לטענה שהיהדות מקריבה ילדים זרים כדי להכין מצות, הנפוצה מאד בארצות האיסלם. כתוצאה מכך, ננעלה הישיבה הראשונה של המועצה ללא תוצאות.

יש משהו נלעג בארגון זכויות אדם שלא מסוגל לגנות פגיעה בזכויות אדם. בעצם, יש משהו נלעג באו"ם כולו. מספרים שכאשר התנהלו הדיונים על הקמתו, ולאחר שהוסכם שלארגון לא יהיה כוח צבאי משלו, הציע סטאלין שיהיה לו רק חיל אוויר. החלו דיונים קדחתניים בנושא, שהופסקו לאחר כמה שבועות לאחר שהתברר שזו היתה בדיחה פרטית של סטאלין.

ובדיחה פרטית של סטאלין – ארגון הכובל את היכולת להגיב על פשעי מלחמה ורצח עם – זה כל מה שנשאר מן האו"ם. ארגון שבו לסודאן יש אותה זכות הצבעה כמו להולנד מאבד כל יכולת להעלות דרישות מוסריות. הגיע הזמן שהמדינות הדמוקרטיות יפרשו ממנו, וישאירו אותו כצעצוע לקדאפי, אחמדניג'אד, קים יונג איל ושאר החבר'ה. ממילא המערב הוא זה שנושא בעיקר נטל מימונו. אפשר להשאיר את ארגון הבריאות העולמי – הגורם היחיד המתפקד בכל הבלגאן הזה – אבל על השאר אפשר, וצריך, לוותר.

הצאר ולדימיר. המחסלים של פוטין הצליחו שלשום להשלים את מה שנכשלו בו ב-2004: הם רצחו את אנה פוליטקובסקאיה, הקול הבהיר והצלול ביותר נגד פשעיו של המשטר הרוסי החדש. ב-2004, הם ניסו להרעיל אותה שעה שטסה לבסלאן, שם הפגין המשטר בו זמנית את חוסר האונים שלו וחוסר האכפתיות לחיי אזרחיו. ב-2006, הם עברו לשיטה הישנה והטובה של כדור בעורף, כמו שהצ'קיסטים תמיד אהבו. הפעם זה עבד.

פוליטקובסקאיה פעלה יותר מכל אדם אחר לחשיפת זוועות השלטון של פוטין בצ'צ'ניה, שם מבצעים הרוסים – בפעם השניה; הראשונה היתה במלחמת העולם השניה – רצח עם. הרוסים צווחו על כך שמחבלות מתאבדות פוצצו מטוסי נוסעים; הם רק נמנעו מלציין שלפחות אחת "האלמנות השחורות" הללו נאנסה על ידי קבוצת חיילים, שבישלו באותה הזדמנות את התינוק שלה. העולם שותק, אבל פוליטקובסקאיה סירבה לשתוק. אז היא הושתקה בשיטות הישנות והבדוקות של המדינה הרוסית.

הגינויים זרמו מכל עבר: אפילו מחלקת המדינה האמריקנית הביעה זעזוע. הקרמלין, מצידו, סירב להגיב. פוטין, כמובן, לא יודה ברצח – זה עשוי לאלץ מדינות אחרות לשמוט את האשליה שרוסיה היא דמוקרטיה – אבל השתיקה שלו אומרת לרוסים כל מה שצריך לומר: אל תפתחו את הפה, ויהיה בסדר.

לזכותו של פוטין אפשר לומר שהוא מכיר את נפש בהמותיו: הרוסים בחרו בו בהפרש עצום. הם תמיד העדיפו את הצאר על המולת הפרלמנט. פוטין חידש זה כבר את המלחמה הקרה; הגיע הזמן להבין שזו לא רוסיה של ילצין, ולהשיב מלחמה. למשל, רוסיה מטילה סנקציות על גאורגיה, שגירשה ארבעה מן המרגלים שלה? צריך להטיל וטו על כניסתה לארגון הסחר העולמי. צריך לזכור שבניגוד לסיבוב הקודם, הפעם אנחנו יודעים שרוסיה רקובה עד לשד עצמותיה, ושאת המפלצת שנקראת הלאומנות הרוסית – שמעולם לא באה חשבון עם פשעיה – הגיע הזמן להוריד על ברכיה.

http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=400314&TypeID=1&sid=126

(יוסי גורביץ)