החברים של ג'ורג'

פוסט אורח: מפריכים את השממה

מכירים את הטענה שמארק טוויין מוכיח את צדקת הציונות? אז רותם מלנקי טרח לקרוא את הספר, ולא ממש

מפעם לפעם עולה ספרו של מארק טוויין "מסע תענוגות לארץ הקודש" כטיעון ימני: "טוויין ביקר פה במאה התשע עשרה ותאר בספרו "ארץ שוממה", אז על איזה נכבה אתה מדבר? הציונות הפריחה את השממה ורק אז באו כל הישמעאלים, כדי לאכול לנו מהחלב ומהדבש. אין עם פלסטיני אלא סתם קובץ מהגרי עבודה טריים."

זה בגדול הטיעון.

בילדותי גדלתי על טום סוייר וגם על תרגום מקוצר לבני הנעורים של האקלברי פין (ספר שהוחרם כשיצא בארה"ב כי נחשב מופקר מוסרית, וכעת מוחרם שם שוב בטענה שהוא גזעני). כמו שתמיד רציתי לקרוא את הלונלי פלנט על ישראל, כך תמיד רציתי לקרוא את "מסע תענוגות לארץ הקודש" ועל הדרך לבנות תשובה מסודרת לטענת אנשי הימין, שניחשתי שרובם לא טרחו לקרוא אותו בעצמם. אז הנה.

הספר הוא למעשה רק חלק מספרו של טוויין "The Innocents Abroad", שמספר על מסע ארוך בהרבה, שתחילתו בהפלגה מחופיה המזרחיים של ארצות הברית, דרך יבשת אירופה, אסיה הקטנה, סוריה ולקינוח, פלשתינה. ההחלטה להוציא לאור את הספר החלקי, החלטה שמניחה שרק קצה אפינו מעניין אותנו, היא החלטה פרובינציאלית: טוויין הוא ענק וקלאסיקן, והקורא הישראלי עשוי להיות סקרן גם לגבי חוויותיו של טוויין מפאריז של 1867.

ועכשיו לספר עצמו, ולשממה שהייתה או לא הייתה:

0. דיסקליימר בן 145 שנה

המילים הראשונות בספר הן "ספר זה הוא תיעוד של מסע תענוגות. אילו היה זה תיעוד מסעה של משלחת מדעית מכובדת, היתה שורה עליו אווירה רצינית, מעמיקה וסתומה להפליא…" (עמ' 7). הקדמה זו שכתב טוויין ב-1869 בסן פרנסיסקו היא סוג של דיסקליימר שדרכו מומלץ לראות את החיבור כולו – בידור מהנה ולא מסמך היסטורי רציני. עם זאת כדאי לומר שמהמקום והתקופה ממנה בא טוויין יש בדברים החילוניים למדי שכתב כדי לזעזע את הבורגנות הפרוטסטנטית הנוצרית, ואנסה להוכיח בהמשך שמומלץ לראות את חיבורו כנסיון עדין להביא אמת שלא תנעם לעין דתית. הוא ממשיך בהקדמה: "אני סבור שראיתי את הדברים בלא משוא פנים, ואני סמוך ובטוח שכתבתי ביושר, בין שנהגתי בחוכמה ובין שלא". לאור דברים אלו (והתרשמות נעוריי מספריו האחרים שקראתי) נכנסתי לקריאה כשאני מצפה להתרשמות כנה של אדם שכנות היא מערכיו הבולטים, אבל לא מחזיק ולא טוען להחזיק בכלים מדעיים. כדאי גם לדעת שטווין יצא למסע תיירותי שהונדס בידי סוכני נסיעות ועבר בנקודות שיעוררו עניין בצליין האמריקני. לא במקרה נעדרות מהספר (למשל) רמלה ולוד, ערים שוקקות באותה עת, שלא התקיימו כערים בימי ארבע הבשורות.

1. מפלצות ים

בפרק האחד שמופיע במהדורה זו ואינו מתרחש בפלשתינה, הוא הפרק הראשון, מתאר טוויין את היציאה לדרך מהנמל האמריקני וההפלגה מזרחה. הוא מתאר את שלל העיסוקים שמוצאים לעצמם נוסעי האונייה במהלך הימים הרבים בים. בין עישון לכתיבה הם גם עוסקים בצפיה במים ו"היו שם מפלצות ים להתבונן בהן בפליאה" (עמ' 19). זו הדגמה נהדרת למקום ממנו כותב טוויין: "מפלצות ים" הוא תיאור מיתולוגי, מבדר ולגמרי לא מדעי או מתחייב ליצורים שאכן היו שם בזמן ובמקום עליו כתב. ברור שביולוג היה כותב על כך אחרת כשם שברור שהיסטוריון היה כותב את כל הספר אחרת.

2. וולקאם טו פלשתיין

הפרק השני נכנס לפלשתינה ברכיבה מצפון. על מקום המתואר כנחלת דן נכתב: "כאן נראו סימנים לעיבוד אדמה – מחזה נדיר בארץ הזאת – שטח לא גדול של אדמה פורייה, שגבעולי דגן מיובשים בעובי אגודל מן השנה שעברה פזורים בה בדלילות. אך בארץ כזו היה זה חזיון מרגש. לא הרחק משם עבר נחל, ועל גדותיו עמד עדר גדול של עזים וכבשים סוריים מוזרים למראה, שליחכו בהנאה אבני חצץ. אינני מספר זאת כעובדה נחרצת – אני רק מניח שהן לעסו אבני חצץ, מפני שלא נראה שם שום דבר מאכל אחר. רועי העדר דמו להפליא ליוסף ואחיו. אין לי צל של ספק בכך. הם היו בדואים גבוהים, שריריים, בעלי עור כהה מאד וזקנים שחורים כפחם" (עמ' 25).

על הקטע הזה כדאי לומר כמה דברים: א. אנחנו רגילים לחשוב על חקלאות בתור ההפך משממה. זה רעיון מערבי-ציוני מובהק ובגלל זה הקיבוצים, על מרבדי הדשא הנרחבים שבהם ומשקיהם החקלאיים, היו חוד החנית של הציונות במשך שנים רבות. אבל היום אנחנו משלמים את המחיר – משק המים הארץ ישראלי קרס מהגישה הציונית שפקקה כמעט כל מעיין וזיהמה כמעט כל נחל, תוך שהיא בונה קאנטרי קלאב (אפילו השם של זה לא מקומי) בכל חור, משקה דשאים ומייצאת מים מקומיים לחו"ל בתוך פירות וירקות. אז כשטוויין אומר שאדמה מעובדת היא מחזה נדיר, יש לזכור שאדמה מעובדת אינה ההפך משממה. חקלאות יכולה לגרום בעצמה לשממה, אם היא חקלאות שנלמדת באירופה ומיושמת במדבר. ב. העדר שליחך בהנאה או שלא בהנאה חצץ הוא עדר. כלומר יש פה חקלאים, המתפרנסים ממקנה ולא מגד"ש. כלומר כבר בנקודה הצפונית הזאת יש אנשים. ג. סביר שטוויין צודק ושיוסף ואחיו – ראשי 12 שבטי ישראל- נראו כמו בדואים ולא כמו כל מי שהיה פה ראש ממשלה אי פעם.

3. איפה היהודים איפה?

מקובל ללמד אצלנו שטרם העליה הראשונה היו בפלשתינה כ-26,000 יהודים. טוויין ערך את מסעו למעלה מעשור טרם תחילת העליה הראשונה, ולמרות זאת בספרו כמעט ולא נזכרים היהודים. ערבים נזכרים הרבה יותר. איפה הוא כן מזכיר יהודים? בטבריה ("נכנסנו לעיר לפני רדת הערב והתבוננו באנשיה: יהודים, ערבים וכושים מכוערים עד מאד", עמ' 50), בנעין אין יהודים אך יש בית קברות יהודי ("המצבות מונחות שטוחות על הקרקע, כמנהג יהודי סוריה. נדמה לי שהמוסלמים אינם מרשים להם להציב אבני מצבה זקופות", עמ' 89) ובירושלים: "אוכלוסיית ירושלים מורכבת ממוסלמים, יהודים, יוונים, קתולים, ארמנים, סורים, קופטים, חבשים, בני העדה הקתולית-יוונית וקומץ פרוטסטנטים". וזהו! כמו כן יש כמה הערות של אנטישמיות קלה עד גבה-גלית (למשל בעמ' 24, 51) והתייחסות נרחבת למיתוס האנטישמי של היהודי הנודד (עמ' 124-126). לאחר קריאת הספר הזה אין לי ספק שטווין הוא, במונחים של היום, גזען, כלפי יהודים ואנשים כהים אחרים (בספר יש תלונות רבות מאד על כיעורן של הנשים הערביות, למשל). במקביל, אין לי ספק שבמונחים של ימיו שלו הוא היה נחשב שמאלן עוכר אמריקה כי הפגין חמלה כלפי שחורים ושפט אותם משל היו לבנים.

4. קדוש קדוש קדוש

"מסגד עומר האדיר והחצר סביבו תופסים רבע משטחה של ירושלים ועומדים על הר המוריה, במקום בו ניצב לפנים מקדש שלמה. מסגד זה הוא המקום הקדוש ביותר למוסלמים, מלבד מכה" (עמ' 126). אנו למדים כאן כמה דברים: קודם כל ש"ירושלים" של 1867 היא מה שהיום מכונה "העיר העתיקה". הרבה הרבה יותר קטן ממה שנקרא היום ירושלים. הרבה מקומות שהיום מתווכחים על "חלוקתם", לא היו ירושלים עד 1967 כשהעיר פוּרְצֵצַה לה יחדיו. שנית, שבניגוד למה שהימין אוהב לטעון, ש"ירושלים לא אהובה בכלל על המוסלמים ושרק הציונות גרמה לערבים לנהור לכאן ולקדש את המקום" – 30 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון מדריכי התיירים כבר ידעו לספר שמסגד עומר הוא המקום השני הכי קדוש לאיסלם.

5. לידיעתו של פרופסור ארנון סופר

אז כמה ערבים היו בארץ ישראל אותה ראה טוויין? מצד אחד הוא מתלונן על כמה שוממה הארץ, מצד שני הוא פוגש לא מעט ערבים. לא ציינתי פה את המפגשים שהוא מתאר עם שיירות ואורחות גמלים, אלא רק את מי שברור שהם תושבי האזור. הוא מספר על מפגשים איתם בעמ' 25, 26, 29, 41. בעמ' 48-49 טוויין מבקר במגדל שליד הכנרת: "שעה שרכבנו לתוך היישוב, לא ראינו סביבנו נפש חיה, אך נקישת פרסות הסוסים העירה את התושבים השוטים, וכולם יצאו מביתם חבורות-חבורות- זקנים וזקנות, נערים ונערות, ילדים וילדות, העיוורים, המטורללים והנכים… הקבצנות זרמה בדמם." עוד מפגשים עם ערבים מוזכרים בעמ' 50, 60, 61, 65… אני מונה פה רק מפגשים "יוניקים", כלומר לא מונה פעמיים מפגש ספציפי המוזכר בספר פעמיים. בעמ' 66 מתאר טוויין את הנוף מהר תבור: "הנוף הנשקף מהגבוהה בפסגותיו היה יפה. למטה השתרע עמק יזרעאל המישורי, רחב הידיים, משובץ שדות כלוח שחמט, חלק וישר כמוהו למראית עין; מנוקד בשוליו בכפרים לבנים צפופים ומשורטט קלושות…" שדות וכפרים צפופים, אם כן. ציונים נוספים של נוכחות ערבית: עמ' 70, 71, 78, 88, 91, 93 (שני מפגשים וגם פרדס לימונים), 99, 102, 126, 131, 140, בעמ' 148 יש מטע זיתים מוקף חומה, בעמ' 150 מצוין שבבית לחם יש "גדודי קבצנים ורוכלי עתיקות", בעמ' 154 כתוב "לבסוף הגענו לפרדס תפוחי הזהב הגדול, שעיר הנמל המזרחית יפו חבויה בתוכו… רכבנו בקרב המוני בני אדם שוקקים", ובעמ' 162 כתוב לסיכום המסע כולו "אנשים נעצו בנו עיניים בכל מקום ואנחנו נעצנו עיניים בהם".

6. כמה טונות של אבק שריפה

טוויין פגש ערבים ובדואים כמעט בכל מקום אליו הלך. הוא ראה פרדסים, מטעים, מגדלים וכפרים, וביקר בערים ועיירות שבכולן (חוץ מיריחו העתיקה) ראה תושבים. גם בגלל הדלות והחולי שראה בכל קרא לכך טוויין "שממה", אבל בעיקר בשל הפער בין מה שראה למה שדמיין שיראה. הספר מתרכז בעיקר בניפוץ המיתוס.

בעמ' 92 הוא מתאר את ההמולה האנושית סביב באר מים שוקקת חיים אליה נקלע: "לנגד עיניי הייתה פרוסה עכשיו תמונה מזרחית מופלאה שהערצתי אלפי פעמים בתחריטי פלדה ענוגים ומהודרים! אלא שבתחריטים הללו לא היתה שממה, לא זוהמה, לא פשפשים, לא תווי כיעור, לא עיניים טרוטות, לא חגיגת זבובים, לא בורות אווילית נסוכה על פני האנשים, לא דלקות על גב החמורים, לא קשקוש צורמני בשפות לא ידועות, לא סירחון גמלים, ולא רמז לכך שכמה טונות של אבק שריפה, אילו הונחו תחת רגלי החבורה ופוצצו, היו מגבירים את הרושם ומשווים למחזה עניין וקסם שתמיד יהיה נעים לאדם להזכר בהם, גם אם יחיה אלף שנה".

התבטאות אומללה זו, שמזכירה לנו את אחרון טוקבקסטי הימין, מלמדת אותנו את השיעור שחוזר על עצמו שוב ושוב בספר: ארץ הקודש היא לא מה שהבטיחו לי. מי שהבטיח הם הכמרים וכתבי הקודש, וכן כל האמנות שנוצרה בעקבותיהם. בעיניי הספר הזה נכתב קודם כל כדי להשחיר את פניהם של אלו.

7. יא מכוערת

לקראת סוף המסע מסכם טוויין: "ארץ ישראל שוממה ומכוערת" (עמ' 158). כאן כבר לא קוראים לה בשמות מליציים או היסטוריים. זו ארץ ישראל, וטוויין מתאר אותה בנשימה אחת כשוממה, שם התואר שהפך לטיעון ימני, וכמכוערת. בפעם הבאה שמישהו יעלה את טיעון טוויין בפניכם שאלו אותו אם הוא מסכים שארצנו הקטנטונת היא אכן מכוערת. אלו שתי ההבחנות של טוויין לגבי המקום והזמן, ושתיהן מילים פרשניות ויחסיות. טייק איט אור ליב איט. אם הטיעון נטען ברשת, אתן תמיד מוזמנות להדביק שם את הלינק לעמוד הזה.

הספר אינו מסמך היסטורי שאפשר לקחת ברצינות כטיעון. מי שמתעקש לעשות את זה מבלי שקרא את הספר, ומנסיוני יש הרבה כאלה, עכשיו יודע מה כתוב בו.

(רותם מלנקי)