החברים של ג'ורג'

קול דם אחיך זועק

ביום חמישי האחרון, קבעה הוועדה העצמאית של האו"ם בנושא סוריה כי משטר אסד מבצע פשעים כנגד האנושות, וכי פקידים בכירים במשטר שותפים לפשעים האלה. הוועדה הוגבלה משמעותית ביכולתה לדווח על המתרחש בכך שהמשטר מונע ממנה להכנס לסוריה, והיא נאלצת להשען על עדויותיהם של פליטים. ואף על פי כן, חשוב מאד להתייחס למסקנותיה ברצינות: בשורה של מקרים קודמים שהוסכם אחר כך שהיו רצח עם (וזה עדיין לא המצב כאן), העדויות הראשונות הגיעו מפליטים.

הפליטים מספקים תמונה ראשונית בלבד, ועדיין הם מדברים על חורבן נורא. על אלפי הרוגים, על אונס שיטתי כאמצעי להטלת אימה, על עינויים. סדרת הכתבות של ג'ונתן ליטל ב"הארץ" בסוף השבוע תיארה היטב את המתרחש שם. מספר האזרחים שבהם טבח המשטר במהלך השנה האחרונה נאמד באלפים רבים – הרבה יותר, למשל, ממספר האזרחים שהרג צה"ל במהלך האינתיפאדה השניה. המספר המדויק, מטבע הדברים, איננו ידוע, אבל אתר אופוזיציה שנחשב לאמין נוקב במספר 8747; אתר אחר, שגם מצויד במפה, מעריך את מספר ההרוגים כעומד על 9,138. שני המספרים האלה מציינים את ההרוגים הידועים, שמישהו זיהה; סביר מאד להניח שיש מאות הרוגים שלא זוהו. (אני רוצה להודות בזאת לאליזבת' צורקוב על הסיוע שהעניקה לי כאן.)

כל זה לא הפריע למאות תומכי משטר אסד להתכנס אמש (ז') בחיפה, כדי להביע בו שוב תמיכה. בלטו בקהל פעילי בל"ד, ביניהם הח"כ המכהן סעיד נפאע. במקום נכח גם מיודענו מוחמד נפאע, האיש ועלילת הרופאים, והח"כ לשעבר של חד”ש, עיסאם מח'ול. הנוכחים נשאו תמונות של הקצב מדמשק – אמנם, עבו מותני אביו ממותניו – והכחישו מכל וכל שמשהו ראוי לציון מתרחש מעבר לגבול הצפוני. הם דיברו על קונספירציה אימפריאליסטית. אחרים הכחישו שיתכן שאסד רוצח את אזרחיו. כאילו, שלושים שנה לפני חומס, לא היתה חמה.

אני מניח שעמדתי באשר למה שעושים חמושי צה"ל בשטחים הכבושים היא לא בדיוק סוד שמור. ואף על פי כן, הפשעים שמבצע צה"ל לא מתקרבים בחומרתם למה שמבצע המשטר הסורי. עמדתה של בל"ד באשר לפשעים שמבצע צה"ל ידועה. באשר לאלה שמבצע המשטר הסורי – ובכן, פה מפסיקות ההאשמות ומתחילים התירוצים.

מסתבר שיש ערבים שדווקא מותר להרוג. מסתבר שיש חיילים שלהם מותר להרוג ללא אבחנה. מסתבר שיש אמבולנסים שמותר לעכב במחסומים, מסתבר שיש מי שלאו דווקא דחוף שיגיע לבית החולים. מסתבר שיש ערים שמותר להפגיז. מסתבר שיש מי שמותר לו להעלים אנשים. מסתבר שיש מי שמותר לו להפעיל ענישה קולקטיבית. מסתבר שיש מי שמותר לו לענות – צריך רק להחליף את השלט עם שלוש האותיות בעברית במילה הערבית מוחבראת', אולי השנואה ביותר במרחב שלנו, ופתאום הכל בסדר.

צריך יהיה לזכור את זה, בפעם הבאה שבל"ד תנסה לקרוא לנו להצטרף למאבק שלה. יתכן שהמאבק יהיה ראוי, אבל אל לנו להתיר את התפילה עם העבריינים. מי שבעיניו זכויות אדם הן רק כלי במאבק, כלי שנזנח מיד ברגע שצריך להגן על המטרה האמיתית – קרי הלאומניות הערבית הכושלת, הנציונל-סוציאליסטית של הבעת', זו שלה היה עזמי בשארה מסור – לא ראוי ולא יכול לבוא בקהל. האנשים האלה ימכרו אותנו – למעשה, כבר מכרו אותנו.

הן בפעם הבאה שנבוא לדבר על שותפות יהודית-ערבית, נשמע מכל עבר את הגיחוך: שותפות עם נאמני הטבח מחומס? עם האנשים שדם סורי קל בעיניהם כקליפת השום, שלפתע פוצחים בצווחות שבר כשיהודים שופכים דם פלסטיני? שלפתע פתאום גילו שכל המציל נפש, כאילו הציל עולם ומלואו? אתה תומך באסד, יהודון? ולך תסביר שלא, זה לא מה שזה נראה, זה מסובך…

והמבחן הרי יבוא. בל"ד שרדה את פסילתה הקודמת בעור שיניה. מה יקרה כשתבוא פסילתה לדיון מחדש – והיא תבוא, משום שפסילה כזו היא משאת לב של הימין, משום שפסילה כזו עשויה להניא את ערביי ישראל מלהצביע? איך נטבול עם השרץ הזה בידינו? איך נבוא וננסה להסביר, כשינופפו בתמונות אסד הללו מולנו? נוכחותה של חנין זועבי על המרמרה תלבין כשלג – זו היתה פעולה פרלמנטרית לגיטימית, אם גם קיצונית – מול הזוועה המוסרית הזו. איך נדבר על הנזק העתידי לדמוקרטיה, כשהאנשים שעליהם אנחנו מנסים להגן, בשם הדמוקרטיה, התייצבו בזמן המבחן לצד דיקטטור רצחני ונגד עמו?

אין רודן שאין לו בסיס תמיכה. זו האמת ההיסטורית המרה. לאסד עדיין יש כזה – גם בדמשק וחאלב, וכמסתבר גם בקרב ערביי ישראל. לא כולם, רחוק מכך. הפגנות רבות נערכות כנגד משטר אסד. אבל הנהגת בל"ד צריכה לעבור טיהור מסיבי לפני שתוכרז ראויה לבוא בקהל. לא שנראה שטיהור כזה יגיע בקרוב.

ובל"ד לא לבד. בכנס אמש השתתף, כזכור, גם מזכ"ל מק"י, הפלג המרכזי של חד"ש, מוחמד נפאע. העמדה של מק"י היא שהוא ניצב שם כאדם פרטי, שלא מייצג את המפלגה. יאללה, יאללה. המפלגה הכריזה לאחרונה שוב על נאמנותה לצנטרליזם הדמוקרטי, עקרון שקובע שמשעה שהכריזה המפלגה על מדיניות, חברים שסוטים ממנה מתבקשים לעזוב את המפלגה. נפאע סוטה מהקו הרשמי של המפלגה. למה הוא עדיין שם? אחרי הכל, אם הוא היה מתייצב בכנס תמיכה בהתנחלויות, לא היינו שומעים את מה שהוא אומר בגלל הרעש של המראת הטיל הבליסטי שהיה מעיף אותו ממק"י. אסד כן, קצובר לא?

מה גם שהעמדה הרשמית של מק"י בעייתית, בלשון המעטה. מצד אחד, היא מגנה את המשטר ואת רצחנותו – ומצד שני, היא מגנה את המתנגדים למשטר שדורשים סיוע זר במאבקם ומגדירה אותם כ"משרתי אינטרסים זרים וקוראים להתערבות זרה בענייני ארצם […] משתמשים בסיסמאות פלגניות, ודוחים כל יוזמה לדיאלוג, שיחסוך בחיי אדם. […] האינטרס של העם הסורי הוא, שהמשטר הקיים יפסיק את הדיכוי של המחאה העממית הלגיטימית ושל חופש הביטוי, את הירי באזרחים, ואת השימוש בתשובות כוחניות-צבאיות לשאלות חברתיות ופוליטיות פנימיות." וואלה. זה אכן האינטרס של העם הסורי. אבל מה יקרה אם המשטר, משום מה, לא יכיר בכך ויסרב להפסיק את הדיכוי? איך יכולה קבוצה של מתקוממים להתמודד עם צבא מאורגן, שלא מהסס להפעיל את כל מלוא הכוח שלו, ללא סיוע זר? כל זה, כמובן, מבלי להתייחס לנלעגות הטמונה במפלגה קומוניסטית, כזו שאמורה להיות אמונה על אחוות עמים, שלפתע מזועזעת, מזועזעת, מהרעיון של התערבות זרה. איך לומר, אני יכול לחשוב על כמה "התערבויות זרות" שלא טרדו את מנוחתה של מק"י יותר מדי.

מק"י יודעת להיות בהירה מאד, כשהיא רוצה. כשהיא נאחזת בהתפתלויות ישועיות כאלה, כשהמזכ"ל שלה נשאר בתפקידו אחרי השתתפות בכנסי תמיכה באסד, היא צריכה לאבד את אמונם של ישראלים פרוגרסיבים. כל ההישגים החברתיים, ולחד"ש יש לא מעט מהם, מאבדים משמעות ציבורית כשחד"ש חוזרת אל התקופה שבה היתה שפחה נרצעת של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, וחוזרת על אותן הטעויות עצמן. נפאע, נזכיר, חזר על עלילת הרופאים – עלילה שברית המועצות עצמה, בימיו של חרושצ'ב, התייחסה אליה כאל עלילה. הוא סטליניסט, וכל זמן שהוא יישאר שם, וכל זמן שמק"י תמשיך בקו ה"כן ולא" שלה בסוריה – כן לאסד, לא להתקוממות עממית חמושה – צריך להתייחס אליה כאל מפלגה סטליניסטית, ולנהוג בהתאם. משפט ההיסטוריה יהיה אכזרי. מק"י, למרבה הצער, כבר רגילה לכך.

(יוסי גורביץ)

יוצרי המפלצות

הבלוג האמריקני Political Correction עלה על הטקסט המתועב הבא, שהתפרסם בבלוג Bad Rachel:

Then round up his captors, the slaughtering, death-worshiping, innocent-butchering, child-sacrificing savages who dip their hands in blood and use women—those who aren’t strapping bombs to their own devils’ spawn and sending them out to meet their seventy-two virgins by taking the lives of the school-bus-riding, heart-drawing, Transformer-doodling, homework-losing children of Others—and their offspring—those who haven’t already been pimped out by their mothers to the murder god—as shields, hiding behind their burkas and cradles like the unmanned animals they are, and throw them not into your prisons, where they can bide until they’re traded by the thousands for another child of Israel, but into the sea, to float there, food for sharks, stargazers, and whatever other oceanic carnivores God has put there for the purpose.

ההדגשה שלי. מפאת כבודה של השפה העברית נשאיר את הטקסט הזה במקור, לא מתורגם. הוא לא מסובך כל כך. הוא גם לא היה מושך תשומת לב מיוחדת – החסרי משוגעים אנחנו? – אלמלא זהותה של הכותבת: רייצ'ל דקטר אייברמס, אשתו של אליוט אייברמס, וחברת חבר המנהלים של Emergency Committee for Israel, ארגון ניאו-קוני שמקדם את עמדות נתניהו והליכוד בארה"ב (ומעניין להשוות את הקמפיין המרושע והאווילי החדש של הארגון נגד Occupy Wall Street, בטענה שמדובר בתנועה אנטישמית, למאמצים הראשונים של נתניהו נגד מחאת הצדק החברתי). במסגרת ההתנהלות המקובלת של הניאו-קונים (מוטו: "נפוטיזם – משחק לכל המשפחה"), אייברמס היא בתו החורגת של מייסד התנועה, נורמן פודהורץ, ואחותו למחצה של היורש, ג'ון פודהורץ.

אייברמס, עד כמה שידוע לי, איננה אזרחית ישראלית. אני בספק אם אי פעם פגשה פלסטיני. עם זאת, מעבר להיותה הדגמה נהדרת להמלצה של סנאטור אמריקני (פטריק ליהי?) שלא להחיל את חוק השבות על ברוקלין, אייברמס מזכירה לנו עובדה עגומה נוספת: הכובש תמיד יצור מפלצת מהנכבש.

אייברמס מתארת את הפלסטינים כמפלצות וכבכורי שטן. זו הדרך המקובלת לכובש קולוניאלי לתאר את הנכבשים, שתמיד צריך להלחם בהם מלחמות-"השלמה" (המילה המגונה, הרומאית במקורה, pacification). קיפלינג ביטא זאת היטב, כשדיבר ב"משא האדם הלבן" (שציין את הפיכתה של ארה"ב לאימפריה, עם כיבוש הפיליפינים) על ה"מלחמות הפראיות לשלום", ותיאר את הנכבשים כך:

Your new-caught sullen peoples,

Half devil and half-child

כי הנכבש, אחרי הכל, לעולם איננו אדם. אם היה אדם שלם, מלא, הרי לא היה מרשה לעצמו להכבש – או, על כל פנים, אם היה אדם במלוא מובן המילה לא היינו אנחנו, אנשים מוסריים, מרשים לעצמנו לכבוש אותו. אריסטו חשב שלעבדים יש רק חצי נשמה (והיהודים האורתודוקסים, אפשר שבעקבותיו, מברכים כל בוקר "ברוך שלא עשני עבד.") שמדובר בצביעות זולה, ידעו כבר הרומאים: טקיטוס שם בפיו של מצביא אויב, קאלגאקוס הבריטי הנלחם בגבו אל הים, את המילים הבאות על הרומאים: " שודדי עולם אלה, לאחר שאפסה יבשה מידיהם המחריבות הכל, הריהם תרים את הים. אם עשיר האויב – רודפי בצע הם; אם עני, רודפי כבוד; מזרח ומערב לא ישביעום; יחידים בכל בני האדם הם החומדים בתאווה אחת את העושר ואת הדלות. ביזה, טבח וגזל קוראים הם בשם הכוזב שלטון, והשממה אשר יעשו בשם שלום יכנוה… נכסינו ורכושנו היו מס… נשי בריתנו ואחיותינו, אף אם תימלטנה מתאוות אויבים, נטמאות הן בידי הנקראים ידידים ואורחים… אין עוד דבר כי אם גלים וסלעים ורומאים, שמרובה אימתם ושלשווא תבקש להימלט מיהירותם על ידי מתינות וציות…" (תרגום שרה דבורצקי. ההדגשה שלי.)

התקוממויות עממיות ומלחמות שחרור, כמו מלחמות אזרחים, הן סוג הקונפליקט האכזרי והברוטלי ביותר המוכר למין האנושי, וזאת מהטעם הפשוט שבניגוד למלחמה בין שני צבאות, במאבקים כאלה לעתים קרובות מכירים שני הצדדים זה את זה באופן אינטימי, ולידיעה שנצחונו של האחד הוא לעתים קרובות חורבנו של האחר מתווספות גם שנים של שנאה אישית.

הבריטים דיברו בפלצות על מעשי הזוועה שביצעו המתקוממים ההודים במרד הגדול. הטורקים יצאו מכליהם בעקבות הזוועות שהרשו לעצמם המתקוממים היוונים בתחילת המאה ה-21. הצרפתים באלג'יר ובמידה פחותה יותר בוויאטנם הניחו לדם שהציף את עיניהם בעקבות מעשי התועבה – פצצות במסעדות, רציחת ילדים – להשכיח את המסורת המפוארת של תרבות בה התרברבו שוב ושוב. המתיישבים הלבנים באמריקה, כמובן, היו משוכנעים שהפראות של תגובת הילידים על הפלישה שלהם ליבשת היא הוכחה לברבריות שלהם.

אנחנו נוהגים לייחס לפלסטינים פראות יוצאת דופן. ספק אם זה נכון. מחבלים מתאבדים הופיעו קודם לכן בלבנון – ובקרב הנמרים הטמילים. מתקוממים אירים הפעילו מטעני חבלה נגד הרכבת התחתית בלונדון, פעולה שספק אם יש פחות מבחינה ממנה, כבר בסוף מאה ה-19. לצד המאבק הלא-אלים של גנדי, שמשך את מירב תשומת הלב, היה מאבק הודי אלים מאד בכובשים האנגלים. האימפריאליזם הרוסי במרכז אסיה – שמשום מה, מפלגות קומוניסטיות לא הרבו לדבר עליו – גרר תגובות פראיות מאד, שלא דילגו על אזרחים.

המחתרות היהודיות קוננו רבות על היחס הבריטי אל אנשיהן, אבל יהודים נחשבו בעיני הבריטים להרבה יותר לבנים מאשר ילידים – פחות לבנים, כמובן, מבריטי של ממש, אבל לא פרא מזרחי – והדיכוי הבריטי של המרד הערבי בשנים 1936-1939 היה הרבה, הרבה יותר ברוטלי. הבריטים הפעילו את חיל האוויר שלהם לשם כך, ועל פי מספר עדויות אורד צ'ארלס ווינגייט היה מעורב בהוצאה להורג במקום של עצירים (הערך האנגלי בוויקיפדיה עליו, אגב, מציין שהכוחות היהודיים שלו היו מעורבים ב"ענישה קולקטיבית"; אין לכך זכר בערך המקביל בעברית, שהוא אמנם קצר יותר.) צריך גם לציין שהמחתרות העבריות גם הן לא בחלו במעשי טבח: לפני כחצי שנה, העלתה הכנסת על נס את מפקד האצ"ל דוד רזיאל. תום הפנה את תשומת ליבנו למעשי הגבורה של ארגונו, כגון פיצוץ מוקשים וחמור נפץ בשווקים פלסטיניים. על הנכבה מיותר להרחיב את הדיבור.

וכמובן, היו מרידות העבדים, מונח שגרם רעד לכל מחזיקי העבדים לאורך ההיסטוריה. אלו היו מרידות ברוטליות במיוחד, שלעתים קרובות הסתיימו בחיסולם המוצדק של המשעבדים – ולוו לעתים קרובות מאד גם ברצח של בני משפחותיהם, מהעבדים המתמרדים בזמן מאריוס וספרטקוס ועד נאט טרנר בווירג'יניה. ואף על פי כן, כל אדם שמצפונו לא מת בקרבו יודה שהעבד המתקומם עדיף על משעבדו, שהזוועות שבוצעו כשהיאוש והזעם גברו על הפחד קטנות מאלה היומיומיות שקיומה של העבדות היה תלוי בהן. אייברהם לינקולן אף ייחס את מחירה הנורא של מלחמת האזרחים לעוול ארוך השנים של העבדות: "אנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שמגלב המלחמה יחלוף במהרה. ועם זאת, אם אלוהים רוצה בכך שהיא תמשך עד שכל העושר שנצבר במאתיים וחמישים שנה של עמל המשועבדים נטול הגמול ייעלם, ועד אשר כל טיפת דם שגבה השוט תשולם באחרת שתגבה החרב, יש לומר היום כפי שנאמר לפני שלושת אלפים שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו'."

העבדים, מטבע הדברים, הוחזקו מכוח חוק וחוקה. בתי המשפט עמדו לצד המחזיקים בשוט, ואילצו אנשים בעלי מצפון להשיב עבד נמלט אל אדוניו. בארה"ב, העבדות לא בוטלה אלא בכוח החרב. בניז'ר, היא קיימת עד היום.

אייברמס ותומכיה יוכלו לטעון, בצדק גמור, שחלק ניכר מהמשוחררים הפלסטינים בעסקת שליט הם פושעי מלחמה. זה נכון בחלק גדול מהמקרים (ולא נכון בחלק אחר: כמה וכמה מהמשוחררים הורשעו בהריגת חיילים, ומשפטם היה משפט עוול). ואף על פי כן: החוק הבינלאומי מעולם לא שחרר עם בכוחות עצמו. אם יש משעבדים שוויתרו על טרפם ללא מאבק אלים, הם נדירים מאד (האמריקנים בפיליפינים, למשל, שנסוגו מהפיליפינים ב-1946, כ-40 שנה אחרי תום המאבק האלים שם).

המשועבדים יכולים לשאול: כשילדינו נידונו בבתי דין צבאיים, שאת שפתם אינם מבינים, כשהם שומעים את אביהם בוכה ואינם יכולים לראות אותו, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתינו היו למרמס לכל קלגס שהיה יכול להכנס אליו בכל שעה, בלי הגנת בית המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשבתיהן של משפחות שלמות נהרסו בגלל פשע של אחד מבניהן, בחסינות בתי המשפט הישראלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשאדמותינו נגזלו "בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשכה, בחסינות מושל", איפה היה החוק הבינלאומי? כשקצינים בכירים התדיינו בשאלה כמה קלוריות צריך ילד בעזה, כשעמוס גלעד הכריז שעזתים לא צריכים לאכול שוקולד, כשגלעד שימש כתירוץ האוליטמטיבי לענישה קולקטיבית של מיליון וחצי איש ("שהשובים של גלעד שליט לא יאכלו לו קיווי מעל הראש") בתמיכה נלהבת של הציבור הישראלי ותמיכה שקטה של בתי המשפט, איפה היה החוק הבינלאומי? כשישראל גירשה בשנות השמונים פעילים פלסטינים שקראו למאבק לא אלים, איפה היה החוק הבינלאומי? כשחיילים ישראלים ממשיכים להפעיל כלפיהם אלימות, לעתים קטלנית, איפה החוק הבינלאומי? כשהחוק הישראלי אפשר הפעלת מעצרים מנהליים, שהם מעצר שאין לו סוף ושכנגדו אי אפשר להתגונן ושדומה לכל דבר ועניין לחטיפה, איפה היה החוק הבינלאומי? כשפושעי מלחמה ישראלים נידונו לקנס של עשר אגורות (ישכה שדמי מכפר קאסם), או שוחררו זמן קצר לאחר מאסרם (פחות או יותר כולם), או כאשר הרשויות הישראליות פשוט לא טרחו למצוא אותם – מה עשה החוק הבינלאומי? כאשר במשך שנים ארוכות התיר החוק הישראלי עינויים ("לחץ פיזי מתון"), איפה היה החוק הבינלאומי? כמה שופטים ישראלים הועמדו לדין בחו"ל? כמה אנשי שב"כ? כאשר בתי המשפט הישראלים התחמקו במשך שנים מדיון בעובדה שכוחות הצבא עשו לעצמם למנהג לקחת מגנים אנושיים, איפה היה החוק הבינלאומי? כאשר שר הבטחון הישראלי התגאה שהוא אישר פגיעה ב"בלתי מעורבים", איפה היה בית הדין הבינלאומי? כאשר מיליוני אנשים הוחזקו במשך יותר מ-40 שנה תחת כיבוש – גרמניה הנאצית ויפן של טוג'ו עברו לשלטון עצמי אחרי שבע שנים – ואדמתם עברה סיפוח זוחל, איפה היו בתי הדין הבינלאומיים?

אין מאבק לשחרור שלא טונף במעשי זוועה. אפשר לטעון, בצדק מוחלט, כלפי הפלסטינים שחלק גדול של החברה שלהם מאליל רוצחי אזרחים. אבל מי שטוען שמדובר בבכורי שטן, שמשהו בכך חריג בנוף האנושי, מנסה להוליך אותנו שולל – והוא עושה את זה כדי להכשיר את הקרקע לחזונו, שהוא הזנת הפלסטינים וילדיהם לכרישים.

ועוד דבר אחד: מוחמד נפאע, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, ממשיך לתמוך במשטר אסד. זה כבר לא צריך להפתיע אף אחד. מצד שני, זה שהוא מצהיר בגלוי על היותו סטאליניסט, וממשיך לדבוק בעלילת הדם של הרופאים (!), זה בכל זאת חריג. ושוב: אם מק"י ממשיכה להחזיק אותו בתפקידו, היא לא יכולה לטעון שהיא לא אחראית למה שהוא אומר – והיא יכולה, או על כל פנים צריכה, לשכוח מקולותיהם של ישראלים פרוגרסיביים.

(יוסי גורביץ)

מדברים בשני קולות

כתבתי כאן בקצרה בעבר על העובדה שחד"ש שבה לתחביב הישן שלה, דיבור בשני קולות. הפעם הנושא היה סוריה. מוחמד נפאע, מזכ"ל מק"י – מרכיב מרכזי של חד"ש – יצא להגנת משטר אסד. התעוררה שערוריה קלה, ודב חנין הדגיש באוזני בשעתו שהעמדה הרשמית של חד"ש היא התנגדות למשטר אסד ולטבח שהוא מבצע.

זה היה לפני שלושה חודשים ויותר. מאז עלה מספר הנרצחים על ידי משטר אסד משמעותית, ויוסף אלגזי – שפרש מהמפלגה אחרי שנים ארוכות של פעילות ב-1990, ומתעד מאז בשקדנות את סטיותיה – המשיך לעקוב אחרי הנושא. הוא מצא שנפאע המשיך להביע תמיכה במשטר אסד ולהאשים את מתנגדיו בכך שהם סוכנים של האימפריאליזם האמריקני. אתר מק"י בערבית פרסם שורה של מאמרים התומכים באסד, ומאמר אחד אפילו הביע תמיכה בקדאפי. שזו כבר גלישה לתחום הביזאר.

הממצא המעניין ביותר של אלגזי הוא שהפגנה שקטה – שקטה מאד, כי התקשורת הישראלית לא עלתה עליה – נערכה באמצע חודש ספטמבר בחיפה, מול הקונסוליה הצרפתית בעיר. ההפגנה דווחה בתקשורת הערבית, ובין המשתתפים בה היו נפאע, הח"כ לשעבר עסאם מח'ול, ח"כ סעיד נפאע (שסולק מבל"ד), ואפרטצ'יקים בכירים אחרים של מק"י. ההפגנה היתה מיועדת, על פי המודעה שהדפיסו מארגניה, "לקיים הפגנת הזדהות עם סוריה והנהגתה הלאומית נגד מזימות האימפריאליזם, הציונות והריאקציה הערבית." בתיאור באתר חד"ש בערבית של ההפגנה, צוטט נפאע כאומר ש"כוחות ריאקציוניים ערביים, ובמיוחד הממלכה הערבית הסעודית ונסיכות קטאר, תומכים בכל פעולה המכוונת לחיסול כל דבר מתקדם בעולם הערבי, בין אם מדובר בתנועת ההתנגדות הלבנונית האמיצה, תנועת ההתנגדות הפלסטינית, העמידה האיתנה של איראן, העמידה האיתנה של סוריה נגד תוכניותיה האימפריאליסטיות של ארה"ב למען יצירת מזרח תיכון חדש." נו. למותר לציין ששמץ מזה לא הופיע באתרים ובפרסומים העבריים של חד"ש. אולי זה היה מביך מדי.

אז מי מייצג את עמדתה הרשמית של חד"ש-מק"י? ההצהרות שלה, או אלו של המזכ"ל שלה? מפלגות קומוניסטיות ידועות בטוהר האידיאולוגי הקפדני שלהן, שבשלו הן התפצלו לעיתים כמו אמבות על ספידים; האגדה מספרת על קומוניסט אמריקני שפרש מהמפלגה כדי להקים פלג טרוקציסטי, פרש מהפלג הטרוצקיסטי כדי לייסד פלג טהרני יותר, וסופו שלקה בפיצול אישיות ופרש מעצמו. אם מק"י רוצה שניקח אותה ברצינות ביום הבחירות – ובינינו, המבחר בעייתי מאד – היא לא יכולה להרשות לעצמה להחזיק את נפאע כמזכ"ל ולהשאיר את הפלג שלו כחלק מהמפלגה. היא לא יכולה לכתוב שוב ושוב דבר אחד בערבית ודבר אחר בעברית.

כלומר, היא יכולה, אבל אז היא צריכה לקחת בחשבון שמה שקרה למפלגות הקומוניסטיות באירופה אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה יקרה לה ב-2013. שום ישראלי מצפוני לא יכול לתמוך במפלגה שיש מקום לחשוד שנטיית ליבה היא תמיכה במשטר אסד. אחרי הכל, אם נפאע היה מופיע בהפגנת תמיכה לא באסד אלא, נניח, בתאצ'ר או – חס וחלילה – בנתניהו, הוא היה עף מתפקידו לפני שהיה מספיק לומר "תודעה כוזבת." אם חד"ש רוצה שיקחו אותה ברצינות, שלא יחשדו בה שהיא משמשת כסוכנת השפעה של משטר אסד או – תשמור מפלצת הספגטי המעופפת ותציל – משטר קדאפי, היא צריכה לעבור טיהור.

ואם היא לא יכולה, או לא רוצה, אז יש לנו בעיה.

(יוסי גורביץ)

י"ש לה, י"ש לה

השטיקים והטריקים של לשכת נתניהו לא עובדים: המחאה נגד הקפיטליזם חסר הרסן רק צוברת תאוצה. אתמול צעדו 150 אלף איש ברחבי הארץ. הבוקר כבר התפטר מנכ"ל משרד האוצר, חיים שני. ערב העצרת, ניסה נתניהו בבהילות להזמין את ציפי לבני לממשלתו. מסתבר שעל נסיון כל כך עלוב, אפילו לבני מסוגלת להגיב בלעג הנדרש. אחר כך אמרו לנו שנתניהו יפחית חלק מהמסים העקיפים – כאילו שנשכח שהוא זה שאחראי להם וכאילו שלא שמנו לב שבמקביל להורדת המסים, הוא גם מתכנן, כרגיל, לקצץ את השירותים לציבור (מה שמכונה בעגה של האוצר "קיצוץ התקציב"). ולא, הקיצוץ לא יבוא מתקציב הבטחון. לא, חביבי: לא נאכל את הלוקש הזה פעם נוספת.

אם מישהו באמת רצה לדעת מה מפלס הזיעה בלשכת ראש הממשלה ובמשרד האוצר, ששיקר לנו בסוף השבוע במצח נחושה, העובדה שבסוף השבוע, בשקט, אחרי שנים של תחינות, קיבלו השוטרים תוספת שכר של עשרות אחוזים. אפילו האוליגרכים כבר התחילו להרגיש מחנק מסוים, וחלקם כבר הודיעו שהם תומכים במחאה. שופרו של נתניהו, "ישראל היום", צווחני מהרגיל ואחד מכותביו כבר פלט את המילים הגורליות "ישראל איננה מצרים". את מה שבאמת חושבים בלשכת נתניהו על המפגינים אמר היום דוברו, רוני סופר: אם מישהו לא גומר את החודש, הציע סופר, צריך לחתוך לו את קו האשראי. בכלל, על פי סופר כל הארץ מלאה ב"דירות יוקרה, מכוניות וטיסות לחו"ל". אולי צריך להוסיף לרשימת הדרישות גם את הדחתו של סופר, שבעליל לא מחובר למציאות הישראלית.

השטיקים והטריקים של נתניהו וסייעניו לא עבדו. מפגין, אמש.

אבל אני לא רוצה להקדיש את הפוסט ללשכת נתניהו, אלא לחלק הפחות רשמי שלה. הזרוע למבצעים מלוכלכים של מועצת יש"ע, ישראל שלי, ניסתה כמיטב יכולתה לחבל במחאה. היא עשתה את זה בשטיק המוכר והידוע: פילוג לאומני. ה"תנועה", או במילים אחרים כמה פעילים של מועצת יש"ע, הודיעה שהיא תשמח להצטרף להפגנה אמש – אבל היה לה תנאי.

י"ש (חתיכת צירוף מקרים, הראשי תיבות האלה, הא?) הודיעה בצדקנות ש"אנו מתחייבים בשם 58,000 חברי 'ישראל שלי' שאם המארגנים ישירו וישמיעו את המנון המדינה, 'התקווה', הרי שאנו נצטרף בכל כוחנו ומאודנו במאבק נגד המונופולים והריכוזיות במשק, כדי להוריד כאן את עלויות המחיה. זהו מאבק צודק מאין כמוהו. זו איננה בקשה גדולה. האמת, די מובנת מאליה. לעומת זאת, אם ראשי המחאה לא יהיו מוכנים לשיר ולהשמיע את 'התקווה' גם השבוע, אל יהא חלקנו עמהם."

המניפולציה היתה שקופה מאד. היא היתה מיועדת לסכסך בין פעילי שמאל יהודים ופעילי שמאל ערבים, בין אנרכיסטים ואנשי חד"ש – מי שארגנו את המחאה – ובין השמאל הציוני. לפני חודש, זה היה מטען חבלה. בסוף השבוע, זה לא עבד. אמש יללו בי"ש ש"מארגני מחאת האוהלים התחמקו וסירבו להודיע על השמעת התקווה. אנו, 'ישראל שלי', לא נלך כעיוורים אחרי גורמים אנטי-צה"ליים ואנטי ישראליים". אני לא יודע מה העובדות כאן, אם היו בכלל מגעים בין איילת שקד והפקס של מועצת י"ש (אה, סליחה, יש"ע) ובין מארגני המחאה, אבל התוצאה הסופית ידועה: האנשים של י"ש לא הגיעו. 150,000 אחרים, לעומת זאת, דווקא כן. המניפולציה של י"ש, גוף שהמניפולציה התקשורתית היא לחם חוקו, התרסקה – ואף אחד לא שם לב.

ראוי לשים לב לעוד שתי נקודות: קודם כל, לצורה שבה מתייחסים בי"ש למאבק. הם לא מדברים על מאבק לצדק חברתי – המתנחלים והדתיים בכלל הם אחת האוכלוסיות היותר קפיטליסטיות שחיות בישראל; ככה זה כשהממשלה דואגת לכל מחסורך, אתה יכול להרשות לעצמך לתמוך בקפיטליזם חזירי – אלא על "מאבק נגד המונופולים והריכוזיות במשק". בדיוק הניסוחים של לשכת ראש הממשלה בימים האחרונים. כאן המקום להזכיר שוב שי"ש הוקמה על ידי שני יוצאי לשכת נתניהו, איילת שקד (שעדיין מנהיגה את הארגון) ונפתלי בנט, שהתקדם בחיים והיום הוא יו"ר מועצת יש"ע.

שנית, הארגון (?) עורך תחרות סרטוני תעמולה ("קליפי הסברה"). בפני עצמו אין בכך שום דבר חדש, אבל התחרות של י"ש היא בחסות משרד התעמולה: המנצח יזכה בפרס בן 2,000 ₪ ובגביע שיוענקו לו על ידי שר התעמולה, יולי אדלשטיין, בכבודו ובעצמו. הסרטונים של י"ש, נזכיר, לא מיועדים לקהל בינלאומי: הדרישות לקליפ לא אומרות שום דבר על דיבור באנגלית או בשפה זרה אחרת. הם פונים לקהל הישראלי, וי"ש תפיץ אותם בהתאם. הממשלה משלמת לי"ש כדי להפיק תעמולה נגד מתנגדיה של הממשלה.

כשתנועה חוץ פרלמנטרית כמו י"ש זוכה לחיבוק כזה מצד הממסד, וכאשר היא משמשת כשופר של לשכת ראש הממשלה לצרכים פוליטיים, צריך לדעת במי מדובר: בשלוחה מוסווית באופן גרוע של נתניהו ומועצת יש"ע, ולהתייחס אליה בהתאם.

ועוד דבר אחד: בעוד תושבי ישראל מחזירים לעצמם, בהשתאות ובפליאה, את יכולת הפעולה שלהם ונזכרים שהמדינה שייכת להם, לא לנתניהו ולתשובה, רצוי לזכור שבימים אלה נרצחים באכזריות אחינו שבסוריה בגלל נסיונותיהם להביא לארצם המעונה קצת חירות. החמושים של בשאר אסד תקפו הבוקר בכוחות גדולים את חמה, ששילמה מחיר כבד כל כך על התנגדותה לאביו של בשאר. מדברים על 100 הרוגים או יותר. מזכ"ל מק"י, מוחמד נפאע, כנראה מתקשה להבין מה מתרחש שם, ואומר שהוא מעדיף את הרודנות הסורית או הצפון קוריאנית על זו הישראלית. לזכור ולא לשכוח, בפעם הבאה שמק"י תבקש את קולותיכם: פניה פני יאנוס.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לתורם, כמו גם לתורם שניגש אלי במהלך הפגנה ותרם במקום. מי יתן ולא יצטרכו לחיות במדינת איילת שקד.

(יוסי גורביץ)