החברים של ג'ורג'

פרוייקט 300: היה שווה

הנשיאות נותרה מוסד מיותר, אבל המאבק עליה לימד אותנו שורה של לקחים חשובים

הכנסת תלך מחר (ג’) לבחור את הנשיא העשירי של מדינת ישראל, ומי שהוא לא יהיה, אפשר לסכם בשביעות רצון שאלו היו הבחירות המועילות ביותר לתפקיד אי פעם.

אם האפס בחליפה דליה איציק תצליח להבחר, מה שכרגע לא נראה סביר, נוכל להתנחם בכך שאלו יהיו כנראה הבחירות האחרונות לתפקיד מיותר. המועמד הסביר נראה, כרגע, ראובן ריבלין. אם לשפוט על פי התנהלותו בעשור האחרון, ריבלין יהיה נשיא מצוין למדינה שמפלגת השלטון מעדיפה להשליך את הדמוקרטיה אל מחוץ לחלון – לא במקרה, הוא זכה לשנאתו של אביגדור ליברמן.

הבחירות הללו לימדו אותנו כמה דברים חשובים. קודם כל, שיש שינוי אמיתי בדעת הקהל. לפני שבע שנים, אף אחד לא היה מנסה לחפור את השלדים שבארונו של סילבן שלום, וחשוד תמידי בשחיתות כמו פואד בן אליעזר היה יכול להפליג אל הנשיאות, למרות כספת עמוסה בחצי מיליון דולרים במזומן שעליהם לא טרח להצהיר. התקופה הזו נגמרה. גם זו תוצאה של המחאה הכושלת של שנת 2011. יש דברים שאנחנו לא מוכנים לקבל יותר.

אז למדנו שבן אליעזר מושחת, וזה באמת לא היה חדש במיוחד, אבל המסע של בן אליעזר לנשיאות אילץ את המשטרה לפתוח בחקירה – זאת למרות שהיא החזיקה במידע כבר כשנה, ולא עשתה בו כלום. בן אליעזר הוא סוג של מטרה שהמשטרה לא היתה מתקרבת אליה מרצונה; ההתעקשות של האיש שהדיקטטור המצרי לשעבר אמר עליו שקיבל ממנו שוחד להבחר לתפקיד הנשיא אילצה את המשטרה לפעול. נזכיר שזו אותה המשטרה שלא חקרה את הקשרים ההדוקים של עזר וייצמן עם אוליגרכים אחרים בשעתו. דברים השתנו.

פרט למאיר שטרית, המועמדים לנשיאות נאלצו לחשוף את הצהרות הון שלהם. זה צעד מבורך. לאיש ציבור אין את הזכות לפרטיות בכל הקשור להון שלו. אנחנו עדיין לא בארה”ב, והעובדה היא ששטרית – שהונו נאמד בכ-55 מיליוני שקלים – לא חשף את הצהרת ההון שלו, אבל המהלך הזה שיחק לרעתו. משעה שהצהרות ההון הללו נחשפות, הן, כמובן, עומדות לבחינה ציבורית. כאן משחק מה שבשעתו כיניתי “כלל הילארי קלינטון,” על שם השקר שלה על ההגעה לסרייבו לכאורה תחת אש: אם פעם היו מעט כתבים פוליטיים, ולא היה להם זמן לבצע את העבודה שלהם כראוי, כעת יש עשרות אלפי אזרחים מעוניינים, עם זמן פנוי לרוב וכלי חיפוש שבעבר לא עמדו לרשות איש, שיכולים לחפור בהצהרות הללו. והנה, הצהרת ההון של דליה “מה אתם רוצים, שאני אעבוד אצל עניים” איציק – אתם יושבים? – מכילה יותר שאלות מתשובות, ומעלה צחנה קלה של חשד להלבנת הון. רביב דרוקר כבר עלה על כך שבניגוד להצהרה הפומבית של איציק, על פיה הקיסרית “הורתה” לכנסת לחשוף את הצהרת ההון שלה מ-2012, בכנסת לא מכירים הוראה כזו. וזה בסדר: מכאן הרף ימשיך ויעלה.

למדנו לקח נוסף: שמה שמטריד את יושב ראש הכנסת שלנו במידע שהביא לפרישתו של בן אליעזר מהמירוץ הוא החשד שיש מישהו שמדליף מידע מפליל. יולי אדלשטיין רצה לדחות בשל כך את הבחירות.

נאמר זאת כך: המדליף שפועל ממניעים טהורים לחלוטין נדיר למדי. לעתים קרובות, מה שמניע מדליף הוא מה שמניע את המרגל הקלאסי: תאוות בצע, רצון בפרסום או התבלטות, או רצון בנקמה במי שלדעתו לא העניקו לו את המגיע לו. המדליף החשוב ביותר מהזן האחרון היה “גרון עמוק,” האיש שהוביל להפלת הממשל הפלילי של ניקסון, שהיום אנחנו יודעים שהיה מארק פלט, מספר 2 של ה-FBI. פלט היה מעורב עד צוואר בשלל פעולות שלקרוא להם “בעייתיות” יהיה עדין למדי – למשל, הפעולות הבלתי חוקיות למשעי של COINTELPRO, מיזם המעקב והשיבוש של מתנגדים פוליטיים בימי הובר. פלט מסר את המידע שלו כי חש שממשל ניקסון פגע בו. ואחרי כל זה צריך לזכור שהסיפור הוא לא מארק פלט והמרמור שלו – הסיפור הוא ווטרגייט, ריגול, בגידה בחוקה, וניצול לרעה של סמכויות ממשלתיות מצד ניקסון ואנשיו.

אותו הכלל חל כאן. בהחלט יכול להיות שיש אדם ממורמר שהחליט לחשוף את כל פשעי הגווארדיה הפוליטית שלנו. אנחנו לא צריכים לרדוף אותו, כפי שחושב יו”ר הכנסת – אנחנו צריכים לתת לו חסינות ולהפוך אותו לעד מדינה. הסיפור הוא לא ה”סיכול הממוקד,” כפי שקרא לכך בן אליעזר (מי שסיכל ממוקדות 14 בני אדם, שמונה מהם ילדים, בעת חיסול סלאח שחאדה); הסיפור הוא השחיתות של בן אליעזר ובני מעמדו.

אז נפטרנו מבן אליעזר, מה-non-entity סילבן שלום, אילצנו את איציק והשאר לפרסם הצהרות הון, ונחשפה התפיסה האזרחית המעוותת של יו”ר הכנסת – אין ספק, הבחירות הללו לנשיאות היו שיעור נהדר בדמוקרטיה. רק בשבילו היה שווה לערוך אותן. המוסד עצמו נותר מיותר, אבל הדרך אליו היתה לגמרי שווה את זה.

עוד דבר אחד: פרסמתי היום בבלוג של “יש דין” פרוייקט שהעבודה עליו נמשכה זמן רב – הפרכה של התפיסה שאלימות מתנחלים מתמצה בגרפיטי. לצורך כך, עברתי על תיעוד של כ-150 מקרי אלימות בשנה האחרונה. המסקנה חד משמעית: ברוב מוחלט של מקרי האלימות, אין גרפיטי. כשיש גרפיטי, הוא נלווה בדרך כלל להצתות. לגזור ולשמור, לפעם הבאה שאיזה יהודי גאה יאמר לכם שעושים רעש מגרפיטי של יהודים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שלוש תרומות, אחת מהן גדולה, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

פרוייקט 300: בין נתניהו לאסד

ראש הממשלה מתנהג כאילו היה דיקטטור, ולמזלנו חברי הכנסת עומדים לשם שינוי על המשמר. פרויקט 300: פוסט ראשון

“החוקים, והנבחרים הפועלים על פיהם.” (ארכידאמוס בן זאוקסידמוס, מלך ספארטה, בתשובה לשאלה “מי שולט בספארטה”

בערוב ימיו של הזאב הזקן, חאפז אל אסד – זה היה בימים שבהם עוד לא ידענו שקוטן בנו עבה ממותניו – מלאה התקשורת הישראלית לגלוג ודיצה. העם הסורי המעונה אולץ לשנות את חוקתו. חאפז גסס ובשאר לא היה בגיל המינימום לתפקיד הנשיא. החוקה תוקנה בחפזון לא סביר, והגיל הורד לגיל המתאים. הפרשנים הישראלים מילאו פיהם שחוק: כך נראית החוקה הסורית.

לישראל לא היה במה להתגאות. כמה חודשים לאחר מכן, “האזרח המודאג” בנימין נתניהו ניסה לשנות את חוק יסוד: ראש הממשלה כך שיאפשר לו להתמודד מול השכיב מרע הפוליטי, אהוד ברק. התרגיל כשל בסופו של דבר, אבל הוא היה קרוב למדי להצלחה.

לנתניהו אין מזל עם נשיאים. הנשיא בכהונתו הראשונה היה עזר וייצמן, אולי הפגום שבנשיאים לפני קצב, ו-וייצמן תיעב אותו. נתניהו ניסה להדיח אותו על ידי העמדת שאול עמור לבחירה, נכשל, וקיבל נשיא תאב נקם, שלימים יחבור ליצחק מרדכי כדי להנחית על נתניהו מכת מוות בבחירות. הנשיא השני של נתניהו היה שמעון פרס. נתניהו אמנם עשה בו את השימוש המתבקש, זה שעשה בו גם אריאל שרון – קלינקס מול העולם הספקן – אבל הם מעולם לא היו ידידים, ובשבוע שעבר בעט פרס בציפור נפשו של נתניהו, ה”הם אשמים” מול הפלסטינים, כשציין שנתניהו הכשיל הסכם שלום לפני מספר שנים. מותר לפקפק שכך אכן היה המצב – ספק אם נתניהו יכול היה להעביר הסכם, גם אם רצה בו; הליכוד היה מדיח אותו – אבל נתניהו מתמקד תמיד בתדמית, לא במעשים. ופרס פגע בה קשות.

בחודשים האחרונים, רוחשת המערכת הפוליטית שמועות על כך שנתניהו מתכוון לבטל את תפקיד הנשיא. יש למהר ולציין שמדובר במהלך חיובי. אין צורך בתפקיד הנשיא. הוא עולה הרבה כסף שיש לו שימוש טוב יותר, התפקיד הפך לעיר מקלט לפוליטיקאים שעבר זמנם, ומשה קצב המיט עליו חרפה שלא תיעלם. את מעט הסמכויות שיש לנשיא – חנינה, הכרזה על מועמד לתפקיד ראש הממשלה – יש להעביר לידי יושב ראש הכנסת, ובכך לחזק את מעמדו של ראש הגוף הזה, החלש מאד מול הממשלה.

אבל לא כך. חוקה איננה משחק ילדים, וחוקי היסוד הם החוקה שלנו. הם לא אמורים להתפר לגופו של אדם, גם אם תפקיד הנשיא נועד במקורו לסלק את חיים וייצמן מהחיים הפוליטיים כדי שיפסיק להעיק על בן גוריון, ולהותיר אותו בתפקיד נטול סמכויות, כזה שבו הותר לו, כדבריו המרירים, רק לקנח את אפו. אם נתניהו רוצה לבטל את תפקיד הנשיא, אדרבא: יתקן את חוק היסוד – אבל אחרי הבחירה הנוכחית, שאמורה להתרחש בחודש הבא. ייקבע נא שהנשיא שנבחר ביוני יהיה הנשיא האחרון. ה לגיטימי. לשנות את חוקי המשחק תוך כדי, כדי להתאים אותם לרצונו הפרטי של ראש הממשלה – זה מהלך אסדי. את העובדה הבסיסית הזו לא הבין נתניהו בסוף ימי ברק, והוא לא מבין אותה גם כיום.

יותר ויותר מקורות במערכת הפוליטית מדברים על רצונו של נתניהו בביטול תפקיד הנשיא – ולשם שינוי, המערכת הפוליטית עומדת על רגליה האחוריות ומתנגדת לו. “שר בכיר” העיר ברשעות ש”ברור שהמניעים כאן לא ענייניים, יש עליו לחץ משפחתי שלא לתמוך במועמד היחיד ממפלגתו” – רמז גס לטינה המדווחת של שרה נתניהו לרובי ריבלין. יש כאן משהו שלא ראינו עד לאחרונה. בכירי מפלגתו של נתניהו בזים לו כמעט בפומבי. הסקרים אומרים שאין מועמד שיש לו סיכוי רציני להדיח את נתניהו בבחירות, והעובדה שהוא בונה לעצמו ארמון חדש מעידה שהוא פה, לפחות לדעתו, כדי להשאר. אף אחד עוד לא מנסה להדיח אותו, אבל הבוז כלפיו וכלפי אשתו פומבי. ברגע שיהיה מישהו שייראה כאילו הוא מסוגל להדיח את נתניהו בבחירות, הנפילה של נתניהו עשויה להיות מהירה מאד. בדרך למטה, הוא כנראה יפגוש את רובי ריבלין והמועמדים האחרים לנשיאות, שלא ישכחו, ובצדק.

אשר לי, הדרישות שלי מהנשיא הבא צנועות למדי: שלא ייאמר עליו שהוא קיבל שוחד דרך קבע מרודן, מכהן או מודח. זה מספיק כדי לפסול את פואד בן אליעזר. ריבלין הוא איש ישר והגון. הוא יהיה גם נשיא ראוי.

הערה מנהלתית: זה היה הפוסט הראשון בסדרת חודש 300: מדי יום במשך החודש הקרוב, עד ה-11 ביוני, אפרסם פוסט בן 300 מילה או יותר, בעיקר כדי לאתגר את עצמי. אם לא אצליח לפרסם פוסט ביום אחד, אפרסם שניים ביום שאחר כך. אם מה שאתם קוראים מוצא חן בעיניכם, אנא שקלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)